מחלת הנשיקה

מחלת הנשיקה
בימים הראשונים אחרי שדן חטף את מחלת הנשיקה, הוא היה ממש אומלל. החום עלה לו, הגרון כאב והוא היה ממש סמרטוט. ממש כואב הלב לראות את זאטוט הטורבו שלך שוכב כמו אטרייה לחה על הספה בסלון ובוהה בעיניים אדישות בבוב הבנאי. כן, בהחלט היו רגעים בשנים האחרונות שייחלנו לראות אותו קצת נרגע וכן, אחרי שהבנו שזו רק מחלת הנשיקה סיוון ואני הגנבנו איזו בדיחה או שתיים ש"אם זה מה שצריך בשביל להרגיע אותו…” אבל בסופו של דבר ריחמתי על המסכנצ'יק שלי. יאללה, תחזור להיות טורנדו, לא מתאים לך סמרטוט.
כמובן שאני נשארתי איתו, זה אחד היתרונות הבודדים של להיות על דמי אבטלה. אמנם אתה מרוויח בממוצע כמו קופאית ותיקה בסופר, אבל כשהילד חולה אשתך המנהלת לא צריכה להפסיד יום עבודה. כבר השלמתי עם זה שאני סוג של עקרת בית בימים אלו אבל כל עוד היא המפרנסת העיקרית, אני צריך לשאת את המשקל שלי בזוגיות ואני בסדר עם זה.
אחרי ארבעה ימים הוא כבר קם מהמיטה. עוד יומיים אסרנו עליו לצאת מהבית אבל גם זה לא יכול להמשך לנצח ובסוף, אחרי התייעצות עם דוקטור שריקי, הוא הורשה לצאת מהבית.
לא היה מאושר ממנו ביום ראשון בבוקר כשהכנתי את הטיולון שלו לקראת היציאה לגינה הציבורית. האושר היה כפול: גם על תום מעצר הבית שלו וגם על הזכות לשבת בעגלה. בשנה האחרונה הודענו לו שהוא כבר גדול ולא צריך יותר טיולון אבל עכשיו לא רציתי שיתעייף בהליכה. אז הוצאתי את העגלה מהבוידעם , ניערתי את האבק והכנתי אותה ליציאה. הנינג'ה צפה במעשי בחדווה יגעה אבל לא קפץ והתרוצץ כהרגלו, הוא עדיין לא היה בשיא הכושר. ארזתי כמה במבות, שתייה, משככי חום וכובע לילד, לעצמי גרעינים לבנים ואת "הדברים" של ז'ורז' פרק ויצאנו החוצה.
למרות שאני כבר רגיל לשלווה של הרחוב בשעות הבוקר, אני מתאהב בה בכל פעם מחדש. היא משרה איזו נינוחות ושלווה שמעניקים לי השראה לעשות אלף ואחד דברים חוץ מלחפש עבודה. ימי הוואקום שבין הקיץ לחורף קרויים במדינות אחרות סתיו, אבל אצלנו גם העונה הזו משוגעת כמו כל דבר במזרח התיכון ותחת שהמעבר יהיה הדרגתי ונינוח כמו סימפוזיון פריזאי, הקיץ מנהל מלחמת חפירות מטורפת נגד החורף, גונב ממנו ימי חמסין ורוחות מזרחיות אחרונים לפני שיובס. למזלי היום מוכרזת שביתת נשק קצרה, השמש זורחת ורוח קרירה נושבת בחוץ.
גן השעשועים ריק למעט ילד אחר ואמו, שניהם מהגן של דן אבל אין לי מושג מה שמותיהם. אנחנו מחליפים הנהונים מנומסים בגן כאשר אנחנו נפגשים אבל מעבר לזה שום דבר מיוחד. הם דתיים או דתיים לייט או חוזרים בתשובה או משהו. את האבא אני בקושי רואה, זאת היא שבדרך מביאה ומוציאה את הילד. אני מתיישב על ספסל אחר משלה, שולח את הילד לשחק ומתיישב עם הספר שלי . דן מתחבר מיד עם הילד השני, יותר מאוחר אלמד ששמו אריאל והם מיד מתחילים לשחק ביחד.
“יש לו מחלת הנשיקה.” מזהירה אותי אמו של אריאל מהספסל השני.
“גם לשלי.”
“כמה זמן?” היא שואלת.
“התחיל בשבוע שעבר.” אני עונה וחוזר לספר.
אני מתחיל לשלב בין קריאה, פיצוח גרעינים וצפייה בילדים. נדמה לי לפעמים שדן נגרר אחרי ילדים אחרים אבל הפעם הוא ללא ספק המוביל בין השניים. הם מתנדנדים על הנדנדה, משחקים מחבואים ורוכבים על סוסי הקפיץ.
“אבא, אפשר במבה?” שואל דן ושניהם מתקרבים אלי.
אני שולף שקית, פותח ונותן לו לאחר שאני גובה מס במבה.
“אריאל יכול גם?”
“בוודאי.” אני עונה. “אם אמא שלו מרשה.”
“אמא, את מסכימה לי במבה?”
“כן..”
“אני צריך לברך?” הוא מברר.
“אהה…בסדר..כן…תברך.” היא עונה באדישות שמפתיעה אותי קצת.
הם חוטפים ממני את השקית וחוזרים למתקנים ואני חוזר אל הספר שלי. המשחק נמשך עוד כחצי שעה ואני ממשיך לקרוא עד שאני מבחין שדן תשוש. תנועותיו מגושמות מעט, הוא משתרך בהליכה ומפהק.
“יאללה, נינג'ה, הביתה.” אני מזדקף והוא לא מוחה.
“אתם כאן מחר?” שואלת אמא של אריאל.
“נראה לי שכן.”
“גם אני.” היא אומרת ואני מושך כתף בלב. ווטאבר.
גן השעשועים ריק למחרת כאשר אנחנו מגיעים. דן מאוכזב מעט לגלות שאריאל איננו אבל בכל זאת הוא נהנה להשתובב לבד בעודי קורא בשקט. אריאל ואמו מגיעים לאחר כרבע שעה.
“אפשר?” שואלת אמו של אריאל ומחווה לעבר הספסל לידי. בפנים אני מעקם פרצוף כי ברור לי שלא אוכל לקרוא בלי להיות גס רוח אבל מחייך ומהנהן בכל זאת.
“יש לנו מזל שהם חולים ביחד, הא?” היא אומרת.
“כן, דן היה משתגע אם הוא היה צריך להישאר לבד שבוע.”
“גם אריאל.”
מתפתחת שיחה נגררת ומנומסת. היא עקרת בית, גרים לא רחוק. אריאל הוא הבן היחיד שלהם כמו אצלנו רק שהוא יליד אוקטובר ודן יליד יולי. במהלך השיחה אני מציין לעצמה בהפתעה שהיא יפה. אמנם לא בדיוק הטיפוס שלי, תמיד תפסתי ממנה קצת גוצה לטעמי אבל החיוך שלה יפה, העיניים שחורות וגדולות והשפתיים חושניות. עוד סיבה שהראדר שלי לא קלט אותה אף פעם היה המטפחת שעל ראשה והמזוזות שקלטתי אותה מנשקת לפעמים. מעבר לעובדה שדתיות נתפסות כמחוץ לתחום אצלי, יש משהו פרימיטיבי באקט של נישוק מזוזה וכשאני רואה מישהו מתנהג כך הוא מיד מאבד אצלי נקודות.
“אתה קורא הרבה, הא?”
“אני אוהב לקרוא, כן.”
“גם אני אהבתי לקרוא אבל עכשיו…”
“מה קרה?”
“דוד שונא שאני קוראת רומנים. הוא אומר שזה זבל.”
“דוד זה בעלך?”
“א-הה".
“הוא קורא משהו?”
היא נוחרת.
“דוד? לא ממש. מנסה לקרוא קצת ספרים של רבנים וכאלה מאז שהוא חזר…שחזרנו…בתשובה.”
“מתי זה התחיל?”
“לפני שלוש שנים.”
"סתם התחיל?” אני מסתקרן. תמיד עניינו אותי אנשים שעשו שינויים דרמטיים בחיים שלהם. היגרו, חזרו בתשובה. אני פחדן ונינוח מדי בשביל זה.
"לא סתם. הייתה לו תאונה, נכנס בו רכב כשהוא חצה את הכביש. הוא יצא בנס. אחר כך התחילו לו חלומות…סיוטים. הוא היה מדבר בלילה ומתעורר. ככה זה היה כמה שבועות עד שבן דוד שלו אמר לו ללכת לדבר עם איזה רב. הרב התחיל לבלבל לו את המוח וצ'יק צ'ק הגיעו כיפה ומזוזות והפרדת בשר וחלב והכי חשוב, ידידיו הטובים ביותר של דוד: הלכות נידה. לא משנה…סתם… אשתך זאת היפה הזאת? הבלונדינית גבוהה?”
“זאת סיוון, כן.” אני מאשר.
“היא תמיד נראית לי כזאתי…מרשימה. איך היא הולכת ומדברת, ואיזה גוף יש לה.”
“כן, סיוון בהחלט משקיעה בעצמה.”
“מה היא עובדת? האוטו הזה…של ההיטק זה שלה או שלך?”
“שלה. היא מנהלת פיתוח בחברת תוכנה. המנהלת הכי צעירה בחברה.”
נראה לי שאכזבתי אותה איך שהוא אבל היא בכל זאת אומרת:
“כל הכבוד לה. אז יש לה גם קריירה, והיא גם יפה. הצליח לה. היא…נחמדה?”
שאלה מוזרה קצת, לא?
"כן…די. נראה לי. אני בעלה, קשה לי להגיד, את יודעת. למה?”
"פשוט…היא נראית לי קצת קרה אם יורשה לי להגיד.”
“קרה? מה זאת אומרת?”
“קרה, אתה יודע.”
“מה…במיטה?” אני שואל בלי לדעת למה בדיוק, מצטער על פליטת הפה בשנייה שהיא יוצאת מבין שפתי.
“נניח.” היא עונה בקול מתוח מעט.
המשחק השתנה, אני מרגיש, מחשב את צעדי בזהירות.
“היא בסדר גמור במיטה.”
“לא קרה?”
“ממש ממש לא.”
היא מורידה פתאום את המטפחת, משחררת את שיערה השחור ומנערת אותו. אחר כך היא מסדרת אותה מחדש ואני מופתע לרגע מכל זה. היא לא אמורה לעשות את זה בחוץ, נכון? למרות שתכלס מה אני מבין בהלכות צניעות? לא הרבה. מצד שני, אני כן בטוח שכאשר היא התיישבה לידי היא הייתה משהו כמו ארבעים סנטימטרים ממני ועכשיו היא לא יותר מחמישה עשר. לא אני הייתי זה שזז, אני בטוח בזה.
אני מצרף את כל הנתונים ומופתע מעט לגלות מה יוצא לי. השיחה ממשיכה בנתיב נורמלי יותר. הגן, הגננת והסייעת החדשה. דן מאוד אוהב אותה, אני פחות. אני מרגיש התחממות באזור החלציים ומוח המשנה במפשעה שלי מתחיל לעבור שוב על המידע מהמוח הראשי ומקבל תוצאות דומות. אני מחליט לערוך ניסיון קטן: תוך כדי שיחה אני מתרווח לאחור ומפשק מעט את הרגליים. ברכי נוגעת לרגע בברכה עטוית השמלה אבל להפתעתי היא לא נרתעת וממשיכה לדבר. מוזר.
“אני כל ביום בבית. יש לזה הרבה יתרונות. כשאריאל מגיע מהגן תמיד אני מכינה לו שניצל שהוא אוהב ומדברת איתו על מה היה בגן. ותאמין לי, אף עוזרת לא מנקה את הבית כמוני. תאמין לי שהיו לי הרבה. ערביות, פיליפיניות, כושי אחד…”
אוקיי, זה הצליח במפתיע. מעניין מתי אני אתקל בגבול שלה? אני גונב עוד כמה סנטימטרים עד שרק קצת אוויר מפריד בינינו וברכי נצמדת לשלה. היא ממשיכה לדבר והזין שלי מתקשה בג'ינס כאשר אני מחכך באטיות את הרגל שלי מול שלה. שום סימן של מחאה או ניסיון להרחיק אותי אבל היא כל כך שקועה בדיבורים שאני לא בטוח שהיא מרגישה אותי בכלל. שוב אני מחכך את הרגל שלי בשלה. שום תגובה. חוץ מאשר זה שהזין שלי כל כך קשה שאפשר לחורר איתו לוחות בטון. הפה שלי יבש כמו מדבר.
קול בכי נשמע פתאום מהמגלשה ואני מזנק עוד לפני שאני מבין באמת שזה קולו של דן. הוא החליק לא טוב ועיקם את הרגל ועכשיו פניו שטופות דמעות כשאני מחבק אותו ומנחם אותו. הוא מספר לי בקול שבור שעיקם את הרגל אבל אחרי כמה רגעים של חיבוק ונישוק הוא מפסיק לבכות ומבקש לחזור לשחק.
“אולי נלך הביתה?”
“עוד לא!” הוא מתעקש ואני מוותר.
כאשר אני חוזר אל הספסל אריאל עומד מול אמו וזו כורעת בישיבה כדי לשרוך את שרוכיו. מבטי נשאב מעצמו אל החריץ האפל שבין שדיה הנדיבים הנחשפים בתנוחה זו. מבטה מתרומם במהירות מפתיעה ותופש אותי בקלקלתי אבל תחת שפניה יתקדרו או שתנסה להסתיר את חזה היא נשארת בדיוק באותה תנוחה מבלי לנסות להסתיר את החריץ. היא שורכת רגל אחת ואז שנייה ושדיה הגדולים רוטטים עם תנועותיה, גבעות שחומות של פיתוי רך מתחת לחולצת כפתורים חסרת ייחוד. מה קורה כאן?
אריאל מסתלק ולרגע עינינו נפגשות אך היא ממהרת להסיט את מבטה. נדמה לי שעיניה מתעכבות על זקפתי אבל הבנתי כבר מזמן שכל גבר בטוח שנשים מסתכלות על הזקפה שלו. סיוון טוענת הדבר לא כך והאמת היא שאני מאמין לה.
יש מתח בינינו ואני מתלבט היכן לשבת, האם לחזור ולהיצמד אליה או להעמיד פנים שלא קרה כלום ולשמור מרחק מנומס יותר. אני משתפן ומתיישב רחוק יותר.
השיחה חוזרת למחוזות ההא ודא ולמרות שאני מאוכזב מעט משהו בי גם נרגע. זה היה רק רגע חולף, משהו לאונן עליו במקלחת, לא בגידה מלוכלכת ששוברת את השגרה שלמדתי לאהוב. בשלב מסוים היא קוראת לאריאל הביתה ונפרדת ממני.
“להתראות..” היא אומרת. “היה לי נעים מאוד.”
אני מסמיק כמו אידיוט.
“גם לי.”
“לא שאלתי אותך איך קוראים לך.”
“שאול.” אני עונה ומושיט את ידי אינסטינקטיבית.
“רויטל.” לוחצת את ידי ואני שוב מתקשה במכנסיים. ידה קטנה ונעימה בכף ידי ואני מרשה לעצמי לגנוב ליטוף חצוף באגודלי. היא מחייכת חיוך קטן לפני שהיא שולפת את ידיה, מסתובבת והולכת עם אריאל. אני עוקב אחרי ישבנה המלא מעכס מתחת לחצאית ותוהה אם הוא תמיד מתנדנד כך או שזו הצגה מיוחדת בשבילי.
דן כבר תשוש כאשר אני קורא לו הביתה והוא מתחיל לנקר בארוחת הצהריים. כאשר הוא נרדם אני מתרווח על הספה ומאונן, ידה הרכה של רויטל, שדיה הגדולים וישבנה המעכס מביאים אותי לשני שיאים מלכלכי שולחן קפה בזה אחר זה. אחר כך אני מארגן את הבית, עושה כביסה ומתחיל לעבוד על ארוחת צהריים למחר.
למחרת בבוקר אני מתעורר עם זקפה ערנית ומוח מלוכלך. סיוון ממהרת מכדי לשים לב ואני מנצל את העובדה שדן ישן עד מאוחר כדי להתקלח עוד פעם אחת ולאונן במקלחת על רויטל. כאשר הילד מתעורר אני מכין לו כריך עם גבינה צהובה ושוקו ומתיישב לכתוב קצת, מניח לו לבחור אם נלך היום לגן השעשועים או לא.
“אבא.” הוא מדשדש לחדר העבודה אחרי ארבעים דקות. “מתי נלך לגן השעשועים?”
“אתה בטוח שאתה רוצה ללכת לגן השעשועים?” אני מנסה לרצות את המצפון. “אתה לא רוצה להישאר בבית ולצפות ביובל המבולבל?”
“לא.” הוא מכריע.
אוקיי, ניסיתי.
אני לא רגוע בדרך לגן השעשועים וכאשר אנחנו מתקרבים לשם, הלב שלי מנתר לרגע כשאני מבחין ברויטל ישובה על הספסל. היא מבחינה בי גם כן וממהרת להשפיל את מבטה.
“בוקר טוב.” אני אומר ומתיישב לידה. הפעם אני לא הולך סחור סחור ואני מתחיל את הבוקר כאשר ירכי רחוקה כמה אצבעות בלבד משלה.
“בוקר אור.” היא עונה. “איך הוא?”
“הרבה יותר טוב. איך אריאל?”
“בגיל הזה הם מבריאים בצ'יק, הא?”
“ברוך השם.” אני עונה, למרות שביטויים כאלה בדרך כלל לא שגורים על לשוני.
“הוא דומה לך, אתה יודע?”
“כן, סיוון אומרת שלפעמים לא ברור איפה היא הייתה כשעשינו אותו.”
היא צוחקת ואני מצטרף לצחוקה. יש קמצוץ של כיבוש בלהצחיק אישה, במיוחד אם אתה מעוניין בה.
“ואיפה היא הייתה באמת?”
נדמה לי שהשאלה שלה תמימה, אבל התשובה שלי בוודאי שלא.
“מתחתי.” אני אומר, חש בפני מתלהטים. המשחק מתחדש.
“אהה..”אומרת רויטל ומחייכת.
“אהה.” אני חוזר אחריה.
“ואריאל? העיניים שלו גדולות כמו שלך אבל אין לו את השפתיים המלאות שלך.”
“לא, אלו השפתיים הדקות של דוד.”
“אני חושב שראיתי אותו אולי פעם או פעמיים.”
“גם לי נדמה ככה לפעמים…די, אני סתם רעה…הוא מנסה לבנות עסק…עובד מאוד קשה.”
“איזה עסק?”
"אספקת ציוד רפואי לבתי אבות.”
היא מתחילה לספר על דוד, ואיך הכירו ונישאו ואני שוב מצמצם מרחק בינינו. ברכי מתחככת בברכה וכמו אתמול היא מישימה עצמה כלא מרגישה בכך. אני מניע שוב את רגלי מעלה ומטה אך הדבר לא מאט את שטף דיבורה.
אני מניח את ידי על הספסל מאחוריה כבדרך אגב, בוחן את תגובותיה בקפידה אך לא מוצא שום סימן לכך שהדבר מפריע לה. האגודל שלי נוגעת בזהירות בכתפה, נגיעה מהירה ואקראית למראה. כאשר היא מתעלמת מכך אני מרשה לעצמי ללטף את כתפה וחלק מצווארה באגודלי, תנועותיי שלוות ודרך-אגביות משל היינו בעל ואישה הנשואים כדת וכדין. צמרמורת קלה חולפת בה ודיבורה נעתק לרגע אבל אני משאיר את אצבעי על עורה ובמהרה זורמות שוב המלים מפיה. הלב שלי דופק במהירויות שכבר שכחתי שקיימות והפנים שלי כמעט בוערים. אני מחכה שבכל רגע היא תסטור לי או שסתם תוריד את היד שלי אבל שום סימן שאני מפריע לה לא מגיע ואני נסחף אל השלב הבא בחיפוש אחר הגבולות שלה.
משענת הספסל מורכבת משני קרשים צבועים אשר כעשרה סנטימטרים מפרידים בינהם. אני מסלק ממנה את ידי, מתקרב אליה עד שאנחנו כמעט נוגעים ואז חוזר לחבק אותה, רק שהפעם אני משחיל את ידי בין הקרשים שעליהם אנחנו נשענים, מה שמביא את כריות אצבעותיי אל צד חזהּ. אני נוגע בזהירות בצלעותיה, רגיש לכל תגובה שתבהיר לי שהפעם גדשתי את הסאה אבל זו לא באה. מעודד, אני מלטף את צדי החזה, אצבעותיי נוגעות בבד חזייתה מעל חולצתה.
הלב שלי ממשיך לפעום בעוצמה ואני חש כאילו פני בוערים. מדי פעם אני ממלמל או שואל שאלה מנומסת אבל אצבעותיי לא מרפות מבד החזייה שלה והן מלטפות אותו לפנים ולאחור, עוקבות אחר קווי המתאר שלו. כאשר היא לא מראה סימן שהיא מתכוונת להעיר לי אני עוצר את נשימתי ועושה את הצעד הבא: אצבעותיי מחליקות לפנים ככל שמתיר לי הספסל, עד שהן נחות ממש על שדה הגדול.
אני לא דון ז'ואן או קזנובה או משהו כזה ותכלס אני קרוב לעילפון מרוב ריגוש. שדה גדול ומצוק מתחת לאצבעותיי ואני מעסה אותו בזהירות בעודה מדברת כאילו אני אוויר או שהיא מקשקשת עם אחותה בבית קפה.
“אבל אני מבינה אותו, צריך להתפרנס, לא?”
“נכון.” אני מסכים איתה, אצבעותיי מנסות לאתר את הפטמה.
“סך הכל הוא בנאדם שמאוד חשובה לו המשפחה שלו. הוא איש מאוד טוב. מאוד ישר.”
“זה חשוב.” אני מאתר לבסוף את הפטמה.
“והייתי שמחה לצאת לעבוד כמו אשתך, אבל זה חשוב לו שאני אשב בבית ואגדל את אריאל, אתה מבין?”
“יש לזה יתרונות שאת נשארת בבית.” אני מסכים איתה, אצבעותיי סוחטות בעדינות את הפטמה ונשימתה נעתקת לרגע.
“נכון, בחיים הכל זה בחירה. יש יתרונות וחסרונות להכל.”
“אמא!” צועק אריאל ומנפנף מראש המגלשה הגבוהה. “תראי איפה אני!”
“יופי, חמוד, עכשיו תתגלץ'!”
“לא רוצה!”
"הוא מפחד.” מתנצלת רויטל. “חכה, אני באה אלייך!”
רויטל מזדרזת לקום מהספסל וניגשת אל המגלשה.
“הנה חמודי, אני פה. אל תפחד.”
הדרדק מסתכל על המגלשה ועל אמו ומהסס. דן יושב מאחוריו אבל מחכה בסבלנות ולא דוחק בחברו.
“קדימה חמודי, אם תיפול אמא תרים אותך.”
אריאל מזדחל לאטו ואז מרפה בזהירות מהדפנות. בהדרגה הוא משחרר את אחיזתו עד שהוא מחליק את כל הדרך עד למטה. סך הכל מדובר בהחלקה בינונית למדי אבל עיניו נוצצות והוא קורא בהתרגשות:
“ראית אמא? ראית?”
“כל הכבוד!”
“אני עושה עוד פעם, אל תלכי!”
דן יושב עכשיו בפתח המגלשה הגבוהה.
“אבא!” הוא מסמן לי בידו להתקרב. “בוא!”
“בשביל מה?” אני מתעצל. “אתה מתגלץ' בלי בעיה.”
“אני רוצה.” הוא מתעקש.
אני נאנח וקם מהספסל ונעמד מתחתיו, ליד רויטל.
“קדימה, סימבה.”
סימבה שלי שואג כאריה ומחליק למטה בתרועה ואריאל מחליק מיד אחריו. שניהם נעמדים ואז מזדרזים אל הסולם הנמצא בחלקו המרוחק של המתקן. הי, יש לי כמה שניות. אני נעמד מאחורי רויטל ונדחק אל בין עגבותיה. היא מתנשפת אבל לא אומרת דבר, רק מעיפה מבט סביב גן השעשועים ואז נשענת על המגלשה, נותנת לי קונטרה. שני הזאטוטים מופיעים בקול צהלה ומתגלשים בזה אחר זה מטה. כאשר הם מתרחקים אל הסולם אני חוזר אל ישבנה ומחכך בו את זקפתי. היא לא אומרת מילה.
שני הדרדקים מגיחים ונעלמים שוב ואני תופס אומץ/חוצפה: אני סוקר בזהירות את גן השעשועים כדי לוודא שאנחנו לבד ואז מניח שתי ידיים על שדיה הגדולים מאחור, זקפתי עדיין בין פלחי ישבנה. אני אומד את משקלם של שדיה, מטלטל אותם מעט בעודי מניע את אגני בתנועות קטנות ורבות משמעות.
“עכשיו אני ראשון!” קורא דן ושניהם מחליקים בזה אחר זה. אצבעותיי אוחזות עכשיו בשתי פטמותיה ואני ממולל אותן בתנועות מעגליות מעל בד חולצתה.
“די…” היא מתנשפת, מכירה לראשונה במעשי האסורים. “אסור לנו…"
אאוץ'. אני מרפה ממנה מיד. ידעתי שהגזמתי. שזה היה טוב כל עוד זה נמשך אבל דברים כאלה לא באמת קורים לאנשים רגילים.
“…לא כאן.” היא מוסיפה.
יש הבדל תהומי בין "אסור לנו" לבין "לא כאן". למרות שיש בי דחף חזירי להמשיך ולפשפש בשדיה אני עוזב אותה ומתיישב בחזרה על הספסל. אני מוציא את הספר שלא נגעתי בו מיום ראשון ומתחיל לקרוא. רויטל מתיישבת לידי כעבור דקות אחדות, שומרת על מרחק מנומס.
“הם כבר מרגישים הרבה יותר טוב.” היא אומרת.
“כן. אני אנסה לקבוע תור לדוקטור שריקי אחר הצהריים, לראות אם אני יכול לשלוח את דן לגן מחר.”
“גם אני.” היא אומרת. “נהיה חם פתאום.”
“נכון, והם עדיין לא לגמרי בריאים.”
“אריאל!” היא קוראת. “בוא, הולכים הביתה!”
גם הם לא ממש נהנים בחום ובלי ויכוחים הם מגיעים שניהם. יאללה, היה נחמד כל עוד זה נמשך, אבל ההרפתקה המסעירה שלי נגמרת כאן. אני מבואס, אבל בהחלט משהו בי נרגע. אני לא לא הולך ליזום זיון איתה, זה בטוח.
“אבא, אפשר לאכול צהרים אצל אריאל?”
“אבל התחלתי להכין לזניה.”
“אתה יודע להכין לזניה?” שואלת רויטל בהערכה.
“לזניה זה שטויות. אני אוהב לבשל.”
“איזה כיף לאשתך. אני לא אוהבת. דוד אף פעם לא יסלח לי על זה.” אומרת רויטל. “אולי תלמד אותי להכין לזניה?”
“מה? איך?”
“תבוא אלי ותלמד אותי.” היא מישירה אלי מביט ואני מתקשה תוך חצי שנייה.
“יש לך עלי לזניה?” המצפון שלי מנסה להימלט.
“נדמה לי שכן.” היא חורצת.
הבית של רויטל ודוד נמצא בצד השני של גן השעשועים וכעבור חמש דקות מיוזעות אנחנו נכנסים אל הצללים הקרירים הנעימים.הסלון מרוהט במעט קיצ'יות לטעמי ותמונות של רבנים ובבות מביטים מאחד הקירות.
“אריאלי, תראה לו את החדר שלך.” מורה רויטל.
“בוא תראה מה אבא שלי קנה לי!” אומר אריאל ושניהם נעלמים.
“נכין לזניה?” היא שואלת ואני מהנהן בנימוס.
“תוציאי את החומרים לרוטב ותערבבי אותם בקערה.” אני מורה לה והיא מצייתת. אני יושב מאחוריה, נועץ מבט בישבן המלא. היא מגניבה מבט לאחור ומבחינה שאני מסתכל עליה אך לא אומרת דבר. אני מפשק את הרגליים באופן שמבליט את המפשעה שלי וממשיך לסקור את ישבנה באופן גלוי וחצוף. כאשר היא מסתובבת שוב היא מוצאת אותי כך ומסמיקה ומלקקת את שפתיה בהיסח הדעת.
“מוכן.” היא אומרת לבסוף.
“ יופי, עכשיו תשמני את התבנית.”
“את זה אף פעם אני לא מבינה. כמה לשמן? שכבה דקה? אחידה? לא אחידה? אולי תראה לי?”
“אין בעיה" אני אומר.
אני נעמד מאחוריה, ידי כולאות אותה בינהן. אני לוקח את קוביית החמאה ומתחיל לשמן בעדינות את התבנית. גופי נצמד אליה מאחור ואגני נע בתנועות זיון אטיות אך ברורות, זקפתי מתחככת במפשעתה מאחור. התבנית משומנת במהירות ואחר כך אני מניח את עלי הלזניה ואז שופך את הרוטב על העלים. אני מנשק נשיקה קטנה לעורפה והיא נאנחת, נאחזת בשיש.
“מה עכשיו?” היא שואלת ואני לא בטוח אם היא מתייחסת ללזניה או אלינו אז אני בוחר בשתי האפשרויות.
“צריך לפזר…עוד שכבה של עלים.”
ידי האחת מניחה עוד שכבת עלי לזניה אבל השנייה מתגנבת אל מתחת לחלוצתה מלפנים. אצבעותיי מלטפות בטן רכה ועגולה אבל עולות מעלה במהרה עד שהן נחות שד גדול, מעל החזייה. מגע אצבעותיי על פטמתה רגיש ומדויק יותר כאשר רק החזייה מפרידה בינהן לפטמה והיא נאנחת ברכות. אני מתחנזר ומפשיל מעט את בד החזייה עד שהפטמה נחה בין אצבעותיי ממש, לשוני נורית בתנועות מהירות ורטובות אל אזנה ואיברי, קשה ורעב, נלחץ אל מפשעתה מאחור.
“ומה…עכשיו?” היא מקשה.
“הגבינה..”
ידי החופשית מפזרת עכשיו קוביות של גבינה על עלי הלזניה אבל זו שמתחת לחלוצתה מדרימה עכשיו וגולשת במורד בטנה. היא שולחת יד רפה לעצור אותי אבל אני מסיט אותה וממשיך.
“הילדים! שמעתי משהו!” היא לוחשת ואני קופא לרגע.
“הם בחדר.” אני מודיע לה וידי ממשיכה לגלוש במורד גופה, מתחת לבטנה, והיא נאנחת כאשר קצות אצבעותיי מחליקות אל בין ערוותה הסמיכה. אצבעי מוצאת זוג שפתי ערווה תפוחות ומרוגשות ומחליקה בינהן והיא מתנשפת בקול.
הדגדגן שלה לוהט וזקור. אני אוסף מעט נוזל מבין שפתיה ומתחיל לעסות אותו בתנועות עגולות ומהירות. רויטל מתקשה לשמור על יציבתה ואני נצמד אליה כדי לתמוך בה. ידי השנייה, רטובה ושמנונית מגבינה מלוחה וחמאה עוזבת עכשיו את התבנית ונחה על שדה מעל לחולצה. מבלי להפסיק לאונן לה אני מתחיל גם לעסות את חזה, אצבעותיי מחליפות את מגען מליטופים עדינים, דרך סחיטות גסות של שדיה וכלה בלחיצות מדויקות על פטמותיה. רעד מתחיל לפשוט ברגלה ואני ממשיך את ההתקפה על מוקדי העונג שלה, מפשעה, חזה, אוזן. ידי מלכלכת את חולצתה בחמאה וגבינה אבל היא שבויה כעת בריגוש שלה, נשימותיה מתרססות וגרוניות. הרעד מתפשט בשאר איברי גופה כאשר השיא מטלטל אותה והיא נאחזת בשיש ובידי שעל חזה והיא מצטמררת בעוז, פולטת שברי הברות בקול נמוך ומעובה.
“אמא, אפשר דיוידי?” בוקע קולו של אריאל ורויטל נזעקת וממהרת לסדר את בגדיה בעודי מתנתק ממנה במהירות.
“מה קרה לך?” הוא שואל בחשדנות כאשר הוא רואה את אמו. חולצתה מלוכלכת בגבינה וחמאה ופניה שטופי זיעה.
“סתם…התלכלכתי….”
“אז אפשר?”
“אפשר מה, חמודי?”
“דיוידי?”
“כן, אבל בשקט.”
פינת הטלוויזיה נשקפת מהמטבח ושני הדרדקים מתיישבים על הספה הצופה אל הטלוויזיה, גבם אלינו. אני גומר להכין את הלזניה בזמן שרויטל מפעילה להם את "מלך האריות 2” ולאחר שהם תובעים ומקבלים "כיבוד" משתרר שקט יחסי בבית ורויטל חוזרת אל המטבח.
“איפה הלזניה?” שואלת רויטל.
אני לא עונה, רק פותח את רוכסן מכנסי ושולף את איברי.
“תכניס אותו!” היא מזדעקת בלחש, מבטה בודק מיד את הילדים אבל הללו שקועים בסרט.
“תכניסי אותו את…לפה.” אני דורש.
“לא! הם כאן!”
“הם לא כאן, הם ב'מלך האריות'. גם אם תהיה רעידת אדמה הם לא ישימו לב.”
"הם כן ישימו לב!”
"הם ישימו לב אם נמשיך להתווכח.”
“אתה לא משאיר לי ברירות.” היא מתלוננת. מבטה נמשך לאיברי והיא בולעת רוק אבל בכל זאת נדה בראשה לשלילה בתנועות רפות.
אני לוקח את ידה ומניח אותה על איברי. אחר כך אני מניח יד תובענית על כתפה והודף אותה כלפי מטה.
“זה מסוכן!” היא לוחשת ומלקקת את שפתיה.
“יהיה בסדר.” אני אומר בשקט.
“אז תשגיח עליהם.” היא מתרצה לבסוף וכורעת על ברכיה.
יש Butcher's Block מסיבי שמסתיר אותה מפינת הטלוויזיה ורויטל מסתערת על הזין שלי ברעבתנות. אני לא מכיר את דוד הזה אבל אם הוא לא אוהב את המציצות של אשתו הוא לא יכול להיות אדם הגון. השפתיים שלה רכות והפה שלה חם, רטוב, רעב. אני נאנח בשקט ומנסה לשמור על פרצוף רגוע בזמן שהיא אוחזת בזין שלי ביד אחת ומאוננת לי בתנועות קצרות ומהירות תוך כדי מציצה. התנועות שלה עמוקות ויסודיות והיא מניעה את הראש בצורת בורג עדין, סוחטת ממני עוד זיקוקי עונג. המטפחת עדיין מכסה את ראשה של רויטל, שומרת על צניעותה של העלק-דתייה ומוסיפה עוד ממד לריגוש. שביס חום מעל, שפתיים רכות מתחת.
נדרשים לי כמה רגעים כדי להבין שהיא ממש אוהבת את זה. גם סיוון מוצצת לי בלי בעיות אבל אצלה זה יותר מהכיוון של 'דברים שאישה סקסית עושה' ופחות מהנאה מהאקט עצמו. רויטל נראית כאילו כל שנייה שהזין שלי בפה שלה היא כיף בשבילה. הלשון שלה מלקקת אותי מלמטה, העיניים מתבוננות בי בהתגרות בעודה כורעת תחתי והשפתיים החושניות מחבקות את הזין בחמדנות רכה. אריאל אומר משהו לדן אבל לא שם לב שאמא שלו מוצצת את הזין לאבא של ילד אחר והבבות חמורי הסבר בתמונות שבסלון רואים אותנו אמנם אבל לא נראה לי שאכפת להם.
"אבא!” קורא דן.
אני נבהל ומתעצבן בו זמנית אבל מנסה לענות בטון רגוע.
"מה קרה?”
"זה סימבה?”
"מי?”
"זה! זה סימבה?”
"לא, זה הבן של סימבה.” אומר אריאל.
רויטל נשארת לכרוע ומנסה להחזיר את הזין שלי למכנסיים אבל אני מסלק את הידיים שלה בעדינות.
"אבא שלי יודע. זה סימבה, נכון?”
"לא.” אני מחליט. “זה הבן של סימבה.”
"אמרתי לך!” חוגג אריאל. “איפה אמא?”
"יצאה לזרוק את הזבל.”
עכשיו אני עושה משהו מטומטם באמת. תוך כדי זה שאני מדבר עם הילד אני מניח יד על הראש של אמא שלו ומוביל אותה אל הזין שלי. בפעם הראשונה היא מתחמקת מעט אבל אחרי שאני מנסה שוב היא מניחה לי להוביל אותה.
"לא ראיתי אותה יוצאת.” הוא מקשה בעוד אמו מוצצת לי באטיות.
"היא…יצאה.” אני מתאמץ לדבר רגיל. “היא תיכף תחזור.”
"מהדלת של המטבח?”
"כן.” אני ממהר לקפוץ על ההצלה. רויטל ממשיכה לענג אותי בפיה, שפתיה הרכות מייסרות אותי בחושניות.
הוא מושך בכתפו ומתרצה לבסוף.
נראה שרויטל מחליטה להביא אותי אל הסוף במהירות. היא מניחה את ראש הזין שלי בפה שלה ומתחילה לאונן לי במהירות, ידיה רכות ועדינות על הזין הרטוב שלי. גם אם הייתי רוצה לעצור את ההתפרצות היה לי סיכוי לעשות את זה כמו שלפיאט פונטו יש יכולת להתנגד למשיכה של קטר. השיא נשאב ממני בעוצמה ואני לא טורח להגיד לה שאני גומר, מן הסתם היא יודעת את זה עוד לפני. הזרע ניתז ממני אל פיה ואני לא לגמרי מופתע לגלות שהיא בולעת את השפיך בשקיקה, דפנות לחייה נשאבות פנימה במאמץ. אני נאחז בראשה המכוסה במטפחת בעודי גומר אל פיה והיא מניחה לי להתרוקן לגמרי בין שפתיה עד שאני נרגע. לאחר מכן היא מוצצת את הזין שלי כמה מציצות ניקיון ומחזירה אותו בזהירות למכנסיים.
אני מתיישב, מזועזע ומרוגש ומתנשף לאט ורויטל מזדקפת בשלווה, מסדרת לרגע את כיסוי הראש על ראשה. הייתי אומר לה שנשארו לה כמה טיפות זרע בצד הפה אבל היא הרבה יותר חמודה כך.
"רוצה לשתות?”
"קר בבקשה.”
היא מוזגת לי מיץ מנגו בכוסות זכוכית ואז אומרת בטון ענייני:
"תסלח לי לכמה דקות, אני צריכה להוריד כביסה.”
היא משאירה אותי לבד בפינת האוכל ואני מצחקק לעצמי ושותה מיץ מנגו. הילדים עדיין שקועים בקשקוש הממוחזר של דיסני ואני חושב לעצמי כמה מוזרים החיים. התנור מצפצף אחרי כמה דקות ואני מוציא את הלזניה ומחטט קצת בארונות עד שאני מצליח לערוך את השולחן בצורה סבירה.
"רויטל, הלזניה מוכנה! אריאל! דן!”
בחיים שום דבר לא הולך בקלות ואני צריך להתמקח ולהתווכח עם הילדים עד שהם באים ורויטל מוצאת את שלושתנו ישובים. היא ואריאל מברכים ודן שלי מנסה להצטרף אליהם, ממלמל שברי מלים שהוא קולט מאריאל. אני משתדל שלא לצחוק. הלזניה יצאה טעימה ורויטל מתפעלת ממנה בקול רם ואפילו הילדים אוכלים בלי לעשות פרצוף ואף אחד לא דורש שניצל עם קטשופ. תודה לאלוהים שחסך ממני את ההשפלה. אצלנו נהוג שכולם יושבים ליד השולחן עד הסוף אבל אריאל קם מהכיסא מיד לאחר הוא גומר את המנה שלו ומכיוון שדן שלי רואה שאף אחד לא מעיר לו על זה, הוא מחקה אותו ושניהם חוזרים לפינת הטלוויזיה.
שנינו אוכלים בשקט עכשיו ואני מעט נבוך ומתוח. גם היא כנראה.
"נראים יותר טוב.” אני אומר כדי לשבור את השקט.
"כן.” היא מסכימה. “מחר נראה לי שאני שמה את אריאל בגן.”
"גם אני.”
היא קמה מהשולחן ומפנה את הצלחות, הסכום והכוסות.
"ילדים, אתם רוצים ארטיק?”
אין קול ואין עונה.
"ילדים?”
חוץ מהטלוויזיה לא מגיעה אף תשובה. אני ניגש אל פינת הטלוויזיה ומוצא את שני הילדים רדומים. החום, המחלה וההרגל לישון בצהריים עשו את שניהם ושניהם שפוכים עכשיו על הספה.
"נרדמו.” אני אומר לה בשקט.
"אתה יכול לצעוק, כשאריאל יושן גם גם פיל לא יוכל להעיר אותו.”
"דן בדיוק אותו דבר.” אני מגחך. “בבוקר אני זקוק לעשרים דקות כדי להעיר אותו. נראה לי שאני אביא את הטיולון ואקח אותו הביתה.”
"מה פתאום? למה לטלטל אותו סתם?”
"אז מה את מציעה?”
"אני ישים להם מזרון בחדר של אריאל שישנו שם.”
רויטל חוזרת אחרי כמה דקות.
"בסדר, שמתי לו מזרון.”
אני לוקח את אריאל בזהירות ומשכיב אותו במיטה שלו. אחר כך אני לוקח את דן על מזרן בחדר שלו. כאשר אני חוזר לפינת המשפחה רויטל שוטפת כלים, גבה אלי.
"אכלו מאוד יפה.” היא אומרת.
"כן, הם מבריאים.”
"הלזניה הייתה מצוינת.”
"גם ממש קלה להכנה, תדעי לך.” אני אומר, ללא משמעויות כפולות.
"וגם מהנה להכנה.” אוקיי, כאן כבר יש משמעות כפולה אבל אני רק מהמהם בתגובה, לא ממש עומד בקצב שלה.
"לא?” היא מפנה אלי את ראשה ומביטה לי בעיניים. עכשיו אני מתחיל לעמוד. בקצב שלה.
"בהחלט מהנה.” אני מסכים איתה.
"ההסבר היה מצוין.”
"תודה. הבנת הכל או שאת רוצה עוד הסברים?”
היא לא עונה, רק צוחקת בשקט ואני קם מהכיסא ונעמד מאחוריה.
"אני חושב שנתחיל עכשיו את קורס הבישול למתקדמים.” אני אומר ומנשק לה את העורף. כבר הבנתי שהיא אוהבת את זה: צמרמורת פושה בגבה והיא נרעדת לרגע. אני מנשק שוב, הפעם את האוזן ושומע אותה מתנשפת. אני מתחיל לנשק אותה מאחור, עורף, אוזן, עצמות עמוד השדרה. בעודי מצמרר אותה, יד אחת שלי אוספת לאטה את החצאית שלה, חושפת רגליים מלאות אך נאות. אני ממשיך לרגש אותה בנשיקות עד שאני חושף את ישבנה המלא והמוצק הנתון כעת בזוג תחתונים כחולים ואופנתיים במפתיע בגזרת מכנסונים.
"אני הולך לזיין אותך.” אני לוחש לה בהתרגשות, רעב אליה פתאום אך היא נדה בראשה לשלילה. אני מתעלם ומתחיל לגלגל את תחתוניה לרצפה והיא מנסה להתנגד לפרקים אבל נכנעת לעצמה. רגע אחד היא מפשקת את רגליה כדי למנוע ממני להפשיט אותה, ממלמלת התנגדות תוך כדי, ברגע הבא היא סוגרת את רגליה ומניחה לי להמשיך. רק כאשר התחתונים נחים על הרצפה היא מצליחה להיות קוהרנטית יותר ואומרת:
"אי אפשר…די…”
"למה?” הזין שלי כבר בחוץ ואני מריח את תשוקת הירכיים שלה.
"אי אפשר…”אני אמצוץ לך שוב…”
"למה אי אפשר?” אני מתעקש.
"אנחנו בטיפולי הפריה…זה בדיוק בימים האלה…אתה תכניס אותי להריון בצ'יק…”
שיט.
שיט.
שיט.
לנשואים אין קונדומים וברור לי שאם אני עוזב אותה עכשיו ונוסע להביא קונדום כל העסק אבוד. אבל אני חייב, ממש חייב, לזיין אותה.
המבט שלי קולט פתאום את בקבוק שמן הזית על השיש והלב שלי חוגג. תודה לך אלוהים. תודה.
"קיבלת פעם מאחורה…בתחת?”
היא נדה בראשה לשלילה.
"לא…” היא מתנגדת התנגדות סמלית. “לא שם.”
אני מתעלם ממנה ולוקח את בקבוק השמן בידיים רועדות מעט. אני יוצק מעט שמן על האמה ומזליף עוד כמות על פי הטבעת שלה.
"די…לא…” היא אומרת, קולה נרגש.
"תרפי.” אני מורה לה, קולי נשמע עבה ומוזר באזני והדם הולם ברקותיי.
קצה הפרק של האצבע שלי ניצב על פי הטבעת שלה ואני לוחץ אותו פנימה.
"תרפי.” אני מורה בשנית והיא נאנחת בקול כאשר אני מבקיע לבסוף את הדרך לתוכה. אין לי שום רצון להבהיל אותה לכן אני מניח לה להתרגל אלי במשך כמה רגעים ואז אני מסובב מעט את האצבע, מניח לה להתרגל ולהרפות. כאשר היא נינוחה יותר אני מתחיל להניע את האצבע פנימה ואחורה בתנועות אטיות וגופה מתחיל להגיב לטיפול הזר, המרגש.
אני מזליף כמות נוספת של שמן ומחדיר בזהירות אצבע נוספת. היא נאנחת כאשר אני פולש אבל הפעם מתרגלת במהירות רבה יותר לנוכחות שלי בתחת שלה ואני מתחיל לזיין אותה שם בשתי אצבעות, ידי השנייה מאוננת לה על הדגדגן. רויטל שומטת צלחת וזו מתקשקשת בכיור בצווחות חרסינה אבל לא נראה שזה מזיז לה: היא עסוקה עכשיו באצבעות שלי, אלו שמרקדות לה על הדגדגן ואלו שתקועות לה בין פלחי העכוז. האנחות בוקעות מהפה שלה בדיוק בקצב האצבעות שלי, הגב שלה כפוף והראש שמוט על ידיה המשולבות על שפת השיש. היא שקועה לחלוטין במה שאני עושה לה, זה בדיוק הזמן לזיין את היענו דוסית שלי בתחת.
אני שולף את האצבעות בזהירות מפי הטבעת שלה וזה מצטמק לאטו, מאוכזב ומבויש. רויטל מסתובבת וההפתעה בעיניה השחורות לנוכח הנסיגה מתחלפת בבהלה מסוימת כאשר היא רואה את הזין שלי ומבינה מה עומד להתרחש. לרגע אני חושב שהיא עומדת למחות אך היא רק מתבוננת בי כמה רגעים ללא אומר ואז מפנה אלי את עורפה, משפילה את ראשה וזוקפת מעט את ישבנה.
פי הטבעת שלה עושה ניסיון מנומס לעצור את ראש הזין שלי כאשר זה נוקש בדלת אבל עבודת ההכנה שלי משתלמת עכשיו ואני חודר אליה כמו אלכס והדרוגים שלו, רק עדין יותר. היא כבר פתוחה ומשומנת ולכן נדרשות לי רק שלוש או ארבע ניעות כדי לכבוש אותה לגמרי אבל אחריהן הזין שלי נעוץ בתוכה כמעט עד האשכים. האמת היא שלא ברור לי למה אני לא גומר מיד. אני כל כך מרוגש מכל הסיטואציה שנדמה לי שכל שערה על העור שלי סמורה ושאני מסגול להרגיש כל אגל זיעה וכל מהלומת לב. היא לא הפנטזיה הקלאסית של האישה הדתייה. זה לא שהיא איזו אשת אדמ"ור מבני ברק או משהו, כולה איזו חילונית שהחליטה יום אחד לחבוש מטפחת אבל זה כנראה הכי קרוב שאני אגיע לממש את הפנטזיה הזו. ואני מממש.
הכמעט דוסית הנשואה שלי שעונה על השיש במטבח שלה עם החצאית מופשלת מעל המותניים, תחתונים על הרצפה והזין שלי עמוק בתחת הגדול שלה. אני אוחז במותניים שלה בחיבור שבין הירך לאגן עם הבהונות בדיוק על פלחי העכוז הגדולים שלה. בתנוחה הזאת יש לי שליטה בעומק ועוצמת החדירה ואני תוקע לה ת'תחת בתנועות אטיות ועמוקות. קודם השקעתי בלאונן לה אבל עכשיו אני מרוכז רק בעצמי ובלחץ שאני מרגיש שהולך ונבנה מהר מדי באשכים שלי אבל היא דואגת כבר לעצמה. סך הכל אני צריך להיות אסיר תודה שלא גמרתי כבר לאור רמת הריגוש שלי החריגה שלי. לרגע עולה בי תאוריה אידיוטית שמרוב ריגוש אני לא אצליח לגמור. ואז זה מגיע.
הדלקה פורצת מהאשכים שלי כמו נחל בנזין שנדלק פתאום ומתפשטת בכל הגוף בחלקיקי שנייה. נדמה לי שאני ממלמל משהו אבל אני בטוח נוהם כשאני מתחיל לגמור והאגן שלי מזדעזע. גמירות שניות הן תמיד חזקות יותר מהראשונות וזו מטלטלת אותי מבפנים כשאני מתחיל לפלוט לתוך התחת של רויטל. באופן לא לגמרי מודע אני אוחז בה בכוח, נדחק לתוכה עמוק ככל שאני יכול וממלא את המעיים שלה בזרע היא גונחת או צועקת משהו גם אבל לא ברור לי מה בדיוק ואני גם לא במצב לקלוט. כאילו מנותק מהגוף אני מוצא את עצמי משתומם מאיפה יש לי עוד כל כך הרבה זרע אבל האשכים שלי ממשיכים בשלהם, ממלאים לה את התחת בשפיך כאילו היה פחזניה עסיסית.
אפלה מפתיעה את שדה הראייה שלי ואני מבין במעומעם שאני על סף התעלפות ונאחז בשיש, הזין הנרפה שלי עדיין ברויטל הנאנחת. נדרשים לי כמה רגעים כדי להתעשת ואני יוצא מהישבן שלה בלחישת בשר עצובה, נשען על השיש ומתנשף במשך כמה דקות. רויטל נשענת על השיש לידי ושנינו מחייכים זה לזה, חיוכים יגעים ומסופקים.
אנחנו מסתדרים ביגע ונדרשות לי כמה דקות להרגיש את חומת הריחוק ההולכת ומתרוממת במהירות בינינו. המשפטים הולכים ומתקצרים ופרקי הזמן בינהם מתארכים. לאחר כמה דקות היא מודיעה לי שהיא הולכת להתקלח ומבקשת ממני להקשיב אם הילדים יתעוררו. אני שמח שהיא עזבה וממהר לשקוע בספר כדי לנסות ולהתעלם מהעוינות שאני חש עכשיו מהקירות הזרים.
דן מתעורר כעבור עשרים דקות. הוא רוצה אמנם להישאר לשחק עם אריאל אבל אני רק רוצה לעוף משם כבר ולוקח אותו הביתה. אחר כך אני עוד אפגוש את רויטל מדי פעם אבל לא נחליף יותר מכמה משפטי נימוס לקוניים.