לילה ארוך

לילה ארוך
רונה מתעוררת לפתע כאשר קפיצי המיטה נעים מתחתיה. לפני שהיא מתעשתת נצמד אליה גבר מאחור, קובר אותה מתחתיו.
"שגיא?" היא שואלת בנמנום, אך אימה קרה שוטפת את קורי השינה ממוחה כאשר היא נזכרת שהחליפה את המנעולים לאחר שסילקה אותו מהבית.
"ששששששש…" לוחש לא-שגיא, מצמיד אותה מטה, פניה למזרון, ויד זרה מלטפת את ישבנה מתחת לחולצת הטי. היד מגלגלת את תחתוניה במורד ירכיה, ולרגע היא חשה מבוכה איומה על שגבר זר רואה אותה שמנה כל כך, אך היא מיד מקללת את המחשבה המטופשת. הוא מתחיל לעסות את העכוזים הרכים, מלטף ומועך חליפות.
"אלוהים…" ממלמלת רונה לתוך הכרית, וקור ממלא אותה כאשר אצבע זרה פולשת לתוכה. האצבע מתחילה לאונן לה בתנועות מגושמות, והאגן שלו מתחיל להתחכך בעגביה מאחר, זקפתו מורגשת בבירור דרך הג'ינס. לאחר מספר דקות היא חשה באגן הזר נרתע לרגע, ובבעתה היא מבינה שהתנועות הבאות מבשרות כי הוא פותח את רוכסנו ומפשיל את מכנסיו. כאשר הוא נצמד אליה שוב, הגוש הלוהט שנדחק בין לחיי ישבנה מבשר לה כי המבקר הלילי סיים את שלב המשחק המקדים.
"אל תאנוס אותי…" היא שומעת את עצמה אומרת.
"מה? לאנוס?" הוא שואל, נעצר באחת.
"זה מה שבאת לעשות, לא?"
"מה פתאום? באתי לפרוץ."
היא מסתובבת אליו. ילד. לא יותר מעשרים ואחת, עשרים ושתיים. שחום. עצמות לחיים. לא מגולח.
"נו, אז מה הפריע לך לפרוץ?"
"פתאום ראיתי תמונה שלך למטה."
"את התמונה מהחתונה?"
"נראה לי…כן."
"אוי, אלוהים. יש לי שם פוני…ומשקפיים…"
"את כל כך יפה שם, שהייתי חייב לראות אותך…"
"נו, עכשיו ראית. אולי תלך?"
"את נורא סקסית, בא לי לזיין אותך קצת."
"סקסית? מתי שיניים עקומות ותחת גדול חזרו לאופנה?" היא שואלת.
"רונה." ידה מושטת אליו.
"יניב." הוא עונה, ולוחץ את ידה.
"אני לא חושבת שאתה אמור להגיד לי איך קוראים לך. אתה אנס, אתה יודע."
"אה…סליחה…" הוא מתנצל. "אני לא אנס. אמרתי לך. אני פורץ."
"ברצינות? לרגע זה היה נראה לי אחרת…"
"את צוחקת עלי?" שואל יניב בחשדנות.
"לא, מה פתאום. מה עכשיו?" היא שואלת. הוא לא עונה, רק הופך אותה שוב על בטנה כאילו הייתה בובת סמרטוטים.
"היי!" היא צועקת "שלא תעיז!", אבל הפעם יניב נחוש יותר. ידיו אוחזות במותניה ובתנועה קלה הוא מנער אותה מעלה, מעמיד אותה על ארבע. רונה מנסה להסתובב, אך הוא שולח את ידו אל עורפה, לוחץ בחוזקה, ומפשק את עכוזיה בידו השנייה.
"אמרת שאתה לא אנס. אתה אונס אותי עכשיו, אידיוט!"
"אני מזיין אותך. זה אחרת." הוא מסביר. "ואל תקראי לי אידיוט."
יניב מורח רוק על קצה הזין, מכוון אותו אל בין ירכיה, ומתחיל לחדור.
"רגע!" היא צועקת פתאום. "חכה, יניב!"
"מה עכשיו?" הוא שואל.
"אתה פורץ טוב?"
"כן. למה?"
"אני יודעת איפה תוכל לעשות מכה רצינית."
"כמה רצינית?"
"יהלומים. מטבעות עתיקים. זה שווה יותר ממאתיים חמישים אלף דולר."
"איפה?"
"תעזוב אותי, אני אגיד לך."
יניב כבר מרגיש את החום שבין רגליה עוטף את קצה הזין שלו, והישבנים הגדולים והלבנבנים שלה קורצים לו. מצד שני, מאתיים חמישים אלף דולר…תוך כדי הרהורים הוא מתחיל להזיז קצת את האגן קדימה ואחורה, נמשך לתוכה כמו פרפר לצוף.
"הלו, אם אתה לא עף ממני עכשיו אין עסקה!" היא מפנה אליו את ראשה, עיניה רושפות.
הוא לא עונה, אך מפסיק לזוז. רונה מפרש את שתיקתו כהסכמה, ומתגלגלת מהמיטה במהירות. יניב מתבונן בה, באכזבה כלבית, ולאחר מספר שניות מכניס את הזין לתחתוניו ורוכס את אותם. אולי אחר כך.
"אתה יכול להביא לי את התחתונים משם?" היא מצביעה אל קצה המיטה. יניב שולח את ידו אל התחתונים וכאשר הוא מסתובב, הוא מוצא אותה אוחזת באקדח. לצערו האקדח מופנה אליו.
"זה 'זיג'" הוא אומר כאשר הוא מסיים למצמץ.
"אני מניחה."
"אוי ואבוי."
"האמת היא ש'אוי ואבוי' זה תיאור די מדויק של המצב שלך עכשיו." היא אומרת. רונה משליכה אליו חפץ נוצץ והוא תופס אותו באופן אינסטינקטיבי. אזיקים. הוא מרים אליה מבט שואל.
"שים את הידיים שלך מאחורי הגב, ותסגור את האזיקים."
"לא…בבקשה. אולי אני סתם אלך מפה וזהו?"
"אולי לא? שים עלייך את האזיקים מיד."
"אבל…"
"סתום את הפה ושים עליך את האזיקים המזורגגים!" היא צועקת.
"אוי, נו…" הוא נעלב, אך ידיו נעלמות מאחורי גבו. הוא מתרכז בעודו נאבק באזיקים, משרבב את לשונו.
"נו?!" היא שואלת לאחר מספר דקות. "מה הבעיה עכשיו?"
"אני לא רואה מה אני עושה…"
"אלוהים אדירים…" היא ממלמלת וניגשת אליו, נזהרת לשמור ממנו מרחק. כאשר היא מאחוריו היא מתקרבת אליו באיטיות, ובלי להסיר ממנו את מבטה ואת האקדח, היא אוזקת אותו, האזיקים נוקשים בעודם נסגרים על ידיו.
"תודה" הוא אומר. "זה נורא מסובך בלי לראות."
"על לא דבר, טמבל."
"אל תקראי לי ככה!"
"תקשיב, יניב. אתה קשור ולי יש אקדח. אני יכולה לקרוא לך איך שאני רוצה, בסדר?"
"אבל זה מעליב!"
"ג'יזס קרייסט…"
היא ניגשת לטלפון ומחייגת, מבלי להסיר ממנו את מבטה.
"הלו? "
"שלום. שמי רונה יסמין, ואני מדברת מרחוב בן גוריון 15. גבר פרץ אלי לבית וניסה לאנוס אותי…"
"את לא חייבת להגיד את זה ככה…" הוא מתלונן.
"לא, לא. הוא קשור טוב. ויש לי אקדח. מה זאת אומרת שעתיים? אז מה אם הוא קשור? שעתיים? הלו?! הלו?! קוס אמק!"
"מה קרה?" שואל יניב.
"הייתה פריצה באיזה בנק בנווה שרת. כל הניידות שלהם שם."
"באמת מעצבן." הוא מהנהן. "אז אולי תשחררי אותי?"
"לא. אנחנו נוסעים לתחנה."
"אוי, נו…"
* * *
אוויר הלילה קריר בפניו של יניב כאשר הם יוצאים החוצה. רונה צועדת מאחוריו עם האקדח, והיא מובילה אותו למכוניתה.
"מאזדה? אף פעם לא נהגתי במאזדה." הוא אומר.
"אתה לא הולך להתחיל הלילה."
רונה פותחת את צד הנוסע, מושיבה אותו, ואז פותחת את דלת הנהג.
"מה, אין לך נעילה מרכזית?" הוא משתומם.
"לא. בעלי לשעבר היה פרנואיד. הוא תמיד פחד שמישהו ינסה לחטוף את האוטו." היא מניעה, והם מתחילים להחליק ברחובות השוממים.
"תגיד לי, בשביל מה אתה צריך לפרוץ? אתה לא יכול להיות…אני יודעת…מלצר או משהו?" היא שואלת לאחר מספר דקות.
"אני צריך הרבה כסף."
"הרבה כסף? למה?"
"אני רוצה לקנות יגואר."
"בשביל זה אתה פורץ לבתים? כי אתה רוצה יגואר?"
הוא מהנהן.
"אחותי, את יודעת איזה אוטו זה…וואי וואי…"
"יגואר…לא אימא חולה באיזו מחלת כבד נדירה…אבא בכלא…אתה פשוט רוצה…לקנות יגואר?"
"כן."
"ובגלל זה נהיית פורץ ואנס?"
"הלו! אני לא אנס!"
"לא? לא ניסית לאנוס אותי קודם?"
"בסדר, אבל זה לא עושה אותי אנס."
"לא? למה?"
"כי זה לא ש…כאילו באתי בשביל זה. מי שבא בכוונה בשביל זה, הוא אנס."
"טוב, זאת פרשנות משפטית…מעניינת. אני לא בטוחה שהיא תחזיק מעמד בבית משפט, אבל היא עדיין מעניינת. תגיד לי, באמת התכוונת למה שאמרת קודם? אתה יודע…שאני…סקסית?"
"באמת. אני מאוד אוהב נשים מבוגרות, ואני חולה על בחורות עם תחת גדול. את גם זה וגם זה."
היא מתבוננת בו בפה פעור, מתקשה להחליט לאיזו השתלה הוא זקוק באופן יותר דחוף, שכל או טקט.
"יניב, אף פעם לא שמעת את השם 'דון חואן' בהקשר שלך, נכון? או ולנטינו?"
"מה? מי אלה?" הוא שואל, מבולבל.
"מתחרים שלך."
"מה? את שוב צוחקת עלי?"
"כן." היא מודה.
"אה. תדעי לך שהבית שלכם מוגן טוב לאללה. אזעקה. כלב. למה?"
"אמרתי לך. הבעל שלי לשעבר היה פרנואיד."
"אה…וזה יעני האקדח שלו?"
"כן."
"והאזיקים?"
"סתם." רונה שמחה שהוא לא יכול ראות אותה מסמיקה בחושך.
"ואיפה הוא עכשיו?"
"מן הסתם מזיין בחורים צעירים בפולין."
"בחורים? איכס! מה הוא…הומו?"
"הוא הודיע לי שהוא דו מיני כשתפסתי אותו עם העוזר שלו."
"וואי וואי…עם אישה כמוך…הומו…" יניב ממלמל בחוסר אמון.
"אישה כמוני…" היא מתבוננת בו בחיוך.
"הלו! תיזהרי!" הוא צועק, והיא מבחינה באור האדום רק כשהיא בתוך הצומת.
"אוי, נו. אל תהיה כזה פחדן. הלילה הזה מתפרעים קצת, מה יש?"
"משטרה. יש משטרה מאחרינו. שיט. אני על תנאי…" הוא אומר בפחד.
"נו, נראה לי שנפרד קצת יותר מוקדם ממה שתכננתי."
הניידת מתקרבת אליהם במהירות, והשוטר קורא להם לעצור בכריזה.
"תקשיבי. מה שסיפרת לי קודם…על היהלומים וזה…זה נכון?" יניב שואל במהירות כאשר שתי המכוניות מאיטות בצד הדרך.
"כן. אז מה?"
"אז אל תגידי להם כלום, ונביא מכה! פיפטי פיפטי."
רונה מהרהרת בהצעה המרגשת, חשה ליבה הולם. הלילה הזה יכול להיגמר כאן או להמשיך. מאה עשרים אלף דולר זה הרבה כסף. השוטר ניגש אליהם, ונעמד בצד שלה, והיא פותחת את החלון.
"ממהרים, הא?" אומר השוטר, ורונה תוהה אם זה יום הכוסון. תשעים אחוז מהשוטרים שהיא מכירה הם שמנים וקרחים, אבל זה דווקא לא. בן גילה. גבוה. קצת שרירי. קרח.
"קצת. סליחה."
"לא נעלבתי. לא פגעת בי באופן אישי כשהחלטת לעבור באור אדום. רישיונות בבקשה."
"שיט!" היא נזכרת. אין לה.
"תראה, אסף…" היא קוראת את שמו של השוטר מהתג שעל חולצתו ואז פותחת כפתור באצבעות רועדות מהתרגשות. "אולי אפשר לגמור את זה…בינינו?"
"בינינו…?" הוא שואל, ורוכן כדי לבחון את פנים המכונית, מבחין ביניב. חיוך מפציע על פניו, חושף שיניים לבנות. אסף מזדקף רגע ומעיף מבט לצדדים, אך קטע הכביש הזה ריק ואפל בשעה זו של הלילה.
"בינינו דווקא לא." הוא אומר לה. "אבל בינינו…" הוא מחווה לכיוונו של יניב. יניב פותח עיניים בבהלה.
"תחשבו על זה, אני מיד חוזר." אומר אסף, וניגש לניידת.
"מצטערת. לא חשבתי שהוא…" היא אומרת כאשר הם לבדם. "אני לא אקח אותך למשטרה, בסדר? מכאן אנחנו ממשיכים ישר למשרד שלי?"
"למשרד שלך?"
"שם הכסף."
"אני…" יניב מתחיל, אך משתתק כאשר חוזר השוטר.
"נו?" שואל אסף שנעמד בצד הנוסע. "אנחנו סוגרים את זה כאן, או בתחנה?"
"כאן." אומר יניב בשקט. אסף מחייך ופותח את דלת המכונית, ויניב יוצא החוצה. רק אז מבחין אסף שידיו של יניב אזוקות.
"משחקים מעניינים יש לכם, הא? תקראו לי פעם, גם לי יש אזיקים." הוא מחייך. הוא מניח יד כבדה על כתפו של יניב, ומוליך אותו מטה. יניב כורע על ברכיו מולו, בעוד אסף נשען על המכונית. הוא פותח את מכנסי המדים, ומשחרר זקפה רעבה.
"תפתח את הפה, ילד." הוא אומר בקול מעובה, ויניב מציית.
"מצצו לך פעם?" שואל אסף. יניב מהנהן.
"יופי. אז תעשה לי כל מה שאתה אוהב שעשו לך."
יניב עדיין מהסס, לכן אסף מניח את כף ידו האחת על הראש קצוץ השיער שמתחתיו, ובשנייה מנחה את עצמו אל תוך הפה החם.
"אחחח…אין כמו הסטרייטים הצעירים…איזה פה יש לכם…תעשה לי עם הלשון כמו שחברה שלך עושה לך…נו, תשקיע קצת, לעזאזל…"
יניב נע בתנועות קצרות, מוכניות, ואסף מתחיל להתרגז.
"תקשיב, ילד." אסף עוצר פתאום לאחר כמה רגעים לא מספקים. "או שאתה מתחיל להשקיע, או שאני משכיב אותך על המכסה מנוע, ותוקע אותך בתחת, ברור?"
יניב מהנהן בבהלה.
"תעשה לי מה שאתה אוהב שהחברה שלך עושה לך, או קיי?"
אסף מרגיש מיד שהאיום עושה את שלו. יניב מתחיל למצוץ את ראש הזין בעדינות, ואחר מחליק מהצד על בסיס האיבר, עד שהוא מגיע לאשכים, אותם הוא מלטף בעדינות בלשונו. אסף מלטף את ראשו לאות תודה, עיניו מזדגגות מעונג.
רונה יוצאת מהמכונית, מבחינה בזוית העין שאסף כיבה את המנורה הכחולה, מן הסתם כדי לא לעורר תשומת לב, והולכת אל הצד השני של המכונית. ליבה מנתר כאשר המחזה נגלה לעיניה. יניב על ברכיו, ידיו אזוקות מאחורי גבו, והזין הגדול של אסף מופיע ונעלם בפיו חליפות, מעבה את גרונו בהיכנסו, ומותח את שפתיו ביוצאו. ידיו של השוטר מונחות מאחורי ראשו של יניב, אגודליו מלטפים את פניו.
"גם לך הוא יורד ככה?" שואל אותה אסף. והיא מוצאת עצמה מהנהנת בחיוב, חשה בעצמה מתרגשת כפי שלא התרגשה מעודה.
"איזה פה…איך הוא עוטף אותי…איך הלשון שלו משחקת לי…קח אותי עמוק…"
יניב מציית מיד, ומנסה לדחוף את הזין של השוטר עמוק אל תוך גרונו. הוא מתחיל להשתנק מיד, ואסף מנחה אותו.
"תרפה את השרירים…תתגבר על הרפלקס…בדיוק…אוי…זה גדול…"
אסף מניח את ידיו על הראש הקצוץ שמתחתיו, אך הדרבון אינו חיוני. סנטימטר אחר סנטימטר יניב מצליח לדחוק עוד בשר אל תוך גרונו, עד שאפו נקבר בערוותו של השוטר. הוא ממתין במצב זה מספר שניות, גרונו הלוהט מענה את הזין הקבור בו, אזי מתחיל לסגת אחורה באטיות.
"זה היה גדול…" מתנשף אסף. "אתה בטוח שאף פעם לא היית עם גבר?"
"לא." עונה יניב מיד.
"טוב. תן לי עוד אחד כזה ודי."
מסונוור מהאור שהגיח פתאום בקצה המנהרה, מסתער יניב על אסף, ובולע אותו בתנועה אחת, איטית אך רציפה. כאשר כל הזין קבור בפניו, הוא מטה את ראשו לצדדים בתנועות מהירות, מפעיל עוד לחץ סיבובי על הבשר הפועם.
"אוווח…" אסף גונח פתאום כאשר העונג הופך להיות בלתי נסבל. ידיו החזקות נועלות את ראשו של יניב בעודו פולט זרע אל תוך גרונו, גופו הגדול מזדעזע. יניב מנסה לסגת, אך הוא כבול והשוטר אוחז בו בעוצמה, לכן בלית ברירה הוא בולע את הנוזל הסמיך, עד שאסף מניח לו.
"שמע. אתה גדול." אומר השוטר לאחר שהסדיר את נשימתו וסידר את מכנסיו. יניב מתרומם וחש לפתע את השוטר אוחז בו מאחור. לאחר מספר שניות הוא חש באזיקים נפתחים.
"לא ברור לי המשחק שלכם." אומר אסף. "אבל זה לא בטיחותי לנסוע במכונית עם אזיקים, במקרה של תאונה."
רונה מהנהנת, עדיין חלשה מהתרגשות, ויניב מתיישב במכונית, המום. השוטר מפעיל שוב את המנורה הכחולה, והניידת נעלמת.
"מה עכשיו?" שואלת רונה.
יניב לא עונה.
"תשמע, אני מצטערת, לא ידעתי שהוא…"
יניב שותק, פניו זעופות.
"תשמע…אני לא יודעת איך להגיד את זה…אבל הקטע הזה די…חירמן אותי." היא מסמיקה בחושך. "אתה עדיין חושב שאני סקסית?"
"לא." הוא אומר. "אני רוצה ללכת הביתה."
"אאוץ'." אומרת רונה. "תראה, יש עדיין את העניין עם הכסף…מאתיים וחמישים אלף דולר."
"מה זה באמת?" הוא שואל, קצת פחות זעוף. "ולמה זה במשרד שלכם?"
"אני רואת חשבון בחברת שמאות. די משעמם, לא משנה. הקיצר, האמא של אשתו של הבוס שלנו, נפטרה, ומסתבר שהיה לה בוכטה של יהלומים בבית, מתחת לבלטות."
"אז למה הוא לא לוקח את זה לבנק?"
"אה…כי אלדד הוא קמצן, ולא רוצה לשלם כסף לבנק. במשרד יש כספת? יש אזעקה? אז הוא שם את זה שם."
"הממ…" אומר יניב. "יאללה, בואי ניסע. יש לכם שם איזו מכונת קפה? אני חייב לשטוף את הפה."
"יש, יש." היא אומרת ומניעה.
"תגיד לי, מה זה הדבר הזה על היד שלך?" שואלת רונה לאחר מספר דקות, כאשר הם עומדים ברמזור. אמת ידו הימנית של יניב עטופה ברצועה מוזרה, ממנה בולטים חפצים קטנים ולא ברורים.
"ערכת יד." הוא אומר. "יפה?" הוא מציג מקרב את ידו אל פניה.
רונה מבחינה באותיות רקומות על הבד.
"ליניב, מהחברה' באמלח"יה." היא קוראת בקול רם. "מה זה?"
"זאת המתנת שחרור שלי מהיחידה."
"איזה יחידה?"
"אה…אסור לי להגיד."
"נו, מה אכפת לך, אחרי כל מה שעברנו…"
"יחידה סודית." הוא מתעקש. האור ברמזור מתחלף לירוק והם משיכים.
"טוב. ואני מבינה שכולם אצלכם נהיים פורצים אחרי השחרור?"
"לא, מה פתאום. אמרתי להם שאני רוצה ללכת לימ"ם, אז הם תפרו לי את זה, כי האמלח"יה של הימ"ם חרבנא."
"טוב, ומה עשית שם?"
"פרצתי."
"פרצת? אני ניילנתי שקפים ואתה פרצת. באיזו יחידה בצבא לומדים לפרוץ, לעזאזל?"
"תראי, ביחידות שמתעסקות בלוחמה בטרור יש צוותים שהמטרה שלהם זה להכנס בשקט לבית שיש בו מחבלים, ולהכין את הדרך לכוח העיקרי. לוודא שאין מילכודים, יעני."
"וזה מה שעשית בצבא?"
"כן."
"ושם למדת לפרוץ…" היא משלימה את התמונה. "נו, מי אמר שבצה"ל לא מלמדים מקצוע מועיל לאזרחות…הנה, הגענו."
אזור התעשיה שומם בשעה זו, ודלתות חלודות בוהות בהם בשעמום. ליתר בטחון היא מחנה את הרכב מאחורי הבנין, במקום מוסתר. שניהם יוצאים מהמכונית ובוחנים את גוש הבנינים האפל שמולם.
"שם המשרד." מצביעה רונה על חלקו הימני של החושך. יניב עוקב אחר ידה ופתאום מבחין שהיא ריקה.
"תני לי רגע את המפתחות, שכחתי משהו באוטו." הוא אומר.
רונה עדיין שקועה באפילה שמולה, והיא מגישה לו את המפתחות בהיסח הדעת. הוא לוקח את הצרור מידה, וניגש במהירות למכונית. האקדח נמצא בדיוק במקום בו הניח שיהיה : בתא דלת הנהג. הוא לוקח את הזיג זאואר, נהנה לחוש את המשקל בידו. רונה מבחינה באקדח כאשר הוא חוזר אליה, והבעת פניה משתנה לרגע, אך הוא לא אומר דבר, רק מחייך אליה.
"בואי נתקרב".הוא אומר.
כאשר הם מתקרבים אל הבנין, יניב .חש בנינוחות ממלאת אותו. פתאום הכל נהיה מוכר ופשוט יותר, כל החלקים מסתדרים במקום.
"מה יש לנו כאן?" הוא שואל בקול שמזכיר לרונה דריכה של אקדח משומן.
"מה?" היא שואלת.
"אזעקות, כלבים, מנעולים, מה יש כאן?" הוא חוזר על השאלה.
"אה. רק אזעקה וסיור שאמור להגיע פעמיים בלילה."
יניב מניד בראשו, פניו חסרות מבע.
"יש לך מפתחות?" הוא שואל.
"לא, לא. אני מגיעה מאוחר. אין לי מפתחות לבנין ולא לאזעקה. אני רק יודעת את הקוד לכספת."
"טוב. בואי נראה."
יניב תוחב את האקדח ומכנסיו, שולף פנס קטן ומאיר על המנעול האימתני. פניו חסרות מבע כאשר הוא שולף מערכת היד מספר כלים מוזרים, ומתחיל לתחוב אותם אל תוך המנעול בעדינות.
"איזה יופי.." אומרת רונה, מוקסמת.
"ששש…" הוא אומר בשקט, מרוכז. "תביאי לי חול."
"חול?"
"חול."
כאשר היא חוזרת אליו, פחית מלאה חול בידה, המנעול כבר פרוץ.
"הנה" היא מושיטה לו את הפחית. "אבל בשביל מה אתה צריך את זה?"
"בשביל לגלות את הקרנים של האזעקה" מסביר יניב. "איפה הקופסא המרכזית?"
"של האזעקה? כנס בדלת, עד הסוף ימינה." היא אומרת.
"חכי כאן, אני תיכף חוזר."
רונה רוצה להגיד משהו סרקסטי, אבל מתאפקת. יניב נעלם בשחור שמאחורי הדלת והיא נשארת לבדה עם רחשי הלילה של אזור התעשיה. יניב מגיח כעבור שניות אחדות, פניו מסכה של כעס, האקדח בידו.
"יש שם מצלמות!" הוא זועם. "לא אמרת לי כלום על זה!"
"תרגע, הן לא פועלות."
"אז למה המנורות האדומות שם דלוקות?"
"לפני שנה וחצי היה גל פריצות כאן באזור התעשיה, ואלדד, הבוס, נלחץ, אז הוא שם את המצלמות האלה. אבל אחרי כמה חודשים תפשו את הפורצים, והוא החליט שהוא לא רוצה יותר לשלם לחברה של המצלמות. קמצן, אמרתי לך."
"אז למה הן כאן?" מקשה יניב.
"כי הוא קמצן, אבל גם תחמן. את המצלמות הוא לא הוריד, בשביל להפחיד פורצים. והנה," היא מחייכת "זה עובד."
יניב נותן בה עוד מבט נוקב, שוב מחזיר את האקדח למכנסיים, ונעלם פנימה. רונה מתאמצת לשמוע אותו מתקדם, אך שומעת רק את חריקות הדלתות במורד הרחוב, צרצרים ומשאיות מהכביש הראשי. לפתע נדלקות מנורות החרום מתוך הבנין, והיא מציצה פנימה. יניב עומד ליד קופסת הבקרה של האזעקה, ממנה מבצבצים חוטים, ומחייך חיוך קטן, האקדח שוב בידו.
"בואי." הוא אומר, ומסמן לה בידו להתקרב. המשרד נראה מוזר באור האפרפר, הקלוש של תאורת החרום, והדי עקביה נשמעים לה כאילו תופים קשורים לרגליה.
"עלי." הוא מחווה באקדח כלפי המדרגות לקומת המשרדים. רונה מרימה את ידיה באוויר, ושואלת בלגלוג:
"למה אתה רוצה שאני אלך ראשונה, אתה מפחד ממלכודות?"
"לא, אני רוצה להסתכל על התחת שלך כשאת עולה. את יכולה להוריד את הידיים, אני לא הולך לירות בך."
רונה נוחרת בבוז ומתחילה לעלות במדרגות, ידיה עדיין מורמות. יניב נועץ מבט רעב בישבנה הגדול, המרקד בעצלות מתחת לג'ינס, מטר וחצי ממנו. כשכל העסק יגמר יגמר…
כאשר הם מגיעים למסדרון, רונה פותחת דלת למשרד גדול הפונה אל הרחוב. התאורה מהרחוב צובעת את החדר בכתום, מטביעה את תאורת החרום הקלושה. בצעדים בטוחים ניגשת רונה אל תמונה שתלויה מאחורי שולחן גדול, ומסירה אותה, חושפת כספת מאחוריה. יניב מתקרב אליה בזמן שהיא מתחילה להקיש את הקוד, אך לפתע היא נעצרת, מסתובבת ואומרת :
"מה זה היה?"
"מה?"
"לא שמעת רכב נעצר בחוץ?"
"לא." הוא אומר, מנסה להקשיב. אולי שמע משהו? האם זו היתה משיכה של אמברקס?
"אני חושבת ששמעתי צעדים" היא לוחשת. "אולי זה הסיור?"
עכשיו גם לו נדמה שהוא שומע צעדים, והוא ניגש אל החלון, ומציץ בזהירות לרחוב. ריק. יניב מסתובב לחזור אליה, והיא לוחשת :
"אולי תישאר להסתכל, שלא יפתיעו אותנו."
הוא מעיף עוד מבט לרחוב, כאשר לפתע הוא שומע אותה מקללת.
"שיט. שיט. שיט."
"מה קרה?" הוא שואל, נחפז אליה.
"הכספת. היא ריקה." רונה מתיישבת על הרצפה לצד הכספת, נראית לו על סף בכי.
"מה?" הוא כמעט צועק, מאיר בפנסו הקטן פנימה אך רק הקירות האפורים מחזירים את האור.
"מצאתי רק את זה." היא מושיטה לו חבילה לא מרשימה במיוחד של שטרות, אותה הוא לוקח מידה.
"אלדד בטח רוקן אותה כבר."
זעם אדיר ממלא את יניב לפתע, והוא מכוון אליה את האקדח, רועד מכעס ללא אומר. רונה מתכווצת בבהלה, ממלמלת התנצלויות.
"אני לא ידעתי…אני מצטערת…נשבעת…לא ידעתי…"
כל הערב הזה כולם דופקים אותו, הוא מבין לפתע. רונה, השוטר ועכשיו הבוס הזה שלה, אלדד. טעם העכור חוזר אל פיו והוא נזכר שלא שתה קפה כפי שהבטיחה לו.
"אני רוצה קפה." הוא אומר בשקט, קולו רועד.
"בטח…בטח…המטבחון זה מחוץ לדלת שמאלה." היא ממלמלת, ויניב יוצא מהחדר. את המטבחון הוא מוצא מיד, אך מכונת הקפה אינה פועלת בלילה. מבלי לאבד את העשתונות הוא הורס אותה לחלוטין במכות מקת האקדח, עד שהיא שבורה לרסיסים על הרצפה.
"בוא נלך." אומרת רונה מפתח המטבחון.
* * *
יניב חוצה את המרחק אל הכונית בצעדים ארוכים, פותח את דלת הנהג ונכנס אל המכונית. רונה מגיעה אחריו.
"נו, מה אתה עושה? זוז כבר." היא אומרת.
"לא, אני נוהג." הוא אומר בעקשנות, הטעם העכור בפיו והתסכול מהלילה הארוך וחסר התמורה מוסיפים נחישות חדשה לקולו.
"נו כבר, טמבל. אין לי סבלנות לריב איתך."
"טמבל?" הוא מתרגז. "לא זז."
"ילד." היא מפטירה בחוסר סבלנות, ומתחילה להקיף את המכונית בדרכה לצד הנוסע. כאשר היא מהדסת מול חלקה הקדמי של המכונית, מבחין יניב בישבניה הגדולים מרקדים מתחת לג'ינס, ומשהו נעור בו. אולי הלילה עוד לא הסתיים. רונה מגיעה אל דלת הנוסע ומושכת בידית, אך מתג הנעילה עדיין מורד, והדלת לא נפתחת.
"נו, תפתח."
"תפתחי לבד." הוא אומר, מנמיך מעט את החלון החשמלי בצד שלה. רונה משעינה את שתי ידיה על הסדק הצר שנפער, ואומרת בכעס :
"די כבר עם המשחקים האלה. תפתח כבר את הדלת."
יניב שולח את ידו השמאלית לכיוונה, אך תחת שירים את מתג הנעילה, הוא לוכד את כפות ידיה בידו, ומושך אותן פנימה. לפני שהיא מספיקה להתעשת, ידו הימנית מזנקת אל ידית ההגבהה של החלון, ומגביהה אותו מעט, כך שהוא כולא את כפות ידיה בתוך המכונית. רונה לכודה.
"מה אתה עושה!" היא צועקת. "תשחרר אותי מיד!"
"כולם מזיינים אותי הלילה." הוא אומר. "את קושרת אותי ומקללת אותי כל הערב. מזיינת אותי. אז בא השוטר ההומו הזה ואחושרמטה מזיין אותי. ואז הבוס שלך לוקח לי את הכסף, גם הוא מזיין אותי. "
"יניב, תשחרר אותי עכשיו!"
"כולם מזיינים הלילה. עכשיו תורי."
יניב מחטט בתא הכפפות, ומוצא שם שפופרת קרם לחות. הוא מראה לה את השפופרת וקור ממלא אותה. לאחר מכן הוא פותח את דלת הנהג וצועד אליה, נעמד מאחוריה.
"יניב…" היא מתחילה שוב, אך הוא קוטע אותה.
"די. אני לא רוצה לשמוע אותך יותר. כל הערב את מזיינת לי את השכל. די. עכשיו אני תוקע אותך ולא יעזור לך כלום."
הוא מפשיל את מכנסיו ותחתוניו, וזקפתו מזדקרת מול אויר הלילה.
"אני אצרח." היא אומרת כאשר הוא ידיו פותחות את רוכסן הג'ינס שלה.
"תצרחי, כבר לא אכפת לי כלום." הוא אומר בקדרות. ללא גינוני טקס הוא מפשיל את מכנסיה ותחתוניה מטה, ושני הפלחים האדירים של ישבנה מבהיקים באפילה. הוא מורח מעט קרם לחות על אצבעו, מניח את השפופרת על גג המכונית ומחדיר את האצבע לנרתיקה. לאחר מכן הוא מפשק את ישבנה בשתי ידים, כל אחת אוחזת בלחי עכוז רוטטת.
"אני אוהב את הקטע הזה אצל בחורות עם תחת גדול. את הקטע הזה של לפתוח בשתי ידיים." הוא מתוודה, התשוקה מעממת את הכעס. הזין שלו מתחיל לחדור אליה, והוא גונח בסיפוק, אוחז בשתי ידיים בישבנה הגדול.
"תמיד היה לך תחת גדול?" הוא מסתקרן, אך רונה חושקת שיניים ולא עונה. יניב לא נעלב מחוסר שיתוף הפעולה, ומתחיל לזיין אותה בתנועות קצובות ושקולות, נהנה להרקיד את התחת הלבנבן שמתחתיו. ידיו מצטרפות לזיון, מלטפות ולשות את הבשר הרך בעודו הולם בה מאחור.
"תמיד אהבתי את אלה עם התחת הגדול." מתוודה יניב. "במיוחד את הזקנות יותר."
"אתה יודע איך להחמיא לבחורה, אתה יודע?" היא לא מתאפקת.
"את שוב עם הציניות הזאת שלך, הא? תדעי לך שכל הדוגמניות המקלות האלה לא עושות לי כלום, את מבינה?" הוא ממשיך. "אני אוהב שיש מה לתפוס, כמו אצלך." והוא מדגים את כוונתו על ידי לישה מכאיבה במיוחד בידיו החזקות.
"איי…" היא מייללת.
"מה, אין לך שום דבר מצחיק להגיד? איזה משהו ציני כזה? כמה שאני אדיוט, אולי?"
"אתה לא אדיוט, מה פתאום. אבל עלי לא שמו אזיקים. לא לי גמר בפה שוטר הומו." היא מזכירה לו, יודעת מיד שתתחרט על כך.
"ככה?" הוא נעלב. "עכשיו תראי מה זה."
יניב לוקח את השפופרת מגג המכונית ומורח כמות נדיבה של קרם על אצבעו. הוא מתחיל להתוות עיגולים סביב פי הטבעת שלה באצבע המשומנת. סחור סחור הוא מסתובב סביב החור הקטן, מורח כמויות נדיבות של קרם עד שנחה דעתו. אז הוא מחדיר אליה בקלות אצבע אל תוך התחת, קרם הידים החלקלק מבטל את המאמצים חסרי בתוחלת של שרירי הטבעת שלה לשמור על הנקב הקטן סגור. יניב נשען על רונה, מצמיד את ראשו לשלה תוך שהוא מזיין אותה באצבעו, ושואל :
"קיבלת פעם בתחת, רונה?"
רונה לא עונה, רק חושקת את שפתיה בזעם.
"נו, אל תהיי כזאת. בכל מקרה אני יביא לך. סתם, בא לי לדעת."
"כן 'קיבלתי'." היא אומרת לבסוף. "ואתה?"
"שוב 'פם ציניות." הוא אומר. יניב מזדקף עכשיו, ושולף ממנה את האצבע השמנונית. שוב הוא נוטל את השפופרת, וסוחט את שאריות תוכנה על איברו הזקור. שני פלחי העכוז הגדולים רוטטים במחאה בידיו כאשר הוא מפשק אותם, והוא מעניק להם כמה מעיכות גסות, סוחט ממנה אנקת כאב. לאחר מכן הוא מנחה ביד אחת את ראש הזין המגורז אל פתח הישבן שלה, אוחז בה בשתי ידיים, ואומר:
"היום כולם מזיינים אותי. עכשיו תורי."
יניב דוחף פנימה את ראש הזין, חודר במאמץ את שרירי פי הטבעת המתאמצים לשווא להסגר.
"אההה…" היא גונחת בכאב למרות שנשבעה שלא תפצה פה.
"וואי, רונה. זה טוב. ממש." הוא אומר.
בתנועות קצרות הוא חודר אליה, צופה מוקסם בזין שלו נעלם בין שני פלחי העכוז הלבנבנים.
"אני כולי בפנים." הוא מודיע לה כאשר האגן שלו נצמד אל ישבנה מאחור.
"תודה…על…העדכון." היא אומרת במאמץ, פניה שטופות זיעה.
"עדיין צינית. לא נורא, כבר לא אכפת לי. אבל את זאת שעומדת עכשיו כפופה עם המכנסיים והתחתונים למטה, ומקבלת בתחת."
לרגע היא רוצה להגיד משהו, אך יש מעט צדק בדבריו, והוא לא אומרת דבר. הוא מתחיל לדפוק אותה בתנועות קצובות, נהנה לראות את האדוות שאגנו שולח בבשר הלבנבן ומתענג על גניחות הכאב החרישיות שנפלטות מדי פעם מפיה.
"את יודעת? סך הכל, הקוס מרגיש הרבה יותר טוב. הוא, יעני, יותר עוטף אותך. אבל בתחת יש משהו מיוחד…אתה כאילו מזיין את התחת עצמו, את מבינה?"
רונה לא משקיעה הרבה אנרגיות בהבנה כרגע, רק בלהרפות את השרירים, ולנסות להשאר שקטה ככל שתוכל.
"זה מה שיפה בתחת גדול. ככה לראות איך הזין נעלם פנימה, בין התחתים הגדולים שלך." הוא ממשיך לחלוק איתה חוויות. "ידעתי שלא תצרחי כמו שאמרת, את לא הטיפוס."
קרם הידים מתחיל להגמר והחיכוך בפי הטבעת שלה מתחיל לשרוף. לרגע היא משתעשעת במחשבה להתחיל לצרוח, אך היא יודעת שיניב צודק. היא לא הטיפוס שצורח. ואם כן תצרח, מי ישמע אותה באזור התעשיה השומם? ואם ישמע אותה איזה איש אבטחה, היא באמת רוצה שיראה אותה ככה? מופשלת מכנסיים ותחתונים, כפופה, לכודה כמו חיה, מקבלת זין בתחת? ממש לא.
"מעניין…אם אתה…הטיפוס שצורח…כשמזיינים…אותו…איי…" היא מצליחה להגיד, נאבקת בדמעות בעיניה.
"אני לא…מקשיב לך. נמאס לי…מהזיוני…שכל שלך…" יניב מגביר עכשיו את הקצב, חש בדגדוג מוכר בקצה אצבעותיו. עגביה מרקדים עכשיו עם כל תנועה שלו, וגניחות הכאב שלה הופכות להיות קולניות יותר וקצובות. הוא שולח ידיים אל שדיה ומשחק קצת מבעד לחולצה, אך יניב הוא איש תחת בנשמתו, ומהר מאוד המשחק נמאס עליו.
"וואי, רונה…" הוא גונח פתאום, נצמד אליה. ברקי עונג מנתרים בו מכף רגל ועד ראש, וגופו נרעד, אגנו פולט זרע לתוך ישבנה בכל רעידה שכזו. הוא מחבק אותה מאחור בעוד אגנו ממשיך לזנק קדימה לתוכה כאילו מעצמו, עד ששוככות הרעידות, והוא יוצא ממנה, מתנשף.
"תשחרר אותי." היא אומרת, והוא רוכס את מכנסיו, ניגש אל דלת הנהג, מתיישב, ופותח את החלון, משחרר אותה.
"ביי." הוא אומר ומניע את המכונית. היא לא צועקת או מוחה, רק מנופפת לו לשלום, מחייכת חיוך קטן. לאחר שהמכונית נעלמת, היא צועדת פנימה אל תוך הבנין, נכנסת אל המשרד, ומחייגת.
"הלו, משטרה?"
* * *
רונה יוצאת מהיגואר ופוסעת מעדנות אל עבר הכניסה הראשית של המשרד.
"בוקר טוב, רוית." היא מחייכת אל פקידת הקבלה, חושפת שיניים מושלמות. כמו בכל יום בחודשים האחרונים, היא מחייכת חיוך קטן בלב כאשר היא מבחינה מזוית העין באחת ממצלמות האבטחה הקטנות, המצלמת את המסדרון. היא כל כך שמחה ששיכנעה אז את אלדד להאריך את החוזה עם חברת התפעול של המצלמות, שהפרנויה של שגיא דבקה גם בה. היא צריכה להזכיר לעצמה להתקשר לאלמנתו של אלדד, להודות לה שוב על שמינתה אותה לנהל את העסק. המסכן קיבל שבץ כאשר שמע על הפריצה, ומת כמה ימים לאחר מכן. טוב שהפושע נלכד למחרת הפריצה. איש לא האמין לו שהכספת היתה ריקה, כמובן, במיוחד שהמצלמות צילמו אותו מוביל את רונה באיומי אקדח ומקבל ממנה צרור לאחר שפתחה את הכספת. במשך כמה ימים שקלה לעשות דיאטה, אבל בסוף החליטה שאולי תחת גדול דווקא כן מתאים לה.

Print Friendly, PDF & Email

8 thoughts on “לילה ארוך”

  1. אתה
    ענננננננננננננננננננננננננננקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק
    והעתקי ממך את הסגנון לסיפור שאני כתבתי
    ועל כך
    תודה

  2. יפה.
    סיפורים מעולים. מקווה שתזכה לפרסם אותם יום אחד. חבל לא לשתף את כל עם ישראל בזה.
    ואגב, בא לבלוג שלי, אולי תקבל השראה מהחיים האמיתיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *