טור הנדסי, חלק י’

לחלק הקודם
"שכנעת אותו לוותר לך?" הוא מרים את ראשו מציור הנקודה לנקודה. איש עם חרב או סכין.
"כן."
הוא מחייך אליה בלעג ומוסר לה חבילת שטרות. נדרשות לה כמה דקות לוודא שיש שם מאתיים חמישים ושישה שטרות והיא מנצלת את ההזדמנות לספור את כל תכולת התיק.
"המשחק עומד להתחיל בעוד כשלושים דקות." הוא אומר.
"וזה קשור למשימה הבאה?"
"כן." הוא אומר. "עד תחילת המשחק את חוזרת לכאן עם אלף שקלים."
היא שולחת יד לתיקה אבל הוא נד בראשו לשלילה.
"את צריכה להשיג אלף שקלים. בעצמך. בלי ארנק. פנקס שיקים. כרטיס אשראי. לקום מהכיסא כמו שאת, ללכת ולחזור עם אלף שקלים עד תחילת המשחק. או שהפסדת במשימה."
היא קמה בבהילות.
חנות. היא צריכה למצוא חנות. אולי יש כאן מישהו שמכיר אותה, שהיא תבקש ממנו אלף שקל בהלוואה. היא יכולה להחזיר מחר אלף חמש מאות. אלפיים. פאק, היא יכולה להחזיק אלף יורו.
היא מתחילה לתור את שדרת החנויות, אך מגלה שהן סגורות. אחת אחרי השנייה היא ממהרת, סורקת במבטה את שני צדי השדרה, אך רק חלונות ראווה מקדמים את פניה בכל אשר תפנה. נדרשות לה כמעט עשר דקות לסרוק את הקומה של רחבת המזון ולגלות שכל החנויות סגורות. התרגשות רגעית ממלאת אותה כאשר היא מבחינה כי סניף ההיפר פארם פתוח והיא כמעט שמה פעמיה לשם אבל לאחר כמה צעדים היא יודעת שאין סיכוי שתצליח לשכנע את הזבניות להלוות לה אלף שקלים. היא צריכה חנות קטנה יותר, אם אחת כזו פתוחה בכלל עכשיו.
הזמן פועל לרעתה ופניקה מתחילה להזדחל בעורקיה בעודה מהדסת במהירות לעבר המדרגות העולות, עקביה נוקשים בקניון הנטוש. כמה דקות יש לה? מתי בדיוק יתחיל המשחק והיא תפסיד את המשימה ואת שאר הכסף? היא עולה במהירות במדרגות.
מקצה המדרגות היא מבחינה באור באחת החנויות ותקווה פראית מתפרצת בה. היא מדדה לשם בריצה, מהר ככל שתוכל, אצבעותיה כבר מיומנות בדחיקת שדיה אל תוך הגופייה מדי כמה צעדים. שלושה גברים, אבות אורבניים טיפוסיים היא מתייגת אותם, חולפים על פניה אך המחשב במוחה פוסל אותם במהירות. המצבה הנוכחי טוב תעשה אם תתרחק מגברים בחבורות, והיא מנחשת שההסתברות שיש לשלושתם אלף שקלים במזומן היא נמוכה יחסית. בכל מקרה היא מציינת לעצמה היכן ראתה אותם ולאן הלכו.
החנות היא חנות ניקוי יבש משעממת והשלט מכריז 'דוקטור קליני' ומלא בועות סבון. חלון הראווה ריק וחליפות תלויות על הקירות. פעמון מכני מדנדן כאשר היא נכנסת והיא סוקרת את הגבר שעומד מאחורי הדלפק. הוא גבר שמנמן ושחום, שיערו שחור כפחם ואינו מסודר בשום דבר שניתן לכנותו 'תספורת' בהגינות. פניו נעות מהפתעה דרך חשדנות ולבסוף נעצרות על תאווה, כאשר הוא אומר:
"לא נראה לי שיש לך הרבה בגדים למסור."
"לא." היא מחייכת במבוכה, מתנשפת. צידה כואב עכשיו וריאותיה חורכות אותה בכל נשימה. "אני צריכה…טובה. אני צריכה ללוות ממך אלף ש"ח. במזומן. אני אחזיר לך…מחר…יותר…"
"ללוות אלף שקל עד מחר?" הוא צוחק. "את זה עוד לא שמעתי. יאללה, עופי מכאן. אני זז הביתה."
"בבקשה." היא אומרת. "רק עד מחר."
"יאללה, סתלקי מכאן לפני שאני מעיף אותך."
היאוש הופך אותה לקשה יותר, קשוחה יותר. היא לא הולכת לוותר על הכסף. היא מאמצת תנוחה רכה יותר ואוחזת בשני שדיה, מנסה לשדר רכות ופיתוי ולא קוצר רוח. מבלי לומר מילה היא מרימה את בד הגופייה, משחררת את שדיה הכבדים, הבוהקים מזיעה.
"אלף שקל והם שלך." היא אומרת ביאוש רך.
הוא מלקק את שפתיה ומתנשף.
"אבל תחליט מהר, אני חייבת ללכת עד המשחק."
"עד המשחק..? זה לא הרבה זמן, נראה לי." הוא מתלונן. "מה זה כולל?"
"כולל?" היא שואלת בחוסר הבנה.
"כולל, כולל. מציצה? זיון? כמה פעמים אני יכול לגמור?..תסתובבי רגע, שנראה ת'תחת."
היא מסתובבת על עומדה ומבליטה מעט את ישבנה, מנענעת אותו ברכות.
"מה כתבת כאן?" נשמע קולו מאחוריה.
הוא מתקרב אליה מאחור והיא מסמיקה כאשר הוא חוזר על המלים:
"'אוכלת בתחת'. את טחונה לגמרי, הא? אז אני יגיד לך מה נעשה. אני יזיין אותך בתחת. פעם אחת, ואז אני ייתן לך אלף ש"ח, מתאים?"
זיכרונות כואבים מהעבר מבזיקים בה והיא מוצאת עצמה אומרת:
"לא, לא שם…אני יכולה למצוץ לך…."
הוא צוחק.
"את קרועה לגמרי, תאמיני לי. הרבה זונות זיינתי, אבל קרועה כמוך עוד לא ראיתי. אלף שקל בשביל מציצה? את חושבת שנולדתי אתמול? אני עושה אותך כאן, בתחת. כן? כן. לא? לא."
במצב אחר הייתה מתווכחת אתו עוד קצת, מתחננת קצת יותר, אבל היא מהנהנת במהירות.
"רגע, יש לך את הכסף?" היא שואלת בחשדנות.
הוא ניגש אל הקופה ופותח אותה, מראה לה חמישה שטרות של מאתיים ש"ח וליבה מתרחב.
"איפה, כאן?" היא שואלת.
הוא רומז לה על אחורי החנות, אבל אומר:
"רק דבר אחד לפני זה: אני לא מזיין בתחת בלי וזלין או משהו. עושה לי שפשופים. קפצי למטה, להיפר פארם, תביאי משהו שלא ישפשף לי."
"אין צורך, באמת!" היא אומרת בלהט. "אני אמצוץ לך לפני…תהיה רטוב לגמרי…אני מאוד ממהרת."
"גם ככה את תמצצי לי, ואם את מאוד ממהרת כדאי שתרוצי כבר."
"אז אני צריכה כסף. אין עלי כלום."
הוא מגיש לה חמישים שקלים מהקופה ואומר:
"את חייבת לי עכשיו חמישים שקל."
היא חושקת את לסתותיה בתסכול ויוצאת מהחנות בריצה. למזלה המדרגות קרובות לחנות וההיפר פארם קרוב למדרגות. כאשר היא נכנסת היא יכולה לדמיין את כל העיניים של הזבניות, דיילות והקונות שבחנות ננעצות בה, אבל היא מתעלמת מהן, עיניה תרות אחרי וזלין, מוחה מחשב דקות, שניות, עשיריות שנייה.
שמפואים, סבונים, משחות שיניים, מזון תינוקות, וזלין היא לא מוצאת. בטירוף היא עוברת ממדף למדף, סורקת את כל המוצרים בתוך דקה או שתיים, חשה במשחק מתקרב בכל דקה שעוברת, בלתי נמנע כמו שקיעה. אישה לבושה במדי הרשת, רזה ומאופרת בכבדות, ניגשת אליה ושואלת במיאוס ברור:
"אפשר לעזור לך?"
"אני צריכה וזלין."
"אני חוששת שאזל לנו בגלל השביתה בנמלים. בשביל מה צריכה אותו, אולי יש לנו משהו אחר שיוכל לעזור?"
היא מהססת רק לשנייה. אין לה זמן ללכת סחור סחור.
"בשביל…מיו אנאלי." נפלטות המלים מפיה וגבותיה הצבועות של המוכרנית מתרוממות. מילותיה נעתקות למשך כמה שניות אבל היא מתעשתת ואומרת:
"יש את הנוזל הזה…של ה…אומואים. נראה לי שזה מה שאת צריכה."
"תודה, זה בדיוק מה שאני צריכה."
המוכרנית מובילה אותה אל מדף מכוסה בקבוקים ונותנת לה בקבוקון אחד.
"אחד יספיק, או שאת צריכה…יותר?" היא שואלת, להבי הלעג מבצבצים מתחת לנימוס הדק.
"אחד יספיק, תודה."
המוכרנית מחייכת אל הזבנית המעבדת את ההזמנה וזו מחייכת אליה בחזרה בחיוך כבוש, מקריאה בקול רם מספיק כדי שהזבנית השנייה ודיילות הקוסמטיקה תשמענה גם הן:
"נוזל סיכה אנאלי. אפשר לעניין אותך בסוללות או במטהר אוויר?"
צחוקים מרושעים מתגלגלים מאחוריה כאשר היא יוצאת מהחנות מבלי לחכות לעודף ומדדה בריצה לעבר המדרגות, אבל היא מתעלמת מהארס, כמו מחבורת גברים קטנה הלוטשת בה עיניים. היא מטפסת במדרגות במהירות, אדישה כמעט לחצאית המטפסת שוב במעלה ירכיה וחושפת את ערוותה, ומשם בריצה אל 'דוקטור קליני'.
החנות סגורה.
"הלו!?" היא קוראת ומנסה את את הדלת בפראות. "הלו!? הלו!? חזרתי!" היא צועקת אל הדלת, אבל מבפנים אין קול והיא מבחינה לזוועתה שגם האורות עמומים. "הלו!? חזרתי! רוצה לזיין אותי?"
"אני רוצה לזיין אותך." נשמע קול מאחוריה. שלושה גברים עומדים שם, לבושים בצבעי כחול לבן. הם בני גילה, אולי מבוגרים מעט, עוד אבות עירוניים טיפוסיים, בני מעמד בינוני כמוה. הייטק? ביטוח? ראיית חשבון?
אין לה זמן למשא ומתן ארוך, זמנה ניגר במסדרונות הקניון.
"יש לכם אלף שקל?" היא שואלת.
הם מסתכלים זה בזה ומגחכים בפליאה.
"את רצינית?" שואל אחד מהם, בעל מפרצים מתקדמים ונקודת חן גדולה על לחיו.
"כן. אלף שקל במזומן."
בעל המפרצים מצחקק ופותח את תיק הצד שלו, שולף משם ארנק ומחטט בו.
"ארבע מאות…שלושים וחמישה ש"ח."
"אלף או כלום." היא מתעקשת.
"כמה יש לכם?" שואל הראשון את חבריו, גבר כהה מאוד ובעל מראה קוצ'יני ועוד טיפוס חיוור בעל שיער ארוך שחור.
"אתה דפוק לגמרי, נראה לך?" שואל הקוצ'יני אבל בעל המפרצים דוחק בו והוא נעתר ושני האחרים מוציאים את ארנקיהם וסופרים.
"מאה שלושים ושלושה ש"ח ועשרים אגורות."
"ארבע מאות ושלושים ושמונים אגורות."
היא מחשבת את הסכומים בקדחתנות בראשה. לא מספיק.
"חסר עוד שקל."
"זה מה שיש, מאמי." אומר בעל המפרצים. "יאללה, בואי נתקתק את זה, יש לנו עוד משחק הערב."
"מתי מתחיל המשחק?" היא שואלת.
"רבע שעה."
"אני חייבת אלף בדיוק." היא מנסה ללחוץ.
"זה מה שיש, מאמי. טייק איט אור ליב איט."
היא חושקת את לסתותיה. חסר לה שקל, אבל אין סיכוי שתמצא עסקה טובה יותר ברבע שעה. היא תצטרך לאלתר.
"איפה?" היא שואלת לאחר כמה שניות. פיל צעצוע גדול וממוכן ניצב בקרבת מקום ולידו עציץ ציקאס גדול והוא מצביע עליו.
"הנה, בואי לשם מאחורי המתקן."
"אתה אשכרה הולך לזיין אותה?" שואל הקוצ'יני.
"כן, למה מה? רונית לא צריכה לדעת כלום."
בעל המפרצים גורר את העציץ ומצמיד אותו לפיל, יוצר מסתור מאולתר.
"זיון רגיל, בלי שטויות." היא אומרת ונשענת על הפיל הוורוד בפישוק.
"'אוכלת בתחת'?" הוא קורא בקול רם אצבעותיו פותחות את החגורה.
"תתעלם מזה. תזיין אותי רגיל." היא מפנה אליו את ראשה.
"ומה זה?" הוא שואל ולוקח את הבקבוקון מידה. "זה לזיונים בתחת, את יודעת?"
"תזיין אותי כבר. רגיל." היא עונה ותופחת על ישבנה בקוצר סבלנות.
הוא נוגע בערוותה ומאונן לה קצת, מאונן גם בעצמו.
"לא יבשה לגמרי." הוא מדווח, אבל בכל זאת מורח את איברו ברוק. ראש האיבר נח לרגע על שפתיה ואז חודר אליה בתנועה ארוכה.
"יותר טוב מרונית." הוא ממשיך לדווח. "צרה יותר."
"נו!" היא דוחקת בו, לחוצה שלא לאחר והוא מתחיל לזיין אותה.
ניעותיו אטיות ומדודות ונראה שהוא מתענג על כל שנייה בתוכה. ידיו הגדולות אוחזות במותניה והוא מחדיר אליה את איברו ומוציא בקצב אחיד. בעודה נשענת על הפיל, היא מרשה לעצמה להירגע מעט: הכסף עוד רגע יהיה בידיה וגם הזמנים, גם אם לחוצים מעט, סבירים. חסר לה שקל אחד אבל תצטרך לשכנע אותו שיוותר לה עליו. שדיה מתנדנדים בקצב הזיון ובעל השיער הארוך מרשה לעצמו לגעת בהם. בהתחלה מבעד בגופיה ואחר כך הוא מפשיל את הבד וחומס אותם באצבעותיו.
"תמצצי לי." הוא אומר פתאום ושולף את איברו. "שירלי בחיים לא מוצצת לי."
"לא, אני סיכמתי רק אתו!" היא כועסת בעוד גופה נע לקצב אגנו של בעל המפרצים המזיין אתה מאחור.
"בלי הכסף שלי אין לך אלף." הוא אומר ומכוון את איברו אל פיה, אבל היא מנידה בראשה לשלילה.
"אני סופר עד שלוש, בשלוש אני הולך." הוא מאיים, איברו מכוון אל רקתה. "אחת. שתיים."
היא פושקת את שפתיה בכניעה והוא מצחקק וגולש אל פיה.
פיה עוטף את איברו והיא מתחילה למצוץ לו בניעות מהירות, מאוננת לו תוך כדי. רק שיגמור מהר והיא תוכל לחזור עם הכסף. חברו ממשיך לזיין אותה והיא מתמסרת לקצב שהוא מכתיב לה, ניעות אגנו משפדות את גרונה על האיבר הנעוץ בו. כדי להאיץ את הגבר הבועל אותה מאחור היא שולחת את אצבעותיה וחופנת את אשכיו בזהירות, מעסה אותן תוף כדי זיון. האפקט מורגש עליו באופן מיידי וגופו מתקשח, אגנו מגביר את מהלומותיו.
מחשבותיה נודדות אל הכסף בעודה משמשת מילוי לכריך האנושי שלהם, נבעלת משני הכיוונים. סכום כזה זו כבר עצמאות מוחלטת. אולי תפתח עסק קטן. תמיד חלמה על בית קפה עם חנות ספרים, עכשיו תוכל להגשים את החלום. דֶק גדול בחוץ, צופה אל שדות, מרפסת שתוכל להושיב עשרה, חמישה עשר שולחנות. לא משהו המוני מדי. בפנים יהיו מדפי ספרים ואנשים יאכלו ויקראו בספרים, ואחר כך ירכשו את מה שמצא חן ביניהם. היא תמכור חוויות, לא אוכל. 'קפה וקסם'? 'אגדה של קפה'?
זרע ממלא לפתע את פיה וארוך השיער נאנח, גומר במתזים. היא ממהרת להסב את פניה, אבל המתז השני משרטט שרוך זרע על מצחה והשלישי על שיערה. כאשר הוא נרגע הוא מסתלק ממנה ברגליים רועדות והיא חוזרת להישען על הפיל הוורוד. הגבר שמאחוריה ממשיך לזיין אותה, אגנו מצמיד אותה אל הפיל עם כל ניעה והוא מתנשף בהתרגשות. הוא גומר כמה רגעים אחר כך וזרעו ממלא אל נרתיקה, חם ודביק.
היא מזדקפת, אבל הקוצ'יני כבר פותח את חגורת מכנסיו ובמקום להתווכח איתו היא מתכופפת שוב. שיזיין אותה והיא תעוף משם כבר.
"תראי מה מצאתי." הוא אומר והיא מסבה את ראשה אליו. הוא מחזיק שקל בין האגודל לאצבע.
אלף שקלים בלי ויכוחים, היא מחייכת בהקלה.
"יופי". היא מחייכת אליו. "בוא."
"בשביל השקל הזה אני מזיין אותך בתחת." הוא אומר וחבריו מצחקקים.
שילך לעזאזל, היא לא סובלת בתחת, והוא עשה לה כאן תרגיל מסריח.
"רגיל או שתעוף מכאן."היא אומרת בזעם. תשע מאות תשעים ותשע שקלים זה מספיק קרוב לאלף. לא?
"רגיל, רגיל." הוא מתרצה ומתקרב אליה, ידו נחה על גבה בעודו מתחיל לפשפש בחגורתו."אבל השקל נשאר אצלי."
האם תשע מאות תשעים ותשע ש"ח יספיקו או שהכול יהיה לשווא?
יספיקו. הם חייבים להספיק.
אבל הספק מכרסם בה כמו עכברוש מוכה כלבת והיא לא מוכנה לקחת את הסיכון. אגרופיה נקמצים בזעם והיא אומרת:
"בסדר…בסדר. תן לי אותו…בתחת. אבל תהיה עדין." היא מוסיפה בתחינה שקטה.
הוא מחייך ולוקח את הבקבוקון מהרצפה, מורח כמות נדיבה של חומר על פי הטבעת שלה. אצבעו פולשת אליה והיא מתנשפת אבל הוא רק אומר לה:
"תרגעי."
מכנסיו מופשלים והיא שומעת את שני האחרים מצחקקים.
"בא'נה, מה זה?" אומר מישהו.
מבט לאחור ונשימתה נעתקת: זה ללא ספק האבר העבה שראתה אי פעם. כמו ענף כהה הוא מזדקר משיפולי בטנו של הקו'ציני העסוק במריחתו בנוזל סיכה.
רגליה נחלשות והיא מתכופפת לפנים והוא אומר:
"תפתחי את התחת."
"לא." היא לוחשת.
"יש לך שבע דקות עד המשחק." אומר מישהו.
"אני לא יכולה…"היא מבועתת. "הוא גדול מדי."
"יש לך קצת פחות זמן עכשיו."
שניות מתארכות בקניון עד שהפחד מהזמן האוזל גובר על הפחד מהכאב והיא נכנעת, ידיה נחות על ישבנה, מפשקות אותו ככל שתוכל. הראש החלקלק נח על פי הטבעת שלה, הודף כמה ניעות ניסיון, כמו אומד את ההתנגדות הצפויה.
"תרפי, זה יכאב פחות." הוא מייעץ לה.
היא מנסה להרפות, אבל היא מתוחה ופוחדת ומתקשה לעשות כן. לאחר כמה ניעות פגה סבלנותו. איברו נע לפנים, הודף בכוח את האיבר הקשה אל תוך הישבן שלה. כוכבים מרצדים מול עיניה כאשר הוא מחליק לתוכה באוושה רטובה והיא מנסה להתרכז בהרפיית הטבעת האנאלית האומללה שלה המפושקת עד למלוא יכולתה. מבלי להתחשב בה הוא מתחיל לזיין אותה בתנועות מדודות, איברו נדחק חלקלקות אל הפתח הזעיר אשר אינו מסוגל להתנגד, נכנס ויוצא ממנה למלוא אורכו. הגבר מאחוריה שולח את ידיו באדנות אל שדיה, חופן ומועך אותם בגסות ומשתמש בהם כדי ליצור התנגדות ולנעוץ את איברו עמוק יותר בתוכה. זרקור מחלון ראווה מסנוור אותה וזיעה מחליקה אל תוך עיניה, צורבת אותן.
אור זרקורים מכה בפניה והיא מתראיינת אצל יאיר לפיד בטלוויזיה, משוחחת איתו על יזמות עסקית. היא תקרא לו 'יאיר' כאילו היו חברים ותיקים והוא ישאל אותה על השנים הראשונות של העסק ואיך מבית קפה אחד היא חולשת על אימפריית קפה בחמש יבשות. מלה שלה יכולה להרים ולהוריד ספרים וסופרים והיא מבלה את ימיה בין חדרי ישיבות יוקרתיים ומסיבות קוקטייל אלגנטיות, נופשים על היאכטה ונסיעות במכונית עם גג נפתח בטוסקנה.
אשכיו של הגבר מאחוריה מכים בעדינות בדגדגן שלה עם כל ניעה וגופה מתחיל להתרגל לזין הענק הנעוץ באחוריה. הליטופים של שק האשכים מעבירים ריצודים בגופה והיא מוצאת עצמה מרוגשת בעל כורחה. הכסף מסחרר אותה, שולח קנוקנות אור דרך כל נקב בגופה, מעלה אותה באש צבעונית כערמת שטרות בוערת. הגירוי מתלקח בה כמו אש בשדה קוצים והיא מוצאת עצמה ממלמלת וגונחת תוך כדי הזיון.
"התחממה לגמרי." אומר מישהו, אבל היא בקושי שומעת, אדישה אליו כמו אל הכאב באחוריה. משנייה לשנייה היא ממריאה אל האור, אל החופש, אל החלום, וכל מהלומת אגן, וכל חדירה של הזין הגדול אל התחת שלה כמו משחררת אותה עוד יותר.
"מה היא אומרת?"
"זה נשמע לי שהיא אומרת 'עוד', לא?"
"יאללה, תגמור, המשחק עוד מעט מתחיל."
הטיפוס שלה לא נגמר כאשר הגבר מאחוריה מגביר את מהלומותיו בישורת האחרונה שלו לפני השיא. אגנו הולם בה בכוח, מועך אותה כנגד פיל הצעצוע הענק. הוא גומר בסדרת התנשפויות, איברו פולט נתזי זרע אל תוך ישבנה. הרעב משתלט עליה לגמרי עכשיו והיא ממשיכה להניע את אגנה נגדו, אבל הוא כבר מחליק החוצה.
"רגע..!" היא מייללת, הרעב אלף חתולים השורטים אותה מבפנים.
הגבר כבר יוצא ממנה לגמרי וצוחק.
"מצטער, חמודה. זה היה קצר וזה היה ברור שזה לא יימשך לנצח." הוא אומר ומכניס את איברו למכנסיים. שלושת הגברים שולפים את השטרות והמטבעות ומשליכים אותם לרגליה.
"יאללה, בוא נעוף." אומר בעל המפרצים. "המשחק עוד רגע מתחיל."
החשק מתעמעם בה עכשיו והיא נזכרת בדדליין התקרב. בידיים רועדות היא אוספת את הכסף מהרצפה, מיישרת את בגדיה וממהרת לכיוון המדרגות. עוד גברים ממהרים עכשיו מולה, אחדים נותנים בה מבט סקרן, אחרים מבטי חמלה אך גם מבטי תשוקה סוקרים את גופה העירום כמעט. מישהו מנסה לפנות אליה, אך היא מתעלמת ממנו וממהרת הלאה. רבים מהם לבושים בכחול ולבן, חלקם מאופרים ויש כמה שנושאים תופים וחצוצרות. זרע ניגר במורד ירכיה, אך היא מתעלמת מהליקוק הדביק שלו וממשיכה בדרכה.
הלאה ומטה היא רצה במורד שדרת החנויות. כל החנויות סגורות עכשיו וליבה צונח כאשר היא מבחינה שהאורות ברחבת המזון מעומעמים. מבט נוסף מבהיר לה שהגבר בעל המזוודה עדיין יושב שם וכאשר היא מתקרבת היא רואה שהוא צופה במקלט טלוויזיה ננסי ולידו מונח עוד ציור מנקודה לנקודה, גבר ובידו חרמש. היא שופכת את תוכן כפות ידיה מולו ומתיישבת בנשיפה, מסדירה את נשימתה. חיוך ניצחון מפציע על פניה.
"אלף שקלים חדשים." היא מתנשפת, החיוך על פניה מתרחב.
"ברשותך, אספור את הכסף."
כאשר הוא מסיים לספור את הכסף הוא מושיט לה אותו בחזרה והיא לוקחת את השטרות והמטבעות ומחליקה אותן אל תיקה. לאחר מכן הוא מושיט לה את שללה והיא סופרת את השטרות, את כל החמש מאות ושתיים עשרה. היא מכניסה את שללה אל התיק ושוב סופרת את מה שנשאר. התיק מכיל כרגע קצת יותר מחצי מליון יורו.
"הנה הגענו לשלב האחרון." הוא אומר. "את מוכנה?"
———————
לחלק הבא