לחלק הקודם
אבל היא עדיין כאן.
"מה המשימה הבאה?"
הוא מחייך אליה ומצביע אל דוכני המזון המהיר.
"'פיצה אש'. 'מקדוגל'. 'ארמון הסנדוויץ' הטוניזאי המקורי'. את ניגשת אל כל אחד מהם ומשכנעת את כל העובדים לענוד את הסיכות האלה. כשאת גומרת, את מביאה את כולם הנה."
הוא מגיש לה קופסה קטנה ורומז לה לפתוח אותה. בתוך הקופסה נחות כמה סיכות עגולות שעל כל אחת מהן מודפס 'גם אני דחפתי אצבע לכוס של גלית ענבר'.
זה אידיוטי לגמרי. היא כמעט מתחילה להתווכח איתו, אבל במקום זה היא פורצת בצחוק היסטרי. הכל כל כך דפוק, כאילו כל העולם לקח אקסטזי מסביבה ואין לה יכולת להלחם בשיגעון אז היא תזרום איתו. דמעות צחוק ממלאות את עיניה והיא מתנודדת מצד לצד, מודעת במעומעם לשדיה המבקשים להיחלץ מכלאם, אבל בכל פעם שהיא מביטה בקופסה היא נתקפת בפרץ צחוק חדש.
בסוף היא נרגעת, שרירי הסרעפת שלה כואבים מרוב צחוק. תכלס, אחרי כל מה שהיא עברה, לשכנע כמה נערים אחרי צבא לענוד סיכה דבילית זה לא ממש קשה. קול בתוכה לא בטוח שזה יגמר רק בשכנוע מילולי אבל היא מתעלמת ממנו. כאשר היא קמה, נדמה לה לרגע שאולי בכל זאת היא בדרך הביתה, אבל איכשהו היא מוצאת עצמה מול הדוכן של מקדוגל.
"סליחה?" היא אומרת לדלפקאי, בחור גרום ומנומש אשר גשר נח על לסתו העליונה. תגית על דש בגדו מגלה ששמו מאיר.
"כן?"
"אני רוצה לבקש טובה ממך ומ…כמה אתם במשמרת?"
"שניים." הוא עונה בחשדנות. "אני ומנהל המשמרת."
"אתה יכול לקרוא לו בבקשה?"
"איתי, אתה יכול לבוא שנייה?" קורא מאיר.
"מה יש?" צועק איתי.
"יש כאן…לקוחה…שרוצה לדבר איתך."
מנהל המשמרת מגיע ומנסה לעטות את הפרצוף השירותי ביותר שהוא מכיר. הוא גשור וגרום כמו הדלפקאי והיא תוהה אם הם קרובי משפחה או שכל העובדים בחברה הזו חייבים לעמוד באותו סטנדרט אסטטי מוזר.
"אני יכול לעזור?"
"כן…" היא מחייכת אליו ומעפעפת קלות. "תהיתי אם תוכלו לעזור לי. אני אשמח אם תוכלו לענוד את הסיכות האלה ובעוד כמה דקות, כאשר אני אקרא לכם, תראו שאתם עונדים אותן לאדון שם?"
איתי מתבונן בסיכות וכאשר הוא מבין מה כתוב עליהן, הוא נראה מזועזע. הדלפקאי מציץ מעבר לכתפו, קורא ומגחך גיחוך גיקים גרומים.
"מגניף." הוא אומר.
"מה מגניב, יא דביל?" שואל אותו אחראי המשמרת אבל הדלפקאי לא נבהל.
"מה אתה נלחץ? בסך הכל סיכה." והוא ושלח יד ולוקח סיכה אחת. "אל תהיה כזה כבד, ממילא אף אחד לא יבוא בגלל הגמר."
להפתעתה, אחראי המשמרת ממלמל במחאה אבל לוקח גם סיכה אחת.
"תודה!" היא זורחת אליהם וממהרת אל הדוכן הבא.
ב 'פיצה אש' עומד דלפקאי אחד. הוא גבר שמנמן עם שיער ארוך אסוף בכיסוי ראש חדש פעמי והוא צופה בה בעיון כאשר היא מתקרבת, סקרן מן הסתם לדבר עם המיקרו-סלבריטי של הקניון.
"סליחה…תהיתי אם…תוכל לעזור לי?"
המבט שלו סוקר אותה בגסות, מתעכב על שדיה הגדולים המתנדנדים מתחת לחולצה הזעירה.
"בכיף." הוא לואט.
"יופי. אולי תוכל לענוד את הסיכה הזו על החולצה? דרך אגב…שכחתי לשאול.. אתה לבד כאן?"
העיניים שלו כמעט עפות מהחורים כשהוא מבין את השאלה וגל מבוכה חם מציף אותה: היא לא התכוונה למה שהוא התכוון.
"התכוונתי שאם…אם יש כאן עוד עובדים או…אני פשוט רוצה…"
"זה בסדר," הוא מרגיע אותה ומחייך חיוך מיוזע. "אני לבד."
"אה…בסדר…תראה…אני צריכה איזו טובה קטנה…אתה מוכן לענוד את הסיכה הזו ו…כשאני אקרא לך, אז תבוא להראות אותה לאיש שיושב שם?"
"זה כל מה שאת רוצה?" הוא אומר, מאוכזב בבירור. אימו ודאי השקיעה רבות בנימוסיו, אבל הוא עדיין מתקשה לקרוע את מבטו מהמחשוף הנדיב שלה.
"כן, בבקשה." היא מחייכת.
"חופשי, איזה סיכה?"
היא מגישה לו את קופסת הסיכות וצמרמורת מבוכה מכסה אותה כשהוא קורא את הכתובת.
"מי זאת גלית ענבר?"
"אני."
"אני לא מבין 'תקטע. למה אני צריך לענוד את זה? מה זה, מין…" הוא מחפש מלים להגדיר את המצב אבל רכבת המחשבות שלו מתרסקת לתהום המוזרות של הסיטואציה. "לא יודע. דפוק קצת, לא?"
"בבקשה, זה מאוד חשוב לי."
"לא מתאים לי." הוא מקשה. "אני לא מכיר אותך, לא…דחפתי לך אצבע…ואני לא מבין את הקטע. לא מתאים."
היא לא עומדת להפסיד את המאה עשרים ושמונה אלף יורו האלה. שום סיכוי.
"בבקשה…אני מתחננת." היא נותנת בו את המבט הנרגש ביותר שלה, מתכופפת מעט קדימה כדי להעניק לו מראה טוב יותר של שדיה הגדולים ומלקקת מעט את שפתיה.
קרוע בין תשוקה לחשדנות, הוא נותן בה מבט חודר, שותה בצמא את שפע החשקנות שהיא מעטירה עליו. נדמה לה שהיא מבינה איך הוא חושב, מנסה להעריך אם יוכל לסחוט ממנה יותר ממה שהיא מציעה והיא תוהה בינה לבינה אם תוכל לסרב לו אם ידרוש ממנה תמורה ממשית יותר. הרגע מתמשך אך לבסוף הוא מהנהן לאטו וממלמל באכזבה.
"לא מבין ת'קטע שלך, אבל בסדר."
בלב מנתר היא מעניקה לו את חיוכה היפה ביותר וסיכה והוא עונד את הכפתור בפנים מרירות. היא מעכסת במהירות אל העמדה השלישית והאחרונה. הכסף הכי קל שמישהו עשה אי פעם בזמן קצר כל כך.
ב'ארמון הסנדוויץ' הטוניזאי המקורי' יושבים שני דלפקאים ושליח. לרגע היא מופתעת מהאיוש המוגבר של החנות ביום משחק חשוב כל כך, אבל כאשר היא מתקרבת היא שומעת את הטלוויזיה הממוקמת כך שהדלפקאים יוכלו לצפות בה.
"סליחה?" היא שואלת כאשר היא מתקרבת אל הדלפק.
"אפשר לעזור?" שואל אחד הדלפקאים, בחור ממוצע קומה וקירח עם אך ארוך וחד ועיניים קרובות זו לזו. הוא יורה את השאלה באופן מוכני, אך כאשר מבטו נתקל בה הוא ממצמץ כמה פעמים.
"וואו."
"כן, אני…אשמח אם תוכל לקרוא לחברים שלך." היא מחייכת אליו חיוך קורן.
לקריאתו ממהרים שאר אנשי הצוות להגיע. האחד רחב וחסר צוואר והשני נמוך עם שיער בלונדיני אסוף בקוקו אשר נועד כנראה להסתיר את אוזניו הבולטות.
"אני צריכה את העזרה שלכם. זה ייקח רק דקה."
היא מסבירה להם על הסיכות והם נקרעים מצחוק ונדמה לה שיש ריח של אלכוהול באוויר.
"'גם אני דחפתי אצבע לכוס של גלית ענבר'" צוחק בעל הקוקו וגל צחוק חדש נישא באוויר. "מאיפה נפלת עלינו, יא קרועה?"
היא מחייכת במבוכה, לא יודעת מה לענות.
"אבל לא דחפתי לך אצבע לכוס." הוא מרצין פתאום.
"זאת סתם סיכה." מבוכתה גוברת, אבל היא לא יכולה להשתחרר מההתרגשות שבידיעה שהם שווים לה מאה ועשרים ושמונה אלף יורו. ביחד עם מה שכבר צברה זה מספיק כדי לקנות בית. חדש. כמעט בכל מקום בארץ.
"לא משנה." הוא מתעקש. "אבל לא דחפתי לך."
הוא מסתכל על חבריו במבט רב משמעות, אבל כנראה שרק חסר הצוואר מבין אותו.
"מה אתה כבד?" שואל הקירח. "כולה סיכה."
"שתוק." נוהם חסר הצוואר, ואז הקירח מבין.
שלושתם מסתכלים בה במבטים רעבים, ובטנה מתהפכת לרגע, אבל לא רק מפחד. היא יודעת מה הם רוצים ואם יגידו את זה, תתן להם רק כדי לגמור עם זה כבר אבל הם לא אמיצים מספיק כדי לדרוש זאת בפה מלא והיא עדיין נבוכה מכדי להציע. שישה זוגות עיניים סוקרים אותה והאומץ של האלכוהול והחברים אינו חזק כדי להפוך אותם לזאבים טורפים ברגע אחד. עדיין.
הרמקולים קוטעים שוב את מקבץ הפרסומות ומכריזים שוב על ערב הגברים באלקטרוסיטי, אבל הקול המלודרמטי לא מצליח לחתוך את המתח שבינהם. לשון מלקקת שפתיים, יד נשלחת לסדר לחץ גובר באשכים, גרון מכוחכך בעצבנות. הם מצליבים מבטים זה עם זה כאילו ישאבו מכך אומץ אך התעוזה לא נמצאת שם וממילא הם מתקשים להסיר את עיניהם ממנה. שדיה הגדולים עדיין מותחים את הבד הדק של גופייתה והיא עדיין מאופרת כמו זנזונת שרק צריך לכופף ולדפוק, להושיט יד ולקטוף. למרות האיפור הזנותי היא עדיין יפיפייה ושפתיה החושניות הבוהקות בגלוס ממגנטות אליהן את מבטי שלושתם. אך הם רק בוהים בה מבלי לומר דבר והיא, מצידה, לא מעזה עדיין להציע להם.
היא מעבירה את לשונה על שפתיה, בהתחלה במבוכה, בהיסח הדעת, אך כאשר היא רואה את מבטיהם היא ממשיכה את התנועה באטיות מתגרה, מתרגשת. שיניה העליונות פוגשות את שפתיה והיא נושכת אותן בעדינות אכזרית ומצדו השני של הדלפק נשמעת אנחה קלה.
הקירח נשבר לבסוף.
"בואי." הוא מצטרד ומחווה בידו בגמלוניות, מסמן לה להיכנס בכניסת העובדים. ליבה מנתר בפחד ורווחה גדולה ממלאת אותה, ועקביה הגבוהים נוקשים את דרכה מעצמם אל הדלת הנמוכה, אל הדלפק ומאחוריו, אל המטבח. אימה ממלאת אותה, מהידוע ומהבלתי ידוע, אבל היא כבר חשה בכסף מתקרב ומוצאת עצמה גם מתרגשת. ומרוגשת. חזה הגדול עולה ויורד תחת הגופייה והיא מביטה בהם בציפייה.
הרגע הדרוך נגמר כאשר הבלונדיני הודף אותה בעדינות לאחור, משעין אותה על מקרר נירוסטה גדול והיא לא אומרת מילה כאשר הוא מפשיל את חצאיתה הזעירה מעלה, חושף את ערוותה העירומה. הוא נותן מבט בחבריו ושואב מהם עידוד ואז מקרב אמה אל שפתיה המלאות ודוחף אותה באטיות אל בין רגליה.
"רטובה לגמרי." הוא אומר בקול מתוח והיא חשה בפניה מתלהטים בבושה: את השקיקה בנרתיקה היא לא יכולה שלא להרגיש. הוא מתחיל להרעיד את אצבעו במהירות וגלי בושה וריגוש חולפים בה חליפות בעודה נאנסת להתענג, שעונה על המקרר במטבח הזעיר של ארמון הסנדווי'ץ. אגודלו נוגעת בדגדגן שלה ואנחה נפלטת מפיה והוא מבין הרמז ומתחיל לעסות בעדינות את הכפתורון בעודו מזיין אותה באצבעו.
את הבלונדיני מחליף הקירח והוא מפתיע אותה לרגע כאשר הוא מצמיד את שפתיו אל שפתי ערוותה ומתחיל ללקק את המפשעה. מאתיים וחמישים אלף יורו, המספרים מבהיקים בה, מחשמלים את אצבעותיה, את פניה, את מפשעתה והיא רואה את השטרות מתעופפים באוויר, בית חדש, חלונות בלגיים, דק מעץ איפאה, נישות קטנות ומרהיבות, גופי תאורה אלגנטיים בכל מקום.
האורגזמה מבליחה בה, פתאומית כגשם בקיץ, מזעזעת כרעידת אדמה. הריגוש מתחרה רק בבושה העצומה המציפה אותה כאשר תודעתה נזרקת אל על וירכיה מתפוצצים סביב פניו של הדלפקאי הקירח אי שם מתחתיה. אנחה בכיינית נקרעת ממנה והקול מהדהד באוזניה, זר ומעוות. ליבה הולם במהירות בעודה מתאוששת מהפרץ הפתאומי, מזרים פעימות בושה מקפיאות איברים בתוכה, מצנן את הריגוש שלה כאילו נזרקה לאגם קרח, מטביע אותה במבוכה איומה ואין סופית.
כאשר היא מתעשתת, הזעזוע ממלא אותה עד כדי כך שהיא אינה יכולה לחשוב על דבר מלבד להסתלק משם. לרגע צלול אחד היא אינה רוצה דבר. לא את הסיכות ולא את הכסף, לא את הבית ולא את הפינוקים, רק לקחת את הרגליים ולעוף משם. היא נאנסה פעמיים מהבוקר והושפלה עוד הרבה יותר, אבל האורגזמה הזו מעליבה אותה יותר מכל תלאותיה גם יחד. בגניחה חנוקה היא הודפת את הקירח מבין רגליה, דוחפת את חסר הצוואר ונמלטת מהמטבחון ומהדלפק ויוצאת אל רחבת המזון בעיניים קרועות לרווחה.
שלושת הדלפקאים מהדוכנים הקודמים בהם ביקרה, עומדים ברחבת המזון ומשוחחים עם בעל המזוודה.
"גלית!" הוא נפנה אליה בחיוך רחב והיא מבחינה כי שלושתם עונדים את הסיכה: 'גם אני דחפתי לגלית ענבר אצבע לכוס'. "איפה החברים מארמון הסנדוויץ'?"
היא מנסה להתעלם ממנו ומהם, לחלוף על פניהם ולהמשיך ללכת. מכאן. לחניון. לג'יפ. הביתה. הנה הם כמעט נעלמים משדה הראיה שלה משמאל. הנה הם מאחוריה. לברוח. לברוח.
"אה, הנה הם." מגיע קולו של בעל המזוודה. "נראה ש…היא עמדה במשימה…?"
כמו חייל הנמלט משדה הקרב אך נפגע בגבו, רגליה נושאות אותה עוד כמה צעדים עד שכח הרצון שלה קורס והיא נעצרת, כתפיה נשמטות. היא מסתובבת לאיטה ורואה את שלושת הדלפקאים האחרונים ליד בעל המזוודה ומתקרבת אליהם בכבדות.
"אבל…לאדון הזה אין סיכה." אומר בעל המזוודה. "למה אין לך סיכה אדוני?" הוא פונה לחסר הצוואר.
הדלפקאי השלישי מביט בה בהתרסה, במרירות.
"כי…היא לא נתנה לי…" הוא מגמגם.
"לדחוף לה אצבע לכוס?"
"כן."
"מה, נתת להם לדחוף לך אצבע לכוס?" שואל הדלפקאי מ'פיצה אש' בעלבון.
היא לא עונה.
"אז אני חושש שלא עמדת במשימה." אומר הגבר המבוגר בצער. "את רוצה להשלים אותה, או שנוותר על המשימה הזו?"
"אתה מוכן…לענוד את הסיכה?" שואלת גלית את הדלפקאי הנותר בעליבות.
"רק אם תתני לי…" הוא מחווה בראשו.
אם חשבה להתמקח או להתווכח איתו, שבע זוגות העיניים הנעוצות בה עכשיו מדכאות כוונות כאלה. במהירות היא מחשבת מה יהיה משפיל יותר, ההתמקחות או הכניעה ומגיעה למסקנה ברורה.
היא ספק מתיישבת, ספק נשענת על שולחן המזון המקובע ומפשקת מעט את רגליה. כל הדלפקאים מתבוננים בה בשקיקה נדהמת, ובר המזל מחייך בהתרגשות, ניגש אליה ומזקיר את אמת ידו. האצבע מחליקה אליה בקלות והוא מתחיל לזיין אותה בתנועות מהירות, מתלהבות, וצמרמורות מבוכה וחוסר נוחות מחליקות עליה בגועל. לאחר כמה רגעים הוא מפסיק ומגחך אליה:
"יאללה, תשימי לי את הסיכה שלך."
בידיים רועדות היא לוקחת סיכה מהקופסה. ניסיונותיה הראשונים להדביק אותה לחולצתו נכשלים, במיוחד עקב העובדה שאצבעו עדיין נעה בתוכה, אבל לבסוף היא מצליחה ותערובת של מיאוס עצמי ורווחה ממלאת אותה: היא עברה עוד שלב.
"אוו! מה אתם עושים שם?" נשמעת לפתע צעקה.
קב"ט גבוה וקודר מבט אותו לא ראתה קודם מופיע מכיוון המעליות. בידיו הוא אוחז בגלאי מתכת גדול ואופן אחיזתו בו, הבעת פניו וצעדיו האגרסיביים משדרים אלימות בלתי נמנעת. הדלפקאים ממהרים לסגת ולהותיר את גלית והגבר בינהם, מתרחקים מתגודדים כדי למצוא עידוד בחבורה.
"את בסדר?" הוא שואל אותה, מבטו חוקר ומאשים בעת ובעונה אחת.
היא מהנהנת, מנסה לחייך.
"רוצה להגיש תלונה למשטרה?"
ראשה נד במהירות לשלילה.
"לא ברור לי מה הקטע שלכם," הוא אומר לה בשפתיים חשוקות. " אבל אתם מפסיקים עם זה מיד ועפים מפה. וגם את עפה מכאן עכשיו."
הוא אוחז בערפה ומתחיל להצעיד אותה בכוח לכיוון המעליות כאילו הייתה כלבה ברצועה. ברגע האחרון היא מצליחה לחטוף את התיק שלה, בו נמצא הכסף בו זכתה עד עכשיו.
"לא קולט את הקטע שלך, אבל אין לך מה לחפש כאן. יש לך אוטו או שאני מעיף אותך דרך השער הראשי?"
"יש לי…ג'יפ." היא ממלמלת, אחיזתו על ערפה משתקת, מכאיבה.
"איפה חנית?"
"מינוס שתיים."
"מפתחות?"
"בתיק."
עוד רגע הוא יעלה אותה לגי'פ שלה ואז היא תיסע מכאן…
…ותפסיד את השלב הבא. אלוהים אדירים, עוד שני שלבים יש לה מליון ביד. מליון יורו. שלה. לבד.
"תשמע, בבקשה…אני חייבת להישאר כאן עוד קצת…" היא מבקשת, עורפה עדיין לפות בעוצמת הברזל של ידיו.
"אני רוצה שקט במשמרת שלי, הבנת?" הוא נוהם. "לא רוצה צרות, לא רוצה בלגן. בגלל זה את עפה מכאן עכשיו."
הם עומדים מול המעלית, ידו האחת עדיין משתקת את ערפה, השנייה לוחצת כמה פעמים בחוסר סבלנות בכפתור הירידה של המעלית. "נו כבר."
"בבקשה." היא מתחננת כאשר דלתות המעלית נפתחות בצלצול מבשר רע. "רק עוד קצת ולא תראה אותי יותר..אף פעם…"
הוא הודף אותה פנימה, נכנס אחריה ודלתות המעלית נסגרות אחריהם והוא לוחץ על הכפתור של החניון. ליבה הולם במהירות עכשיו, והיא מרגישה את ההיסטריה גואה בה. עוד רגע היא תתפרץ ואז הוא יחבוט בה, נדמה לה שהידיים החזקות שלו יכולות לתלוש את זרועותיה אם רק ירצה.
הכסף. הוא לא שילם לה על המשימה האחרונה והיא הולכת לאבד גם את הכסף וגם את המשימות האחרונות. הכסף הזה שלה, רק שלה. אף פעם לא היה לה כסף משלה. תמיד היה לה כסף, אבל לא שלה. של אבא, של עודד, אבל לא שלה. והנה הנה, כמעט הרוויחה סכום ענק, דמיוני ממש. מספיק בשביל לקנות כל בית, להגשים כל חלום. עוד רגע, זה כמעט היה לה ביד, והנה אבד. מאות האלפים אשר בתיקה נדמים לה כמו דמי כיס עכשיו, צנומים ועלובים.
דלתות המעלית נפתחות באוושת עניבת חנק והחניון מקדם את פניה, קודר ומרושע. ריחות של אבק, צמיגים ושתן ממלאים את אפה וכמה עשרות מטרים לפניה ומשמאלה היא מזהה את הג'יפ שלה וליבה קופא.
"זה הג'יפ שלך?" הוא שואל.
הבכי מתפרץ בה פתאום, בכי של יאוש ואכזבה וחוסר אונים והחמצה איומה. תחת שתענה, היא רק גועה בבכי, כתפיה רוטטות ודמעות גדולות וחמות זולגות מעיניה.
"די." הוא נוהם, אבל היא לא מצליחה להפסיק את פרץ הבכי המזעזע את גופה.
"די, נו." הוא אומר, קולו רך יותר.
במעומעם היא חשה בידו על עורפה נרפית עד שהיא רק נחה על גבה העליון.
"יאללה, לאוטו." הוא אומר, הודף אותה קלות לכיוון הג'יפ. "עוד רגע את עפה מכאן והבעיות שלי נגמרות."
בתת ההכרה היא מזהה את ההצלה עוד לפני שהיא מגבשת את מה שעליה לעשות. היא מתחילה לצעוד באטיות אל עבר הג'יפ, מדכאת את הבכי ובתוך כמה צעדים היא נרגעת מיד.
ליבה הולם בהתרגשות כאשר היא יודעת מה היא עומדת לעשות והיא תוהה אם יעמוד לה כוחה לעשות כן. הם מתקרבים אל הג'יפ, עשרה מטרים, חמישה, שניים.
כאשר הם מגיעים אל הג'יפ היא מתכופפת אל מראת הצד ומסדרת מעט את פניה. האיפור נזל מעט אבל היא מתקנת אותו ומסדירה מעט את שיערה. תוך כדי התהליך מזדקר ישבנה לכיוונו אבל הדבר לא מפריע לה.
להיפך.
היא שולפת את המפתחות מתיקה ומגישה לו אותם. מבלי לחשוב הוא לוחץ על השלט ומצפצף את המכונית לפתיחה אבל היא מנצלת את חוסר הערנות הרגעית שלו ואוחזת בידו.
"רוצה לזיין אותי?" היא שואלת, ידה נצמדת למפשעתו.
הוא דוחף אותה לאחור ומביט בה בהפתעה ובכעס, אבל היא שבה אליו בעוצמה הודפת אותו אל המכונית ונצמדת אליו, מבטה רעב. ידה מוצאת שוב את מפשעתו והיא חשה בו מתקשה בין אצבעותיה. הוא מתרחק ממנה ומביט בה באותם הפתעה וכעס, אבל היסוס קל מרכך כעת את קדרות פניו.
שעונה על הג'יפ, היא חופנת את שדיה הגדולים ומנענעת אותם מתחת לגופיה כסוחרת בשוק.
"רוצה?" היא שואלת בפתיינות. "תיגע בהם."
"כנסי לאוטו." הוא מצווה בקול מעובה, אבל הוא לא מתקרב אליה וגופו נרפה מעט. בחיוך עקום היא מעלה את בד הגופיה, חושפת את שדיה הגדולים.
"רוצה?" היא שואלת בשנית, אצבעותיה ממוללות את פטמותיה, מזקירות אותן.
"די." הוא אומר ומלקק את שפתיו.
היא מחליקה יד במורד בטנה אל מתחת לחצאית ועוצמת את עיניה כאשר אצבעותיה מגיעות אל מפשעתה. ביד אחת היא מעסה את שדה והשנייה נעה בין רגליה, ברורה מתחת לבד החצאית. אנחה רכה נשמעת מפיו של הקב"ט ופיו נפער מעט, עיניו זגוגות, נעוצות בה בעליבות.
חיוך ניצחון מעווה את פניה והיא חוצה את המרחק בינהם בשלושה צעדים קלים. בתנועה חלקה היא כורעת על ברכיה מולו ואצבעותיה מוצאות את רוכסן מכנסיו במהירות. הוא הודף אותה חלושות אבל היא חוזרת מיד. המכנסיים מופשלים ואתם גם התחתונים והיא מוצאת את איברו זקור למחצה. שפתיה עוטפות אותו מיד מיד ואנחה חרישית נפלטת מעליה. נדמה לה שהוא ממלמל עוד מלמול מחאה אבל היא מתעלמת ממנו ומתחילה למצוץ לו במרץ, מציצה של מליון יורו.
גרונה חם ורטוב והוא עט על איברו, סוגר עליו מבלי לאפשר לו דרך מילוט מהמנהרה הלוהטת. ידיה אוחזות בישבנו, מחזקות עוד יותר את אחיזתה בו בעודה מענגת אותו בפיה. שוב ושוב היא צוללת בנחישות על איברו, דוחקת אותו פנימה ואז מחליקה אותו החוצה, שפתיה הרכות מענגות את העור הרגיש. ידיו אשר לפתו קודם את עורפה בגסות נחות עכשיו ברכות כנועה על ראשה, מבקשות ומייחלות לעונג שפיה הרטוב מעניק לו.
כאשר היא מבינה שהוא שבוי בפיה היא מאטה מעט את הקצב. תנועותיה הופכות מתונות יותר, שפתיה מעסות את איברו ולשונה מלקקת את חלקו התחתון בתנועות מהירות, תאוותניות. בחלוף הדקות היא מסגלת לעצמה טכניקה והיא מוצאת את מחשבותיה נודדות מעבר לחניון והמעלית אל רחבת המזון, אל המזוודה ואל הכסף שבתוכה. ריגוש מפעם בה בעודה מוצצת את הזין שבפיה בתנועות קצובות וראשה מתמלא מעצמו בשקיות בגדים גדושות, מכוניות פתוחות ובתים גדולים. כאשר הוא מתחיל לפלוט את זרעו בפיה היא מופתעת לרגע אבל מוציאה אותו ממנה והוא נאנח, מתיז עוד כמה נתזים על רצפת הבטון המזוהמת.
הקב"ט נשען על הרכב, איברו הנרפה בוהק מרוקה בתאורת הפלורסנט של החניון. מבלי לחכות לאישורו היא מתרוממת ופונה ממנו והלאה אל המעלית. ליבה הפועם מתחרה בעוצמת עקביה המהדהדים ונדמה לה שבכל רגע הוא יצעק לה לחזור אך הוא לא אומר דבר עד שהיא מגיעה אל הדלתות הכסופות.
היא לוחצת כמה לחיצות על כפתור המעלית, מודאגת לפתע שבעל המזוודה ילך לו עם כספה ויפסיק את המשחק. דחף עז להביט לאחור ניעור בה לבחון היכן בדיוק נמצא הקב"ט, אבל היא מתגברת על הדחף, מעבירה משקל מרגל לרגל ונוקשת באצבעותיה, ממתינה למעלית.
המעלית מצלצלת והדלתות נפתחות להן בעצלתיים והיא ממהרת פנימה, שוב לוחצת כמה פעמים על כפתור קומת המזון. רק שלא ילך עדיין. שיהיה שם. היא נושאת תפילה חרישית. היא ממהרת, כמעט רצה, אל רחבת המזון כאשר המעלית מגיעה סוף סוף אל הקומה. הריצה על העקבים מוזרה לה וקשה והיא נאבקת שלא ליפול, אבל ליבה מוצף בחום כאשר היא מבחינה בדמות המוכרת ליד אותו שולחן.
"חזרתי." היא מחייכת אליו, מתנשפת כאשר היא מתיישבת מולו. רחבת המזון כבר ריקה לגמרי ורק שניהם יושבים עכשיו.
"תן לי את הכסף שלי."
———————-
לחלק הבא
אני לא יכול לקרא את פרק י"א לא עולה לי משהו יכול לעזור לי אני במתח
דור אתה רב אומן הקטע שבו היא אונסת את הקבט מדהים.