טור הנדסי, חלק ח’

לחלק הקודם
היא לא עונה, סוקרת את מבטו. האם הוא לועג לה?
"מה השלב הבא?" היא שואלת בקול שטוח.
"מדוע התעכבת?"
היא כבר צריכה לדעת שהוא מתעקש על כל שאלה כמו ילד קטן.
"איבדתי את הסלולרי שלי."
"אה. הנה הוא. הוא נפל לך."
היא לוקחת את הטלפון הסלולרי. שבע שיחות שלא נענו, ויש לה הרגשה שהיא יודעת בדיוק ממי. הילדים יהיו בסדר. מבלי לבדוק מי התקשר היא מכניסה את המכשיר לתיק.
"מה השלב הבא?"
"יש מכון קעקועים בקומה השלישית. גשי לשם ותבקשי מהמוכר שיקעקע לך את הקעקוע הזה, כמו שהוא מופיע בצילום." והוא מעביר צילום מרובע, עטוף בלמינציה קפדנית. בצילום נראה ישבן וגב נשי ומעל הישבן מקועקעות זוג כנפיים ובינהן המילים "אוכלת בתחת".
היא מתבוננת בזוועה בו ובצילום. עד עכשיו הכל היה הפיך. מלים. מעשים שניתן לשכוח או להסביר או להכחיש או להסתיר. קעקוע כזה יישאר איתה לכל החיים.
"אוכלת בתחת".
המחשבה היא האויבת הגדולה ביותר שלה עכשיו. מבלי לחשוב היא קמה על רגליה ומתחילה לפסוע אל עבר המעלית, מייחלת במסתרי ליבה שזו תיקח אותה אל החניון. הטלפון מצלצל בתיקה וליבה מנתר לרגע. אינסטינקטיבית היא מורידה את התיק מכתפה אך היא נעצרת בחצי התנועה, ידה נקפצת סביב הצילום שבידה עד שפרקי אצבעותיה מלבינים. הטלפון מצלצל ומצלצל, והיא מתמקדת רק בצילום, בצעדים, בדלת המעלית.
המעלית נפתחת. לרגע היא נותנת מבט בכפתור המוביל לחניה אבל מיד אחר כך היא לוחצת על כפתור הקומה השלישית באצבעות רועדות. הטלפון מפסיק לרגע, אבל יש לה הרגשה שהוא עוד יחזור ויאשים אותה אחר כך. דיסנילנד, היא שבה ומזכירה לעצמה. וגם סקי. היא תיקח אותם גם לדיסנילנד וגם לסקי. כל הילדים יקנאו בהם.
חנות הקעקועים נמצאת בקצהו של מסדרון שומם יחסית, וחלון הראווה שלה מעוטר בצילומי קעקועים, איורים ושלל גולגלות, נמרים, דרקונים, פרפרים, אותיות סיניות ושדונים. כאשר היא פותחת את הדלת, פעמון קטן מדנדן.
המקעקעת היא בחורה צעירה ורזה, שיערה קצוץ ואדמוני, שפתיה הדקות צבועות שחור וזרועותיה חפות מקעקועים באופן אירוני משהו. כאשר היא מבחינה בגלית היא מגחכת.
"אני לא מאמינה."
"סליחה?"
"השרמוטה של הקניון אצלי בחנות." אומרת המקעקעת. "איתן הקב"ט היה כאן קודם. הוא סיפר לי שיש איזה שרמוטה אחת שמסתובבת בקניון ומזדיינת עם בעלי החנויות. חשבתי שהוא שוב מזיין ת'שכל, אבל מתברר שהנה את."
"אני…צריכה קעקוע."
"וואלה. אבל אין לך מזל, אני לא בקטע. אני רק גברים, מאמי."
"לא, אני באמת צריכה רק קעקוע."
"וואלה, איזה קעקוע? 'שרמוטה'?"
"'אוכלת בתחת'."
המקעקעת פורצת בצחוק.
"את מסתלבטת עלי?"
הצילום המוגש לה מוחק את החיוך מפניה.
"את רצינית…"
גלית מהנהנת.
"בשביל מה זה?"
"רק…תעשי לי את וזהו בסדר?"
"אוקיי…אוקיי." נעלבת המקעקעת. "בואי, תעמדי כאן…ככה…"
* * *
הקעקוע החדש שלה מגרד והאזור כולו מגורה, אבל היא עמדה במשימה. בימים רגילים הקניון הומה אדם בשעות ערב מוקדמות אלו אבל המשחק הגורלי מתחיל לרוקן את המסדרונות וצעדיה נוקשים במסדרון הריק. אסירת תודה על השקט הזה, היא ממהרת אל רחבת המזון. עוד מעט יהיו ברשותה מאה עשרים ושמונה יורו, מספיק כדי לקנות חצי דירה, או כמעט כל מכונית שהיא יכולה להעלות על הדעת, או…כמה עולה יאכטה?
דמיונה מתמלא לפתע ברוח, שמש ומלח ויאכטה לבנה חותכת את הגלים והיא עומדת לבדה על מרפסת השיזוף, משקה קר בידה. היא מחייכת לנוכח המחשבה הילדותית ומניחה לעצמה לשקוע בפנטזיה בעודה מהדסת במהירות אל רחבת המזון, ישבנה מרקד מתחת לבד החצאית הקצר מדי. תמיד חלמה על יאכטות, אבל עודד סירב ואמר שזה עסק יקר ושהן מאבדות ערך וזה המון תחזוקה. אבל תהיה לה יאכטה, וכולם יקפצו לה. עודד הכי גבוה.
הפנטזיה עיממה את חושיה וכאשר היא שומעת את הצעדים מאחוריה היא מביטה וליבה קופא: שני גברים שחורי שיער ופרועי מבט מביטים בה במבט רעב. לא שוב היא זועקת בדממה ומחישה את צעדיה. לא שוב!
הצעדים מתגברים מאחוריה והיא מתחילה בריצה חסרת תוחלת: העקבים לא מאפשרים לה לרוץ ובחלוף שני צעדים מהירים שדיה הגדולים משתחררים ממעטה הבד הזעיר וישבנה נחשף לעיני כל. צווחה נפלטת מפיה כאשר יד אחת אוחזת בכתפה ואחרת חוסמת את פיה. ידיים חזקות גוררות אותה בחזרה אל המסדרון השומם, מעבר לדלת שרות, אל מעבר מנהלה אפור ושומם.
"די!" היא צווחת בעודם משכיבים אותה על הגב. "די! לא!"
סטירה נוחתת על לחיה וכוכבים מבהיקים את שדה הראיה שלה. מישהו גוהר בין רגליה ("מתי הוא הספיק לפשוט את המכנסיים?") וזין קשה תר אחר הכניסה לתוכה. שניים – שלושה פישפושים והוא חצי בתוכה, אך לפני שהוא מספיק לפתח קצב, היא שומעת המולה ופוקחת את עיניה. דמות שלישית מצטרפת אליהם בסופה של צעקות, אגרופים ובעיטות. נוזל חם ניתז עליה, אך היא מבינה שהוא לא שלה והדמות השלישית, מטיחה את אחד האנסים בקיר. חברו שרוע על הרצפה, מתפתל ובוכה.
הקב"ט בעל תספורת המארינס מסתער על האנס השוכב על הרצפה ובועט בכוח בבטנו ואז שולח בעיטה נוספת אל פניו, מתיז דם ושיניים על רצפת המסדרון. השני מנסה להימלט במורד המסדרון אך הקב"ט דולק אחריו וחובט בראשו מאחור בחפץ מאורך והיא לא מצליחה להבין אם מדובר במכשיר גילוי המתכות שלו, אלה או פנס.
הזוועה והטירוף משתקים אותה והיא רק שוכבת עצומת עיניים על גבה ומניחה לסופת האלימות לשאוג סביבה. הצעקות, המהלומות והמכות נמשכות עוד כמה רגעים עד שוככות לבסוף ושקט קר חוזר למסדרון, מופר לעתים ע"י גניחות כאב חרישיות ומשהו שנשמע כמו יבבות של גבר. צעדים מתקרבים אליה ומישהו שואל.
"את בסדר?"
היא פוקחת את העיניים ורווחה מציפה אותה, ממלאת את עיניה בדמעות הקלה ספונטניות. הקב"ט ניצב, תמיר ואיתן בין רגליה, ומלבד בגדיו הפרועים משהו, מושיעה אינו נראה כאילו ספג מכות רציניות. מבט חטוף סביב מגלה לה שתי דמויות שוכבות ללא נוע בהמשך המסדרון. היא מתחלחלת כאשר היא מבינה שבעור שיניה ניצלה מאונס נוסף על ידי שני אלה.
"שאלתי אם את בסדר." הוא אומר שוב.
היא מהנהנת במהירות ומתחילה להתרומם, נבוכה לפתע לנוכח ערוותה החשופה אליו, אבל לזוועתה הוא נד בראשו לשלילה ופותח את רוכסן מכנסיו. איברו מציץ מהמכנסים, קשה למחצה, והוא כורע בין רגליה, הודף אותה אחורה באדישות.
"תפתחי." הוא מורה לה.
גופה קופא והוא מפשק את רגליה העירומות ואז מקרב את ראש איברו אל הכניסה לנרתיקה. הוא יורק על ראש איברו ואז חודר אליה, הרוק מחליק ומעדן את הפלישה. הוא מתחיל לכבוש אותה בניעות אחדות, מוסיף עוד רוק כאשר נדמה לו שהיא יבשה מדי עד שאיברו כולו קבור בתוכה. אז הוא מתחיל לזיין אותה בתנועות קצובות, יוצא ממנה וחודר אליה לכל אורך הזין. דמעות ההקלה מתחלפות בדמעות השפלה ובושה והיא שוכבת ללא תנועה מתחת לגופו השרירי של הקב"ט האונס אותה.
הוא מתנשף בקצב מהלומות אגנו, מרקיד את שדיה מתחת לגופיה. שריריו משתרגים וזיעה ניגרת ממצחו המתאמץ, טיפות זיעה מלוחות נושרות על פניה, בעודו בועל אותה על רצפת מסדרון השרות המזוהם ורגליה הבהירות נרעדות עם כל ניעה שלו. מזווית העין היא מבחינה באחד האנסים מתרחק בזחילה במורד המסדרון והיא מוצאת עצמה מייחלת להיות במקומו. הקב"ט נושף לפתע בשקט וגוו מתקשח כאשר הוא פולט את זרעו לתוכה. הוא נדחק לתוכה עוד מספר פעמים, מתרוקן לתוכה עד הסוף, ואז קם ממנה באנחה ומתלבש באדישות. כעבור כמה רגעים הוא יוצא מהמסדרון.
היא מוחה את הדמעות וקמה על רגליה, מסתדרת תוך כדי. לאחר מכן היא פותחת את הדלת אל הקניון, מציצה החוצה בזהירות ואז החוצה, אל המסדרון בו פסעה קודם. ממהרת ליישר שוב את בגדיה הזעירים, היא פוסעת במהירות לעבר רחבת המזון, חושיה דרוכים הפעם ומבטיה מהירים ועצבניים.
למעט כמה משפחות אדישות שעדיין לועסות, רחבת המזון כמעט ריקה עכשיו אך עדיין שלושה דוכני מזון מאוכלסים במתבגרים חסרי מזל ומנהלי משמרת רטנוניים שנאלצים לעבוד היום במקום לצפות במשחק. כל העיניים ברחבה מתמגנטות אל חמוקיה המאיימים לפרוץ תחת פיסות הבד הזעירות אך היא מנסה להימלט מהן, מישימה עצמה כלא מבחינה במבטים החודרים ובלחישות המהוסות.
"שלום, לך, יקירה." הוא מחייך אליה מעל ציור הנקודה לנקודה שלו. שור? פרה? "הצלחה דרכך?"
מבלי לומר דבר היא מסתובבת ומניחה לו לראות את הכתובת שמעל ישבנה.
"'אוכלת בתחת'" הוא אומר בקול רם ופניה מתלהטים. נדמה לה שאפילו הפרסומות משתתקות כדי לאפשר לקולו להדהד ברחבה.
"תן לי את הכסף." היא תובעת כאשר היא מתיישבת מולו.
"הרווחת אותו ביושר."
הוא סופר מאה עשרים ושמונה שטרות ונותן לה, והיא ממהרת להחביא אותם בתיק. המשימה הבאה תביא אותה למאתיים חמישים ושש אלף יורו. מספיק כסף לקניית דירה חדשה. בלי משכנתא. את הדירה תוכל להשכיר ולחיות על שכר הדירה.
אבל המשימה הבאה תהיה איומה. היא צריכה ללכת מכאן בלי להקשיב לה בכלל. פשוט לקחת את הכסף ולברוח. היא תגיע הביתה, תתרחץ ותלך לישון וכשהיא תקום, הכל יעלם חוץ מהכסף. היא תיקח חופשה של כמה ימים, תפנק את הילדים ואת עצמה. פאק, יש לה מאה עשרים ושמונה אלף יורו. היא יכולה להתפטר אם בא לה.
היא רק תשמע את המשימה הבאה ותלך. זה הכל. המשימה האחרונה לא הייתה כל כך מטורפת, בסך הכל כתובת קעקע.
היא נושמת נשימה עמוקה וקמה על רגליה. אחר כך היא צועדת במהירות למעלית, לחניון, למכונית, מניעה וטסה הביתה. אז היא מתקלחת, זורקת את הבגדים המגעילים לפח, מתלבשת בפיג'מה ומנשקת את שני המלאכים הקטנים. הכל חוזר להיות כמו שהיה קודם.
———————
לחלק הבא