לחלק הקודם
"אתם מכירים?" שואל הגבר מולה.
"לא…זה…" אבל שגיב כבר חוצה במהירות את המרחק בינהם ונעמד לידם. עודד אומר ששגיב היה פעם גדול ושרירי אך היום הוא רק שמן מגודל, לבוש בג'ינס גדול ומעליו חולצת לקוסט המנסה להכיל בטן משתפלת. מעט תלתלים עדיין נאחזים בראשו, אך רוב חבריהם כבר התייאשו מזמן.
"גלית?" הוא שואל. "בקושי זיהיתי…מה…מה קורה?"
היא מתאבנת ופיה מתייבש והיא רק מעפעפת מולו בטיפשות, מוחה ריק ממלים כמו אמבטיה מתרוקנת. היא כמעט יכולה לשמוע את קולות היניקה של הואקום.
"הכל בסדר?" הוא שואל.
היא מהנהנת לאיטה.
"הנה מתחיל השלב הבא."
"איזה שלב?" שואל שגיב.
"את רוצה להמשיך?"
"מה אני צריכה לעשות?"
"אולי נלך לפינה פרטית יותר ושם תוכל גלית להסביר לך במה מדובר?"
"אוו-קייי…" אומר שגיב, עדיין מבולבל בעליל והיא מהנהנת באישור.
שלושתם קמים והיא מקפידה לאחוז בתיקה בכוח. הגבר מוביל אותם אל מעבר לפינת המזון, מעבר לדלת המנהלה אל מסדרון שירות שומם.
"ספרי לו מעט על המשחק שלנו."
"זה מין…משחק כזה של…משימות…" אומרת גלית, מתקשה להישיר מבט אל שגיב. עכשיו, כאשר יש להם פרטיות מסוימת עיניו רעבות והוא סוקר את גופה ללא בושה. "אני מבצעת משימות ומקבלת עליהן כסף…"
"אני לא מבין…את…כאילו…מזדיינת עם אנשים?"
"לא!" היא ממהרת למחות אבל הגבר לימינה משמיע כחכוך קל בגרונו והיא מסמיקה. "זאת אומרת…כן…אבל…זאת לא מטרת המשחק…אתה מבין?"
"מה ז'תומרת 'לא אבל כן'?" מקשה שגיב. "הזדיינת עם מישו או לא?"
"כן…" היא משפילה את עיניה. "אבל זה לא היה בכוונה. ואל תספר לעודד…בבקשה."
"אוו-קיי…אני יעשה את עצמי כאילו אני מבין איך אפשר להזדיין עם מישהו לא בכוונה…איזה משימות היו לך?"
"איזה משימה אני עכשיו?" היא מישירה מבט אל הגבר שלידה. "אני רוצה לדעת."
"זה הוגן." הוא מסכים. "המשימה הבאה שלך היא לענות בפירוט ובדיוק על שאלותיו של…"
"שגיב." ממהר שגיב לענות.
"שגיב. כאשר הוא יבוא על סיפוקו המשימה שלך תוכתר בהצלחה."
"אני המשימה? קוּל. וכמה את מקבלת עליה?"
"שלושים ושתיים אלף יורו." היא עונה בשפל קול.
"שלושים ושתיים פאקינג אלף יורו?" מזדעזע שגיב. "בשביל לענות על השאלות שלי?"
"זו המשימה."
"אוקיי…אוקיי…מה הייתה המשימה הראשונה שלך?"
היא מספרת לו על המשימה הראשונה והשנייה שלה והוא מזדעזע למשמע סכומי הכסף אותם הרוויחה.כאשר היא מגיעה למשימה השלישית הוא צוחק.
"את אשכרה הורדת את התחתונים וחזייה באמצע הקניון? תמיד ידעתי שאת משהו." עיניו שוב פולשות אל מבושיה, חודרות את הבד, מלטפות את הפטמות. "ומה אחר כך?"
היא מסמיקה כאשר היא מתארת לו את השאלות הפולשניות שנשאלה ומבטה ננעץ ברצפה כאשר היא היא משחזרת את תשובותיה, בזו אחר זו.
"וואו…בתחת? את?" צוחק שגיב. "ממה מיה…תמיד חשבתי…דוגרי…תמיד חשבתי…אבל עכשיו אני יודע. מה אחר כך?"
גוש גדול של השפלה מתחיל להיווצר בבטנה כאשר היא מתארת לו את מעשיהם הנבזיים של הנערים בתור לדוכן ההמבורגרים ולשם שינוי שגיב שותק כאשר היא מתארת לו את אצבעותיהם מתחת לבגדיה וכיצד כמעט ואנסו אותה.
"אוי ואבוי." הוא אומר ברוך, ונימת קולו מזעזעת אותה יותר מכל מה שעברה עד כה. מבלי שנתבקשה היא מספרת לו בקול מעובה צער על המשימה האחרונה, כיצד השפילה את עצמה וכיצד נאנסה. היא כבר לא יכולה לדחוק יותר בדמעות והן פורצות ממנה בשטף, מרטיטות את גווה והיא נאנקת בצער, יבבותיה הרמות מהדהדות במסדרון.
שגיב מחבק אותה והיא מניחה לעצמה לטבוע בגופו הדובי, המגונן, קוברת את פניה הרטובים בחזהו, גופה עדיין רועד בבכי מר. בתוך הטירוף של השעות האחרונות היא מוצאת עיר מקלט באבא מהגן, הדלת שלה לעולם האמיתי.
"ששש…" הוא מרגיע אותה, זרועותיו מנחמות אותה. "יהיה בסדר…"
ידיו עוטפות את גבה והיא מניחה לעצמה להתערסל בינהן.
"עשיתי דברים איומים…איומים…" היא בוכה. "אני לא יודעת למה עשיתי את זה…אני רוצה הביתה…"
"ששש…די…די…" הוא מנחם אותה, ידיו מחליקות במורד גווה, נחות על ישבנה. הוא מתהפך באטיות, מציב אותה מול הקיר תוך שהוא מרגיע אותה. "אל תדאגי…הכל יהיה בסדר…"
"עשיתי דברים איומים…"היא חוזרת על דבריה. שגיב ממלמל דברי הרגעה באוזנה בעוד ידו האחת מוצאת את כפתורי מכנסיו, פורפת אותן בתנועות מהירות.
בצד בכיה החרישי נשמעת אוושת מכנסיו המחליקים מטה ולפני שהיא מבינה מה מתרחש איברו כבר ניצב בפתח ערוותה החשופה והעירומה.
"שגיב…אני…" היא מתחילה להגיד אך הוא חודר אליה באבחה אחת, איברו קשה וגדול והיא צווחת.
"ששש…" הוא ממלמל באוזנה בעודו משפר את החדירה. "יהיה בסדר…"
שגיב מרים את שתי רגליה באוויר ומתחיל לדפוק אותה מול הקיר ובפרץ הבכי והיאוש שלה היא מחפשת משהו להיאחז בו, משהו שיציל אותה מהתהום האיומה בתוכה היא נמצאת. מאחורי כתפו של הגבר האונס אותה היא מבחינה בגבר השני מבעד למראה השבורה של עיניה מזוגגות הדמעות. הגבר שייתן לה עוד שלושים ושתיים אלף יורו כאשר כל זה יגמר. אחרי הכל, היא ענתה על כל השאלות, לא?
ששים וארבע אלף יורו יאפשרו להם לסגור את המשכנתא מחר. אולי ימכרו את הדירה ויקנו וילה? אולי מכונית חדשה? תמיד חלמה בסתר על מכונית ספורט. עודד בחיים לא יסכים לכזה דבר אבל זה הכסף שלה אז הוא יכול לקפוץ לה. מי הוא בכלל? תמיד קובע לה מה לעשות.
מלמוליו של שגיב הופכים להתנשפויות קצובות בעודו דופק אותה, מקפיץ אותה כמו הייתה נתח בשר בווק, משופדת על איברו הגדול. שדיה הגדולים מנתרים עם כל קפיצה ושגיב מפנה יד אחת כדי לחמוס אחד מהם ולדחוף אותו אל פיו. הוא מוצץ את השד בפראות, מלקק ומוצץ אותו ומותיר אותו רטוב וחבול.
שגיב נעצר, מיוזע ומתנשף בכבדות. הוא מתבונן ברצפת המסדרון ואז כורע בזהירות על הרצפה מבלי לצאת ממנה. בסיום התמרון הוא נשכב על גבו, גלית עדיין משופדת עליו.
"למה…" הוא מתנשף. "שרק אני יתאמץ…עכשיו…תורך…"
גלית נוסעת עכשיו במכונית הספורט הפתוחה שלה, שיערה מתבדר ברוח. היא מרימה את אגנה ומרידה אותו על איברו של שגיב ולאחר שחשה במרווח התמרון שלה היא מתחילה להניע עצמה מעלה ומטה בתנועות קצובות. מהירות הנסיעה מתגברת והיא חשה בעוצמת המנוע פושה באיבריה. קיבינימט, הכסף שווה את זה. היא לא תעצור בששים וארבע אלף, היא תגיע עד מליון!
"את חמה אחושרמוטה…" ממלמל שגיב מתחתיה. הוא שולח את ידיו וחופן את שדיה המתנפנפים וסוחט אותם. "רוצה זין? הא? רוצה זין?"
הוא הודף אותה ממנו וקם, נעמד מעליה. ביד אחת הוא אוחז בראשה ובשנייה הוא מאונן עד שמטח זרע ניתז ממנו, צונח בסרט לבן על פניה המיוזעים. אחר כך הוא מצליח לסחוט עוד כמה טיפות וכושל אל הקיר, מתנשף.
"תמיד ידעתי שאת…חמה אש…"
חריקת דלת נשמעת פתאום וקב"ט בעל תספורת המארינס מופיע. הוא סוקר את התמונה שלפניו בחשדנות ועיניו מצטמצמות.
"מה קורה כאן?" הוא דורש.
"הכל בסדר." עונה הגבר בעל המזוודה. הקב"ט מתבונן בו ולכמה רגעים הם מישירים מבטים זה לעיני זה.
"את בסדר?" מתעקש הקב"ט.
"כן." היא מהנהנת. ששים וארבע אלף יורו. היא כמעט מוסיפה.
הקב"ט נותן בה מבט קר ורעב ומסדר את מפשעתו. נראה שבינו לבינו הוא בודק האם יוכל לנצל את הסיטואציה המוזרה לצרכיו, תוהה האם הסדר החברתי נפרם דיו כדי שזאב כמוהו יוכל לחדור דרך הקרע ולטרוף, אך לפי שעה הוא מוותר.
"אל תעשו לי כאן בלגן." הוא מתרה בהם. "שאני לא יזמין משטרה."
הרעיון מפחיד אותה והיא ממהרת לומר:
"לא, לא. אנחנו לא עושים בלגן."
הוא נותן בה מבט סוקר ששולח צמרמורת בגווה, מהנהן באיום מעורפל ומסתלק. שגיב מתרומם בכבדות מהקיר ומתלבש בדממה. הוא מתחיל לומר משהו אבל מבטו פוגש בזה של הגבר השני והוא משתתק ויוצא מהמסדרון ללא אומר.
"עליתי עוד שלב." היא אומרת בקול שטוח. "תן לי את הכסף שלי."
"ברכותי." מחייך אליה הגבר ופותח את המזוודה. הוא מוציא משם את השטרות ומושיט לה והיא סופרת אותם במהירות, מוחה ריק.
"לכי לשרותים, הדמעות הרסו לך את האיפור." הוא מורה לה. "כשתחזרי נראה אם את רוצה להמשיך במשחק."
היא מהדסת במהירות אל שירותי הנשים. יש שם ילדה כבת שתיים עשרה ואחותה הגדולה ושתיהן מתבוננות בה במבט מזועזע אך היא מתעלמת מהן. היא שוטפת את פניה ושערה משרידי הזיעה והזרע ומייבשת אותן בניר מגבת. אחר כך היא מוציאה את נרתיק האיפור הקטן מתיקה, נזהרת שלא להפיל אף חבילת שטרות.
כאשר היא גומרת היא נזכרת פתאום בחרדה ששכחה להוציא את הילדים מהצהרון. ברור לה שהשעה אחרי ארבע.
מישוש קדחתני בתיק מגלה לה שהטלפון הסלולרי אינו שם. איפה הוא לעזאזל? היא נכנסת לאחד התאים, נועלת את הדלת ושופכת את כל תכולת התיק על הרצפה. הטלפון לא שם. איפה איבדה אותו? היא חייבת להודיע לצהרון ש…מה בדיוק? היא אוספת את השטרות הקפדנות ומחזירה אותם לתיק.
מה תעשה? אם לא תגיע לקחת את הילדים, יתקשרו אליה מהצהרון. אם לא תענה? האם יש להם את הטלפון של עודד? הוא החליף אותו לא מזמן…האם הם עדכנו את דף הקשר? היא לא יודעת בדיוק…וגם אם המספר מעודכן, היא נזכרת, עודד בצפון, בביקור אצל לקוח. הוא יחזור מאוחר הלילה בכל מקרה. אולי תתקשר לריקי? אבל בלי הטלפון, אין לה מושג מה מה המספר. היא חייבת לעוף מכאן עכשיו או ש…
או שמה? הלא המדריכה בצהרון לא תזרוק אותם ברחוב, נכון?
גלית יוצאת מהשרותים בנחישות, תיקה על כתפה. היא מבחינה בדמותו של הגבר המלווה אותה מהבוקר הארור רוכנת על עוד ציור אווילי ברחבת המזון ובלב הולם היא מפנה לו את גבה, מהדסת במהירות לכיוון החניה. תחושת ניצחון מפעמת בה, וההתרגשות מחשמלת את גופה. היא עושה את הדבר הנכון, עולה למעלה כאשר חשבה שהיא כבר צללה אל התהום האפלה ביותר.
היא יורדת מקומת המזון במדרגות הנעות, פוסעת במהירות הרבה ביותר שהיא יכולה, נזהרת שלא לחשוב. לא לחשוב, רק ללכת. קדימה, קדימה, במסדרון, אל המעלית, אל החניון, אל הג'יפ, אל הצהרון. מדי כמה צעדים היא מסדרת ביד רועדת את חצאיתה הזעירה או מיטיבה את פיסת הבד המסתירה את חזה והתיק על כתפה רוקד באותו הקצב של שדיה.
קל מדי, מבליחה בה פתאום המחשבה בעודה פוסעת בשדרה הרחבה, רחבת המזון מעליה עכשיו, החניון אי שם מתחתיה. התיק קל מדי.
המעלית כבר מולה והיא ממשיכה לפסוע כלפיה אך צעדיה הולכים וכבדים. היא נעמדת מול המעלית וליבה ממשיך להלום בחוזקה, אך תחושת ההתעלות הולכת ומתמוססת.
עוד מאמץ קטן ויכולים להיות לה מאה ועשרים שמונה אלף יורו בתיק. המדריכה בצהרון כבר…תטפל בעניין…איכשהו…היא משכנעת את עצמה.
לא. הביתה: לילדים. לשפיות.
צלצול פעמון דלת המעלית מדנדן ודלת המעלית נפתחת לקראתה. במאמץ אחרון של הגיון ואחריות היא פוסעת לקראתה, אוזניה מצלצלות, ידיה רועדות. בתוך המעלית בוהים בה שני נערים צעירים. היא פונה ללחוץ על הכפתור לחניון אך מגלה בלב צונח שהכפתור המוביל לקומת המזון כבר לחוץ. שפתיה מתעוות לרגע בעצב וכתפיה נשמטות. הילדים יהיו בסדר. היא תיקח אותם לדיסנילנד כשכל זה יגמר. באמצע הלימודים, בהפתעה! הם יהיו כל כך אסירי תודה!
כאשר דלת המעלית נפתחת שוב רגליה נושאות אותה אל רחבת המזון. ליבה מנתר והיא חשה שהיא מרחפת אל תוך ביצת סחי כאשר היא מבחינה בדמותו של הגבר ולידו המזוודה, ליד אותו שולחן מזון.
"מה לקח זמן רב כל כך?" הוא מרים אליה את מבטו מציור הנקודה לנקודה שלו. "כמעט וחששתי שאת לא רוצה להמשיך לשחק."
———————-
לחלק הבא