טור הנדסי, חלק ו’

לחלק הקודם
שלושים ושתיים אלף יורו, היא מגלגלת את הסכום בראשה, מכפילה בשקלים, מוסיפה ריביות. רק תשמע את המשימה ואז תעוף.
שלושים ושתיים אלף יורו. מכונית חדשה. או שיפוץ. כבר מזמן אמרה לבעלה שהם צריכים לשפץ, שנמאס לה מהסלון ופינת האוכל.
לא להקשיב אפילו, רק לקום וללכת. היא כמעט נאנסה כדי להשיג שש עשרה, מה יקרה לה בשלושים ושתיים?
שלושים ושתיים אלף יורו. הרבה כסף.
קודם תאכל ואחר כך תלך, היא מחליטה.
היא מסתערת על הצ'יפס וגומרת אותו ואחריו מחסלת את ההמבורגר, הרעב חי ופועם בה פתאום. כאשר הארוחה נגמרת היא מסתכלת סביבה: הג'ימבורי הסמוך מתמלא בזאטוטים בגילאים שונים, מהקטנים מדי העסוקים בליפול ולבכות ועד הגדולים מדי שיודעים שמקומם כבר במגרשי המשחקים שבחוץ אבל נהנים מתחושת הכוח המלווה בלשחק משחקים פיזיים עם ילדים קטנים וחלשים מהם. המולת הצהרים שוככת לאיטה והסועדים מתפנים לאיתם מרחבת המזון, משאירים אחריהם שיירי עטיפות של מזון מהיר, פחיות שתיה זרוקות ושני מנקים מרירים. הרמקולים מבשרים על הנחות בחנות לנשים במידות גדולות ועל אירוע לגברים בלבד באלקטרוסיטי לרגל המשחק הערב.
"גמרת?" שואל אותה הגבר והיא מהנהנת. כמעט ואומרת לו שתשמח לעוד מנה, כל כך רעבה פתאום.
"מוכנה לשלב השישי?" הוא שואל. היא כמעט נדה בראשה לשלילה אך תחת זאת היא מוצאת עצמה אומרת:
"זה תלוי."
היא רק תשמע, אולי זה משהו קטן? רק להקשיב לא יזיק לה ואם הוא יגזים, היא פשוט תיקח את הכסף ותלך. שש עשרה אלף יורו זה מכובד.
"השלב הזה זה שלב מעט יותר מהנה. תסתובבי במכוני יופי, תקני בגדים ועוד דברים, לפי בקשתי. נשמע מעניין?"
"לא." היא צריכה להגיד.
"כן." היא עונה בזהירות וענן פרפרים שחורים מפרפר בבטנה.
"יופי. אני רוצה…לשנות אותך קצת לתת לך מראה קצת יותר…"
נראה שהוא מחפש את המלים והיא ממתינה שימצא אותן, נועצת את ציפורניה באגרופה מבלי משים.
…זנותי." הוא משלים את המשפט ומחווה תנועה גדולה בשתי ידיו באוויר, כאילו הוא תוחם מסך קולנוע דמיוני. "אני רואה אותך בהרבה יותר זנותי. יותר זול. מה דעתך?"
היא מהנהנת חלושות, אך בינה לבינה לא יודעת אם עשתה כן כדי לציין שהבינה אותו או כדי להביע הסכמה.
"השיער השחור הזה. קצת משעמם לא? מה דעתך לצבוע אותו לבלונד? מה דעתך על איזה בלונד בוהק? פלטינה אולי?"
לצבוע את השיער? זו היתה איזו מחשבה אווילית שהשתעשעה בה לעתים רחוקות אך היא שרדה שניות בודדות. לצבוע לבלונד היה בעיניה אקט של משיכת תשומת לב, משהו שפוסטמות או שרלילות עושות. לצבוע לבלונד היה אקט שמעלה אותך למרכז הזירה, למרכז העניינים, וזה לא מקום שהיא אהבה להיות בו.
"מה עוד?" היא שומעת את קולה מגיע מאי שם, והוא נשמע לה רפה ודקיק.
"מלתחה חדשה."
"הא?"
"עיצוב חדש לגמרי, מהפך מושלם: יותר ורוד. יותר הדוק. יותר חושפני. והרבה הרבה פחות בד."
היא מתבוננת בו בעיניים עגולות ולא מוציאה הגה.
"אני רוצה שכשתלכי בקניון, כל העיניים יסתכלו רק עלייך. שכל גבר ידע שהוא רק צריך לתת לך כמה שקלים והוא יוכל לקחת אותך, לכופף אותך ולתקוע אותך בלי חשבון. כמובן שיש עוד כמה פריטים קטנים שכדאי להוסיף למלתחה."
"הא?"
"נעליים. אני חושבת שאת צריכה נעליים הרבה יותר גבוהות. מה דעתך?"
היא לא עונה, רק מפלבלת בעיניה.
דקות חולפות. הנערים מסיימים את ארוחתם ומתבוננים בה ובמעומעם היא שומעת את מלמול הקניון סביבה, מסמם אותה בקול פרסומות, צעקות ומוזיקה מהחנויות. היא מניחה לעצמה לשקוע, לטבוע בהמולת הצלילים והקולות שמסביבה, לצלול מטה מטה, אדישה לסובב אותה. בסוף כולם ילכו וישאירו אותה לבד ואז היא תתעורר.
המנקים ילכו. הילדים ילכו. האמהות תלכנה. המוכרים ילכו. השומרים ילכו. הנערים ילכו. הוא ילך.
המזוודה תלך.
משהו מתעורר בה, דומה לנדנוד המלווה מחשבה על הזדמנות מוחמצת. התחושה המעיקה בבטן כשחוששים לאחר לטיסה.
אם היא סתם תשב כאן, האיש ילך ואיתו המזוודה. וכל הכסף. והוא לא יחזור. אף פעם.
הוא אף פעם לא יחזור וכל החיים היא תזכר בפעם ההיא שהיא כמעט הרוויחה סכום מטורף של כסף ופספסה את זה.
החרדה מקימה אותה על רגליה בתנועה חדה אבל רגליה מתנודדות בספקנות.
"בסדר." עונה. "מה בדיוק לעשות?"
* * *
כאשר היא מתקרבת ל"אימפריית הרשע" חנות הבגדים לצעירים שבקומת הקניות, היא עדיין רועדת אבל היא מכריחה את עצמה להתקדם. בידה האחת היא מחזיקה את התיק שלה ובשנייה שיחון קטן שנתן לה הגבר. בשיחון ארבעה דפים קטנים וקשיחים שעברו למינציה, האחד עבור כל חנות בה עליה לבקר. בכל דף שם של חנות ובכל חנות חובה עליה להשתמש במשפטים הרשומים בשיחון. היא החווירה כאשר ראתה את המשפטים האיומים ונדרשו לה עשר דקות לשנן אותם, למרות שלא היו ארוכים או מסובכים במיוחד.
בחנות עומדים שני זבנים צעירים, בחור ובחורה, שניהם לא יותר מאשר בני עשרים וקצת. הם מפטפטים ומשגיחים על זוג נערים משועממים המחטטים בבגדים. לזבנים ברור שהם לא יקנו כלום והם רק משגיחים שגם לא יגנבו. את הגנבות הלא ינקו להם מהמשכורת שאינה גבוהה גם ככה. היא ממתינה מספר דקות מחוץ לחנות עד שיצאו הנערים ורק אז אוזרת עוז, הדם הולם ברקותיה.
כשהיא נכנסת אל החנות הזבנים חדלים לרגע משיחתם ומביטים בה, מנסים לאמוד אותה, האם באה לקנות משהו או סתם לבלבל את המוח. אולי בכלל באה להחליף איזו חולצה. אם כן, הם צריכים לוודא שהחולצה לא במבצע, שלא יתנו לה זיכוי לא נכון.
"אפשר לעזור?" שואל המוכר הצעיר בשרידי האדיבות שנשארו לו מסדנת השרותיות והאדיבות שערכה הרשת אי אז.
הגוש בבטנה מתהדק והיא מרגישה כאילו גוש חול ממלא את פיה.
"סליחה?" הוא שואל בשנית, שרידי אדיבותו מתפוגגים בקוצר סבלנות.
"אני מחפשת…" היא לואטת את המלים. "…בגדים…זנותיים." ארבע עיניים ננעצות בה באחת והמוכרת פוערת מעט את פיה. עכשיו כשהמשפט הראשון בקע מפיה, השני יוצא ביתר קלות, למרות שהיא שומעת את הדם מכה בעור התוף שלה. "אני צריכה בגדים שאני אראה בהם כמו זונה במאה שקל."
היא לא מאמינה שהיא אמרה את זה.
גם המוכרים.
"את…מה?" שואלת המוכרת.
"שמעת אותי."
"או-קיי, רק…לא הייתי בטוחה."
"מה בדיוק את מחפשת?" מתערב המוכר ומלקק את שפתיו. אחרי שהשתמשה במילה הזאת פעמיים, הוא לא ממש מתבייש לסקור את הגוף שלה מלמעלה למטה.
"אני…לא יודעת. מה יש לכם?"
"זנותי אמרת…" המוכרת נותנת בו מבט נוקב אבל הוא מתעלם ממנה. הי, זאת היא אמרה את זה, מה את רוצה. "…בואי נראה איזה מידה את."
הוא מתקרב אליה ומקרב את ידיו אל ישבנה והיא מצטמררת במבוכה, תוהה בינה לבינה מה תעשה אם יגע בה, אבל הוא לא. הוא נותן בישבנה מבט בוחן ואז מתרחק אל המדפים שעל הקיר בעוד המוכרת מסתכלת בה בסקרנות מהולה בבוז. כאשר הוא חוזר, המוכר נושא איתו שתי פיסות בד בצבעי ירוק ואדום שיכולות להוות חצאיות לבנות שש עשרה אנורקטיות.
"הנה, " הוא אומר. "זה נראה די…זנותי, לא?" הוא שואל את המוכרת וצל חיוך מרחף על פניו. המוכרת מחזירה לו חיוך דומה ומהנהנת.
היא לוקחת את החצאיות ללא אומר וניגשת אל תא המדידה. בידיים רועדות היא משילה את חצאיתה ולובשת את זו שהביא המוכר, הירוקה. הבד נצמד אליה ברעבתנות, בקושי מכסה את אחוריה. היא מושכת אותו מעט למטה כדי לנסות להסתיר את אחוריה אבל אז מבצבצות להן שערות ערוותה מלמעלה. דמעות מציפות את עיניה והיא מעפעפת אותן במהירות.
לרגע היא משתעשעת במחשבה להחזיר למוכר את פיסת הבד המגוחכת ולדרוש חצאית נורמלית יותר, אבל מיד נמלכת בדעתה. אם יחליט הפסיכופט עם המזוודה שהבגד לא לטעמו, הוא יחזיר אותה לחנות או גרוע יותר: יחליט שנכשלה וילך עם כל הכסף. המחשבה על כך מצמררת אותה וזיעה קרה מבצבצת על פניה. היא מוכנה ללבוש את הקשקושים האלה לכמה דקות בשביל שלושים ושתיים אלף יורו.
סנטימטר אחד למטה ואז חצי למעלה והחצאית ממוקמת כך שלפחות שערות ערוותה לא גלויות. כל עוד תלך לאט. מאוד.
כאשר היא פותחת את דלתות תא ההלבשה הקטן עיניהם של המוכרים אומרות הכל. לסתה של המוכרת נשמטת מעט והקולגה שלה מסדר את מכנסיו.
דממה משתררת בחנות. עיניהם של המוכרים מפלחות אותה, משפדות אותה והשקט הזה פוצע אותה יותר מכל צחוק מתגלגל.
"זה מה שרצית?" שואלת המוכרת.
"כן…תודה…"
"עוד משהו?" שואל המוכר, והחיוך העקמומי שהתנחל לו קודם על שפתיו מבצבץ שנית. "גופיה אולי?"
היא מהנהנת והוא ניגש שוב אל קיר המדפים. גם הפעם הוא חוזר עם שתי פיסות בד קטנטנות, רק שאלה נמכרות כגופיות ומגיש לה אותן בחיוך רחב.
בפנים קפואות היא לוקחת אותן ונכנסת אל תא ההלבשה. גופיות אלו מיועדות, כנראה לאחות הקטנה של בת השש עשרה האנורקטית. הפעם, כמה שהיא לא מנסה, היא פשוט לא מצליחה להשתחל אל תוך הגופייה.
"סליחה?" היא קוראת. "זה קטן מדי."
תחת שידבר איתה מחוץ לווילון, המוכר מסיט אותו הצידה והיא משתנקת בהפתעה וממהרת לכסות את שדיה בידה. במבט רעב וחסר בושה הוא סוקר אותה ושואל:
"כן?"
"אתה מוכן לסגור את הווילון?"
"ב-ס-ד-ר." הוא אומר באטיות חצופה וסוקר את שדיה הגדולים אשר בקושי מוסתרים בקושי מאחורי ידה.
"עכשיו!" היא רושפת, או מקווה שהיא אכן רושפת ולא מיללת.
הוא מחייך אליה עוד חיוך רעב וסוגר את הווילון באטיות, כלל לא מנסה להסתיר את העובדה שמבטו נעוץ בחזה.
"איזה מלונים יש לה, אללה יוסתור." היא שומעת את המוכר אומר למוכרת מאחורי הווילון ומסמיקה.
"ש-גיא!" נוזפת בו המוכרת, אבל מצחקקת.
"מה?" מיתמם הש-גיא. "היית מתה לכאלה."
"איזה מגיל!"
"לא?" מתעקש הש-גיא.
"שתוק…שתוק…"
הוא אומר משהו וקולו מהוסה פתאום. המוכרת פורצת בצחוק היסטרי אבל הוא מהסה אותה, קולו רציני ובהול משהו. חילופי דברים בקולות נמוכים נשמעים מחלל החנות ונשמע כאילו שהמוכרים מתווכחים בינהם.
"אתה דפוק, ש-גיא. דפוק במוח."
"אבל את תעזרי לי?"
"כן, אבל תזדרז."
הווילון נפתח בתנועה חדה והוא מגיש לה עוד שתי גופיות.
"קחי, אלה מידה אחת יותר גדולה." הוא אומר, עיניו נצמדות שוב אל חמוקיה. אינסטינקטיבית היא מושיטה יד אחת ומקללת את עצמה כאשר היא מבינה שנפלה במלכודת שטמן לה: שד גדול חומק לו מהמחסום הבלתי יעיל של ידה השנייה וחיוך רחב מתפשט על שפתי המוכר. לפני שהיא מצליחה לאחוז בגופיות הוא מרחיק אותן ממנה בזריזות.
"מה אתה רוצה?" היא תובעת בכעס, ידיה מכסות את חזה.
"לעזור לך…למדוד את הגופייה." הוא אומר בעצבנות ומעפעף במהירות, נחיריו רחבים בהתרגשות.
"השתגעת לגמרי? תן לי את הגופיות האלה מיד לפני שאני מתקשרת למנהל החנות!"
"מנהל החנות זה אח שלי." הוא עונה ומישיר אליה מבט חד ורעב. היא מבחינה שהוא מעפעף עכשיו פחות ותוהה בינה לבינה אם אחיו באמת מנהל החנות ואם זה בכלל משנה. היא מתקשה להאמין שזה קורה לה, רפלקס ההקאה של תודעתה מנסה לפלוט את הסיטואציה ההזויה.
"אז אני אצלצל למשטרה…ואני אגיד ש…ניסית לאנוס אותי."
"רוית, ניסיתי לאנוס אותה?" הוא קורא בקול למוכרת המציצה בסקרנות מאחוריו.
"לא."
"את רואה? אני רק רוצה לעזור לך למדוד את הגופייה…"
היא מובסת והיא יודעת את זה. כעת היא צריכה להחליט אם לצאת מהחנות, להיכשל במשימה ולהפסיד את הכסף או להניח למוכר "לעזור" לה ללבוש את הגופייה. פניה מתלהטים מבושה וחימה. הניצול הזול והיעיל שלה החרא הקטן הזה מטריף אותה אבל…כוסאמו, זה רק לכמה שניות והכסף שלה.
"בסדר." היא אומרת בקול שפל וגל חום נוסף מציף את פניה.
הוא מחייך במהירות ומלקק את שפתיו ואז שולח יד מהססת אל ידה הימנית המשולבת על חזה. עיניה נפערות כאשר היא מבינה את כוונתו ושפתיה מתעוותות בעלבון אבל הוא אוחז בידה ומושך אותה מטה, בעדינות אך בעקשנות. לרגע היא מתעקשת אך לאחר כמה שניות מתעשתת ומרפה את ידה, מניחה לו לחשוף את חלקו הימני של חזה. כאשר הוא שולח את ידו אל ידה השמאלית היא לא מתנגדת והוא מוריד בעדינות את ידה השנייה, חושף את שדיה הגדולים שנכנעים לכוח הכובד, אך לא ללא קרב. מבטו צורב אותה והיא ממהרת להרכין את ראשה, זועמת, מושפלת ושמוטת כתפיים.
"יא-וואראדי." אומרת המוכרת בתדהמה מאחורי כתפו של הש-גיא.
"תשמרי שאף אחד לא בא." הוא אומר לה מבלי להסיר את עיניו מהשדיים שמולו.
"בסדר…בסדר…" היא עונה.
"טוב…" הוא אומר אחרי פרק זמן דו ממדי שיכול להיות שעות או שניות. "בואי…נלביש אותך…"
כמו מערה ארקטית, מוחה קפוא וריק ממחשבות והיא מניחה לו להעביר את הגופייה סביב ראשה. לאחר מכן הוא מעביר את ידיה בפתחי הידיים של הגופייה, גונב ללא בושה נגיעות בשדיה תוך כדי, מלטף, צובט ומעסה את בשר שדיה הכבדים.
"הנה, תראי איך זה נראה." הוא אומר לה בקול מעובה כאשר הוא מסיים ומסובב אותה לאחור.
המראה משקפת יקום מקביל שבו אישה שדומה לה מאוד לבושה בחצאית ירוקה חושפת ירכיים וגופיה אפורה המועכת את שדיה ויוצרת בינהם חריץ עמוק ואפל שמגיע כמעט עד פטמותיה. מאחורי האישה בצד האחר של המציאות עומד גבר צעיר אשר מניח ללא בושה את ידיו מתחת לשדיה וחופן אותם, אומד את משקלם ומעסה אותם תוך כדי כך. הגבר מחליק את ידיו אל מתחת לגופיה וידיו מתנחשות למעלה, נאבקות בבד ההדוק עד שהן מגיעות אל השדיים הכבדים והאצבעות מחבקות אותם ברעבתנות. ניתן להבחין באצבעות ממוללות את פטמותיה של האישה ונדמה לה שפניה מתעווים חוסר נוחות או כאב אך היא נשארת בצייתנות במקומה.
ביקום המקביל הגבר מחליק פתאום יד אחת אל מחוץ לגופיה וממהר לשלוח אותה אל מכנסיו שלו. מאחוריה מתנשף מישהו וקול לוחש באוזנה:
"אני הולך לעשות אותך…אני הולך לעשות אותך…"
מכנסי הגבר נופלים בצדה השני של המראה וזין זקור מתנודד לרגע. בהלה גדולה נופלת עליה והיא מסתובבת לאחור. המוכר המופתע שרגליו כבולות כעת במכנסיים המשתלשלים סביב קרסוליו מאבד את שיווי משקלו ונופל לאחור. היא מתעשתת, ממהרת לחטוף את תיקה ואת השיחון הקטן ונמלטת מתא המדידה.
"תעצרי אותה!" צועק המוכר אבל היא כבר ממהרת להסתלק משם. תחת שתחוש בהלה או גועל, התעלות מציפה אותה, רוכבת על גלי האדרנלין שבעורקיה. היא זכתה בבגדים! בגדיה שלה נשארו בתא המדידה, אבל אין בכך כלום: במיליון יורו היא תוכל לקנות מספיק בגדים.
תחושת ההתעלות שלה נמשכת בדיוק שש עשרה שניות. בשנייה השבע עשרה היא מוצאת את עצמה מול חלון ראווה שקוף וחוטפת את המציאות כמו עמוד בטון לראש: החצאית מכסה פחות ממנה שנדמה היה בתא המדידה והגופייה הזעירה בקושי מחזיקה את שדיה מלפרוץ החוצה.
היא כמעט עירומה, באמצע היום, בקניון.
האנשים מסביבה מבחינים בה, היא מבינה לזוועתה. אנשים נועצים בה עיניים ומתלחשים. שתי נשים מבוגרות, שכירות מערכת החינוך אולי, נותנות בה מבטי גועל. קבוצת תלמידות, פליטות צדה השני של מערכת החינוך, מתבוננת בה בפליאה ושעשוע ומשתתקות. איש מבוגר המטייל עם ילד קטן מתחרש פתאום לשאלותיו של הילד ועיניו כמעט קודחות חורים בבד הדקיק גם ככה של בגדיה.
אחורה היא לא יכולה לחזור. אם תכנס אל החנות…לא, זו לא אפשרות ראלית, היא מצטמררת.
היא יכולה להיכנס עכשיו לחנות בגדים אחרת, לקנות לעצמה משהו ולעוף מהקניון. לקחת את הכסף שלה ולהסתלק. שש עשרה אלף יורו זה הרבה כסף.
אבל שלושים ושתיים זה הרבה יותר, לוחש נחש באוזנה.
זה לא מספיק בשביל שימששו אותה כמו עגבנייה בשוק.
על פי השיחון הדוחה שקיבלה, התחנות הבאות הן חנות נעליים ומספרה, אף אחד לא יוכל למשש אותה שם.
עוד לא מאוחר, היא יכולה להסתלק עם שש עשרה אלף יורו, היא חושבת, אבל רגליה כבר נושאות אותה אל "סטילטו", חנות הנעליים שבקצה הקומה. עוד שתי תחנות והכסף שלה. אחרי זה תלך, היא מבטיחה לעצמה.
החנות מאורכת וצרה וצבועה בכתום וורוד. מוכר יחיד משוחח בטלפון סלולרי אבל משתתק מיד כאשר הוא רואה אותה, עיניו מטיילות על גופה מלמטה למעלה פעמיים. הוא ממצמץ מספר פעמים בלי לומר מילה, ואינו מגיב לדיבורים הבוקעים מהמכשיר שבידו. לאחר כמה שניות הוא לוחץ על כפתור בטלפון ודוחף אותו למגירה.
המוכר שותק, פיו פעור מעט, ומבטו לא זז ממנה אפילו לשנייה. הוא גבר כבן גילה, היא מנחשת, אבל הכרס והשיער המקליש מזקינים אותו.
"אני צריכה סנדלי 'דפוק אותי'" היא מדקלמת בפה מלא חול דמיוני. "משהו עם פלטפורמות גבוהות כמו של זונות בברזיל."
אחרי שירקה את המשפט המגעיל רווח לה מעט.
הוא שותק וממשיך לסקור אותה. מבט זריז אל שיפולי בטנה מגלה לה שהחצאית ירדה מעט למטה ושכחצי סנטימטר משערות ערוותה מבצבץ מעליה. היא מסמיקה ומושכת את הבד למעלה, חשה בישבנה נחשף מאחור.
"סנדלי 'דפוק אותי'?" הוא שואל לאחר כמה דקות.
"כן."
"כמו של…"
"זונות בברזיל."
"אוקיי." הוא ממלמל ומעיף מבט מסביב. האם מישהו עובד עליו? אולי זו איזו מצלמה נסתרת?
"המממ…שבי." הוא מציע לה והיא מתיישבת על שרפרף המדידה . "איזו מידה את?"
כעבור דקה הוא חוזר, זרועותיו עמוסות קופסאות, ומניח את הקופסאות לידה. לאחר מכן הוא מתרחק אל מאחורי הדלפק ומישים עצמו עוסק בענייניו, אבל מבטו עוקב אחריה בכל מספר שניות.
אין תאי מדידה בחנות נעליים והיא מתפתלת בעודה נאבקת בסנדל, נזהרת שלא לחשוף את ערוותה למוכר או את ישבנה לחלון הראווה, אך הנשיקות הקרירות של מיזוג האוויר למפשעתה מוכיחות לה כי היא נכשלת בשתי המשימות. לאחר שהיא נועלת את הסנדל היא מגלה שהוא גדול מדי ולא תוכל לצעוד אתו בקניון. היא מחזירה אותו לקופסה ובוחרת משם סנדל אחר, אך גם זה גדול מדי.
"הם גדולים מדי." היא אומרת למוכר. "תביא לי מידה אחת יותר קטנה בבקשה."
"אה…אני מצטער…אולי אני אמדוד לך את כף הרגל?" הוא מתקרב אליה, ניצוץ בעיניו.
"לא צריך…פשוט תביא לי מידה אחת יותר גדולה…"
"לא…חבל…אני אמדוד." הוא אומר וכורע מולה.
היא עייפה ממלחמות ומגישה לו את כף רגלה והוא מניח אותה בכף המדידה. היא מזיזה ממנו את מבטה כאשר הוא מסיט באטיות את רגלה הצידה, חושף אגב כך את ערוותה הנמצאת כששים סנטימטרים בלבד מפניו. אצבעותיו מלטפות את כף רגלה הקטנה, בתנועות מקריות בהתחלה, אך כאשר היא שותקת הליטופים הופכים לעיסוי עדין וקצב נשימתו מתגבר.
"יש לך כפות רגליים מאוד יפות…" הוא מתנשף קמעה, אגלי זיעה על מצחו. "קטנות ומושלמות."
"בבקשה…אני רק צריכה סנדלים…"
"אני…לא חושב שיש לי במידה הזאת." הוא אומר. "אולי…מאחורה. את רוצה לבוא לעזור לי לחפש?"
"אתה לא יכול ללכת לחפש לבד?" היא שואלת, כמעט מיללת. דוק של דמעות מציף את עיניה והיא מעפעפת אותן ונושכת את שפתיה.
"לא, אני צריך עזרה." הוא מלקק את שפתיו ומביט בדלת החנות. "את באה?"
המחשבה ללכת אתו לחלק האחורי של החנות מתנחלת בבטן תודעתה כמו גוש בשר ענק ובלתי מעוכל. הוא מפרש נכון את שתיקתה וממהר אל דלת החנות ונועל אותה, הופך את השלט הקטן המודיע על סגירת החנות וחוזר אליה.
המוכר אוחז בידה בעדינות ומוביל אותה מאחורי פרגוד כתום אל החלק האחורי של החנות שם נמצא המחסן. במחסן עומד שרפרף מדידה דומה לאלו שבחנות ועשרות קופסאות נעליים מתבוננות בה בלעג מהקירות. הוא מסמן לה לשבת וכורע מיד לפניה ואז ממהר לקחת שוב את כף רגלה בידו.
"מושלמת…פשוט מושלמת…" הוא ממלמל, אומד את כף הרגל. הוא מקרב אותה אל פניו, שואף שאיפה עמוקה ונהרה פושה בפניו. כאילו היו מעדן נדיר ויוקרתי הוא מקרב את אצבעותיה אל פיו ואז שולח לשון מהוססת אל הבוהן. אנחה בוקעת מפיו והוא ממשיך ללקק את הבוהן. בתנועות אטיות מלקק את אצבעותיה בזו אחר זו, לשונו מלטפת את חלקן התחתון ומסתובבת סביבן. מדי פעם הוא מכניס אצבע שלמה לפיו ומוצץ אותה בזהירות.
"שתיהן…" הוא מתנשף. "שתיהן מושלמות…" הוא אומר כאשר הוא מחליף רגל אחת שלה בשנייה. את כף רגלה השמאלית העירומה הוא מניח על זקפתו ואז נפנה לסגוד לימנית. הפעם הוא גם מלקק את כף הרגל בתנועות ארוכות ויסודיות, לשונו מכסה את סוליית כף רגלה. הוא מלקק ומנשק את כף רגלה הימנית עד שהיא בוהקת מרוק.
לפתע היא שומעת אוושת רוכסן נפתח ופוקחת את עיניה. היא מתבוננת בו בזעזוע בעודו שולף את איברו הזקור ומניח עליו את כף רגלה הימנית הרטובה מרוקו. כאשר היא מנסה להרחיק את כף הרגל הוא לוחץ עליה בכוח, מביא דמעות כאב לעיניה.
"עוד לא…" הוא מתנשף וממשיך ללקק ולמצוץ את כף רגלה השמאלית בעודו מחכך את הימנית בזקפתו.
איברו קשה מול כף רגלה והוא מאונן בתנועות ארוכות ומהירות, מחכך אותו מול עורה הרטוב והרך. לפרקים הוא מפשק בעדינות את הבוהן משאר האצבעות ואז מחליק את איברו ברווח הצר שנותר, בשאר הזמן פשוט מחכך את אברו ברגלה.
"תודה…" הוא נאנח. "תודה לך…איזה רגליים מושלמות…"
היא מתרחקת ממנו, מהחדרון, מהחנות, מהקניון. היא מנסה לחשב כמה יעלה להם להתקין דֶק מעץ איפאה. בעבר דיברה על זה עם עודד, אבל זה לא היה בעדיפות כלכלית גבוהה. עודד לא רצה לוותר על חופשת סקי והיא לא הטיול למאורציוס. עכשיו יוכלו. שלושים ושתיים אלף יורו זה הרבה כסף, מספיק לדֶק מאיפאה.
המוכר לוקח פתאום את שתי כפות רגליה בידיו ועוטף איתן בעדינות את איברו. בתנועות אטיות, כאילו מנסה לחקוק בזיכרונו כל תנועה, הוא מאונן עם כפות הרגליים הרטובות שלה מיוזע ומתנשף, ממלמל תודות ריקות. מבטו נע בין רגליה למפשעתה העירומה וחוזר חלילה והיא מודה לאלוהי הקניונים על כך שעל פניה הוא מעדיף לפסוח.
הוא גונח פתאום ואחיזתו בידיה מתהדקת והופכת ללפיתה כואבת בעודו מתחיל לפלוט זרע על אצבעות רגליה. הנוזל החמים ניתז על צדי כף רגלה, ניגר מטה אל הסוליה ונוזל בין אצבעות רגליה בעוד המוכר מתנשף וגונח. כאשר גופו נרגע מעט הוא נשאר לכמה דקות על הברכיים, אוחז בידיים רועדות את רגליה הרטובות מרוק וזרע, נרעד מדי כמה שניות ומנסה להסדיר את נשימותיו.
לבסוף הוא קם על רגליים חלשות ומתלבש. הוא ניגש אל מדף בפינה המרוחקת של החנות ומתחיל לחטט בקופסאות, ממלמל לעצמו. כאשר הוא מביא לה לבסוף זוג נעליים, נשימתה נעתקת: הנעליים הם נעלי סטילטו שחורות בגובה מטורף. האצבעות נחות על פלטפורמה בגובה עשרה סנטימטרים לפחות, העקב אולי כפול מכך.
"זה מה שאת מחפשת?" שואל המוכר.
היא מהנהנת, בטנה מתכווצת.
* * *
היא שונאת נעלי עקב, תמיד שנאה והרגישה בהן מגוחכת וטיפשית. עכשיו היא נאלצת לטופף על הקביים המפלצתיים האלה המאלצים אותה להלחם על כל צעד. אנשים מסתכלים בה, מבטיהם קודחים בה חורים ומבוכתה נוזלת דרכם, מתנוצצת באגלי זיעה. קב"ט אחד, צעיר ושרירי בעל תספורת מארינס ועיניים קרות מודד אותה והיא יכולה לשמוע את גלגלי מוחו חורקים בכחול מיוזע. שיחות קופאות בכל מקום אליו היא מתקרבת וידיים אוחזות טלפונים סלולריים נשמטות לאטן. שתי אמהות צעירות בחנות ספרים משתתקות כאשר היא חולפת מחוץ לחנות וכאשר היא מתרחקת מעט שיחתן מתחדשת, מהוסה ונרגשת. מדי כמה צעדים היא נעצרת כדי לתקן את חצאיתה הגולשת, נלחמת קרב אבוד במאבק שלא לחשוף את ערוותה מחד או את ישבנה מאידך.
המספרה שוכנת בקומה השנייה והיא צריכה להחליט אם לחפש את המעליות או לעלות במדרגות הנעות. המעליות נמצאות בחלקו השני של הקניון והיא רוצה לצמצם עד כמה שאפשר את כמות ההליכה בקניון, אבל עליה במדרגות הנעות עם הנעליים האלה נראית לה מסובכת ומפחידה. למרות זאת, היא בוחרת בהן.
מסביב לבית קפה היא מטופפת לכיון המדרגות הנעות, מצליחה להתעלם ממבטי הסובבים אותה כמו שארגז קרטון ברחוב מצליח למתעלם מגשם שוטף.
שתי שניות לאחר שנעמדה על המדרגה היא מבינה את גודל הטעות שעשתה. המדרגות מעלות אותה למעלה באטיות, חושפות עוד ועוד ממפשעתה ליושבי בית הקפה. סועדים ומלצרים מרימים את עיניהם הישר אל ירכיה העירומות והבושה בוערת בלחייה ובמצחה. מבלי לחשוב היא מסתובבת, אבל אז היא מבינה שכעת היא חושפת את ישבנה לעיני כל. בשניות האחרונות על המדרגות היא נצמדת אל הדופן ומכסה את ישבנה בידיה. בערך.
* * *
המספרה נקראת Zion's וצבעי הלבן והכסף שולטים בה בעריצות קרה. הכיסאות, כלי התספורת והקירות הם לבנים כולם וחלקי המתכת והמראות בהקו בכסף וכרום. גם הספר ששוקד על שיערה של לקוחה לובש כולו לבן ורק קרחתו מבהיקה בגון עור שזוף. שרירים מרקדים בעצלות מתחת לשריג ההדוק שהוא לובש. האישה שהוא מספר היא בתחילת שנות הארבעים לחייה, תימנייה מטופחת, רזה וגבוהה שלובשת חצאית פשתן ירוקה וכהה וחולצת כפתורים ממשי באדום-בורדו. השניים שקועים בשיחה ולא שמים לב אליה.
"אילי…אילי…שילך להזדיין, בסדר?" אומר הספר. "החיים קצרים מדי. תעשי מה שבא לך. את יודעת שהוא מזיין את זאת וזאת, נכון? אז למה לך אסור? כי את אישה? פאק הים! ליסן טו מי: פאק הים!"
אילי נאנחת.
"אתה צודק…מה אני יגיד לך…אבל הוא יהרוג אותי אם…"
"אילי, ווייק אפ! זה שנות האלפיים עכשיו, לא פאקינג צנעא או החור הזה שספתא שלך באה ממנו. מה הוא יכול לעשות לך? הוא לא יהרוג אותך, מקס-י-מום, יתגרש ממך, ואת תקבלי חצי. זה כל כך גרוע?"
"לא."
"סליחה." היא מתפרצת אל שיחתם, אוחזת בשיחון הארור בידה. "אני צריכה…"
"קבעת תור?" חותך אותה הספר.
"לא, אבל…"
"אין אבל. תתקשרי. תקבעי תור. שלום."
"אתה לא מבין, אני צריכה.."
"אני כן מבין. את באה אלי למספרה שלי, בלי תור, ומסבירה לי שאני לא מבין. אז זהו, שאת לא מבינה. אני לא עובד בלי תור. עכשיו עופי. אה, כן, ואם את כן קובעת תור ובאה, אל תבואי לי כמו איזה שרמוטה למה אני יזיין אותך על הכיסא של הספר."
"אני צריכה שתגלח לי את הכוס כמו זונת פורנו," היא יורה את המשפט שלה. "ותצבע לי את השיער לפלטינה. בבקשה." היא מוסיפה.
לזה הוא לא חיכה. הוא מתבונן בה בתדהמה ואז בלקוחה שלו. שניהם מתבוננים זה בזה ואז פורצים בצחוק.
"מה אמרת?" שואלת אילי.
"אני צריכה שתגלח לי את הכוס כמו זונת פורנו, ותצבע לי את השיער לפלטינה."
"'זונת פורנו?'" חוזרת אילי על דבריה. "די, נו, ציון. אתה חייב לעשות אותה."
"אין מצב."
"נו, בבקשה, מה אכפת לך?" מתעקשת אילי.
"אין לי זמן ואני עובד רק עם קליינטיות שהזמינו תור."
"שתיקח את התור שלי." אומרת אילי. "כמה זמן עוד נשאר לי?"
"נשאר לך? עוד לא עשינו כלום. יש לך עוד שעתיים."
"יופי." אומרת אילי בחיוך ניצחון. "היא יכולה לקבל את התור שלי בתנאי…שאני יכולה להישאר לראות איך אתה…מגלח אותה."
ארבע עיניים ננעצות בה עכשיו והיא נושכת את שפתיה, יודעת שאין לה אפשרות לסרב אם היא רוצה את הכסף. מראש היא נבוכה מהעובדה שערוותה תגולח, והעובדה שעוד זרה תהיה נוכחת במהלך הגילוח רק מעצימה את מבוכתה. מצד שני, היא מנסה לנחם את עצמה, נוכחות האישה המבוגרת תמנע את האפשרות ל…היא לא רוצה לחשוב על המילה הזאת.
היא מהנהנת ואילי מחייכת אליה חיוך גדול וממהרת לפנות את הכיסא. נראה שציון לא מאושר לקבל תכתיבים במספרה שלו, אבל בכל זאת הוא מורה לה לשבת.
התנועות שלו על ראשה מקצועיות ומהירות. הוא מרטיב את ראשה במים חמימים ואז מתיז על השערות ג'ל ירוק מוקצף כמותו לא ראתה מימיה.
"זה הבאתי מתערוכה בטייוואן." הוא אומר בגאווה בעודו מעסה את החומר אל תוך שערה. "חומר מדהים. עושה ת'עבודה צ'יק צ'ק. תוך שעה וחצי את זונת פורנו כמו שרצית."
כאשר הוא גומר לעסות את החומר הוא מתיז נוזל קריר מבקבוק תרסיס והיא חשה בהתחממות מוזרה בקרקפתה כאשר שני הכימיקלים מתערבבים וריח מתוק וכימי עולה באוויר.
"זהו." אומר ציון. "עכשיו נחכה ארבעים וחמש דקות ובינתיים…" הוא מחייך אל אילי. "…נגלח לך את הכוּס."
צמרמורת מבוכה עוברת בה למשמע המלים. הוא מסובב את הכיסא כך שיוכל למקם עצמו בין רגליה ואז נעמד בינהן ומפשק אותן כך שרגל אחת מונחת מכל צד של הכיסא.
"פייייי…בלי תחתונים…למה לא…למה לא…" אומר ציון למראה ערוותה החשופה. "תראי את זאת." הוא מראה לאילי המציצה בסקרנות מעבר לכתפו.
"אילי, אולי תלכי ותביאי לנו קצת וודקה? יש בחדר שלי מאחורה."
"אבל אני רוצה לראות!" מוחה אילי.
"אילי, אמרתי לך משו!"
אילי מתלוננת אבל נעלמת לחדר האחורי והיא נשארת עם הרגליים פשוקות לעיניו של הספר. הוא מתבונן בעניין בערוותה החשופה ומסדיר את זקפתו הגדלה למבוכתה הרבה.
"אחלה כוּס." הוא מעיר ביבושת ושולח אצבעות למשש את שערותיה. גל מבוכה חם שוטף את פניה כאשר הוא מרשה לעצמו גם לפשפש בין שפתי ערוותה.
"הי…" היא מוחה ברפיון אבל הוא שוב חותך אותה, מבטו מזרה אימה. "לא נראה לך? עופי מכאן. אני בכלל עושה לך טובה שאני מוכן לגעת בך בלי תור."
אילי חוזרת, אוחזת בידיה שני שוטים קפואים של וודקה. היא מצחקקת ומתבוננת בערוותה הפשוקה שלפניה.
"אף פעם לא ראית כוּס?" שואל ציון, ואילי מנידה בראשה.
"רק את שלי." היא אומרת ומרוקנת את השוט בלגימה אחת ארוכה.
"הוא יפה." מציין ציון. "תראי איך השפתיים תפוחות וסוגרות את העניינים. אני אוהב את זה." הוא שולח את אצבעו האמצעית אל בין שפתי הערווה, הפעם לא רק מפשפש אלא מחדיר את האמה לתוכה, עיניו מצמיתות את שלה בעודו פולש אליה. היא כמעט מוחה אבל משתתקת. צמרמורת לא בלתי נעימה עוברת בגווה כאשר אצבעו פוגשת בנקודה הרגישה שבתוך נרתיקה.
"מה זה הריח הזה?" שואלת אילי.
"היא נהיית מחורמנת." עונה ציון ואילי שוב מצחקקת וניגשת אל החדר השני למלא את הכוס מחדש.
ציון פותח מגירה ומוציא ממנה בקבוק ג'ל שקוף. הוא מורח על הגל על ערוותה והיא חשה באזור מתחמם מעט כאשר הג'ל הופך לקצף. בינתיים הוא מוציא גם תער חד בעל ידית עצם לבנה וארוכה ומשחיל להב חדש על המסילה היעודית.
אילי חוזרת, אוחזת בידה שני שוטים נוספים. היא מתבוננת בעיון בערווה מכוסת הקצף שמולה ומלקקת את שפתיה ואז מרוקנת שוט נוסף.
ציון מקרב את התער אל שערותיה והיא מרגישה את הפלדה הקרה על עורה ואת המשיכה הקלה של שערותיה כאשר הן נחתכות. הוא מגלח כמה סנטימטרים ואז שוטף את הלהב במים וחוזר חלילה. אילי מרוקנת את השוט הנוסף, עוקבת בעיניים נוצצות אחר המתרחש ומתחילה לנוע בחוסר נוחות בכיסאה.
"מחרמן אותך?" שואל ציון ואילי מצחקקת שוב.
"אף פעם לא ראיתי דבר כזה." היא מודה.
"שאלתי אם זה מחרמן אותך."
"כן…" מלקקת אילי את שפתיה. "זה מחרמן אותי…"
"וואלה יופי, אני עם שתי חרמניות." אומר ציון.
שערותיה הולכות ואוזלות בין רגליה, ואם הדבר אפשרי בכלל, היא חשה עצמה חשופה עוד יותר. היא לא רוצה להביט למטה, אבל נדמה לה שכמעט כל שערותיה גולחו ושהספר מבצע עכשיו תיקונים אחרונים בלבד. נו, טוב, היא מתנחמת. לפחות זה יגמר עוד מעט.
היא כל כך עירומה. היא מביטה באישה השנייה, שואבת מעט נחמה ובטחון מנוכחותה.
אילי רוכנת אל הספר ולוחשת משהו על אוזנו בקול רם.
"את דפוקה?" הוא שואל.
"אני רצינית. מה אכפת לך?" עונה התימנייה, מילותיה ממולמלות מעט. מבטה הופך פראי לפתע. זדוני.
"אכפת לי שהיא תרוץ מכאן ישר למשטרה, אולי?"
על כיסא הספר היא חשה בקור מזדחל בעורקיה, מוחה מסרב עדיין לעכל את משמעות השיחה.
"אני אגיד שהיא ביקשה את זה." עונה אילי. "תראה היא נראית."
ציון נותן מבט מהיר, סוקר אותה מכף רגל ועד ראש, ואז פוקד:
"תנעלי את החנות."
היא סוגרת במהירות את רגליה ומנסה להזדקף בכיסא אבל ציון מרים את התער באיום ומקרב אותו אל פניה.
אילי מתנודדת אל דלת המספרה.
"עכשיו רק תשכבי ותסתמי את הפה." אומר ציון, פורם את כפתורי מכנסיו בידו השמאלית, הלהב בימנית. "אכלת אותה וזהו. אני הולך לעשות אותך, ברור?"
אילי חוזרת ומתבוננת במתרחש, מרותקת.
"יאללה, תעלה עליה." המלים כושלות מפיה כמו שיכור המתנודד בהליכתו.
"ברור?" שואל מישהו מרחוק.
היא לא עונה, ליבה קפוא, ומחשבותיה משותקות.
יד גדולה סוטרת לה בכוח, והיא מרגישה את חומות הקרח שסוגרות עליה נסדקות מעט, אך עדיין אינה מגיבה.
"ברור?"
היא ממשיכה לשתוק ורק ממצמצת מול האדם שמולה בעלבון והשפלה, מתאפקת שלא לבכות לנוכח האונס הבלתי נמנע.
ציון סוטר לה שוב.
"ברור?"
היא מהנהנת לאיטה.
מבלי לענות היא נשענת לאחור ומפשקת את רגליה לרוחב הכיסא. מבטה נודד אל התקרה והיא סוקרת את המנורות עד שהיא מוצאת מנורה אחת ומתמקדת בה. ציון מניח בזהירות את התער על דלפק העבודה ואז יורק על ידו ומורח את הרוק על איברו. הוא מניח את ראש הזין בין שפתיה העירומות ומפשפש בו מעט, מכין אותו לחדירה והיא מזדעזעת מעט כאשר הוא חודר אליה, אך מבטה לא עוזב את המנורה שלה.
"יש עליה." הוא אומר בעודו מניע את אגנו בתנועות קטנות, כובש אותה סנטימטר אחר סנטימטר. כאשר כולו בתוכה מאלץ אותה אגנו לפשק את רגליה לרווחה ותנוחה זו בשילוב עם העירום שבין רגליה גורמות לה לחוש חשופה כפי שלא הייתה מעולם. שערותיו מתחככות בשפתי ערוותה העירומות ומשפשפות אותן בעודו מתחיל לאנוס אותה בניחותא על הכיסא. עיניו מנסות ללכוד את מבטה אבל זה רחוק, הרבה מעבר לתקרת המספרה.
היא מתמקדת במנורה שלה וזו מספקת לה מפלט מהספר הגוהר עליה, מהלקוחה השיכורה שלו, מהמספרה הלבנה. בינה לבינה היא מתחילה לשאול את עצמה כמה עלו המנורות במספרה וכמה יעלה להם להחליף את גופי התאורה שבסלון בכסף שתזכה. כבר חצי שנה שהיא מציקה לעודד שנמאסו עליה הספוטים ושהיא רוצה להחליף אותם לדיסקיות הלוגן כמו שראו בפריס והוא מורח אותה בסיפורים. עכשיו יהיה לה כסף משלה.
רגליה מתנודדות לפי הקצב של הגבר שבינהן וזה דופק אותה בתנועות קצובות. היא כמעט מצליחה להתנתק ממנו ומאילי המתבוננת במתרחש בעיניים קרועות. שפתיה של התימנייה פעורות מעט וידה האחת מלטפת מבלי משים את ירכיה, מעל השמלה. אין ספק שהאונס המתרחש מול עיניה מרגש אותה.
לפני שנה וחצי היו בפריס ושם ראו דסקיות הלוגן מדהימות בדירה של ז'יל, השותף של עודד. כל הערב הסתכלה בדסקיות האלו, מהופנטת, וכמעט שלא השתתפה בשיחה סביב השולחן. כאשר חזרו לישראל ניסתה לשכנע את עודד שיקנו כאלה, אבל המחיר שלהן אסטרונומי והן צריכות תשתית מיוחדת ויקרה. עכשיו הן תהינה שלה.
היא לא מתנגדת כאשר הספר הופך אותה על בטנה, מוחה עסוק בחישוב המיקומים האופטימליים לגופי התאורה בעודו אוחז במותניה ומזיין אותה מאחור בתנועות נמרצות, מקפיץ את חזה לפי הקצב שמתווה אגנו. ידיו חופנות את שדיה בעדינות מפתיעה ואצבעותיו מוצאות את פטמותיה וממוללות אותן. אילי מתבוננת בה, פניה שטופי זיעה ואצבעותיה מרקדות בין רגליה בעודה מאוננת במהירות, עיניה ממוקדות במתרחש מולה, מזוגגות מתשוקה.
ציון מתחיל להגביר את הקצב ואחיזתו בשדיה הופכת לפראית ומכאיבה. זיקי הכאב הניתזים מחזה ממסמרים אותה אל המציאות, אל המספרה ואל הגבר האונס אותה ומתנשף מאחוריה. הוא גומר לבסוף בסדרת התנשפויות, הכיסא המסיבי חורק תחת עוצמת מהלומות אגנו. עיניה מתמלאות דמעות והיא עוצמת את עיניה בכוח, מתאפקת שלא לבכות. זו הייתה המשימה האחרונה בשלב הזה והמחשבה על הכסף מערסלת אותה, מרגיעה אותה.
ציון שולח אצבעות אל שיערה ובוחן את עבודתו בגאווה.
"אחלה חומר, הא?" הוא שואל את אילי, אך לא נראה שזו נחתה לגמרי מהטריפ שלה. "בואי נשטוף, בסדר?"
הוא מסובב את הכיסא ומניח את ראשה בכיור השטיפה. המים חמימים ונעימים והוא מעסה את קרקפתה בעדינות, שוטף את שאריות החומר מראשה. אחר כך הוא מורה לה להמתין כמה דקות עם הראש בכיור ובינתיים הוא מפשק את רגליה ואונס אותה שוב.
* * *
בחילה איומה תוקפת אותה כאשר היא מבחינה במראות חלונות הראווה בכתם הבוהק בצבע פלטינה שעל ראשה, במקום בו תמיד היה שיערה השחור, היפה. רק עכשיו היא מבינה כמה אהבה אותו, את האלגנטיות הקטיפתית שלו, האצילות שהשרה עליה. אבל אלגנטיות רחוקה ממנה עכשיו כמו צידו האפל של הירח. הבחילה שוככת מעט אבל סחרחורת מחליפה אותה והיא נאלצת להישען לרגע על חלון ראווה עד שהסחרחורת נרגעת והיא יכולה לחזור אל רחבת המזון בברכיים רועדות ומוח קר וריק.
היא מהדסת בזהירות על עקביה חשה בזרעו של ציון הספר ניגר בין רגליה, מחליק באטיות בין ירכיה. עיני הסובבים אותה ננעצות בה, מבטיהם מחוררים אותה כמו מסמרים, אך היא שוקעת לאיטה בטראנס, עקביה נוקשים על מרצפות הקניון.
"מיל-יון יו-רו
מיל-יון יו-רו
מיל-יון יו-רו"
רגליה יודעות את הדרך כבר מעצמן ועד מהרה מאתרות עיניה את הגבר ליד השולחן בו ישב והיא מתבייתת עליו, מאיצה את צעדיה בהתרגשות. כאשר היא מתקרבת היא רואה שהוא שקוע בעוד ציור מנקודה לנקודה. הפעם של להבות.
"איזה יופי את נראית." הוא מחייך אליה בנועם. "תסתובבי…"
היא מבצעת סיבוב 360 מעלות ומניחה לו להתרשם מהכלום שהיא לובשת בלב הקניון.
"את אוהבת לעשות קניות?" שאל.
"כן."
"אז בטח נהנית." הוא אומר, ניחוח חיוך מתגנב לקולו. היא בוחרת שלא לענות ותחת זאת אומרת:
"עשיתי מה שרצית, תן לי את הכסף."
"נהנית?"
"לא."
"מדוע לא?"
עוד רגע והיא מזנקת מעל השולחן ומנקרת את שתי עיניו.
"מדוע לא נהנית?" הוא מוסיף לשאול.
"כי…אני לבושה כמו שרמוטה ו…כמעט…אנסו אותי…"
"כמעט?" הוא מרים גבה אחת.
היא חושקת את לסתותיה ונחיריה מתרחבים בזעם ותסכול.
"תן. לי. את הכסף."
"כמעט אנסו אותך?"
"אנסו אותי. פעמיים. אתה שמח? יא בן זונה חולה שכמוך." היא רוכנת אליו ורושפת. "המוכר המזדיין בחנות בגדים ניסה והספר הצליח. פעמיים. אתה שמח? עומד לך?"
אנשים סביבם מתבוננים בה בתדהמה וממלמלים ומישהו מצביע על השומר אך היא אדישה אל כולם עכשיו, מבטה נעוץ בגבר שמולה.
"הנה, הרווחת את כספך." הוא אומר בשלווה ומגיש לה את השטרות.
היא גורפת את השטרות וסופרת אותם במהירות. שלושים ושניים בדיוק. לאחר מכן היא מכניסה אותם אל תיקה הקטן ומוודאת ששאר השטרות אכן שם.
היא לא רוצה לחשוב על המטלה הבאה. מוחה מתרוקן ועיניה מתגלגלות מצד לצד כמו בקבוק על סיפון ספינת רפאים, לא נעצרות על שום דבר מיוחד. הפנים, המבטים, האצבעות והצחקוקים כולם נמרחים והיא מצליחה להתמקד במה שחשוב באמת, בשלושים ושתיים אלף היורו שנחים להם בבטחה בתיק שלה.
"עברת את חצי הדרך." מחייך אליה הגבר מצידו השני של השולחן. "איך את מרגישה?"
"לא מרגישה כלום." היא אומרת, מבטה הריק ממשיך לנדוד.
שגיב.
היא נעצרת ומבטה ננעץ בפניו המופתעים של שגיב, האבא הכי דוחה בגן. העובדה שהוא חבר של עודד מהלימודים לא מפריעה לו אף פעם לנעוץ בה עיניים רעבות ולהתבדח איתה בדיחות מיניות למחצה. היא יכולה להישבע שפעם, במסיבת יום ההולדת של לירון, הוא אף הרשה לעצמו לחפון את ישבנה לחצי שנייה.
והנה הוא כאן, מתבונן בה בתדהמה.
———————
לחלק הבא