לחלק הקודם
"אתם רוצים ללוות אותה?"
"סבבה. חופשי." הם עונים במקהלה.
"נראה לי שקצת צפוף שם בתור." אומר הגבר.
"לא נורא." אומר ארוך האזניים.
"נגעת פעם באישה יפה כמו גלית?"
"אה?"
"לא, לא, הוא לא נגע." מתנדבים חבריו לענות.
"היית רוצה?"
הנער מסמיק כצנון אך מבטו סוקר את גלית מלמטה למעלה.
"תגיד כן!" דוחק בו קצוץ השיער ומלקק את שפתיו. "אני רוצה!"
"מצוין. בזמן שאתם בתור, אני מרשה לכם לנצל את הצפיפות כדי…להנות מעט מגלית. היא לא תתנגד, נכון?"
היא מתבוננת בו בפה פעור.
"נכון?"
הנערים ממהרים לקום על רגליהם ונעמדים סביבה, רעבים לחקור את הגוף הנשי הבשל שניתן להם בנסיבות המוזרות.
"בשבילי רק סלט וצ'יפס לאכול ומיץ ענבים לשתות." הוא מבקש ממנה. "אני צמחוני." הוא מסביר בחיוך.
היא מתרוממת מהספסל ברגליים כבדות ולב הולם ומשתרכת לכיוון דוכן ההמבורגרים. ליהנות ממנה?
שלושה דלפקאים צעירים מנסים לעמוד מול קהל דרשני של אמהות קולניות, ילדיהן הרעבים שרוצים פירוט מלא של כל צעצוע בארוחת ילדים, תלמידי חטיבה ותיכון העסוקים במשחק הכאפות/"זה לא אני!" העתיק וגמלאים המנסים למלא את יומם הריק בדשדוש בקניון.
הקוצני בוחר בתור הארוך ביותר, הוא לא ממהר. הוא מסמן לה היכן לעמוד ואז נעמד לידה. אוקיי, הם רק יגעו בה קצת והיא תקבל שמונת אלפים יורו. אם הם יגזימו היא תוותר על הכסף ותלך, המחשבה מעודדת אותה קצת.
ידו של הקוצני רועדת בהתרגשות כאשר הוא נוגע ברגלה והיא מצטמררת בבושה וגועל. הוא מלטף את הרגל מעלה ומטה, אך במהרה אצבעותיו עולות יותר למעלה ופחות למטה, מתגנבות אל מתחת לחצאית. חברו בעל החולצה המצוירת מחקה את מעשיו ואצבעותיהם מלטפות אותה באזורים המוצנעים ביותר, נוגעים בחלקם הפנימי של ירכיה, מטפסים מעלה מעלה.
"די!" היא מסננת בזעם כלפי בעל החולצה המצוירת אבל זה רק צוחק ואומר:
"זה לא אני!"
"תפסיקו עם זה!" היא מנסה לזעום מבלי להגביר את הקול, רק במבט ואינטונציה. אימא סמוקה ומיוזעת מפסיקה לרגע לשאוג על בנה שימצא להם מקום לשבת ומסתכלת עליה בסקרנות והיא ממהרת להשתתק, משפילה מבטה: גם סקנדל היא לא רוצה ליצור עכשיו.
היא נושכת את שפתיה כאשר בעל החולצה המצוירת נוגע בישבנה העירום מתחת לחצאית. אצבעו החקרנית עוקבת אחר החריץ שבין פלחי עכוזה, נוגעת בפי הטבעת שלה ויורדת למטה, אל החריץ שבין רגליה. היא שולחת יד נחושה לסלק את ידו אך מהצד השני חברו עסוק בעיסוי ישבנה, אצבעותיו גסות ואלימות. אימא אחת מבחינה בנעשה ומתבוננת בה בזעזוע וגועל ואז גוררת את שני ילדיה וממהרת לעבור תור. היא מסמיקה במבוכה ומסלקת את הידיים מתחת לחצאיתה ומסדרת אותה.
למשך כמה רגעים הם מניחים לה והיא מסדירה את נשימתה, חשה בדמעות מעבות את גרונה. התור מזדחל והיא חשה בידיים זרות מלטפות שוב את רגליה. היא יכולה להעיף אותם אבל אז תפרוץ מהומה והדבר האחרון שהיא זקוקה לו עכשיו זאת מהומה. מה שהיא צריכה עכשיו זה להגיע לדלפקאי המחורבן ולהזמין את ההמבורגר המחורבן. לפניה מתפנה מקום ורק שני אנשים עומדים כעת בינה לבין הדלפק. היא יכולה להתקדם או לסלק את הידיים ששוב מזדחלות בין רגליה בחסות הצפיפות. היא מתקדמת בשקט, רק שני אנשים לפניה עכשיו.
"עכשיו תורי." אומר בעל משקפי השמש. הוא נוקט בטכניקה שונה במקצת: במקום לעמוד לצידה הוא נצמד אליה מאחור, מניח את ידיו על מותניה ודוחק את זקפתו אל בין ישבניה. חבריו ממהרים לעמוד מהצדדים ולהסתיר מעיני הלקוחות הבאים את המתרחש. הוא מנצל את המסתור שחבריו העניקו לו, אוחז במותניה ומחכך את זקפתו ברכות ישבנה. הדמעות הממלאות את עיניה הופכות את הדלפק הומה האדם לחגיגה קליידוסקופית מטורפת.
היא יכולה להסתובב וללכת, אבל היא סתם עומדת שם בגוף קפוא.
בעל השיער הקוצני מצטרף גם הוא לחגיגה. למרות תפקידו כמסך אנושי, הוא לוקח את ידה ומניח אותה על קדמת מכנסיו הזקופה וכאשר אצבעותיה מתרפות הוא מהדק אותן בכוח. גל של בחילה ממלא אותה כאשר הוא אוחז בשורש כף ידה ומתחיל להניע אותה מעלה ומטה, מאונן לתוך כף ידה ולרגע ברכיה רועדות והיא מתקשה לעמוד.
"את הזמנת?" שואל הדלפקאי שעומד פתאום מולה. "מכירה את הצעת היום שלנו?"
היא מפלבלת בעיניה, בוהה בו ולא אומרת מאום.
"סליחה?"
הקוצני מתערב. הוא וחבריו מזמינים מנות עבורם ועבור הגבר שהזמין אותם לארוחה. לאחר שהוא משלם הם נעמדים בצד התור וממשיכים להשתמש בגופה עד כמה שתעוזתם מאפשרת להם.
הם ממשיכים לגעת בה מעל ומתחת לבגדים והיא הודפת אותם בתנועות רפות ומחאות מהוסות, מנסה להגן על עצמה מחד מבלי לעורר מהומה מאידך. קול קורא לה לעוף משם כבר אבל היא יודעת שהמנה תהיה מוכנה בעוד שניות ספורות ושש עשרה אלף יורו זה לא סכום שזורקים ככה לפח. מדי פעם נדמה שידיהם הארוכות נרגעות אבל ההפוגות נמשכות שניות ספורות ולאחריהן ההתקפה נמשכת. ידיים זרות מלטפות את ישבנה, פולשות אל בין ירכיה, מחרידות את שפתי ערוותה. רגעים ארוכים היא נלחמת בעצמה ובהם עד היא מתחילה לחוש בקהות החושים שאפפה אותה מתפוגגת.
זה יותר מדי, צורח קול צלול באחורי מוחה. זה לא שווה את הכסף.
התפכחות מבהיקה בה, פתאומית ובוהקת כברק, והיא מנסה להתרחק, מייללת משהו בלתי קוהרנטי. ידיים אוחזות בה והיא מתחילה להשתולל ולצעוק. לעזאזל הכסף, לעזאזל האיש המשוגע הזה, לעזאזל הכל. היא דוחפת והודפת ומצליחה להרחיק שניים מהנערים, פותחת לעצמה נתיב מפלט תוך כדי כך. בעיניים דומעות היא מתחילה להתרחק במהירות מהנערים שנשארו מאחור, סוגרת תוך כדי כך את חולצתה באצבעות רועדות.
לעזאזל הכל, לעזאזל הכסף. היא הולכת הביתה.
"סליחה? גבירתי?" נשמע קול מהדלפק. "ההזמנה שלך."
היא מסתובבת.
"ההזמנה שלכם מוכנה." אומרת הדלפקאית.
ההזמנה מוכנה. המשימה נגמרה. היא עלתה עוד שלב.
שש עשרה אלף יורו שלה עכשיו.
היא מנסה לאזור כוח ולהתרחק למרות הכל.
"גבירתי? ההזמנה שלך?" קוראת הדלפקאית מאחוריה והיא נעצרת, ידיה רפות בצדי גופה. אנשים מתבוננים בה, בבגדיה הסתורים, בשפתיה הרוטטות. היא מאגרפת את ידיה עד שנשמע קנאק וכמעט ממשיכה להתרחק.
"סליחה?! ההזמנה שלך!"
ליבה צונח כאשר היא מסתובבת לאחור וצועדת אל הדלפק. היא לוקחת את אחד המגשים בעוד הדלפקאית מפרטת את תוכן ההזמנה ומבלי להקשיב לה, צועדת בצעדים כבדים אל הגבר היושב עדיין בשולחן, שקוע בחוברת של "נקודה לנקודה".
"אה. ארוחת צהריים." הוא מחייך אליה ומניח את החוברת מידו. הציור הגמור למחצה יהיה כנראה חרב כאשר הוא יגמור לחבר את הנקודות. חרב או מקל.
"נהניתם?" הוא מחייך אליה.
היא לא עונה.
"שתיקה כהודיה?" הוא מחייך ומסתער על הסלט שלו. הנערים לוקחים את המנות שלהם אך הגבר מסמן להם להתרחק והם פורשים לשבת בשולחן אחר, מתלחשים בינהם בהתרגשות ומצחקקים.
"תאכלי." הוא מורה לה והיא מנידה בראשה לשלילה.
"תאכלי."
היא מכרסמת מעט צ'יפס ומאלצת את עצמה לנגוס בהמבורגר. להפתעתה, התרגשותה שוככת וידיה מפסיקות לרעוד לאחר מספר דקות.
"הם כמעט אנסו אותי." היא פולטת פתאום.
"אולי תתלונני במשטרה." הוא מציע, לועס בדייקנות את האוכל שלו, עיניו בוחנות אותה בשלווה.
היא מחייכת חיוך עקום.
"תן לי את הכסף."
הוא מהנהן, שולף מטפחת מחזייתו ומנגב את שולי פיו. לאחר מכן הוא מחזיר את המטפחת לכיס חזייתו ואז מוציא שתי חבילות שטרות מהמזוודה.
"הרי לך." הוא אומר. "עכשיו תמשיכי לאכול."
היא מאלצת את עצמה לאכול, נרגעת תוך כדי כך. הם ניסו מה שניסו והיא דחפה אותם והסתלקה ועכשיו יש לה בתיק שש עשרה אלף יורו, זה המון כסף. עכשיו היא עפה מכאן.
בשלב הבא היא תקבל שלושים ושתיים אלף, אבל לא יהיה שלב הבא כי היא עפה מכאן עכשיו כמו שהבטיחה לעצמה, אפילו לא נשארת לשמוע.
———————
לחלק הבא
