לחלק הקודם
"תנוחה מינית מועדפת?"
"מה?" היא חשה בפניה מתלהטים.
"תנוחה מינית מועדפת?" הוא מגביר את קולו עד שנדמה לה שכולם סביבה שומעים אותו.
"שמעתי אותך!" היא מסננת בין שפתיים קפוצות ומביטה סביבה. לחרדתה היא מגלה שמישהו מהנערים שם לב לשאלה והוא היסה את חבריו. כעת כולם מתבוננים בה ומחכים למוצא פיה.
"אתה לא צריך לצעוק." היא מוסיפה בכעס ומבוכה.
הוא לא עונה ומביט בה בסבלנות.
"תנוחה מינית מועדפת…". היא ממלמלת. "דוגי סטייל." היא אומרת בשקט.
"לא שמעתי?" מתנצל הגבר.
"דוגי סטייל." היא מגבירה מעט את קולה.
כאשר היא מרימה את עיניה פניה מתלהטים ולבה מאיץ. הנערים התקרבו אליהם וכעת, ממרחק שני שולחנות בלבד, הם קשובים אליה ואין סיכוי שהחמיצו את חליפת הדברים בינהם.
"בחירה טובה…בחירה טובה. ספרי לי למה?"
"סתם ככה."
"אני בטוח שאת יכולה לחשוב על סיבה טובה יותר."
"אני…אוהבת ש…" היא מנסה להנמיך את קולה, אך הוא קוטע אותה.
"הגבירי בבקשה את קולך."
"אני…אוהבת…להרגיש ש…" היא מסמיקה. "שהוא…דופק אותי מאחורה…וש…הציצים שלי…מתנדנדים…"
נדרש ממנה מאמץ עילאי כדי שלא להתבונן בנערים כעת אבל בכל זאת היא מבחינה בדמויתיהם נעות. האם הם מתקרבים עוד יותר? היא חשה בזיעה מכסה את פניה ופיה יבש.
"תודה. עם כמה גברים שכבת עד היום?"
בטנה מתכווצת למשמע השאלה, אפילו בעלה לא יודע את התשובה לשאלה זו. היא לועסת את שפתה התחתונה בעצבנות. אולי תשקר? היא כבר מגלגלת את השקר על שפתיה אבל עיניה פוגשות לרגע בעיניו וברור לה שהוא קורא אותה, צופה מראש את התרגיל הקטן שלה.
"חמישה." היא פולטת, קוטעת בעצמה את הרהוריה. אם רק הילדים המסריחים האלה לא היו יושבים ממש מולה, היה לה קל הרבה יותר. עכשיו הם יושבים כולם מולה, מאזינים בצמא לדבריה. שמונת אלפים יורו, היא מזכירה לעצמה.
"ספרי לי על פעם אחת עם כל אחד מהם. שם, מיקום וסטואציה, ותנוחה."
"אולי אפשר ללכת למקום אחר?" היא מבקשת.
"למה?"
היא מחווה על הילדים בתנועה קטנה והוא מסתובב ובוחן את הקהל הקטן.
"שלום לכם." הוא מחייך.
הם מאנפפים "שלום" במבוכה, כדרכם של מתבגרים שנקלעו לאינטראקציה לא מתוכננת עם זר מבוגר. הם חמישה נערים, בני שבע עשרה לערך. אחד מהם קטן גוף, שיערו משוך בג'ל לתסרוקת קוצים, חברו עוטה תסרוקת דומה והוא לובש חולצה ועליה דמות ענקית מצוירת, השלישי ארוך ורזה, בעל אוזניים שמן הסתם הסבו לו סבל רב בין בני גילו, הרביעי עוטה חולצת ענק משובצת ומבט אטום והחמישי מרכיב משקפי שמש, אוזניות זעירות באזניו.
"נהנים?" שואל אותם הגבר.
הם ממלמלים דבר מה במבוכה, אבל הקוצני הקטן עונה "כן" בהתרסה.
"אני שמח. מישהו מכם יכול לעזור?"
היא חשה בבטנה מתכווצת שוב. הוא הבטיח שרק תשאל שאלות!
"חופשי." עונה הקוצני.
"אתה יודע לכתוב?" שואל אותו הגבר ברצינות.
"בטח." אומר הקוצני, שמץ עלבון בקולו.
"יופי." אומר הגבר בעידוד. "אז תוציא עט וניר ותרשום."
הקוצני ממהר להוציא מתיקו מחברת ועט.
"מה זה?" היא שואלת.
"אני סבור שלבלר יעצים את החוויה, הלא כן?" מבלי להמתין לתשובה, הוא מוסיף: "ספרי לידידינו הלבלר מה היא התנוחה המינית החביבה עלייך?"
"דוגי סטייל, שמענו." אומר גדול האוזניים. הקוצני המתבונן בגבר, אבל זה נועץ מבטו ביושבת מולו, ממתין לתגובתה.
האם ההשפלה שווה שמונת אלפים יורו? היא מסמיקה.
הם כבר ראו לך את העניינים. שישמעו אותך מדברת, ביג דיל.
"דוגי סטייל." היא עונה בקול שפל, מבטיחה לעצמה שאחרי המשימה הזו היא תסתלק משם.
"לא שמעתי?"
"דוגי סטייל." היא מגבירה את קולה. הנער הקוצני רושם את דבריה.
"ולמה?"
"כי אני אוהבת להרגיש את…את…הציצים שלי…מתנדנדים כשהוא…דופק אותי…מאחורה…"
"בסדר גמור. ועם כמה גברים שכבת עד היום?"
"חמישה."
"מצוין. שחזרנו את הדברים עבור שר ההסטוריה, ועכשיו נמשיך בשאלות. ספרי לי על פעם אחת עם כל אחד מברי המזל שזכו להתענג עלייך. שם, מיקום וסטואציה, ותנוחה."
היא משתתקת, חשה שמשהו בה עומד לפקוע. שישה זוגות עיניים נעוצים בה והיא מתאמצת לשלוט בנשימותיה, לדכא את הפניקה שפתאום מאיימת להציף אותה. אלו רק מלים. אוויר. אוויר מהריאות שיוצא ונעלם. היא עוצמת את עיניה ומאגרפת את ידיה, מסדירה את נשימותיה במשך כמה רגעים עד שהיא חשה בפניקה שוככת.
מלים הן אוויר, הכסף אמיתי.
מלים הן אוויר, הכסף אמיתי.
מלים הן אוויר, הכסף אמיתי.
הכסף אמיתי.
"הראשון…יריב…מורה שלי לספורט…"
"איפה?"
"בחדר ההלבשה של הבנות."
"איזו תנוחה?"
"מצצתי לו…את הזין."
"בת כמה היית, אם יורשה לי?"
"שש עשרה. הייתי מאוהבת בו…" היא פולטת. "פשוט…לא משנה."
"השני?"
"השני היה החבר שלי. איתי. עשינו את זה במקלחת…כשההורים שלו היו בחו"ל."
"תנוחה?"
"מאחורה…אני נשענתי על הדופן של המקלחת."
"שלישי?"
"לא יודעת איך קוראים לו…בשרותים בטיסה לברזיל. גם כן מאחורה."
"הרביעי?"
"אלקסיי. יצאנו שלוש שנים. בחוף הים, בלילה. אני על הגב."
"והחמישי?"
"בעלי, עודד. כש'חנכנו' את הדירה החדשה. בסלון, אני רכבתי עליו."
"רשמת הכל?" פונה הגבר אל הנער הקוצני. זה מהנהן במהירות ומלקק את שפתיו.
"אני מבין שכבר עינגת חלק מהגברים שלך באמצעות פיך?"
היא מהנהנת.
"בולעת?"
היא עוצמת עיניה בחוזקה וחשה בפניה מתלהטים.
"לא." היא משקרת.
"אף פעם?"הוא שואל בקול מדויק.
זה רק אוויר. רק מלים.
"לפעמים כן."
"תארי לי איך זה. ספרי לי על החוויה שבבליעת הזרע."
היא מהנהנת.
"אין מה לתאר. אני…פתאום מרגישה את ה…זרע בפה ופשוט…בולעת ו…מוצצת…עד שזה נגמר. זה הכל."
"קיבלת פעם בתחת?" שואל הנער גדול האזניים.
"סתום!" נוזף בו חברו בעל משקפי השמש וטופח בכח על גבו. "רק הוא שואל את השאלות, לא הבנת?"
היא מהססת אם לענות לשאלה כאשר הטלפון שלה מצלצל פתאום. הדחף הראשון שלה הוא לענות, אבל היא מחפשת את עיניו של הגבר שמולה, מבקשת אישור.
הוא מהנהן והיא מוציאה את הטלפון מהתיק.
"הלו?"
"גלית, איפה את?" מגיע קולו של עדי, העוזר שלה. "אנחנו מחכים לך לישיבה עם השיווק!"
פאק.
"אני…" היא מתחילה להגיד אבל המלים בורחות לה. הישיבה היא ישיבה חשובה, ישיבה שהיא זימנה כדי להוביל מהלך שהיה משמעותי עבורה. אולי עדי יציל אותה עכשיו? אולי היא תקום ותלך ותשכח מכל הטירוף הזה? תקום עם ארבעת אלפים יורו בכיס ותברח?
אבל למה רק ארבעת אלפים? מה רע בשמונת אלפים? בשביל עשר דקות עבודה? היא או-טו-טו גומרת כאן.
"גלית?" נשמע הקול מהמכשיר שבידה. "הלו?"
אחר כך היא תסביר…מקרה חירום עם הילד…הם יבינו.
היא מנתקת את השיחה ומכבה את המכשיר במבט אטום, מניחה אותו על השולחן בנקישה.
הגבר מחייך אליה, חיוכו חם ואבהי.
"את רוצה לספר לנו על הפעמים בהם אירחת גברים בפי הטבעת שלך?"
"רק אחד." היא עונה בקול שפל. "אלקסיי אהב את זה. אני שנאתי את זה."
"רשמת הכל?" פונה הגבר אל הנער הקוצני והלה מראה לו את המחברת. כל הדברים רשומים שם, מילה במילה.
"יופי. גמרנו את השלב הרביעי."
היא מהנהנת בפיזור נפש, אך עיניה מתעוררות מעט כאשר הוא שולח את ידו למזוודה. הנערים עוצרים את נשימתם כאשר הוא פותח אותה ושולף ממנה חבילת שטרות.
"הנה." הוא מגיש לה את החבילה. "ארבעים שטרות של מאה."
היא לוקחת את החבילה, סופרת במהירות את השטרות ואז מחביאה אותה בתיקה. מסביב מתמלאת רחבת המזון בבני נוער כאילו גאה בה נחשול אנושי המורכב מתלמידים שגמרו את יום הלימודים ובאו להסתובב בקניון ועובדים מאזור התעשיה הסמוך בהפסקת הצהרים שלהם. כעת הם ממלאים את דוכני המזון והשולחנות מסביב. חלקם יושבים ומדברים זה עם זה, חלקם קונים לעצמם דבר מה לאכול.
"את רעבה?" שואל אותה הגבר.
היא מהנהנת.
"ואתם?"
הנער בעל החולצה המצוירת מתחיל לסרב בנימוס אבל הלבלר מתפרץ לדבריו:
"כן, אנחנו כולנו רעבים."
"אז אולי תביאו לנו משהו לאכול?" שואל הגבר. מהכיס הפנימי של חזייתו הוא שולף ארנק וממנו הוא מוציא שני שטרות חדשים.
"קחי." הוא נותן לה את השטרות. "זאת המשימה החמישית שלך, בשביל שש עשרה אלף יורו."
"זאת המשימה? להביא לך המבורגר?"
הוא מהנהן.
"ועל זה אתה נותן לי עוד…שמונת אלפים יורו?"
הוא מהנהן בשנית.
———————-
לחלק הבא
