לחלק הקודם
פניה מחווירים באחת.
"מה?"
"אני אשלם לך ארבעת אלפים יורו עבור התחתונים והחזיה שלך."
"למה?"
הוא לא עונה. היא נועצת בו מבט תקיף אבל עיניו מחזירות לה מבט שלו וקר כשלולית בליל חורף.
היא ממצמצת.
"ארבעת אלפים יורו בשביל תחתונים וחזיה? הם שווים אולי מאה." היא מנסה לחייך. "דיל טוב."
היא קמה ממקומה.
"לאן את הולכת?"
"לשרותים. אתה לא חושב שאני אתפשט כאן, נכון?"
"דווקא כן."
"זה מגוחך." היא מרימה את קולה.
הוא מושך בכתפיו.
"את זוכרת את החוק הראשון?" הוא שואל בשוויון נפש. "את לא חייבת לעשות כלום, זה היופי בזה."
"אני לא אמרתי שאני לא רוצה לעשות כלום, רק…לא להתפשט כאן."
הנערים חשים בדרמה ומתבוננים בהם בעניין, מעצימים את מבוכתה תוך כדי.
"את תגלי שאני מעט…קשה עורף, לצערי."
היא מתיישבת במהירות ונושפת בכעס.
"אתה סתם מתעקש." היא מוכיחה אותו. "זה לא דבר קטן, מה שאתה מבקש. אני רק מבקשת שתלך צעד קטן לכיוון שלי, זה הכל."
"אני מצטער." הוא אומר ברוך ושפתיו מתעוות בחיקוי לאמפטיה.
היא צריכה לקום וללכת, אבל…פאק. ארבעת אלפים יורו בשביל רגע אחד של מבוכה? לא שחסר לה כסף אבל זה הרבה כסף בשביל שטות כזאת.
היא נותנת בו מבט רושף ואחר כך שולחת את ידיה את מאחורי גבה. היא פותחת את קרסי חזייה ופושטת אותה, חשה בשדיה הכבדים משתחררים מתחת לבד החולצה. את החזיה היא מוציאה דרך השרוול, מצמצמת אותה ככל שתוכל ואחר כך נותנת אותה ליושב מולה.
סומק מציף את פניה כאשר מבט חטוף שהיא שולחת בנערים מגלה לה שהם מבחינים בכל תנועה שלה ועוקבים אחריה בענין. לרגע היא כמעט ומתפתה לקום וללכת.
ארבעת אלפים יורו לא שווים את ההשפלה הזו.
ארבעת אלפים יורו זה הרבה כסף, אחר כך היא פשוט צריכה להתרחק מהקניון הזה לכמה חודשים.
רק לקום וללכת, לעזאזל הכסף.
זה הרבה כסף, ללכת, היא תוכל גם אחר כך, מתי שתרצה.
מבלי להסתכל בנערים, מבלי להסתכל בכלום, בעצם, היא מרימה צד אחד של ישבנה ומתפתלת כדי לפשוט את התחתונים ממנו ולאחר מכן חוזרת על התמרון בצד השני עד שהתחתונים נחים במורד ירכיה. לרגע היא מהססת, מהססת לפני שתפשיל את התחתונים עד הסוף ותהיה עירומה במקום ציבורי. במקום כלשהו נדמה לה שאם תפשוט אותם היא תאבד את היכולת להפסיק את המשחק ותשאר שבויה בו כמו כדור במכונת פינבול.
בתנועה זריזה היא פושטת את התחתונים ומגישה את פיסת הבד הלבנה ליושב מולה, מגולגלת היטב. הוא מחייך אליה בעידוד ואז פורס בקפידה את החזיה והתחתונים על השולחן, מציג אותם לראווה. גל חום מציף את פניה.
"מה אתה עושה?" היא מסננת.
"תרימי את החצאית." הוא מתעלם ממנה.
"לא."
הוא מרים גבה בשאלה והיא מרימה את החצאית מעט, חושפת את ברכיה.
"עוד."
בלב צונח היא מפשילה את החצאית עוד יותר, עד שהיא נחה במעלה ירכיה. כדי לשמור על שרידי צניעותה היא מהדקת את רגליה זו לזו.
"תפשקי אותן."
"מה?" היא נחרדת. הצצה קטנה אל מתחת לשולחן וכל אחד יוכל לראות אותה חשופה.
"תפשקי אותן ונגמור את השלב." הוא מחייך אליה. "או שתקומי ותלכי מכאן."
היא כבר הגיעה רחוק מדי בשלב הזה, חבל לאבד את הכל עכשיו. מתחת לשולחן היא מפשקת את רגליה. יאללה, שיגמור עם זה כבר. היא תיקח את הכסף ותלך הביתה, אפילו לא תשמע מה השלב הבא.
מכיוון הנערים היא שומעת מלמולים מרוגשים ומתאפקת שלא להציץ בהם, אבל כח הרצון שלה מחזיק שבע שניות בדיוק. מבט חמקני, בלתי נשלט, נמלט מעיניה והיא מבחינה בשניים מהנערים מציצים מתחת לשולחן.
הישר אל בין רגליה העירומות.
היא עוצמת את עיניה ונושכת את שפתיה, ההשפלה חומצית וצורבת בבטנה.
"זהו?" היא שואלת בעיניים עצומות.
"כן."
"תן לי את הכסף." היא אומרת במהירות.
הוא מחייך אליה, מוציא חבילת שטרות, וסופר עשרים מול עיניה. היא מלווה אותו בקפידה, העיסוק בשטרות כמעט מאפשר לה להתעלם מהנערים המציצים, כולם כעת, אל בין רגליה מתחת לשולחן.
"רוצה להמשיך?" הוא שואל.
"זה תלוי מה יהיה בשלב הבא."
"בעבור שמונת אלפים יורו, תצטרכי לענות על שאלות נוספות."
"זהו?" היא שואלת בזהירות. "רק שאלות?"
"רק שאלות. אבל אני מזהיר אותך: אם תשקרי תפסלי מיד והמשחק יגמר."
"ואיך תדע ששיקרתי?"
"זו בעיה שלי, לא שלך."
"בסדר. שוּט."
———————
לחלק הבא
כתוב היטב. מחרמן. יפה.