טור הנדסי, חלקים א’ + ב’

חלק זה של הקניון שומם בשעות הבוקר המאוחרות. דוכני המזון מהווים זירת קרב גסטרונומית תרבותית בין רשתות ענק מארצות הברית לבין דוכנים מקומיים של יזמים קטנים המנסים למכור שווארמה וסנדוויצ'ים טוניזאים לדור האסאמאסים. מנקה מסתובב בעצלתיים בין השולחנות הריקים ברובם, יודע שהבלגן האמיתי יתחיל כאשר יצאו הילדים מבית הספר. מודעת ענק מכריזה שהערב יתקיים ערב מכירות מטורף ב"אלקטרוסיטי" לרגל משחק הכדורגל הגורלי, ישראל נגד העולם האכזר. איש אבטחה משועמם מדבר בקשר עם איש אבטחה אחר, משועמם לא פחות.
הגבר ניצב בקצה רחבת המזון וסוקר את יושביה. לרגליו הוא נועל נעלי עור שחורות ומבריקות והוא לובש מכנסי בד, חולצה לבנה ומעליה חזיה גברית. בידו האחת הוא מחזיק מזוודת עור גדולה ושרשרת מוזהבת של שעון כיס מבצבצת מכיס החזיה שלו. מבטו בוחן את השולחנות והדוכנים עד שלבסוף נעצר על אישה היושבת לבדה ליד שולחן והוא סוקר אותה בעיון.
היא נועלת נעלי עקב סולידיות וחצאית צמודה המחמיאה לגזרתה הדקה. חולצת משי ורודה משווה לה אלגנטיות קרירה, שיערה השחור גזור באצוות שחורות וקופצניות ושרשרת זהב דקה מעטרת את צווארה העדין. האישה משוחחת בטלפון סלולרי ומבטה נודד מדי פעם סביבה, סוקר בעצלתיים את באי הרחבה.
היא מופתעת כאשר הגבר הזר מתקרב אליה ונעצר ליד שולחנה.
מבלי לשבת, הוא מניח מזוודת עור אלגנטית על השולחן, פותח אותה, ומוציא ממנה חבילת שטרות. היא מתבוננת בו בהפתעה כאשר הוא סופר אחד, שניים, שלושה…עשרה שטרות של מאה יורו ומניח את הכסף מולה על השולחן.
"סלחי לי, את רוצה להיות עשירה מאוד?" הוא שואל.
"רק רגע." היא אומרת לטלפון.
"מה?" היא שואלת אותו.
"אפשר לשבת לידך?"
ההפתעה שלה מתגברת לתדהמה. היא נועצת בו את זוג עיניה השחורות, העגולות ולא אומרת מילה. בת שיחתה אומרת משהו מהצד השני של הקו והיא עונה לה:
"אוריתי, אני יחזור אלייך אחרי זה, בסדר?"
ביי-ביי והיא מסיימת את השיחה.
"תודה, זה היה מנומס מצדך. אפשר לשבת?"
היא מהנהנת במהירות ומביטה לצדדים במבוכה, מחפשת לראות אם מישהו שם לב לאיש המוזר העומד ובידו שטרות מושטים. יורו. עד שלא תאשר לו לשבת, הוא ימשיך לעמוד שם כמו גולם, היא מבינה ומחווה בקוצר רוח על הספסל שמולה.
"מה זה?" היא שואלת לאחר שהוא מתיישב.
"כסף."
"את זה הבנתי. מה זה הכסף הזה?"
"אני נותן לך את הכסף הזה. קחי אותו, הוא שלך."
היא מתבוננת בכסף וחשה דגדוג עדין בקצות אצבעותיה, אבל לא לוקחת את השטרות. עדיין לא.
"מה זה, איזה משחק כזה? של הקניון?"
"זה לא משחק, כי המנצח כבר נקבע מראש. לא משחק מעניין, בכל אופן."
"אז מה זה, ריאליטי או משהו?"
"כן ולא. זו בהחלט המציאות," הוא עונה, קולו נעים וסבלני. "אבל זה לא קשור לטלוויזיה, אם לכך התכוונת. קחי את הכסף, עמדת במשימה הראשונה."
"איזה משימה? על מה אתה מדבר?"
"המשימה הראשונה שלך היתה להרשות לי לשבת. הרשית לי והכסף שלך, קחי אותו."
הדגדוג באצבעותיה מתגבר עד שאינה יכולה להתאפק והיא מחייכת חיוך נבוך ולוקחת את הכסף, מתביישת לספור שוב את השטרות.
"נותנים לך, תיקח" היא מתנצלת ומסמיקה. "זה לא מזויף או משהו, נכון? אני לא רוצה להסתבך עם המשטרה…"
"תנוח דעתך, השטרות כשרים."
"טוב, נו. אז מה זה?" היא מישירה אליו מבט. "משימה? כן משחק? לא משחק? מה אתה רוצה?"
"אולי בכל זאת זה משחק." הוא מהרהר בקול רם. "אם כן, תרצי לשמוע את החוקים?"
"אממ…טוב ,נו."
"החוק הראשון: אינך מחויבת לכלום. בכל שלב את יכולה לפרוש ולקחת את כל הכסף שכבר צברת. את לא חתומה על כלום, אינך חייבת לי כלום ואת יכולה פשוט לקום וללכת. זה ברור?"
"נשמע פשוט."
"החוק השני: סכום הזכיה שלך מכפיל את עצמו בכל משימה. התחלנו מאלף יורו, בשלב הבא אלפיים, ארבעת אלפים וכן הלאה."
"…וכן הלאה? עד כמה?"
"במזוודה יש מליון ועשרים וארבע אלף יורו."
בשניות הראשונות היא מסתכלת עליו בתדהמה מבלי לומר דבר. מלמול האנשים מסביבה ונדנוד הפרסומות המערכת הכריזה שוככים באזניה ונדמה לרגע שהיא, והוא נמצאים כאן לבדם.
הם והמזוודה.
לאחר כמה רגעים היא חשה בליבה הולם חזק בחזה והיא מעפעפת כמה פעמים ברצף ואז מביטה סביבה בעצבנות, מבוהלת שמא מישהו שמע את הסכום בו נקב היושב מולה. בחלק קטנטן באחורי מוחה היא כבר חשה בעלות מסוימת על הכסף.
"מליון יורו?" היא שואלת בסוף ובולעת את רוקה.
"קצת יותר."
"ומה אני צריכה לעשות בשביל…מליון יורו?"
"כל מה שאני אגיד לך לעשות."
היא חושבת לרגע ואז מציצה בו בחשדנות. כל מה שהוא יגיד לה לעשות?
"לא…הכל." היא מתריסה.
"זוכרת את החוק הראשון?"
"אני יכולה לצאת מתי שאני רוצה, אני יודעת. אני רק מודיעה לך שיש דברים שאני לא אעשה בעד שום הון שבעולם."
"אני בספק."
התרגשותה שוככת מעט והיא מציצה בו בשמץ של רוגז.
"אני אומרת לך." היא מתעקשת.
"החוק הראשון."
שוב היא נותנת בו מבט נוקב אבל הוא אינו מסיר את עיניו משלה עד שהיא משפילה את עיניה.
"טוב…אני תמיד יכולה לצאת." היא אומרת לבסוף. "אני מוכנה. אנחנו צריכים להזדרז, כי אין לי הרבה זמן, אני בהפסקת צהרים."
"החוק השלישי נגזר בעצם מהחוק הראשון." הוא אומר.
"יש עוד חוק?"
"אם את פורשת, או לא עומדת במשימה, כל משימה, המשחק נגמר מיד. אם משימה לא נראית לך, או שהיא קשה מדי או שאת חייבת לחזור למשרד, המשחק נגמר."
"אני חייבת לקחת את הילד מהצהרון בשלוש וחצי."
"החוק השלישי."
היא מתחילה להגיד משהו אבל נמלכת בדעתה.
"בסדר…הבנתי…החוק הראשון, אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה, החוק השני, שהפרסים מכפילים את עצמם…החוק השלישי…שאם אני מפסיקה אז נגמר ה…משחק. יש עוד חוקים?"
"לא."
"אפשר לשאול שאלה?" היא שואלת וממשיכה מבלי שיענה. "מי אתה? למה אתה עושה את זה? למה אני?"
"אני לא הולך לענות לך על השאלות האלה. לא עכשיו, בכל אופן. אם יש לך שאלות, עדיף שתמקדי אותן במשחק עצמו."
"אסור לך לצלם אותי בלי אישור, אתה יודע." ממלאת חשדנות את קולה והיא מביטה מבט סביב. חבורת נערים, בני טובים לבושים במיטב אופנת הגטו השחור, משרכים את צעדיהם תוך שהם רבים, צוחקים ודוחפים זה את זה. תחת ידיהם הם מחזיקים סקייטבורדים ותיקי בית ספר תלויים ברישול על כתפיהם.
"אף אחד לא מצלם אותך."
היא נושכת את שפתיה בעצבנות ומבטה שוב נודד. השומר מתבונן בנערים בעיון, מוודא שאינם עומדים לעשות לו צרות. הוא כבר השלים עם הסיכון שבלהיהרג עם מחבל מתאבד, אבל החוצפה של בני נוער עדיין מוציאה את הרע שבו. במיוחד כשהם בחבורות.
"יאללה." היא מחליטה פתאום. "מה המשימה השניה?"
"המשימה השניה היא לענות על כמה שאלות."
"זה הכל?"
"זה הכל."
"ואני מקבלת…אלף יורו בשביל זה?"
"עוד אלף, סה"כ אלפיים, כן."
היא סוקרת את סביבתה. לא הרבה השתנה ברחבה הגדולה, למעט העובדה כי הנערים התיישבו מאחורי גבו של בן שיחה, מרחק שלושה שולחנות מולה.
"נתחיל?" הוא שואל.
"נתחיל."
"מה הוא שמך?"
"גלית ענבר."
"בת כמה את?"
"שלושים וחמש."
"מקצוע?"
"מנהלת מחלקת בדיקות איכות בחברת 'נוטרוניק'".
"ילדים?"
"בן בכיתה א', בת בטרום חובה."
"הורים?"
"חיים שניהם. בבנימינה."
"מצב חשבון הבנק ונכסים?"
היא נרתעת לרגע מהשאלה אבל עונה בכל זאת.
"הממ…דירה חדשה בבעלותינו…משכנתה לעוד עשר שנים…קופות גמל לי ולבעלי…שתי מכוניות, ג'יפ וסיטרואן. חדשות."
"בסדר גמור. זה היה השלב השני."
"זהו?" היא שואלת בהקלה וצחקוק נפלט מפיה. "חשבתי שתשאל…לא יודעת. דברים יותר נוקבים."
"זה היה השלב השני." הוא פותח את המזוודה, שולף עוד שטרות ומוסר לה. הפעם היא לא מתביישת לספור אותם לפני שהיא מכניסה אותם לארנק. מראה עשרים השטרות הירקרקים שם שולח בה זיק של עליצות והיא לא מתרגשת כאשר היא מבחינה שהנערים שמו לב לכסף המחליף ידיים.
"מוכנה לשלב השלישי?"
"מוכנה ומזומנה." היא מחייכת בלב קל.
"תני לי בבקשה את התחתונים והחזיה שלך."
——————–
לחלק הבא