הזדמנות שנייה – פרק ו’: עז, מתוק

“אתה חושב שאתה חכם גדול, הא?” הוא סינן. “להעליב אותי ככה ליד כל החברים שלך בבצפר? פתאום עמרם לא מספיק טוב בשבילך, הא?”
“עמרם, לא כדאי לך.” אמרתי. המוח שלי כבר נסע במאה ותשעים קילומטרים בשעה וידי פתחו את הילקוט, מוצאות את ספר האנגלית הכבד שנח בתוכו.
“אה, כן?” הוא שאל בלעג והניף את השרשרת הכבדה לעברי.
בלמתי את רוב עוצמת השרשרת בספר האנגלית אך כעשרים סנטימטרים מהקצה השתפלו בכל זאת והצליפו בחוזקה על ראשי. חברו פגע בי פגיעה מדויקת יותר והשרשרת התלפפה סביב רגלי השמאלית, מצליפה בי בעוצמה איומה. השלישי ניסה למצוא מקום להיכנס אך שרשראות אופנוע דורשות מקום רב לפעולה והוא חשש לפגוע בחבריו לכן רק עמד מאחור וחיכה לרגע שיוכל לפגוע בי.
על אף הכאב בראשי הטחתי את הספר הכבד בפניו של עמרם ודם פרץ מאפו. רגלי בערה מכאב אך הפושטק שהצליף בי התקשה לשחרר עכשיו את השרשרת מרגלי ואני הנחתתי בכוח את הספר על אוזנו והוא עף על הכביש, שומט את השרשרת. עכשיו הייתי פתוח לחלוטין והשלישי ניצל זאת והנחית מכה חזקה על גבי עד שראיתי כוכבים. עמרם החל להתאושש והוא התקרב אלי, אפו זב דם. מיוסר מהכאב בגבי, כשלתי לאחור, גורר את השרשרת שהייתה מלופפת סביב רגלי.
עמרם גיחך אלי והניף את השרשרת בפראות לעברי אך בדיוק באותו רגע פגעו קרסולי במדרכה ונפלתי לאחור והשרשרת החטיאה אותי ופגעה בחברו בידו אשר זעק מכאבים. עמרם התאמץ לשחרר את השרשרת אך אני ניצלתי את ההזדמנות וזינקתי על רגלי, אוחז בשרשרת אשר הייתה כרוכה קודם סביב רגלי. הנפתי אותה בכוח על צלעותיו של עמרם והוא זעק בכאבים, לופת את ידו הימנית שנראה שספגה את רוב עוצמת המכה.
שמעתי צעקה נשית מאחור אבל כרגע הייתי ממוקד רק בקרב מולי, רואה את העולם דרך מסדרון אדום ופועם של תאוות קרב. עמרם עדיין זעק ואני בעטתי באשכיו ואז הנחתי מהלומה לא מדויקת על כתפו של הפושטק שלידו, זה שעמרם עצמו הצליף בו בטעות כמה שניות קודם. הוא ילל בכאב וברח ואני רדפתי אחריו. כאשר הגיע לטוסטוס שלו השתהה לרגע כדי להרים אותו ואני ניצלתי את ההזמנות כדי לבעוט בכוח בישבנו והוא ניטח ארצה לכיוון שאליו רץ. חברו ניסה להרים אף הוא את הטוסטוס אך גם בו בעטתי בצלעות והוא נמלט. בעמרם בעטתי עוד כמה פעמים, בעיטות מדויקות וכואבות בברכיו, ירכיו ובטנו עד שהנחתי לו לזחול ולברוח משם והתיישבתי על גדר אבן, מתנשף.
מישהו התקרב אלי והרמתי את מבטי במהירות.
נאוה.
“איתן! אתה בסדר?” היא הביטה בי בדאגה.
“כן.” אמרתי, מרוכז יותר בעצמי מאשר בה. ניסיתי להתעלם מהמולת האדרנלין ולנסות לחוש אם נפצעתי באמת. האדרנלין יכול לשקר לך ככה ואחר כך אתה מגלה שנדקרת או שברת יד אך נראה היה לי שחוץ מכמה הצלפות לא נשבר כלום.
“אתה חייב ללכת לקופת חולים!”
“לא, אני בסדר.”
“איתן, אולי נפצעת!”
“את רוצה לבוא איתי לים?”
“מה?” היא פקחה את עיניה הגדולות.
“מה ששמעת. לים. איתי. את רוצה?”
“איך בדיוק ניסע לים?”
החוויתי לכיוון הטוסטוסים הזרוקים.
“אתה יודע לרכוב?”
“יודע. את צריכה להודיע למישהו בבית?”
“לא. אבא יחזור מבית חולים מאוחר ואמא מרצה היום ותאחר גם היא.”
“נו, אז יאללה. תבחרי טוסטוס וניסע.”
היא הביטה בי בפליאה.
“ככה סתם?”
“כאילו כלום.”
היא בחרה את ההונדה של עמרם ואני הרמתי את הטוסטוס. בדקתי שהדלק לא נשפך כאשר הכלי שכב על הרצפה ושיש מספיק דלק במיכל הקטן. הנעתי אותו בבעיטה והמנוע הקטן התעורר לחיים. התיישבתי וטפחתי על המושב מאחורי, מזמין אותה להצטרף. נאוה היססה והביטה סביב, כאילו מחכה לראות אם מישהו רואה אותנו אך הסמטה הייתה ריקה. כעבור רגע הכתיפה את ילקוטה והתיישבה על הטוסטוס מאחורי.
הנסיעה בכלי הקטן הייתה מפחידה יותר מכפי שציפיתי. הוא היה חלש מכל מה שאי פעם רכבתי עליו ומשקלה הנוסף של נאוה הכביד עליו. בנוסף גם לא התמצאתי בדיוק בכבישים אשר השתנו רבות מאז נהגתי בהם אי שם בעתיד. למרות הכל, כעבור כמה דקות כבר הייתי מחוץ לעיר, נוסע מערבה לכיוון החוף.
נסענו לאט. ממילא לא מיהרנו לשום מקום ואני מצאתי שהנסיעה ללא קסדה מפחידה אותי מעט. המכוניות עקפו אותנו משמאל אך החוויה הייתה משכרת למרות זאת ונאוה צחקה ושרה מאחורי, שיערה מתבדר ברוח. היא לבשה מכנסי ג'ינס קצרים וחולצת בית ספר ורגליה הארוכות והשזופות התנוצצו ברוח, מחבקות את המושב. מדי פעם כאשר האטתי או עצרתי היא נהדפה קדימה והרגשתי את שדיה הצעירים נלחצים אל מול גבי, מוצקים וזקופים.
“את בסדר?” סובבתי את ראשי וצעקתי. תוך כדי כך גם הנחתי את ידי השמאלית על ירכה במחווה ידידותית. היא חייבה אלי בפה מלא שיניים צחורות וצעקה משהו לא נהיר. החזרתי את ראשי, אך את ידי השארתי על ירכה, מתענג על עורה הקטיפתי. האופנוע נסע במלוא המהירות ולא הייתי זקוק לקלאץ'. בעודי נוסע ליטפתי את ירכה נינוחות, מגעי ידידותי ונעים, והיא לא סילקה את ידי.
ראיתי קיוסק בצד הדרך ועצרתי את הטוסטוס.
“למה אנחנו עוצרים?” היא שאלה.
“כדי לקנות לנו משהו לאכול, שלא נהיה רעבים וצמאים.”
קניתי לנו שני בקבוקי קווינס וכריכים מהביטניק שמכר בקיוסק. הוא מכר גם בד מכוער בעיטור הודי וקניתי גם אותו.
אחרי כשעה הגענו אל החוף וההונדה הקטנה והאמיצה הפתיעה אותי ביכולתה לנסוע בחול. הנסיעה לא הייתה מהירה בהרבה מעשרים קמ"ש אך בכל זאת נסענו ולא הלכנו. לבסוף הגענו אל מעל לצוקי הכורכר.
שביל צר הוביל למטה אל החוף ואיש לא נראה למטה. רוח נעימה נשבה מהים מבדרת את שיערה של נאוה ומצמידה את חולצתה לשדיה התפוחיים. נאוה הביטה במחזה בפליאה, שותה את את התמונה המרהיבה ולא אמרה דבר.
“אנחנו בים, הא?” היא אמרה לבסוף.
“או שזו בריכה גדולה מאוד.” התלוצצתי.
“אתהאתה יכול הכל. ככה זה נראה לי לפעמים.”
“אני לא יכול לעוף למטה. בואי נרד.”
הגשתי לה יד והיא לקחה אותה בטבעיות והתחלנו לרדת. השביל התפתל בין קירות כורכר ולעתים נדרשנו גם להעלות מעט. היא הלכה ראשונה ואני אחריה, מביט בישבנה העגול מתחת למכנסי הג'ינס הקצרים, ברגליה הארוכות והשזופות, בעורפה הצר.
הלכנו בשיפוע צד כאשר לפתע החליקה נאוה בצווחה. ממלי לחשוב תפסתי אותה בזרועותיי, והיא נאחזה בי בכוח, רגליה על האדמה אך גופה נטוי הצידה, כמעט נופל.
“כמעט נפלתי!”
“אבל לא.” אמרתי, חש בגופה התמיר בין ידי. לרגע עמדנו כך חבוקים והיא הביטה בי בהתרגשות, חשה, גם אם לא מבינה, את משמעות הרגע. “בואי נרד. בזהירות הפעם.”
לא היו עוד אירועים דומים בדרך למטה אך החזקנו את ידיים עד החוף ממש.
“יא אללה.” היא אמרה, מתפעמת ממראה הים הפתוח שכמו היה עז במיוחד היום. מספר סלעים גדולים עמדו בינינו לבין הים אך מלבד זאת לא נראה דבר מלבד חול, מים כחולים וקצף.
“אני נכנס למים.” אמרתי ורצתי לעבר הסלעים. הורדתי את הילקוט והתפשטתי במהירות, מקפיד לפשוט גם את תחתוני.
צללתי ועליתי כמה פעמים ושחיתי אנה ואנה. נאוה נשארה מתחת לסלע והביטה בי ובים. מדי כמה רגעים היא צעקה דבר מה אך לא שעיתי לה והמשכתי לשחות עד שלבסוף יצאתי.
לא טרחתי להסתיר את איברי והיא ניסתה להסיר עיניה ממנו.
“תתלבש, איתן!” נזפה בי.
“מה פתאום.” משכתי בכתפי. “תתפשטי את.”
“השתגעת?” היא פערה את עיניה לקראתי, נזכרת מאוחר מדי שאני עירום. היא הציצה במבושי ואז הסתובבה במהירות חזרה.
“בסדר 'יוספה'.”
“אני לא 'יוספה'!” היא מחתה.
“אז תתפשטי.”
“מה פתאום.”
“עזבי, אין לך אופי להתפשט. את מרובעת מדי.”
“לי אין אופי?” היא נעלבה.
“כן.”
“אני אראה לך מה זה אין לי אופי.” היא אמרה.
“אין לך.”
היא הסתובבה לקראתי והחלה לפרוף את כפתורי חולצתה במרץ, כאילו מנסה להספיק לפני שתתחרט. במהירות היא פשטה את חולצתה ואז את מכנסיה, נשארת בחזייה ותחתונים בלבד.
“מספיק אופי בשבילך?”
הנהנתי.
“יאללה, אם כבר התפשטת, בואי למים.”
“אבל התחתונים והחזייה שלי ירטבו.”
“אז תפשטי אותם.”
“תשכח מזה.”
“אז תתפשטי אחרי שאני אכנס למים.”
היא הביטה בי בחשדנות.
“ולא תציץ?”
“מבטיח.”
נכנסתי שוב אל המים, מפנה אליה את גבי. שמעתי את המים מאחורי ולאחר רגע היא אמרה:
“בסדר, אתה יכול להסתובב.”
היא הייתה איתי בים עכשיו וראיתי את לבניה על סלע ליד החפצים שלנו. היא צללה מעט במים ואז עלתה, שיערה הרטוב גולש על כתפיה הצרות שבהקו מהמים.
“המים נפלאים!” צעקה.
“איך היה הרעיון לבוא לים?”
“רעיון מצוין!” אמרה וצללה שוב. שחיתי אליה והיא ברחה ממני בצחוק ואני זינקתי אחריה. כאשר הגעתי אליה נגעתי בכתפה וברחתי ממנה, מכריז ללא מלים על משחק תופסת. כך שיחקנו עוד דקות ארוכות עד שהתעייפתי.
“אני יוצא לנוח.” אמרתי.
פרסתי את הבד המכוער שקניתי אצל הביטניק על החול והשתרעתי עליו, עוצם את עיני. הקפדתי להשאיר חצי מהבד ריק, בהזמנה לנאוה. התבשלתי בשמש במשך כמה דקות, מניח לגופי לספוג את החום פנימה.
קול שכשוך מים נשמע מקרבת החוף וניחשתי שנאוה יוצאת מהמים. שמרתי את עיני סגורות, שומע אותה הולכת ופועלת בין חפצינו. כעבור כמה דקות חשתי בגופה נשכב לידי.
“איזה מים נפלאים.” היא אמרה.
“אמההם.”
היא לא אמרה דבר אבל ידה גיששה אחרי ידי ואחזה בה ושכבנו ככה שלובי זרועות בשמש.
“ממש הרבצת להם, הא?” היא שאלה אחרי כמה דקות. היא עזבה את ידי עכשיו ולפי הקול נראה היה שהיא שוכבת על הצד.
“הם התחילו.”
“אבל אתה גמרת אותם.” היא אמרה, קולה שונה מעט. “הם היו שלושה ואתה הרבצת להם אחד אחרי השני. זה היה ממש פנטסטי לראות את זה, כמו בסרט ממש. איך בעטת לעמרם הזה בבטןכל הפרצוף שלו היהזה היה כמו בסרט.”
לפתע היא אחזה בידי והובילה אותהאל הכוס העירום שלה. כל הזמן הזה היא שכבה לידי בעירום. היא הייתה חמה ורטובה והניחה את ידה על ידי שנחה על מפשעתה, כמו שומרת עלי שלא אזוז.
פקחתי את העיניים והבטתי בה בהפתעה. את המבט שלה הכרתי מנשים בשלות ומנוסות יותר: עיניה הגדולות היו מצומצמות מעט ונחיריה פקוחים ומרוגשים. היא הייתה חרמנית.
שאלות רבות ריחפו בי עכשיו אבל קודם כל פעלתי. החדרתי אצבע לתוך החלקלקות שלה והיא עצמה את עיניה, אוחזת בידי בחמדנות. התחלתי לאונן לה בתנועות מהירות ואגודלי איתרה את הדגדגן שלה והחלה לעסות אותו בתנועות מעגליות. נאוה נאנחה בקול והתקרבה אלי, שפתיה לוחכות את אזני.
“כל מה שאתה עושה אתה עושהמדהים…” היא נאנחה ואז שלחה את לשונה אל אוזני, מצמררת אותי. “חשבתי שאתהבתול…”
“ואני חשבתי שאת.” אמרתי.
התנשקנו, לשונותינו לוהטות, רעבות. ידה אחזה באיברי והיא נאנחה בפי כאשר חשה כמה קשה ופועם הוא בידה. היא החלה ללטף אותו בעדינות, אצבעותיה רכות ומיומנות. כריות אצבעותיה ריחפו על איברי מהבסיס ועד הכיפה אך בכיפה עצמה לא נגעו, מרגשות אך לא מתמסרות.
“בוא אלי כבר.” היא התנשפה, נשכבת על גבה. כרעתי על ברכי בין רגליה, מתרגש למראה הגוף המרהיב שהיה פרוס תחתי. רגליה השזופות והארוכות היו פשוקות ובינהן שערות ערוותה, חומות ודלילות עדיין. בטנה הייתה חלקה ושרירית ומעליה היו שדיה הצעירים זקופים ומלאים כצמד תפוחים. שדיה היו חיוורים משאר גופה וקווי שיזוף של ביקיני הגדירו באופן נחרץ את בגד הים שלה.
נאוה שלחה את ידה להוביל אותי פנימה. אצבעותיה ניתבו אותי אל החריץ הרטוב והיא החדירה את ראש הזין בתנועה מיומנת, מסככת אותי ומניחה לגופה להתרגל אלי. כאשר סילקה את ידה ראיתי בכך סימן להיכנס.
הנעתי את איברי לתוכה והיא נאנחה אנחה גרונית.
“הוא גדול…” היא אמרה. ממישהי אחרת בכיתה י' הייתי מניח שכל זין נראה לה גדול אך נראה היה לי שנאוה רק ציינה עובדה.
הנחתי את ידי על החול החם והתחלתי לנוע בתוכה. נאוה התפשקה לקראתי, מניחה לי לחדור אליה עמוק, להתאחד איתה. נראה היה כאילו היא מתמזגת עם היקום: עם השמש החמה מעל, עם החול הרך מתחת, עם המיית הגלים, עם גופי מעליה, בתוכה.
היא נעה תחתי באטיות, משפרת את תנוחת החדירה ונאנקה כאשר הרוויחה עוד סנטימטר או שניים. גפיה הארוכים היו מכוסי זיעה עכשיו וטיפות דמויות יהלומים בהקו על עורה השזוף. היא הביטה בי בעיניה השחורות, עוגבת עלי בעודי בועל אותה, חומדת אותי בעודי שלה. ידיה נחו על עכוזי, מאיצות בי לחדור אליה, למלא אותה. צלילי הגלים הנשברים התמזגו עם אנקותיה וריח המלח נמסך בריחות הסקס שאפפו את שנינו בעודי נע בתוכה, מהיר וחזק וחלק.
גובה אנקותיה בישר לי שנאוה התחילה לטפס אל השיא שלה אבל לא רציתי לגמור ככה. אחרי כל משחקי הסנובית שלה רציתי להעמיד אותה על מקומה באופן סמלי יותר.
מבלי לצאת ממנה לגמרי, נסוגתי לאחור. נאוה פקחה את עיניה בהפתעה ואני אחזתי ברגלה, הרמתי אותה וסובבתי אותה מימיני לשמאלי כך שנאוה עכשיו שכבה על צדה, איברי עדיין בתוכה. בשלב הזה היא כבר הבינה מה אני רוצה לעשות ונעמדה על ארבע בהכנעה, מוכנה להמשיך ולהדפק. היא סובבה את ראשה והעיפה בי מבט שהזכיר לי חתולה מיוחמת, פניה שטופי זיעה כשל סוסת מרוץ. והמרוץ נמשך.
אחזתי בישבנה העגול בידי והתחלתי לדפוק אותה ונאוה גרגרה בעונג, ראשה מטלטל מצד לצד. אגני פגע בישבנה הצעיר והמוצק, שולח אדוות קצרות בגבה ומטלטל את שדיה התפוחיים. אשכי נעו קדימה ואחורה, מלטפים את מפשעתה הרגישה בלאו הכי והיא נאנקה בכל פעם, ידיה מאגרפות חול ים ושיערה מתנחשל מצד לצד.
לפתע היא שלחה את ידה לאחור וליטפה את אשכי בעדינות. האטתי מיד, העונג שהסבו לי אצבעותיה מרעיד אותי לרגע. המשכתי לדפוק אותה אך ברור היה לי שלא אוכל להמשיך עוד זמן רב וגם ראיתי שנאוה מתקרבת במהירות אל השיא שלה. ראשה היה מורכן, עצמות שדרתה בוהקות בעורפה הצר כפנינים והיא כולה מרוכזת בסופר נובה המתרגשת בין רגליה. ברגע הבא היא נאנקה בקול, מטלטלת ראשה באטיות, מעלה ומטה, גופה נרעד כפסי רכבת תחת קטר. השיא שלי הגיע כמה שניות אחר כך ולאחריו קרסתי מאחוריה, מחבק את גופה מאחור. שכבנו על הבד, מיוזעים ומתנשפים בשמש, שנינו לא מסוגלים לדבר.
“אולי נעבור לצל?” היא הציעה.
“רעיון טוב.” אמרתי. הזזנו את הבד אל הסלעים והתיישבנו בצל.
“אני רעב.” אמרתי. “רוצה כריך?”
“כן, בבקשה.”
פתחנו בקבוק גזוז ואת הכריכים ואכלנו אותם ברעבתנות. כאשר גמרנו את האוכל שתקנו והבטנו בים.
“היית פנטסטי.” אמרה עבור כמה דקות. “הייתי בטוחה שאתה בתול.”
“ואני הייתי בטוח שאת בתולה.”
היא צחקקה.
“מה מצחיק?”
“שום דבר. עם מי שכבת?”
“לא מישהו שאת מכירה.” שיקרתי.
“לא מישהו מבית הספר?”
“לא.”
“נגה?”
“לא.” אמרתי, שאלתה מרגיזה אותי פתאום. “מה פתאום נגה?”
“היא הבת היחידה שאתה מסתובב איתה.” היא משכה בכתפיה. “אבל אתה צודק, זה לא הגיוני שתשכב איתה.”
“למה?”
“למה? ראית איך היא נראית, נכון? כמו עכבר לבן.” היא צחקה, מרוצה בעליל מהבדיחה שלה. לי התחשק לסטור לה פתאום. למה היא מדברת ככה על נגה?
“מתי שכבת בפעם הראשונה?” היא שאלה.
“לפני כמה חודשים.”
“עם מי?” היא שאלה בשנית.
“אחות בבית החולים שהייתי מאושפז.”
היא הביטה בי בתדהמה.
“באמת?”
"כן.”
"איך זה קרה?”
סיפרתי לה והיא בלעה את דברי בעיניים קרועות. לא רציתי להרחיב על המורה רחל, אז המצאתי עוד כמה מפגשים עם אותה אחות.
"זה לא נורמלי, איתן.” היא אמרה כאשר גמרתי. “אתה כולך לא נורמלי. איך שאתה מדבר, איך שאתה זז. איך שאתהמרביץ…”
"מרביץ?”
"כן.” היא הביטה בעיני ולפתע הייתי מאוד מודע לעירום שלה, לשדיה הזקורים, לאפלולית שבין ירכיה השזופות. “לראות אותך מרביץ להםלשלושתםזה היה…” היא ליקקה את השפתיים. “מדהים.”
היא הניחה יד על ירכי והזין שלי החל להזדקר עם כל שנייה שחלפה. היא חייכה אלי, מאיצה עוד יותר את הדם בעורקי ונשכה את שפתה התחתונה בביישנות מיומנת. נאוה שלחה את ידה אל איברי והיא נגעה בו בהססנות באצבעותיה הרכות והוא נרעד בידה, מצמרר את גווי.
"גם הוא לא נורמלי, איתן.” היא אמרה בקול שכמו בא מתוך חלום. אחר כך היא התכופפה מטה והכניסה אותו אל פיה בטבעיות.
————
לפרק הבא

Print Friendly, PDF & Email

3 thoughts on “הזדמנות שנייה – פרק ו’: עז, מתוק”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *