רימונים, חלק ב’

לחלק הקודם
החום מעיר את אלון לקראת הצהריים. הוא יוצא מהמיטה, מיוזע ומטושטש, ומדשדש אל השירותים. האסלה גדולה ומוזרה, מלאה מים כמו אקווריום מוזר, ותוך שהוא משתין לתוכה הוא נזכר במאורעות ליל אמש. הוא זיין את גברת קליין, הוא חושב לעצמו ומצחקק בלב. מוזר לאללה. כאילו, אתמול היא לא מרשה להם לשחק סטנגה מול הבית שלה, והיום הוא מזיין אותה דוגי סטייל ומוריד לה סטירות על התחת והיא צועקת בגרמנית. שיט.
הוא מוריד את המים, מצחצח שיניים ויוצא מחדר האמבטיה. גברת קליין נמצאת בחדר העבודה, יושבת מאחורי השולחן הגדול, ובידה בובה קטנה ומכחול.
"בוקר טוב." הוא אומר.
גברת קליין מרימה אליו את מבטה, עיניה מחויכות.
"בוקר טוב." היא מחייכת.
היא כבר לבושה בבגדיה הרגילים, חולצה ארוכת שרוולים בצבע בז', וחצאית תואמת. למעט הקמטים שנוספו על פניה וידיה, היא נראית כאילו רק אתמול נזפה בו בגלל הרעש שהוא וחבריו מקימים ברחוב.
"תרצה לאכול ?" היא שואלת ולשונה מרצדת לרגע על שפתיה בהיסח הדעת.
אלון מתחרמן פתאום. אולי הוא ייגש אליה ויוריד את תחתוני הבוקסר וכבר ייתן לה משהו לאכול. נראה אם היא רעבה לאיזה משהו קשה וחם בפה…
"ובכן ?" היא שואלת.
"אה…לא." הוא אומר. המחשבות הנועזות נעלמות פתאום, אולי בגלל שבאור היום, בבגדים האלו, היא שוב גברת קליין ולא הפיה המחורמנת שביקרה אותו אתמול בלילה.
"אתה תצטרך הרבה כוחות היום…" היא מחייכת והוא שוב מתעורר, איברו מתקשה מתחת לבד.
"למה ?" הוא שואל בחיוך מתגרה ומתקרב אליה באיטיות, עיניו נעוצות בעיניה.
"כי עליך לצבוע את הקיר המפויח היום, כפי שסיכמנו אתמול." מגיעה התשובה.
"אה…" הוא אומר באכזבה וכמעט נסוג, אך החרמנות ממלאת אותו באומץ והוא מוסיף להתקדם עד שמפשעתו מרוחקת כשלושים סנטימטרים מראשה, קווי המתאר של איברו הזקור ברורים תחת הבד הדק של התחתונים.
עיניה ננעצות בגבעה הפועמת שמולה והיא מלקקת את שפתיה אינסטינקטיבית, נחיריה מתרחבים לרגע, אך לא עושה דבר מעבר לכך. אלון מאבד את סבלנותו לאחר מספר שניות ומבלי לחשוב, מניח יד תובענית על ראשה, מושך אותו קלות אל עבר מפשעתו.
"עלייך לסייד את הקיר." היא אומרת בחדות ומזדקפת, ואלון מתמלא מבוכה ותסכול. הוא מניח את ידו על כתפה וללא אומר, מנסה להדוף אותה מטה בעדינות.
"עלייך לסייד את הקיר." היא אומרת בשנית ומסלקת את ידו. הפעם הוא נכנע ומתרחק ממנה.
"אני מבינה שאינך רוצה לאכול ארוחת בוקר ?" היא שואלת בחיוך מרגיע.
"לא." הוא עונה.
"אם כך, התלבש וסע בבקשה לחנות חומרי בנין, וקנה סיד ומברשת כדי לסייד את הבית." היא מורה לו.
אלון מהנהן וחושק את שיניו, חרמן ומבולבל. הוא מתלבש במהירות, מוצא את תיקו ופונה לצאת.
"הנה." גברת קליין עומדת בכניסה ומושיטה לו מספר שטרות.
"לא" הוא עונה בקוצר רוח והודף אותה הצידה. "יש לי כרטיס אשראי."
* * *
גברת קליין עדיין בחדר העבודה שלה כאשר הוא חוזר. על אפה היא מרכיבה משקפיים והיא צובעת בעדינות את אחת מבובותיה.
"אני מתחיל לעבוד." הוא אומר והיא מהנהנת.
"ארוחת הצהריים תוגש באחת." היא אומרת מבלי להרים את ראשה והוא יוצא.
בשלב הראשון הוא מקרצף את הפיח מהשפריץ שעל הקיר במטאטא גס. הוא עבר וסייד מספיק דירות כדי לדעת שאם הצבע יושב על לכלוך הוא ינשור מהקיר מתישהו. כל עוד הוא מנקה את הקיר מגובה הכתף ומטה העבודה זורמת, אך כאשר הוא עולה מעלה רסיסי טיח ופיח נושרים מטה ומדמיעים את עיניו. פעם אחר פעם נאלץ אלון להרכין את ראשו ולשפשף את עיניו עד שהדמעות ינקו אותן, ורק אז לחזור למלאכה.
כאשר הקיר נקי ממרבצי פיח, הוא לוקח את הגלגלת, טובל אותה באגן הצבע ומתחיל לסייד. השמש כבר גבוהה בשמיים וחולצתו דבוקה לגבו וחזהו, פלגי זיעה זולגים בין רסיסי הסיד שמתחילים להצטבר על פניו. באופן שיטתי מסייד פס רחב אחד, מספיג את הגלגלת בסיד, ואז מתחיל פס נוסף. לאחר שהוא מסיים את חלקו הנמוך של הקיר, לוקח אלון את הסולם ומטפס מעלה כדי להגיע לחלקו העליון של הקיר.
"יפה מאוד!" אומרת גברת קליין ואלון מפנה את ראשו מטה.
גברת קליין, מגש בידיה, עומדת על הקרקע מתחתיו. על המגש עומד קנקן מים קרים, בו צפות קוביות קרח למכביר, וכוס זכוכית. היא מניחה את המגש בזהירות על הקרקע ומוזגת לו כוס מים.
"הנה, קח." היא מושיטה לו כוס ונכנסת מתחת לסולם, ראשה בגובה מפשעתו.
"תודה" הוא אומר, לאחר שהוא מסיים את הכוס בלגימה אחת. "הייתי צריך את זה. אני עוד מעט מסיים."
לפתע אלון חש בה מפשפשת במכנסיו. הוא מרכין את ראשו, אך תיתורת כובעה מסתירה את מעשיה. כפתורי מכנסיו נפרמים במהירות ואצבעותיה משחררות את איברו, רופס עדיין אך מזדקר במהירות. מתחת לכובע פה חם ורטוב עוטף אותו והוא גונח. הכובע מתחיל לנוע קדימה ואחור והוא נאחז בסולם, מניח לעונג להתפשט בו. הם חשופים לרחוב, הוא מבין פתאום, ואם מישהו יעבור שם ויציץ פנימה הוא יראה את גברת קליין מוצצת את הזין של אלון דוידי.
השפתיים הרכות שעוטפות אותו עוזבות פתאום והוא רואה שהיא מתכופפת ואז שומע את שקשוק קוביות המים בכד. יד רטובה וקפואה עוטפת את איברו פתאום, מתחילה לאונן לו, ופה הלוהט מצטרף אליה, מוצץ את כיפת האיבר. הניגוד בין הקור והחום מטריף אותו, סוחט ממנו גניחת עונג רמה. גברת קליין מתחילה לאונן ולמצוץ לו, והוא נאחז בחולשה בסולם, נזהר שלא ליפול. קצב ידה משתנה מתנועות חליבה איטיות וחזקות הסוחטות את איברו בכוח ותנועות מהירות וקצרות השולחות ריצודי עונג בקצות אצבעותיו.
פיה וידיה עוזבים שוב את איברו והוא ממתין בסבלנות, עיניו עצומות, שתסיים לטבול שוב ידה במי הקרח ותחזור אליו, אך הפעם היא מבוששת לשוב. הוא פותח את עיניו ורואה אותה מתרחקת.
"היי!" הוא צועק והיא מסתובבת, עיניה צוחקות במשובה מתחת לכובעה.
"כאשר תסיים את מה שהתחלת, אסיים גם אני." היא מסתובבת והולכת לדרכה ואלון מקלל, מתוסכל אך משועשע.
לאחר שהיא עוזבת, גופו חלש לרגע מהתפרקות האדרנלין, והגלגלת כבדה בידיו הרועדות. תנועות הסיוד אטיות ולא מדויקות במשך מספר דקות, אך החרמנות חוזרת להשתלט עליו במהירות והחשק מייצב את ידיו. לאחר שיסיים כאן, יכנס הביתה ו…הוא מצטמרר ואיברו מזדקר במכנסיו, קשה וכואב. הוא יורד מהסולם ואז טובל את הגלגלת באגן הסיד בתנועה נמרצת ומספיג אותה. בזינוק הוא מטפס בחזרה ומעביר אותה במהירות על הקיר.
עוד רבע קיר נשאר. אלון קופץ מהסולם ומטיח את הגלגלת באגן הסיד, מתעלם מנתזי סיד המלכלכים את מכנסיו ונעליו. כאשר הספוג רווי בסיד, הוא מזנק בחזרה מעלה, ומסייד את הקיר בתנועות חזקות ומהירות, מוחו ריק מכל מחשבה מלבד הבית והאישה שבפנים. בלשון יבשה מלקק אלון שפתיים קפוצות וחרבות, עיניו מבחינות רק בסיד לבן המכסה טיח שחור. לבן מכסה שחור, זה הדבר היחיד שחשוב. עוד פס אחד נשאר. הוא טובל בכוח את הגלגלת באגן הסיד, מזנק אל הסולם ואז מטיח את הגלגלת בכוח בקיר, מכסה את הכתם האחרון שנותר.
אלון משליך את הגלגלת על האדמה ונכנס אל הבית. קולות טיגון מגיעים מהמטבח והוא נכנס לשם, חם ורעב. גברת קליין עומדת ליד הכיריים ומטגנת נתחי בשר. בהיכנסו למטבח היא מפנה אליו את ראשה ופותחת את פיה לומר דבר מה, אך משתתקת כאשר היא מבחינה במבטו.
הוא חוצה את המרחק אליה בשלושה צעדים מהירים. ונצמד אליה, זקפתו מתחככת בישבנה.
"הכנתי לך אוכל…" היא אומרת בשקט מבלי להסתובב.
"אני לא רוצה אוכל." הוא אומר לאוזנה, ידיו אוספות את חצאיתה.
היא מכבה את האש, מפשקת מעט את רגליה ונאחזת בכיריים, ממתינה לבלתי נמנע בראש מורכן. ידו האחת אוחזת בחצאיתה והשנייה מתחילה להפשיל את תחתוניה. התחתונים לכודים מתחת לסרטי חגורת הבירית והוא מתקשה לשחרר אותם.
"חכה, אני…" היא מתחילה להגיד, שולחת את ידה מטה כדי להתיר את התחתונים, אך הוא כבר קורע אותם ממנה בחוסר סבלנות. אלון מפשיל את מכנסיו ותחתוניו בתנועה אחת ומכוון את איברו אל שפתי ערוותה. הוא מנסה לחדור אך מגלה שהיא יבשה מדי.
"אני מצטערת" לוחשת גברת קליין במבוכה ומגישה לו בקבוק שמן קנולה מהשיש. "קח."
אלון מושח את איברו בשמן ומכוון אותו בשנית. הפעם הוא חודר לנרתיקה ללא קושי ושניהם גונחים באחת. הוא אוחז במותניה הצרים, בד חצאיתה אסוף על ידי בהונותיו, ומתחיל לזיין אותה. יש משהו מרגש באופן שהיא לבושה לחלוטין בגרביים גבוהות, חצאית וחולצה מחד, אך ישבנה עירום וחשוף מאידך. אי אפשר לומר על ישבנה של גברת קליין שהוא סקסי במובן המקובל של המילה. זה בטח לא התחת הפצצתי של סנדרה, שלמדה איתו קורס בשנה ב', אותו תחת עגול ומוצק ששיגע אותו סמסטר שלם. ישבנה של גברת קליין נפול למדי וקמטים ניכרים בו, אך באופן מוזר זה מה שהופך אותו למרגש יותר עבור אלון.
היא שולחת את ידה אחורה ותוחבת את בד חצאיתה תחת החגורה שעל מותניה, משחררת בכך את ידיו. לאחר מכן היא אוחזת בידו השמאלית ומניחה אותה על חזה. הוא מבין את המחווה הברורה ומתחיל לעסות את השד הקטן מבעד לבד. מבלי להאט את תנועות אגנו, אצבעותיו לשות את בשר שדה והוא חש במיצי נרתיקה מתחילים לנבוע, ריחם מתערבב בריח שמן הטיגון. הוא לוכד את פטמתה הקטנה בין אצבע ואגודל וממולל אותה, והיא גונחת בעונג.
"שטארק…" היא ממלמלת והוא מועך את פטמתה בשנית, הפעם חזק יותר. גניחותיה הופכות לצווחות, אך גל הרטיבות המחודש שבין רגליה לו מותיר לו ספקות בקשר לרמת הגירוי שלה.
אחד, שניים שלושה כפתורים נדרשים לאלון כדי לפתוח את חולצתה, והוא מניח את ידיו על בד החזייה, חופן את שדיה.
"שטארק…" היא מניחה את ידה על ידו השמאלית ומהדקת אותה כדי להבהיר את כוונתה.
אלון מהדק את אחיזת אצבעותיו על שדיה. צווחת כאב נפלטת מפיה של גברת קליין והוא מסלק את ידיו בבהלה.
"את בסדר ?" הוא שואל, נעצר.
היא מהנהנת.
"מר…" היא מבקשת. "עוד…"
אלון חוזר לזיין את הזקנה ומניח את ידיו על שדיה. באיטיות, בכוח, הוא מתחיל לעסות אותם והיא גונחת שוב, פניה, קמוטים ויפים, עוטים מסכת בכאב ובעונג גם יחד. הוא מגביר את קצב תנועות אגנו, והיא נאחזת בתנור, נאבקת לשמור על שיווי משקל. ללא רחמים סוחטות אצבעותיו את שדיה, אוחזות אותם כאילו היו ידיות שכל מטרתן היא להקנות לו התנגדות בעודו מזיין אותה מאחור.
אורגזמה מטלטלת פתאום את גופה וידיה נאחזות באמות ידיו החזקות. אלון מופתע מההתפרצות וריגוש מציף גם אותו, שולח אותו מעבר לשיא. הוא עוזב את שדיה ומחבק אותה בכוח, ובעודה בזרועותיו, כושל שני צעדים הצידה ואז מתקפל קדימה, קובר אותה על השיש תחתיו. אגנו ממשיך להתפרץ לתוכה עוד מספר פעמים בעוד גופה השברירי לכוד בין זרועותיו, עד שהוא נרגע ונעצר. מבלי להתרומם ממנה, הוא מסדיר את נשימותיו, חש במעומעם שנעים לו שהיא חבוקה כך בין זרועותיו. רק כאשר חש אלון את גופה מנסה להתרומם, הוא מזדקף ומניח לה לעשות כן.
דממה מביכה משתררת במטבח הקטן. בניגוד לליל אמש, החושך והעייפות לא ממהרים לחצוץ בינהם וכאשר ענן החרמנות מתחיל להתפוגג, אלון מבין שהוא שוב זיין את גברת קליין, ושהיא עדיין בת שבעים. גם לה, כך נראה לו, לא קל. היא נמנעת מליצור איתו קשר עין ומסדרת את שרידי תחתוניה בזהירות.
"מיד אשוב." היא אומרת ויוצאת מהמטבח.
אלון ניגש אל הכיור ושטף את הזין. מזל שפעם היו בונים את כיורים נמוך. הוא חושב על אלפרד. תאכל את הלב, זקנצ'יק. הוא פותח את המקרר ומוזג לעצמו מיץ רימון קר, מתיישב על הכיסא. דבריה האחרונים מליל אמש עולים בזיכרונו פתאום. הפעם הראשונה שהיא שוכבת עם גבר זר מאז שבעלה נפטר ? מה זאת אומרת, שלפני שהוא נפטר היא…
"שבתי" מציינת גברת קליין. "התרצה לאכול עכשיו ?" היא שואלת, ונימת משובה מתגנבת אל קולה.
"בבקשה." אומר אלון, מבין כמה הוא רעב, וגברת קליין חוזרת אל נתחי הבשר שהכינה וממשיכה במלאכתה.
"מתי עלייך לצאת למילואים ?"
"בעוד יומיים."
"ולא תוכל לבקש משלטונות הצבא כי יתחשבו בך ? הלא ביתך עלה באש ?"
"אני אדבר עם המ"פ. נראה."
"עם השמאי התקשרת ?" היא שואלת.
"לא" מודה אלון. "שכחתי מזה לגמרי."
"ועם הוריך ?"
"גם לא. אי אפשר להשיג אותם, הם באיזה טיול בהרים או משהו."
"לאן נסעו ?" היא מתעניינת.
"לנפאל." הוא אומר. ניחוח בשר מיטגן נישא במטבח וקולות צלייה ממלאים את האוויר. אלון בולע את רוקו.
"אה…האוריינט" היא אומרת בקול מוזר. "גם בעלי המנוח אהב את האוריינט."
"באמת ?" שואל אלון. "וגם טיילתם באסיה וכאלה ?"
"לא" היא אומרת. "הוא אהב רק את הארץ הזאת."
"…ואת ?"
"אני לא אוהבת אותה." היא אומרת בחדות. "אבל את בעלי אהבתי. הנה, השניצלים שלך מוכנים."
גברת קליין מגישה אל השולחן מגש עמוס שניצלים לוהטים, השמן עדיין רותח ומבעבע עליהם. הם אינם דקיקים כמו שהוא מכיר ומכין בעצמו, אלא שמנמנים יותר ושחומים. הדחף הראשוני שלו הוא להתנפל עליהם, אך הוא ממתין בסבלנות שתגיש לו באופן מסודר, חושש במעומעם שתעיר לאמו על נימוסיו.
"טעים!" הוא אומר בפה מלא. הבשר רך ונימוח בפיו, למרות שהמרקם זר לו מעט.
"אתם נוהגים להכין את השניצלים שלכם מבשר עוף," היא אומרת לאחר שסיימה ללעוס בשקדנות נתח בשר קטן. "אך יש להכינם מבשר בקר."
"אה." הוא אומר ובדקות הבאות שיחתם נסובה סביב שניצלים ודרכי הכנתם. משם הם עוברים לרכילות. מתברר לאלון, שיחסית לאישה ששמרה על ריחוק משאר תושבי השכונה, גברת קליין הייתה מעורה היטב בחיי הסובבים אותה. שמחה, הדוורית השכונתית, אהבה מאוד את מיץ הרימונים של גברת קליין ובתמורה סיפקה לה סיפורים עסיסיים מחיי השכנים.
"אבנר כץ ? עם שרית ?" הוא משתומם. אבא של אמנון היה ענק שמן ושרית, אמה של דפנה, הייתה קטנטונת כזו. שניהם היו נשואים עד מאוד, אך לא זה לזו.
גברת קליין מחייכת ומהנהנת וממשיכה לספר בעיניים בורקות. רוב הסיפורים מתעדים מריבות קטנוניות שנמשכות עשור ויותר והם משעממים אותו, אך הוא נהנה להאזין להם בכל זאת ונהנה מהמסע אל ילדותו. אך גברת קליין מכירה גם סיפורים אחרים. היא יודעת מי בגד במי ועם מי, את אבא של מי תפסו במיטה את עם אבא של מי וגם מסירה את הלוט סביב השאלה שהטרידה אותו בקיץ של שנת תשעים ואחת : למה כל הבנים בשכונה התחילו ללמוד פתאום פסנתר אצל טליה, השכנה החדשה שהעניקה שיעורים פרטיים בביתה.
"אני לא מאמין…" הוא אומר. "אימא שלי כל כך רצתה אז שאני אלך ללמוד אצלה, ואני פשוט לא הסכמתי."
השיחה ממשיכה עוד כחצי שעה, עד שאלון שואל לפתע.
"תגידי, אלפרד הוא ה…חבר שלך ?"
"אנחנו מיודדים מאוד, בוודאי. הוא אדם נהדר." אומרת גברת קליין מפהקת וקמה ממקומה.
"אני עייפה" היא אומרת. "עתה אלך לישון. רחוץ בבקשה את הכלים."
"אין בעיה." אומר אלון.
"אני מציעה שתתקשר כבר עם השמאי." היא מוסיפה. "הורייך ירצו, מן הסתם, להתחיל בבניה מוקדם ככל האפשר."
* * *
גברת קליין מתעוררת לאחר שעתיים. אלון כבר סיים למרקר שני פרקים בספר הלימוד לעשות סיבוב בשכונה ולחזור. הוא פגש שתי שכנות שהוא מכיר והתעדכן מעט מה קורה קצת בחייהם של שני חברים מילדותו. רונן מכוון פסנתרים באנגליה, אלי עבר למצפה בגליל והוא מגדל עשבי תיבול. שתי הנשים מופתעות מאוד לשמוע שהוא מתגורר עם גברת קליין, ושלומית, אמו של אלי, אף מזמינה אותו לעבור לגור אצלה.
"מאז שאלי ואורית, אחותו, עזבו, יש לי את כל הבית לעצמי. תוכל לישון אצלי…" היא מציעה, פוכרת באצבעותיה והדרך שבה היא משפילה את עיניה פתאום רומזת לאלון כי השינה עצמה אינה עומדת בדיוק בראש מעייניה. המחשבה על האישה העכברית והשקטה, שהייתה תמיד אימא-של, מוצצת לו את הזין בחדר בו בילה במשחק מונופול וטאקי אינה בלתי נעימה, אך הוא מסרב בנימוס.
"אבל אני מבטיח לקפוץ לקפה." הוא מתחייב, שומר לעצמו את כל האופציות פתוחות.
גברת קליין מנגנת בפסנתר כאשר הוא נכנס והוא מתיישב בשקט ומאזין למוסיקה. על אף שאינו אוהב מוסיקה קלאסית, הוא מוצא עצמו נהנה מהנגינה. את השעה הקרובה הם מבלים בשקט, אלון קורא וממרקר בספר הלימוד והיא מנגנת. מדי פעם הוא מגניב אליה מבט, עדיין מתקשה מעט להאמין שהוא מתגורר בין כתלי ביתה של גברת קליין, ושאף ביקר בין ירכיה. בשלב מסוים הוא נזכר שהיא לובשת את גרבי הירך והביריות. הוא קם בשקט וניגש אליה והיא מתבוננת בו בסקרנות מבלי להפסיק את נגינתה. אלון מפשיל את חצאיתה הקלה מעליה, חושף את גרביה עד הביריות אך נזהר שלא להפריע לה. לאחר שהוא שבע רצון ממראה עור רגליה המבצבץ מעל גרב הניילון, הוא חוזר אל הספה. כעת אינו קורא כלל, רק מתבונן בריקוד העדין של רגליה על הדוושות.
כאשר היא מסיימת את נגינתה, אלון מוחא לה כפיים והיא משתחווה בתנועה תיאטרלית וצוחקת.
"תרצה לשתות דבר מה ?"
אלון מבקש מעט ממיץ הרימונים. כאשר היא שבה מהמטבח ובידה הכוס, הוא לוכד את ידה, מחלץ ממנה את הכוס בידו האחרת, ומושך אותה אליו אל הספה. היא נופלת עליו במחאה, גבה על בטנו. הוא מחבק אותה מאחור, מנשק אותה וללא שמץ של נימוס שולח את ידו אל בין רגליה.
"אלון! שוב ?" היא מוחה, נאבקת לסגור את רגליה בפניו. "עלי לבצע את תרגילי ההתעמלות שלי!"
"אל תדאגי, אנחנו תכף מתחילים את ההתעמלות…" הוא עונה בדיוק כאשר אצבעותיו מוצאות את הדגדגן. היא גונחת ורגליה נחלשות במהירות, מתפשקות מעליהן. ידו צובטת את פטמתה בעדינות מעל החולצה וגווה מתקשת בעונג. אלון ממשיך לעסות את ערוותה, מהדגדגן עד פי הטבעת עד שהוא חש בה מתלחלחת. הוא מנסה להחדיר אליה אצבע ולפתע היא מתקשחת וצווחת בכאב.
"מה קרה ?" הוא שואל בבהלה ומסלק את אצבעו.
"כואב לי שמה." היא אומרת.
אלון מניח לה ומתיישב והיא נעמדת על הרצפה.
"אני מצטער." אומר אלון.
"אינך צריך להצטער, עלינו פשוט לזכור כי אינני בת גילך וכי גופי זקוק למנוחה רבה יותר. תודה לך על שאתה משכיח זאת ממני." היא מחייכת אליו, רוכנת, ונותנת לו נשיקה על לחיו.
אלון נשאר לרבוץ על הספה בעודה מתעמלת במטבח. חרמנותו נעלמה אך הוא עדיין חושב על גברת קליין. האישה אותה הכיר מילדות כדמות, קריקטורה כמעט, והנה גילה שהיא אדם אמיתי. הוא חושב על אצבעותיה העדינות מחד ולשונה החדה מאידך, על השלווה וההדר בה היא נושאת את גופה. יהיה זה מוגזם לומר כי הוא שמח שבית הוריו עלה באש, אך הוא שמח שיצא לו להכיר אותה מקרוב.
לאחר שסיימה להתעמל, יוצאת גברת קליין מהמטבח, מיוזעת מעט וחיוורת.
"את בסדר ?" שואל אלון בדאגה קלה.
היא מהנהנת ומתיישבת לידו.
"את נראית קצת…מצ'וקמקת."
"מאז שהגעת אני…מתאמצת יותר. לכן גם ההתעמלות הזו מעייפת אותי יותר." היא מסבירה. אלון לא אומר דבר. בפרץ של חיבה לאישה הזקנה, הוא מניח את ידו על כתפה והיא נשענת עליו, מניחה את ראשה על כתפו.
"טוב, כעת אני רוצה להתרווח בז'קוזי ולקרוא מעט." היא אומרת לאחר מספר דקות. היא קמה והולכת אל חדר השינה. כעבור כמה דקות היא חוזרת, לבושה בבגד רחצה פרחוני, אוחזת בספר בידה.
"תצטרף אלי ?" היא שואלת. אלון מעיף מבט באישה היפה שמולו, ומדמיין את פניה היפים מתעווים בעונג בעוד רגליה עוטפות אותו, מי הג'קוזי מרקדים סביב שניהם.
"לא, אני צריך לקרוא" הוא מתנצל. "יש לי פרויקט להגיש בעוד כמה שבועות."
"כרצונך." אומרת גברת קליין ומהדסת לידו בדרכה החוצה, מצחקקת כילדה כאשר הוא מנסה לתפוס את ישבנה.
* * *
אלון מתעורר על הספה. בחוץ חשוך והוא מבין שהוא נרדם תוך כדי קריאה. ריח טיגון מגיע מהמטבח. הוא מתרומם מהספה וגורר את רגליו אל המטבח.
"ערב טוב." מברכת אותו גברת קליין והוא מחזיר לה ברכה, ניגש אליה, ומנשק אותה על קדקודה.
היא מסיימת להכין את ארוחת הערב ושניהם מתיישבים לאכול. השיחה נסובה על שירות המילואים שלו, ועל סיכוייו להשתחרר ממנו בגלל השריפה.
"אבקש שתצא מהבית הערב." אומרת גברת קליין לאחר מספר דקות ואלון מביט בה בהפתעה. "אלפרד יבוא לבקר אותי ו…אינני רוצה שיסיק כי אתה ואני…"
אלון ממשיך להתבונן בה, אך אינו אומר דבר. גברת קליין אינה ממשיכה את המשפט והיא נעה בכיסאה במבוכה. דממה מעיקה משתררת במטבח. אלון מסיים לאכול, קם מכיסאו ללא אומר ויוצא מהחדר. הוא מוצא עצמו קצת כועס פתאום מבלי לדעת על מה. יאללה. ילך להתקלח ויצא לאיזה פאב. לא יזיק לו קצת לראות אנשים.
* * *
פעם הוא היה בפאב הזה בן בית, אבל כבר שלוש שנים לא ביקר בו וההנהלה התחלפה מאז פעמיים. הבר כבר לא צמוד לכניסה אלא ניצב במקביל לקיר האחורי והקירות צבועים בחום-אדום, במקום הצהוב-ורוד השמח שהיה פעם. לא נורא. בירה הם מוכרים, והעשן והרעש הם בחינם ובשפע. בעל הפאב נותן בו מבט ספק משועמם, ספק חמדני, כמו מנסה לאמוד מה יזמין הקליינט הזה לשתות וכמה זמן ישב על כל כוס. אלון מפלס את דרכו בענן הסמיך וזה ממהר לבלוע אותו לתוכו לטשטש את השובל הרגעי שהותירה בו תנועתו של אלון.
כל המקומות תפוסים אבל אלון יודע שיש מקום שכמעט אף אחד לא מכיר. בקצה הפאב יש נישה אפלולית ובה שולחן וספסל מרופד. הסיכוי שהמלצרית תיקח ממך שם הזמנה כשאתה שם הוא קטן, אבל כך גם הסיכוי שהיא תבחין שאתה מכניס שתי אצבעות למיכל רענן מי"ב ביולוגית או שהיא תשים לב שרונה דבירי מוצצת לך את הזין מתחת לשולחן ברגילה הראשונה שלך. המלצרית דווקא כן שמה לב אליו והוא מזמין בירה לשתות.
את הבירה הראשונה הוא מוריד מהר. היא קרה והוא יבש וכשהיא ממלאת אותו, הוא מרגיש יותר חד וממוקד, כאילו משהו קורן ממנו. אבל הבירה השניה כבר פחות נחמדה ובשלישית הוא כבר סתם כבד ומדוכא.
"אלוני!" צוהלת אליו בחורה מוכרת. פניה הפשוטים ממוסגרים בתספורת פוני והיא לובשת חולצת קטיפה סגולה וחושפנית.
"היי…" הוא מחייך אליה קלוש, מנסה להיזכר מאיפה הוא מכיר אותה.
"מה 'ניינים ? חזרת ?" היא מתיישבת לצדו על הכורסא הרחבה.
"אה…לא. אני לא לומד בסמסטר קיץ, אז עברתי לגור אצל ההורים לפני המילואים." אלון הוא מאלה שלא מוכנים להודות שאינם זוכרים את זה שעומד מולם או את הקול האלמוני בטלפון ותמיד הוא מנסה להרוויח זמן עד שיצליח לאתר את האלמוני שמולו. בדרך כלל זה עובד, אך בדרך כלל הוא לא כל כך שיכור.
"ומה עם ההיא ? הדוגמנית ? אתם עוד…?"
"לא, כבר לא." הוא אומר.
"אז אתה פנוי ?" היא מצייצת בחדווה.
"לא, אני, אני עם השכנה של ההורים שלי."
"וואלה ?" היא נועצת בו מבט מאוכזב.
"זקנה בת שבעים." הוא מגחך. היא מתבוננת בו לרגע ואז מתפרצת בצחוק. אלון מתבונן בה בהפתעה לרגע ואז מצטרף לצחוקה, שיכור ואירוני.
"היום…זיינתי אותה במטבח…" הוא צוחק והיא גועה שוב בצחוק היסטרי, ידה נוגעת בידו.
"…ואתמול בסלון!" הוא מוסיף כששניהם נרגעים מעט ולהבת הצחוק שלהם מזנקת שוב בעוד אלון מבחין בשדיה מרקדים במחשוף. גופם מיטלטל עם פרץ צחוק עד שהם צמודים זה לזו כבחברים ותיקים.
"אה…זה היה מצחיק." היא אומרת לבסוף.
"כן, אם זה לא היה כל עצוב. את יודעת ?" הוא מוסיף. "אין לי מושג מי את."
פניה מתכרכמות לרגע, וחיוך עקום מעווה את פניה.
"זה סיפור חיי" היא אומרת והוא מתחיל לצחקק קצת. "למדתי איתך בירושלים שנתיים. שבעה קורסים לקחנו ביחד."
"אה."
"כן. אה. זה בסדר, אף פעם לא ראית אותי." היא אומרת בהשלמה.
"דווקא עכשיו אני רואה." הוא מחייך אליה בהתנצלות.
"אתה כל כך יפה ואני כל כך מטומטמת." היא אומרת ושומטת את כתפיה. שפתה התחתונה רוטטת קצת.
"די, אל תהיי כזאת" מנחם אותה אלון ומניח את ידו על כתפה בחיבה. "הנה, אנחנו רק שנינו כאן, שני סטודנטים מירושלים בין כל הצפוניים האלה. וחוץ מזה כשיש מישהי כמו…רונית…רווית…בסביבה, קשה להסתכל על בחורות אחרות."
"…ועוד על דבות כמוני." היא משלימה.
"די, נו!? את לא כזאת דבה. את דווקא סקסית." הוא מחמיא לה "בייחוד עם החולצה הזאת." מוסיף משהו רעב מגרונו.
"עלק סקסית" היא אומרת במרירות. "יש לי רק ציצי גדול."
"אל תזלזלי בציצי גדול." מגחך אלון, אך היא נותרת רצינית ונועצת בו את מבטה. לפני שהוא מספיק להגיד משהו טיפשי היא אוחזת בראשו בשתי ידיה ומתקרבת אליו לנשיקה.
——————–
לחלק ג'

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *