רימונים, חלק ג’

לחלק הקודם
לפיה יש טעם של סיגריות וטקילה עם גרנדין ואלון נענה לה בנימוס אך ללא להט. כדי להבהיר לו את רצינות כוונותיה היא לוקחת את ידו ומניחה אותה על אחד משדיה הגדולים. אלון מהסס לרגע, אך אינו יכול להישאר אדיש לשד שאצבעותיו אינן מצליחות לעטוף והוא מתחיל לעסות את חזה.
היא חוטפת את ידו השניה ומובילה אותה אל בין רגליה מתחת לחצאית. ירכיה השמנמנות לוהטות ותחתוניה רטובים והיא מחככת אותם מול אצבעותיו.
"תיגע בי שם…" היא נושפת באזנו. "בבקשה…"
אלון חש שהוא מתנתק לאיטו מהנעשה ומבטו שוקע במראה הגדולה שבתקרת הפאב, משקיף על שניהם מלמעלה, בעוד גופו קופא לאיטו. היא שולחת יד אחת אל בין רגליה, מסיטה את תחתוניה הצידה ורועדת כאשר ערוותה הרטובה פוגשת באצבעותיו. ידה השניה מפשילה את מכנסיו ותחתוניו מטה, חושפת את איברו הזקור למחצה ואלון מניח לה להקשות אותו במספר תנועות אוננות נמרצות. כאשר הוא קשה יותר היא מתיישבת עליו ומתחילה לחכך את ערוותה על זקפתו אך על אף רטיבותה, תחתוניה אינם נעימים אל מול עורו. אלון מסיט אותם לצד, אך הם חוזרים לסורם. שוב הוא מסיט אותם ושוב הם חוזרים והפעם הוא קורע אותם ממנה בשתי תנועות. כעת דבר לא מפריד בין איברו הקשה כבר לרטיבותה ותנועות אגנה מושחות אותו במיציה הלוהטים.
גופו של אלון רפוי והוא שעון לאחור בכורסא, עדיין מרחף ומנותק מהמתרחש. הוא חש בה נעצרת לרגע ומרגיש את אצבעותיה מרימות את איברו ומכוונות אותו לתוכה. רגש אשם עמום ממלא אותו כאשר היא מחדירה אותו אליה אך הוא שיכור וחרמן מכדי שזה יהווה מטרד של ממש.
"אתה שלי הלילה." היא מתנשפת שוב, ברכיה מחבקות אותו, ומתחילה לזיין אותו.
אלון מרים מעט את חצאיתה ומעט מירכיה הלבנבנות נחשף בין מגפי העור הגבוהים לבד החצאית. הוא מתחיל להתעורר ושולח את ידיו אל ישבנה הגדול ואוחז את עכוזיה בידיו. הוא חופן ומעסה אותם, נהנה מתחושת הבשר הרך השופע בין אצבעותיו. היא מנשקת אותו שוב בתאוותנות והפעם הוא משיב לנשיקתה, לשונו מתפתלת סביב שלה. באדישות הנובעת משילוב מושלם בין חרמנות ואלכוהול הוא מתעלם מהמצאם במקום ציבורי ומפשיל את חצאיתה כלפי מעלה מתחרמן ממראה ישבנה העירום משתקף במראה הגדולה שממעל, שופע ולבנבן. שניהם שקועים כל כך במעשיהם, עד שהם בקושי מבחינים במלצרית המגיעה לפתע, מתבוננת בהם בבעתה ובורחת.
אצבעותיה פותחות את קרס חזייתה מלפנים והיא חולצת שד גדול מחולצתה ומגישה אותו אל פיו. אלון מצטמרר מעונג ומתחיל למצוץ את פטמתה וללקק את העטרה, ידיו לא סרות מישבנה.
"תפתח אותי…את התחת…תפתח…" היא גונחת באזנו והוא מציית, מפשק את עכוזיה בכוח.
"הוי זה…נעים…" היא מתחילה לגנוח ולהגביר את מהלומות אגנה. "תפתח…עוד…" היא מבקשת.
אלון משאיר את ישבנה מפושק ומעביר אצבע על פי הטבעת שלה. רעד חולף בגופה והיא גונחת באזנו בקול גבוה, גניחה ארוכה מקוטעת לרסיסים מתנשפים והוא עוצם עיניים, חש בה מתקשחת לקראת אורגזמה עזה. לפתע היא צווחת בהפתעה והוא פוקח את עיניו. זוג ידיים גבריות אוחזות בראשה ומישהו מנסה לדחוף לה זין לתוך הפה.
"היי!" היא צועקת למישהו. "תעזוב אותי, סוטה!"
"יאללה יאללה, מי שסוטה כאן זה את! מזדיינת לי באמצע הפאב!" אומר בעל הפאב. הוא עומד לידם, איברו הזקור מבצבץ מבין מכנסיו המופשלים והוא מנסה לאחוז בראשה. "אל תהיי כזאת כלבה, תמצצי לי קצת."
"תעוף מכאן!" היא מנסה להתרומם אך בעל הפאב מניח יד על כתפה ומונע זאת ממנה.
"תעזור לי! תעיף אותו ממני!" הוא פונה אל אלון ההמום.
"בא'נה, אתה השתגעת לגמרי!" מתעשת אלון ומתחיל להתיישב.
"מה אתה עושה עניין, אתם אפילו לא מכירים!" מאשים בעל הפאב. "ראיתי שנכנסתם לבד שניכם. היא סתם איזה זיון בשבילך. תחלוק עם אחיך, מה יש ?"
אלון מתחיל לסייע לה לרדת ממנו אך בעל הפאב שוב מנסה למנוע ממנה להתרחק והיא סוטרת לו ויורדת במהירות מאלון. בעל הפאב נרתע לאחור, משפשף את לחיו בתדהמה.
"חתיכת..!" מתחיל בעל הפאב לקלל ולהתקרב אליה באופן מאיים אך אלון, ידו האחת אוחזת במכנסיו לבל יפלו, הודף אותו לאחור בידו השניה. בעל הפאב נתקל בכורסא, מועד ונופל לאחור, שתי רגליו מתנופפות אל על.
"יאללה, בואי נעוף מכאן." אומר אלון. הוא מסדר את מכנסיו בחיפזון ואז אוחז בידה ושניהם מפלסים את דרכם אל מחוץ לפאב. אנשים נועצים בהם מבטים והוא מנחש שבעל הפאב לא היה היחיד שנהנה מההצגה הקטנה שלהם. האוויר בחוץ חם ולח, אך נעים בהרבה מהאווירה הדחוסה בפנים ואוזניו נרגעות לאיטן מהרעש.
"מפגר." היא אומרת ואלון מהנהן. שניהם מתחילים ללכת בשקט לכיוון החניון.
"מה עכשיו ?" היא שואלת בשקט.
הוא מתבונן בה מהצד. בעיניה יש פגיעות של מי שספגה דחיות לא מועטות בעבר וחיה בכוננות ספיגה מתמדת, אך הרעב שחש קודם בפאב לא עזב אותן. למרות שגופה רחוק מלהיות דומה לגופן של הדוגמניות ושחקניות הכדורעף איתן יצא בעבר, היא לא "דבה", מקסימום שמנמונת. תוך כדי הליכה היא מסדרת את חזייתה ואלון מתרגש לרגע למראה האופן הדרך אגבי בו היא תוחבת את שדיה הגדולים לתוך החזייה תוך כדי הליכה.
"מה עכשיו ?" הוא עונה בשאלה.
"אויש, אתה קשה" היא מתלוננת. "אבל אין לי ברירה, אני עדיין חמה עלייך, אתה מבין ?" מבלי להסס היא לוקחת את ידו ודוחפת אותה בין ירכיה. כן היא עדיין חמה עליו. הישירות הזו מרגשת אותו אבל הוא פחות שיכור מכפי שהיה קודם ומצפונו מתחיל להתעורר חזק וקר יותר מכפי שחש קודם יותר, או אי פעם לצורך העניין. הוא כועס על עצמו משתי סיבות מנוגדות. מצד אחד, על כך שהוא מתנהג באופן בוגדני ושפל, ומצד שני על כך שהוא חש נאמנות לאישה שלא צריך להיות לא אכפת ממנה.
"אתה אשכרה קשה…" היא אומרת, שולחת יד חצופה אל זקפתו. אלון מנסה להדוף אותה ברפיון, אך היא אינה מתרשמת.
"בדיוק מה שאני צריכה. בוא. האוטו שלי חונה כאן."
היא אוחזת בידו ומושכת אותו אחריה. את הצעדים הראשונים הוא עושה בגרירת רגליים, אך לאחר מכן הוא מדביק אותה, מבטו מתמקד בישבן הגדול המעכס מתחת לחצאית. ואן גדול חונה בפינת החניון ועליו כתובת גדולה : "דוקטור קליני – ניקוי יבש". היא שולפת מחזיק מפתחות מתיקה הזעיר, מצפצפת את האזעקה ופותחת את הדלתות האחוריות. לאחר מכן היא הודפת את אלון פנימה בעדינות. הוא מתפתל על גבו והיא נכנסת אחריו, מבריחה את הדלתות. התא מרופד בשטיח סינתטי אך נעים, בגדים תלויים מקולבים סביב וריח נקי של דטרגנט ממלא אותו.
"אני מצטערת, גם אני גרה היום עם ההורים." היא מתנצלת תוך שהיא נפטרת מחצאיתה.
"של מי האוטו ?" שואל אלון, מניח לה להפשיל את מכנסיו תוך שהוא מתעלם מהמועקה המתפוגגת בלבו.
"שלי" הוא אומרת. "דוקטור קליני זאת אני. רוצה לשחק איתי ברופא וחולה ?" היא מגחכת.
"כן." ממלמל אלון בחרמנות ואשמה.
היא מניפה עליו רגל ומתיישבת עליו. לאחר מכן אצבעותיה חופנות אותו בחמדנות ומכוונות אותו לתוכה. חמה ורטובה היא עוטפת אותו ושניהם גונחים.
"אני לא תמיד ככה." היא נעצרת ומתוודה, מרצינה לרגע. "פשוט שתיתי קצת יותר מדי ויש לי עלייך קראש רציני, אלון דוידי. אז עד שאני סוף סוף פוגשת אותך ככה, ועד שאתה סוף סוף רואה אותי…אני לא מוותרת עלייך. לפחות הלילה."
אלון מהנהן והיא מתחילה לזיין אותו שוב, אגנה עולה ויורד ממנו באיטיות.
"תחזיק אותי…כמו קודם…" היא מבקשת ואלון שולח את ידיו אל אחוריה.
"תפתח אותי…ככה…" היא נאנקת כאשר ידיו מפשקות את עכוזיה כמו קודם ומגבירה קצב מהלומות אגנה. אצבעותיה מלטפות את שערו ופניו והיא מתאמצת להשאיר את עיניה ממוקדות בו כאשר הריגוש פושה בה. יש לה טכניקה בה אלון לא נתקל בעבר. כמעט אף חלק מגופה לא נע, רק אגנה מזיין אותו בתנועות חזקות ומדויקות. הוא שולח יד אל קדמת חזייתה, ומוצא את הקרס. שניות לאחר מכן שני שדיה הגדולים עוטפים את פניו. אלון אוחז באחד מהם, מוביל את העטרה הגדולה אל פיו ויונק בעדינות. היא נאנקת ומטלטלת את ראשה.
המסחרית מטלטלת לפי הקצב, קפיצי הסרן חורקים, וריחות של סקס וזיעה ממלאים את חלל הרכב. הטלטול נקטע כאשר היא נעצרת לרגע. אלון, שמגלה שעיניו היו עצומות, פותח אותן ורואה אותה נאבקת להסיר את חולצתה וחזייתה. המשימה מתבררת כמורכבת יותר מכפי שניתן לשער בגלל הבגדים התלויים סביב וקללותיה חסרות הסבלנות ממלאות את הרכב במקום גניחות האקסטזה. לאחר מספר שניות מאבד אלון את הסבלנות ומחליט לזיין אותה מלמטה בעודה נלחמת בחולצה. הוא אוחז את ירכיה השמנמנות ואז מתחיל להקפיץ את אגנו מעלה. קללותיה מתחלפות שוב בגניחות עונג והיא משליכה את החולצה והחזייה, עירומה כעת מלבד מגפי ברך.
"אני אוהבת איך שאתה…מזיין אותי…" היא נאנקת. היא עומדת על ארבעותיה, ראשה שמוט לצד ופיה פעור מעט, עיניה עצומות. אלון לא עונה, רק מגביר את אחיזתו וממשיך לזיין אותה מלמטה בתנועות קצובות.
"תפתח אותי…" היא תובעת שוב ואלון מחזיר את ידיו אל ישבנה הגדול ומפשק אותו, סוחט ממנה גניחה מידית. לאחר מכן הוא ממשיך לזיין אותה, אצבעותיו לשות את עכוזיה, מפעילות לחץ משתנה על פי הטבעת ומדי פעם מתחככות בו. היא מטלטלת את ראשה מצד לצד בעונג ושדיה מתנדנדים גם הם, מלטפים את חזהו. אלון שם לב פתאום לפיה. שתי לחייה המלאות ושפתה התחתונה המלאה ומשורבבת מעט משוות לה מראה ילדותי וחמוד.
"אולי תמצצי לי קצת ?" היא נעצר. היא פותחת את עיניה, מופתעת בעליל מההפסקה, אך מתעשתת מהר.
"בסדר…אבל אתה תרד לי באותו הזמן." היא מתמקחת.
אלון מהנהן במהירות, יוצא ממנה ושניהם מתפתלים עד שהוא מסתובב במאה ושמונים מעלות מתחתיה, ראשו בין ירכיה. הוא גונח כאשר הוא חש בפיה נסגר על איברו אך לא שוכח את שהבטיח. הוא מגביה את ראשו אל תוך ערוותה, פיו ולחייו נרטבים ממיציה. לשונו מוצאת את הדגדגן ומתחילה לרקד סביבו, מרקידה את ירכיה העבות העוטפים את ראשו. בתנוחה הזו קל לה להחדיר אותו בקלות ואלון מרגיש את סנטרה מתחכך בבטנו בעודה בולעת את אברו, עוטפת אותו בגרונה. הוא נאנק בעונג אך גומל לה בריקוד סוער של לשונו על ערוותה, מהדגדגן ועד פי הטבעת. היא גונחת אל תוך איברו וקופאת, משותקת מהריגוש.
בשלב הזה הוא כבר מבין שמגע בפי הטבעת שלה מסעיר אותה. הוא מניח את אגודלו בכניסה לחור הקטן ומפשק אותו, מבהיר לה את כוונתו. משאינה מתנגדת הוא מתחיל לדחוף את האצבע פנימה בזהירות, נזהר שלא להכאיב לה. אלון לא מתרעם על כך שהיא פולטת את איברו מפיה, חסרת יכולת להתרכז בו, ורואה בכך הוכחה שהוא בכיוון הנכון. הוא ממשיך ללקק את הדגדגן התפוח, אגודלו נעוץ בישבן הגדול. בליל של הברות לא ברורות נפלט מפיה עכשיו, אך המסר העיקרי עובר: היא מאוד נהנית מהקונצ'רטו ללשון ואגודל שאלון מנגן לה. לשונו מרקד מעלה ומטה ולצדדים, אך אינה מתנתקת לרגע מהדגדגן, שולחת בה גלים מצמררים של חשמל, מקצות אצבעותיה ועד השפתיים. ידיה נשלחות לאחור ומפשקות את עכוזיה, פוערות מעט את הטבעת האנאלית הצרה, ומיצים ניגרים במורד ירכיה, שוטפים את פניו של אלון בתאווה נוזלית. כאשר הוא מנצל את המצב ומתחיל לזיין אותה באיטיות באגודלו היא מתפוצצת פתאום. גניחותיה הופכות לצעקות של ממש וגווה מתקשת ומתעוות לצדדים. ירכיה העבים, רטובים ממיצים, מתהדקים סביב ראשו של אלון אך הוא לא מוותר וממשיך לתקוף אותה בלשונו עד שהאורגזמה שוככת.
הדבר המנומס לעשות במצב כזה הוא לתת לבת הזוג להירגע, יודע אלון, אך הוא חרמן מדי והיא ממוטטת מדי בשביל להמשיך למצוץ לו. מכיוון שהיא כבר עומדת על ארבע, הוא מחליט לנצל את זה לתנוחה שגרתית יותר.
"אל תזוזי." הוא מורה לה, למרות שבמצבה הנוכחי לא נראה לו שהיא מסוגלת לעשות שום דבר מתוחכם יותר מלעמוד על ארבע ולהתנשף בקול רם. הוא מתפתל מתחתיה עד שהוא מגיע מאחוריה. ואז נעמד על ברכיו וחודר אל נרתיקה באבחה אחת. היא שוב גונחת והוא מניח את ידיו על עכוזיה, מוצא שני קפלי שומן נוחים ואוחז בהם.
"רגע…תן לי שניה ל…" היא גונחת אבל אלון לא משחק משחקים ומתחיל לזיין אותה חזק ומהר. תנועות אגנו שולחות אדוות בישבנה וגבה ומרקידות את שדיה הגדולים. הדוקטור מתאוששת מהר ומתחילה לגנוח לפי קצב תנועותיו וגל הרטיבות שמציף אותה מבהיר לאלון שגם התנוחה החדשה מוצאת חן בעיניה. שניהם שטופי זיעה עכשיו ומראה גופה העירום מלבד המגפיים, ומשמניה החיוורים, הרוטטים לקצב אבחות אגנו, מסעיר אותו. לרגע הוא תוהה אם ריח הזיעה וסקס הממלאים את החלל הקטן לא ידבקו בבגדים, אך המחשבה נעלמת, טובעת בעונג הממלא אותו. היא משעינה את כתפיה על השטיח ואוחזת בשדיה. למרות האפלולית אלון מבחין באצבעותיה מעסות וצובטות את השדיים הגדולים והוא חש בריגוש שלה, חם ורטוב, מציף את ערוותה. הוא שולח יד אל שערותיה ומושך את ראשה לאחור ללא עדינות.
"נעים לך ?" הוא שואל, מאלץ אותה להסתכל אליו.
היא מהנהנת, עיניה עצומות למחצה ולשונה משורבבת מעט.
"אני אוהבת…דוגי סטייל." מודה הדוקטור. אלון הודף את ראשה וממשיך.
הפעם הוא אוחז אותה במותניה, אגודליו על ישבנה ושאר אצבעותיו מתחת לאגן. בתנוחה הזו יש לו שליטה מלאה על מידת החדירה והוא מנצל זאת כדי לחדור עמוק יותר, סוחט ממנה אנקה בכל פעם. הדוקטור עוזבת את שדיה ומניחה יד על ערוותה והוא חש בה מעסה את עצמה במרץ בין רגליה. תנועותיו איטיות ומדודות יותר והמכונית מיטלטלת בקצב אחיד, וסרניה חורקים כמו הד מתכתי לרעשים הרטובים, ההתנשפויות והאנקות הממלאים אותה. ידה של הדוקטור נשלחת מתחת לאשכיו ולפני שהוא מבין מה קורה, אצבע חצופה פולשת אל פי הטבעת המיוזע שלו. אלון כבר כל כך מגורה שהוא מתחיל להתפוצץ לתוכה מיד, העונג מכה בו בגלים עזים ואיטיים. הוא גוהר עליה ומחבק אותה בכוח ואז שניהם קורסים על צידם, אגנו ממשיך לפלוט לתוכה ושריריו נרעדים בעודה זועקת באורגזמה שלה. מעיל נופל עליהם מאחד הקולבים, מרשרש בבד וניילון, אך הם אינם שמים לב אליו, שקועים בתחושות המטריפות הממלאות אותם. בדקות הבאות הם צפים באיטיות מעלה מתהומות העונג אל המציאות.
שקט ממלא את חלל המסחרית ושני הזרים מוצאים את עצמם פתאום זה בחברתה המביכה של זו. אלון נחלץ ממנה בעדינות ומניח אותה על השטיח. היא מתחילה לחפש את בגדיה, נבוכה בעליל מהיותה עירומה לידו. היא מתלבשת בחופזה, מבלי לטרוח עם חזיה ותחתונים, ורק ממהרת לכסות את גופה. מבלי להוציא מילה, מאתר גם אלון את בגדיו ומתלבש. זו הפעם הראשונה בה הוא מסיים זיון חד פעמי במכונית והוא מוצא שחוסר היכולת להפנות את הגב אל בת זוגו גורם לו מבוכה רבה.
"טוב, אז…" היא מתחילה בסרבול, פותחת לו את הדלתות האחוריות.
"אה…אני אראה אותך כבר." עונה אלון מבלי להסתכל עליה.
שניות אחר כך הוא כבר בחוץ, צולע בתוך הנעליים שנעל הפוך. בג'יפ הוא כבר מסתדר. חולץ את הנעליים ונועל אותן שוב, מסדר את החולצה והמכנסיים ומעביר יד על השיער. משהו עמום מציק לו בזמן שהוא מניע את הרכב, כאילו משהו רע קרה או עתיד לקרות, אך הוא מתעלם מזה ומתחיל לנסוע. קצת אחרי מחלף בר אילן זה מתגבר, כמו יד קרה שמעסה לו את הלב. הוא נזכר בגברת קליין ואז בסקס שעשה לפני פחות מחצי שעה במסחרית והאשמה פוגעת בו כמו אגרוף בבטן. הרגש זר לו. על אף שאינו שגלן כפייתי, יצא לו מדי פעם לזיין מאחורי הגב של החברה הנוכחית, אך מצפונו מעולם לא הציק לו. מוזר לו גם שהוא מתייסר בגלל גברת קליין. אחרי הכל, זה סתם איזה קטע מטורף כזה, לא ? "פעם זיינתי איזה אחת בת שבעים. דווקא הייתה כוסית!"
עד סוף הנסיעה יש לו בחילה איומה. כאשר הוא מגיע אל ביתה של גברת קליין הוא מתקלח, נכנס למיטה ונרדם מיד.
* * *
הוא מתעורר כאשר גברת קליין קמה מהמיטה, אך ממשיך להישים עצמו ישן. בחצי השעה הקרובה, הוא נשאר במיטה, מקשיב לה מבצעת את ההתעמלות המצחיקה שלה במטבח, ומשתדל שלא לחשוב על ליל אמש בחוסר הצלחה מעורר רחמים. הוא לא חייב לה כלום, הוא משכנע את עצמו, והיא בטח לא מצפה ממנו לשום דבר. זה סתם קטע. היא חרמנית והוא חרמן והם הזדיינו פעמיים. אנשים מבוגרים. זה לא שהוא חבר שלה או בעלה, נכון?
בסוף הוא קם מהמיטה, מתרחץ ונכנס אל המטבח.
"בוקר טוב." היא מחייכת אליו. נדמה לו שהוא רואה שמץ של משהו בעיניה. לעג ? האשמה?
"בוקר אור." הוא עונה ולבו מתכווץ.
"חזרת מאוחר אתמול. דאגתי לך מעט."
"כן…אני…" הוא מתחיל אך היא קוטעת אותו.
"…כבר שכחתי מה זה להיות אימא לבחורים בגילך…" היא מחייכת.
החיוך שלה כן ונעים ואלון משוכנע פתאום שהיא אינה חושדת בדבר. הוא מחייך אליה בחזרה, ולבו קל פתאום, ומלא אור. עד שייגמר הקטע איתה, הוא לא יתחיל עם אף אחת, הוא גומל בלבו. הם אוכלים ארוחת בוקר ביחד ולאחריה אלון מתקשר לשמאי. עד שזה מגיע הוא עובד על הפרויקט שלו בסלון בעוד גברת קליין מנקה אבק מבובותיה.
* * *
השמאי מתגלה כאמנון, חבר טוב של ההורים שלו. הוא נזכר במעומעם בכמה מפגשים משותפים של שתי המשפחות, אף כי בעשר השנים האחרונות התרחק מחבריו של הוריו ומשפחותיהם. אמנון מזועזע לשמוע על השריפה, וכעבור עשרים דקות נעצר האיסוזו שלו מול החורבות.
"מה העניינים, גבר ?" שואל אמנון, ויוצא מהמכונית. הוא העלה הרבה משקל מאז שראה אותו אלון בפעם האחרונה, ורוב שיערו נעלם. אביו נראה טוב בהרבה, חושב אלון בגאווה.
"יכול להיות יותר טוב." הוא אומר ולוחץ את ידו של השמאי.
"מה שנכון, נכון, אבל יכול להיות גם יותר גרוע. לפחות אף אחד לא נפגע." אלון מסכים איתו ושניהם מתחילים להסתובב בין החורבות.
כמעט כל זיכרונות ילדותו קשורים באופן זה או אחר בבית, ומראה שברי הקירות המפויחים מכאיב לו ופוצע אותו. כמעט דבר לא נותר מהפריטים שמילאו את הבית : מה שלא השמידה האש, הרסו המים ושברי הגג. כחצי שעה הם מסתובבים בבית, אמנון שואל שאלות בדבר חפצים שהיו בבית ומיקומם, ואלון עונה כמיטב יכולתו. כאשר הם מסיימים הם יוצאים מהמגרש.
"תראה," פותח השמאי. "סך הכל, יכול היה להיות יותר גרוע. אבא שלך בן אדם זהיר. יסודי. הכל מבוטח. מה שאני מציע עכשיו, וזאת החלטה שלך, זה להתחיל להרוס כבר עכשיו, כדי להכין את השטח לבניה."
"כבר ?"
"תראה, זה לוקח זמן להכין מגרש לבניה מחודשת. עדיף, לדעתי, שההורים שלך יוכלו להתחיל לבנות כמה שיותר מהר, ולא יתחילו להסתבך עם להרוס את המבנה."
אלון חושב על זה קצת, ומהנהן.
"יופי," טופח אמנון על כתפו. "אני אתן לך טלפון של קבלן הריסות. דבר איתו."
אמנון מוציא כרטיס ביקור מכיסו, מדפדף בטלפון הסלולרי עד שהוא מוצא את הטלפון של קבלן ההריסות ומשרבט את המספר על הכרטיס.
"אני אדבר איתו." אומר אלון בקדרות.
"בסדר, אבל אני כבר אפנה אותו אליך. יאללה, גבר, להתראות" טופח אמנון על כתפו. "תודיע לי כשיהיה לך קשר עם ההורים שלך."
"בסדר." עונה אלון, ואמנון מסתובב והולך.
אלון עומד לבדו במגרש החרוך, בין שרידי ביתו המפויחים. השמש קופחת על ראשו ופניו מיוזעים, אך הוא אדיש להם, שוקע לאיטו במלנכוליה. הוא מסתובב בחוסר מעש במגרש, מדשדש בין ההריסות, וגוש גדול מתחיל להיבנות בגרונו. רגליו נעצרות מול מוט ברזל מפויח העומד על האדמה, חלקו התחתון נתון בגוש בטון. עמוד הכביסה, מבין אלון ומתחלחל. מעמוד זה תלה אביו נדנדה לו ולאחותו כאשר היו קטנים. בשנים הבאות שימש העמוד כסל כדורסל או יתד גדולה לאוהל. את עמוד התאורה בבר המצווה שלו חיברו אלון ואבא לעמוד זה שעכשיו עמד לבדו, עקור ומפוחם.
מבלי לחשוב, אוחז אלון בידיו את העמוד ועוקר אותו. העמוד כבד, אך לא בלתי ניתן לשליטה. הוא גורר אותו וניגש אל קיר מושחר שהיה פעם קיר המטבח. בתנועה סיבובית הוא מניף את מוט הברזל בכוח, מטיח את הבטון בקיר. בקע נפער בשחור, חושף מתחתיו בלוקים חיוורים, ממצמצים באור השמש. הוא מניף את מוט הברזל בשנית והבקע הופך לחור. שוב הוא מכה ושוב, והקיר מתחיל להישבר. לאחר מספר דקות לא נותר זכר מהקיר. אלון מגחך וניגש אל הקיר הבא.
קיר זה עמיד יותר ומכותיו של אלון מזיקות לו פחות. אלון מכה בעוצמה, וזרועותיו מזדעזעות מעצמת המכה הנגדית, אך הוא מכה שוב. במכה הבאה הוא כבר שואג בכעס, והצעקה מסייעת לו לתעל את זעמו כנגד הקיר. הקיר מתחיל להיבקע ואלון מגביר את עוצמת חבטותיו, גוש הבטון קורע נתחים מהבלוקים. הוא לא שם לב באיזה שלב הופכות שאגותיו ליבבות, אך כאשר הקיר נחרב סופית, לחייו רטובות לגמרי, ולא מזיעה.
אחרי הקיר הזה יש עוד קיר, ואחריו עוד אחד. מדי פעם נעצרים שכנים מחוץ לחצר. חלקם מזהים את הצעיר המשתולל ורובם לא, אך הבעת פניו רחוקה מלהזמין שיחה. אלון בקושי מבחין בהם, ורק במעומעם מבחין בפניה של גברת קליין מדי פעם, מציצים בו בסקרנות ודאגה ממרפסת ביתה. השעות נוקפות אך הוא לא מאט. קיר אחר קיר קורסים תחת מהלומותיו של אלון עד שהם נעלמים כולם, הופכים לערימות מפויחות על מגרש שחור ומצולק.
השמש כבר מתחילה לשקוע כאשר אלון מרגיש יד רכה על כתפו ומסתובב.
"אני חושבת שסיימת." אומרת גברת קליין בשקט.
אלון מהנהן ואצבעותיו קפואות הכאב שומטות את מוט ההרס שלו. גברת קליין אוחזת בידו הפצועה ושניהם מתחילים לפסוע אל ביתה. הג'קוזי כבר פועל כאשר הם מגיעים אל חצרה, המגש ועליו בקבוק הליקר והכוסות כבר מונח בצדו.
"שב" מורה לו גברת קליין על כסא עץ לצד הג'קוזי. אלון מציית, ורק כאשר הוא מתיישב הוא מבין כמה כואב גופו.
גברת קליין חולצת את נעליו וגרביו במהירות. היא מורה לו להרים את ישבנו ומפשיטה את מכנסיו ותחתוניו ביחד.
"ידיים." היא מצווה והוא מרים את אותן בגניחה כדי לאפשר לה להסיר את חולצתו. כאשר הוא עירום היא מובילה אותו אל המים מבלי להיכנס בעצמה, מגישה לו כוסית ליקר ונכנסת אל הבית.
המים חמים מכפי שהיו בפעם שעברה, אך הוא מניח שהיא עשתה זאת בכוונה, כדי להקל על שריריו הכואבים. הוא מתרווח בזהירות ולוגם, מוחו משייט באיטיות. הוא לא חשב שייקח את שרפת הבית קשה כל כך. הוא כבר קבר חבר מהלימודים שנהרג בתאונת דרכים וכשסיוון אלוני הודיעה לו שהיא רוצה להיפרד אחרי שהיו שנה ביחד, הוא הרגיש את ליבו נקרע ונלעס. הכאב הזה שונה. הוא התחיל כסתם ניג'וס בבוקר, הפך לרגש טורדני ועוכר שלווה אחר כך ואחר הצהריים נדמה היה לו כאילו הוא נאבק בו בתוך מוחו ממש, אכזר ואפל וארוך ציפורניים. הוא לא רוצה לחשוב על זה. לא רוצה לחשוב על מה שאבד. הוא מאלץ את עצמו לחשוב על משהו אחר. משהו מגניב. סקסי.
גברת קליין?
הוא מגחך לעצמו ולוקח עוד שלוק. זה עדיין מוזר לו לזיין אותה. פעמיים כבר, הוא מזכיר לעצמו. אתמול במטבח ושלשום בלילה. הוא נזכר בזיון הראשון, בלילה. איך הוא התחרמן ממנה והתבאס מזה. איך שעזב את מיטתה. ההפתעה של למצוא אותה פתאום לידו. הזיון. מה היא אמרה בסוף ? משהו על בעלה?
"הוקל לך ?" שואלת גברת קליין. היא צועדת מתוך הבית, לבושה בבגד הרחצה שלה, ונכנסת אל הג'קוזי.
אלון מהנהן. הדבר השחור שמילא אותו קודם נחלש לאיטו.
"גדלת בבית הזה" היא ממשיכה בזהירות.
אלון לא עונה. הם יושבים בשקט בג'קוזי, מניחים לערב לעטוף אותם לאיטו.
"לא חשבתי שזה יהיה לי קשה כל כך" אומר אלון לבסוף. "בהתחלה חשבתי 'יאללה, סבבה, יבנו בית חדש מהביטוח'."
"קשה לאבד את בית ילדותך." מסכימה גברת קליין. "תרצה לשוחח על כך ?"
"לא." משיב אלון ונזכר.
"מה אמרת אז בלילה ?" הוא משנה את הנושא. "משהו על זה שזו הפעם הראשונה שאת עם מישהו מאז שבעלך נפטר ? כאילו, לפני זה…לא הבנתי."
הפעם תורה לשתוק. למשך מספר דקות שניהם דוממים, עד שהיא אומרת:
"אמרתי אז שזו הייתה הפעם הראשונה שאני שוכבת עם גבר זר מאז שבעלי נפטר. הבנת נכון."
"ז'תומרת, שלפני שהוא נפטר היית עם גבר זר ?"
גברת קליין מהנהנת ואלון מוצא את עצמו נדהם. זה שהיא זיינה לו את הצורה זה איכשהו נתפס כבר, אבל לבגוד בדוד אהרון ? זה כבר נראה לו מוגזם. אלף שאלות רצות לו בראש.
"אבל אמרת שאהבת אותו." הוא נזכר.
גברת קליין מחייכת במרירות ומהנהנת.
"נכון. הוא הגבר היחיד שאי פעם אהבתי."
"אז למה ?" שואל אלון. "ועם מי ?" הוא מוסיף כאשר אינה עונה לשאלתו הראשונה.
"אל דאגה" עונה גברת קליין. "לא מישהו שאתה מכיר, זה לא היה בארץ."
"לא היה בארץ ? אז איפה ?"
"בגרמניה. מדי שנה נסעתי למספר שבועות לגרמניה לטפל באבי."
"ושם היית..?"
"כן."
אלון לא אומר דבר, מניח לדבריה לחלחל. בדיעבד הוא נזכר שמדי שנה הייתה גברת קליין נוסעת לחוץ לארץ, אבל היה לה מישהו?
"ואהבת אותו..?" הוא שואל.
"את מי ?"
"את הגרמני."
"לא, הרי אמרתי לך" עונה גברת קליין קצרות. "אהבתי רק את אהרון."
"אז למה ?" שואל אלון, אך רק הצרצרים עונים לו.
* * *
אחר כך הם יוצאים מהג'קוזי. גברת קליין ניגשת לחדרה להחליף בגדים, ואלון מוציא לעצמו בגדים נקיים מתיקו. כדאי שיתחיל לחשוב על קניית בגדים חדשים, מכיוון שרוב בגדי החורף שלו אופסנו אצל הוריו. שקית הגרביים שלו ריקה. שיט, הוא מחליף זוג אחרי כל פעם שהוא משחק כדורסל, ואלה תמיד חסרות לו. הוא ניגש אל חדר השינה כדי לשאול את גברת קליין אולי יש לה איפה שהוא גרביים.
גברת קליין עומדת בגבה אל הדלת ומתנגבת. רגלה האחת ניצבת על הרצפה והשניה על המיטה, ואותה היא מנגבת במגבת לבנה. גופה של גברת קליין חיוור, ומעט נימים תכלכלים נראים מתחת לעור ירכיה וקרסוליה. לפתע היא מסתובבת אל הכניסה ואלון נרתע בבהלה.
"צא מכאן!" היא נוזפת בו וממהרת להתכסות במגבת.
"אני רק רציתי…"
"צא מכאן, והנח לי להתלבש!" היא כועסת.
אלון מסתלק מהחדר, נבוך ומבולבל. כאילו, הוא כבר זיין אותה, פעמיים, אז מה הקטע ? הוא מסתובב בסלון, ניגש אל המקרר, מוציא לעצמו מים וחוזר אל הסלון שוב, אל ספרי הלימוד שלו. הוא מנסה לשקוע בספר, או לפחות להבין מה רוצה ממנו המחבר, אבל הוא לא מרוכז, ובסוף הוא מוצא את עצמו סתם בוהה בתמונות שעל הקיר. הוא קם מהספה כדי לראות אותן מקרוב יותר. התמונות מתעדות את טיולי משפחת קליין בארץ. משפחת קליין בכותל. משפחת קליין בחרמון. משפחת קליין בנחל עמוד. גברת קליין עצמה נעדרת במחצית מהתמונות ובאלה אשר בהן היא מופיעה, היא נראית קפואה או אדישה, בניגוד לעליצות של הדוד אהרון ובנם יאיר. אף כי ברור שהיא הזדקנה מאז שצולמו התמונות, בעיניו היא יפה היום כמעט כפי שהייתה אז.
"אינני חשה בנוח עם מראה גופי." אומרת גברת קליין לידו והוא מסתובב אליה.
"אין לך מה להתבייש, את…" מתחיל אלון אך גברת קליין מנופפת בידה בחוסר סבלנות.
"…אני זקנה ויש לי גוף של אישה זקנה. אינני חשה בנוח כאשר למחשבה שמישהו צופה בי בעירום."
אלון רוצה למחות אך נמלך בדעתו וחוזר להתבונן בצילומים.
"שנאתי את הטיולים האלה." היא אומרת.
"כאן את צילמת ?" מחווה אלון אל עבר תמונה בה מצולמים יאיר והדוד אהרון לבדם בשער האריות.
"לא. תמונות בהן אינני מופיעה, הן מטיולים אליהם לא יצאתי."
"ולמה לא יצאת ? זה יכול להיות נחמד, לא ?."
"אינני אוהבת את הארץ הזו." אומרת גברת קליין בחדות ואלון משתתק.
היא מתרחקת מעט, בוחנת אותו ושואלת: "יש לך בגדים יפים יותר ?"
"בגדים יפים יותר ?" הוא שואל ואז מבחין בבגדיה שלה. היא לובשת שמלה הדוקה, כחולה כהה, ועונדת תכשיטי זהב. צמיד עדין, שרשרת קלועה ועגילים תואמים. לרגליה היא גורבת גרבי רשת ארוכות והוא אינו יכול שלא לתהות אם לא מסתתרת לה גם חגורת בירית אי שם מתחת לשמלה. היא נראית אלגנטית. סקסית.
"אנחנו יוצאים ?" הוא שואל והיא מהנהנת.
"חשבתי לעודד אותך. נראית מעט…מלנכולי היום."
לבו מתרחב לרגע והוא מחייך אליה ומתקרב, אוסף אותה אליו באומץ פתאומי.
"אולי תעודדי אותי כאן ?" הוא שואל. ידו השמאלית מרימה בעדינות את סנטרה ופיו פוגש בשלה. שפתיה מהססות לרגע ואז היא נעתרת לו ומפשקת אותן, מניחה ללשונו לחדור אל חלל פיה וגופה הצנום מצטמרר כאשר ידו הימנית גולשת מטה במורד גווה עד שהיא נחה על ישבנה.
אלון מתעודד מהצלחתו ושולח את ידו השמאלית אל קדמת שמלתה. אצבעותיו אוספות את הבד הכחול מעלה ובאותו הזמן כריותיהן מתחככות במכוון בערוותה, והיא גונחת אל תוך פיו. לשונותיהם מרקדות זו סביב זו בתאווה וגופה נרפה בזרועותיו, כאשר לפתע היא מתקשחת, הודפת את ידו השמאלית ונסוגה ממנו.
"מה קרה ?" הוא שואל.
"עלינו לצאת כבר." עונה גברת קליין ומתחילה לפסוע לכיוון הדלת תוך שהיא מסדירה את שמלתה.
"כוס אמק היציאה הזאת." הוא נוהם, חרמן ורעב אליה. היא מביטה בו מעבר לכתפה במבט שיש בו שמץ של משובה ונדמה לו שהיא מתגרה בו בכוונה. הוא מתחיל לצעוד אליה, נחוש לסיים את מה שהתחילו אך היא כבר פותחת את הדלת ויוצאת מהבית במהירות, מעכסת על המרפסת. כאשר הוא מגיע אליה ומניח את ידו על כתפה היא כבר במדרגות היורדות מהמרפסת.
"קדימה, לך להחליף בגדים!" היא מסתובבת ונוזפת בו, עיניה מיתממות.
"לא, קודם נגמור את מה שהתחלנו." תובע אלון. הוא מנסה למשוך אותה אליו אך היא מצליחה להתחמק ממנו וממשיכה להתקדם אחורה אל השער, גופה פונה לעברו.
"תמצא גרביים של יאיר במגירה העליונה בארון הבגדים הימני" היא ממשיכה בחיוך מסוים ומסתובבת, מטופפת החוצה. "אני אחכה לך ליד המכונית."
אלון מבין שהוא שוב הפסיד באותו משחק שרק כעת הוא מתחיל להבחין בקיומו. הוא נושף בתסכול וחוזר אל הבית כדי להתלבש. כעבור חמש דקות הוא כבר לבוש בבגדי היציאה. הוא יוצא מהחצר וניגש אל הג'יפ, שם מחכה לו גברת קליין.
"לאן אנחנו יוצאים ?" הוא שואל כאשר שניהם בתוך הג'יפ.
"לאופרה." עונה גברת קליין.
"אופרה ?" מזדעזע אלון. "מה אופרה ? איזה אופרה ?"
" Die lustige Witwe" היא עונה. "האלמנה העליזה."
———————
לחלק ד'