רימונים, חלק ד’

לחלק הקודם
גברת קליין מציצה בשעונה.
"מהר," היא אומרת. "לבל נאחר."
אלון מצחקק.
"אמרתי דבר מצחיק ?" היא שואלת.
"מצטער, העברית שלך מצחיקה אותי." הוא מתנצל. "את המון שנים בארץ, למה את מדברת ככה ?"
"עלייך להבין כי דיברתי מעט מאוד עברית עם ישראלים בשנותי בארץ. בבית דיברנו גרמנית ורוב חברינו היו יוצאי גרמניה כמונו. עברית שוחחתי בעיקר עם תלמידי בבית הספר הדיפלומטי."
"תלמידים ? היית מורה ?"
"לימדתי בעיקר אומנות ומוסיקה בבית הספר הדיפלומטי אך כאשר היו דיפלומטים גרמניים שרצו בכך, לימדתי את ילדיהם ואותם עברית."
"איזה דיפלומטים גרמניים רוצים ללמוד עברית ?" משתומם אלון.
"דתיים" היא עונה. "אנשים דתיים השמחים ללמוד את שפת התנ"ך."
"ומה עשית לפני כן ? בגרמניה ?"
"בגרמניה למדתי בקונסרווטוריום והייתי מודל במגזינים. הייתי…מלכת יופי. לפני שפגשתי באהרון הייתי מה שקרוי…נערת זוהר. אהה… חיי החברה הגבוהה."
"היה כיף ? מסיבות, נשפים, כאלה ?"
"ריקודים ונשפים, יאכטות ותכשיטים." היא נזכרת בערגה. "בהתחלה גם אהרון אהב את החיים הללו, ולמעשה נפגשנו בנשף, אך לאחר מספר שנים מאס בהם."
"מה קרה ?"
"הוא נדבק בחיידק הציונות הארור והחליט שעלינו לעלות לארץ."
"ואת לא רצית ?"
"הארץ הזאת זה הדבר הכי גרוע שאירע בחיי." היא אומרת בחדות. "היא פראית. אלימה. האנשים וולגריים. חסרי כבוד. חסרי תרבות. וחם כאן כמו בגהינום. השמש השטנית שלכם מתאימה לכאן כמו…"
"והוא לא הסכים להישאר בגרמניה ?"
"לא."
"וגירושין..?"
"אהבתי אותו יותר מדי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שיהיה עלי להיפרד ממנו."
"אז את אוהבת אותו והוא את ארץ ישראל ?"
גברת קליין שותקת ומביטה בחלון.
"תגידי," משנה אלון את הנושא. "ולמה סילקת אותי היום מהחדר שלך ?"
היא שותקת עכשיו, ורק נהם המנוע החרישי ומלמול הרדיו ממלאים את המכונית.
"הייתי יפה פעם. יפה מאוד."
"את עדיין…" מתחיל אלון אך היא קוטעת אותו.
"שה. זכיתי בתחרויות יופי בגרמניה, כבר אמרתי לך ? חשבתי שכך יתנהלו חיי, ואהבתי את זה. אהבתי להיות יפה."
"אבל…" מנסה אלון שוב והיא קוטעת אותו בשנית.
"קשה לי לצפות היום בגופי קמל. אל תנסה להכחיש זאת. אני זקנה אך איני עיוורת. אני מעריכה את אדיבותך, אך הראי אינו משקר. התברכתי בגנים טובים וההתעמלות והדיאטה עוזרות, אבל גופי קמל. חזי צנח. ישבני נפול. דליות פושות ברגלי ושרירי נחלשים ומצטמקים מדי יום, משאירים אחריהם עור מדולדל. אינני יודעת מה אתה מוצא בי. תמיד נמשכת לנשים מבוגרות ?" היא שואלת בחשדנות.
"לא. אף פעם לא שכבתי עם מישהי מבוגרת ממני" אומר אלון. "אני נמשך לנשים. את אישה. זהו."
היא משתתקת והוא שומע אותה מושכת באפה ומקנחת אותו במטפחת. עמודי התאורה מאירים את פניה בהבזקים כתומים כאשר הוא מביט בה, ונדמה לו שעיניה לחות.
"תודה." היא אומרת.
"על מה ?" הוא מתפלא, אך היא אינה עונה.
* * *
הכניסה לתל אביב פקוקה באופן מפתיע לשעת ערב זו. טור המכוניות מזדחל ונעצר חליפות ועשרות פנסים אדומים בוהים בהם בשעמום.
"אני שונא פקקים." הוא אומר ומתופף על ההגה.
גברת קליין לא אומרת דבר, רק ממתינה בסבלנות.
"מה הם עומדים שם ככה ? למה הם לא זזים ?" הוא מתרגז.
גם הפעם לא אומרת גברת קליין דבר. היא מניחה את ידה על עורפו ומשחקת בתלתליו החומים.
"אני שונא לעמוד. ואני שונא לחכות. ופקק זה לעמוד ולחכות סתם ו…"
אלון משתתק כאשר ידה מחליקה במורד צווארו ופולשת באדישות אל הצווארון של חולצת הכפתורים שלו.
אצבעותיה הגמישות צובטות את פטמתו השמאלית והוא מצטמרר. היא מתירה מעט חגורת הבטיחות שלה ורוכנת אליו, מקרבת את שפתיה לאזנו אך לא נוגעת בה ורק הבל פיה מצמרר אותו שוב. אצבעותיה עוברות לפטמה השניה אך הפעם היא אינה צובטת, רק מסתובבת סביבה בעצלתיים תוך שהיא נושפת בעדינות אל תוך אוזנו. אצבעותיה מזדחלות שוב אל הפטמה הימנית והיא שוב צובטת אותה. כאשר היא חוזרת אל הפטמה השמאלית הוא מוצא עצמו מייחל לכך שאצבעותיה יגעו בה. הפטמה זקורה ורגישה כל כך עד שנדמה לו כי כל עצבי גופו מתנקזים אליה. לשונה מחליקה לרגע אל תוך אוזנו והוא גונח בקול רם. רכב צופר מאחור והוא סוגר לאיטו את הפער שפתחה המכונית שלפניו.
למרבה התסכול אצבעותיה עוזבות את פטמותיו אך מתחילות לפרוף את כפתורי חולצתו בזה אחר זה. לאחר מכן היא פותחת את חולצתו לרווחה ומשחררת לחלוטין את חגורת הבטיחות.
"אל תעשה תאונה." היא מתרה בו ברצינות ואלון מנסה שוב להתרכז בכביש, אך מתקשה בכך למראה ראשה הכסוף הרוכן אל חזהו העירום.
שפתיה מנשקות את פטמתו הימנית, רכות ורטובות, בעוד אצבעות ידה השמאלית מלטפות את פניו. בוהן מונחת על שפתיו והוא ממהר לפשוק אותן, יונק את האצבע בתאווה, משתדל לשים לב לרכב שלפניו. היא עוזבת את פטמתו הימנית ועוברת אל השמאלית, המשתוקקת למגע, אך במקום למצוץ אותה היא שוב מסתובבת סביבה עם הלשון, נזהרת שלא לגעת בה. אלון שולח יד נואשת, מנסה לכוון את ראשה את הפטמה הרעבה אך היא מתחמקת ממנו בקלות. הוא היה מנסה בשנית אילו לא היה חש באצבעות ידה הימנית, אשר נחו עד כה על ירכו, מתחילות לפתוח את כפתורי מכנסיו. היא פותחת את מכנסיו ואיברו הזקור מנסה לזנק לחופשי אך נבלם על ידי בד תחתוניו. תחת שתשחרר את הזין האומלל, היא מעבירה עליו את ציפורן הזרת שלה בתנועה איטית מלמטה למעלה, שולחת גלי עונג בגופו דרך בד התחתונים. היא מתחילה לנשק את חזהו, מנשקת, יונקת ונושכת נשיכות זעירות בעוד אצבעה מטיילת דרך הבד על זקפתו באותה איטיות מטריפה.
הנהג מאחור שוב צופר לו בכעס ואלון מבין ששוב לא הבחין כי הרכב שלפניו התקדם. הוא ממהר לסגור את הפער, מקלל את הנהג שמאחוריו ואת עצמו גם יחד. כאשר תשומת לבו חוזרת אל הנעשה בתוך הרכב הוא מוצא שגברת קליין נטשה את חזהו וכעת היא נודדת מטה, מלחכת את בטנו השרירית. ידה הימנית מלטפת את איברו בקצות האצבעות, כריותיהן נוגעות-לא-נוגעות בו, קלילות כרמז, רכות כפיתוי. הוא שולח את ידו לשחרר את איברו אך היא סוטרת לו בחדות והוא מושך את ידו בחזרה. הוא כל כך מגורה עכשיו עד כי גם הסטירה על ידו מענגת אותו באופן מוזר.
ראשו נמוך עכשיו כל כך עד שהוא חש בשערות ראשה מלטפות את הזין הכלוא, המשתוקק. היא מסלקת את ידה המלטפת ומניחה לו להמתין, שפתיה מרחפות מעל בד תחתוניו המתוח. חמש, עשר ועשרים שניות הוא ממתין כך, ליבו הולם בקרבו, פיו יבש, עד שהיא מקרבת בעדינות את פיה אל איברו. היא נושכת אותו בעדינות דרך הבד, לשונה מרקדת על הקשיות הלוהטת. אם היא לא תשחרר לו את הזין מהתחתונים ותתחיל למצוץ לו כמו שצריך בשניות הקרובות, הוא חושש כי יתחיל לצרוח. הוא שוב שולח את ידו מטה. חייב לשחרר את הזין, זה כבר כואב מדי. היא מנסה לעצור אותו, אך הוא מזיז את ידה בכוח, נחוש להסיט את הבד מאיברו.
נקישה נשמעת לפתע מחלון הנהג ושניהם מזנקים בבהלה, גברת קליין מזדקפת מהר. מתנדב משא"ז מבוגר עומד שם, פנס בידו ורובה ארוך על כתפו. מאחוריו עומדים מתנדבים נוספים, חלקם שותים קפה, אחרים מפטפטים זה עם זה.
מחסום. זה פשר הפקק, מבין אלון מאוחר מדי. המתנדב נוקש שוב על החלון, מאותת לו להנמיך אותו.
"ערב טוב." הוא אומר.
"אה…ערב טוב." עונה אלון, נאבק בבהלה השולחת אצבעות ארוכות וקרות סביב צווארו.
"הכל בסדר ?" שואל המתנדב.
אין לאלון ספק כי המתנדב ראה דבר מה. הוא מאיר בפנסו לתוך הרכב, מחפש משהו, ואלון ממצמץ, מסנוור לנוכח הפנס רב העוצמה. הוא מנסה לענות אך הפחד משתק אותו והוא לא מצליח לומר כלום.
"כן, הכל בסדר." עונה גברת קליין במתיקות. "נכדי מחזיר אותי לבית האבות."
"הנכד שלך ?" שואל המתנדב בהפתעה והבעת פניו משתנה מחשדנות למבוכה.
"אכן כן. היינו אצל בתי לארוחת ערב וכעת הוא מחזיר אותי לבית האבות."
המתנדב סוקר לרגע את אלון. חולצתו אמנם סגורה אך כפתוריה אינם חפותים ורק כפתור אחד סגור במכנסיו.
האודם על פניה של הזקנה מעט מרוח, אך היא באמת נראית קצת כמו סבתא. הוא מהסס עוד רגע, מבטו מדלג בין שני יושבי הג'יפ ואז נסוג לאחור ומאחל להם ערב טוב, על פניו מסכה לא ברורה של ספק ומבוכה. אלון ממהר לשלב ל D ולהסתלק משם.
"זה היה מפחיד." מודה אלון לאחר מספר דקות. פעם חשב שחוויות כאלה הן מרגשות ומסעירות, אך הוא מופתע לגלות שהוא סתם מבוהל.
"נכון" מודה גברת קליין. "אינני יכולה להרשות לעצמי סקנדל. הנה, הגענו. פנה כאן שמאלה."
בחניון התת קרקעי פוגשת גברת קליין מכרים, זוג קשישים לבושים בבגדי ערב. בני הזוג נראים לאלון כמו שבני שבעים צריכים להיראות. צעדם נוקשה בהרבה, האישה כפופה מעט. גברת קליין נראית צעירה מהם לאין ערוך וחיונית ויפה פי כמה וגאווה מוזרה ממלאת את ליבו של אלון. הוא מבחין שעל אף שזוג הקשישים משוחחים בינהם בעברית, אליה הם פונים בגרמנית.
גברת קליין מציגה אותו כשכנה המתעניין באופרה, והם מחליפים מילות נימוסין. הם לא ידעו שהצעירים של היום מתעניינים באופרה. אלון מצנן את התלהבותם ומסביר שהוא רצה לראות מה זה ושגברת קליין הציעה לו לבוא איתה. למען האמת, מה שהוא רוצה באמת עכשיו זה לכופף את הזקנה ולדפוק אותה עד שהיא לא תוכל ללכת יותר.
החרמנות חוזרת אליו והוא מנצל את הצפיפות שבמעלית העולה מהחניון כדי להניח את ידו על ישבנה של גברת קליין ולחפון קצת להנאתו. לא רק שגברת קליין אינה מזיזה את ידו, היא אף נדחקת אליו, מעניקה בכך גישה נוחה לאצבעותיו לפלוש לאזוריה הצנועים, מעל בד השמלה. אצבעו מוצאת את פי הטבעת שלה והוא משפשף אותו בעדינות מתמקד באזור הרגיש, אך מדי פעם מנמיך עד שפתי ערוותה. בהנאה סדיסטית הוא מבחין כיצד דיבורה של גברת קליין הופך למהוסס יותר וקטוע יותר, ואף מבלי להבין את השפה הוא שומע יותר שתיקות והתנשפויות בדבריה. מכרתה של גברת קליין שואלת אותה משהו בטון מודאג, אך לפני שהיא מספיקה לענות נפתחות דלתות המעלית והם יוצאים החוצה.
ברחבה שמול הכניסה לאולם מזהה גברת קליין מכרים נוספים. בני החבורה מפטפטים בעליצות בתערובת של עברית, גרמנית ומעט יידיש, וקל לאלון להתרשם כי לפניו חבורה מגובשת היטב של אנשים המכירים איש את רעהו מספר עשורים. גברת קליין מציגה אותו שוב והוא לוחץ מספר ידיים ומחייך אל מכריה של גברת קליין. אחת הקשישות, אישה חדת מבט הלבושה בחליפה ירוקה ושעונה על מקל, מעירה דבר מה בגרמנית ואנשי החבורה מצחקקים ונועצים בו מבטים. הוא מנחש שהיא העירה הערה מבודחת על טיב הקשר בינו לבין גברת קליין ומתחיל לצחוק גם הוא לנוכח האירוניה.
בני החבורה נכנסים לאולם, מדשדשים באיטיות לעבר אזור בחלקו השמאלי של האולם. הוא מנצל את האפלולית כדי לרכון אל אזנה של גברת קליין.
"כשיכבו את האורות," הוא לוחש באומץ. "אני רוצה את התחתונים שלך."
היא מסמנת לו לקרב את אזנו אל פיה.
"אינני יכולה לתת לך אותם." מענגות שפתיה את אזנו.
"למה ?" הוא שואל. "זה יהיה כיף."
"מפני שאיני לובשת אותם." היא מתנצלת בלחש והוא חש בפיו מתייבש מיד.
הם מגיעים למקומות שלהם ומתיישבים, וגברת קליין פוצחת בשיחה משועשעת עם הגבר המבוגר שלידה. אלון רוצה להגיד לה משהו שנון או סקסי, אך לא יודע מה בדיוק ולפני שהוא מצליח להתרכז פונה אליו הקשישה שלידו. מתברר שזו פאולה, הבדחנית שהעירה את אותה הערה בלובי, והיא מתחילה לחקור אותו לגבי טיב יחסיו עם גברת קליין. יש נימה מסוימת בשאלותיה שאלון אינו מבין, סרקזם או שמחה לא ברורה לאיד. בשנה ב' באוניברסיטה הצטרף אליהם ללימודים חנן, בחור שלמד קודם לכן בטכניון ומיד זכה להערצת חבריו ללימודים. בכל זאת, טכניון. הוא טען שחברה שלו שנאה את חיפה ובגלל זה הם עזבו שם אבל כמה חודשים לאחר תחילת הסמסטר התברר להם שהעיפו אותו כי הוא נכשל בבחינות. נימת דבריה של פאולה כלפי גברת קליין מזכירה לו את התייחסותם לחנן לאחר הגילוי.
פאולה שואלת אותו שאלות על גברת קליין כשכנה ועל יחסיה עם דוד אהרון. הוא ידע שהיא טסה מדי שנה לגרמניה ? והוא ידע לשם מה ? ומה חשבו עליה השכנים ? היא נחשבה על ידי שכניה לאישה מכובדת או…זולה ? אלון עונה בתמימות לכל שאלותיה. גברת קליין היא אישה מכובדת, בוודאי. כולם יודעים כך. היא טסה לגרמניה לטפל באביה, כמובן. ארשת אכזבה משתררת על פניה פאולה אך היא לא מוותרת. האם הוא יודע ממה היא מתפרנסת כיום ? אלון מופתע מהשאלה ומודה כי אינו יודע וחיוך שבע רצון מופיע על פניה של הקשישה. אולי ישאל אותה בעצמו, היא מציעה. היא הרי לא אוהבת לרכל. לפני שאלון מצליח לשאול אותה בנושא, כבים האורות ועולה המסך.
בסיועה של גברת קליין, אלון מנסה בהתחלה לעקוב אחרי העלילה הפתלתולה. הוא מנסה לזכור מי הוא זטה והאם הוא נשוי לוולנסין או להנה ומה רוצה הרוזן דנילו ומי זאת, לעזאזל, האלמנה העליזה בכל הסיפור, אבל העלילה הסבוכה משעממת אותו והמוזיקה, שמצחיקה אותו בדקות הראשונות, הופכת למעצבנת אחרי זה.
עם השעמום שבה החרמנות. ידה של גברת קליין מונחת על מסעד הכסא. הוא מניח את ידו על ידה בחושך, מתכנן להוביל אותה באיטיות אל מפשעתו, אך להפתעתו היא מושכת את ידה. אלון ממתין עוד מספר דקות ומנסה בשנית, אך היא מושכת את ידה גם הפעם. בצר לו, מנסה אלון גישה אחרת. הוא מניח את ידו על ירכה של גברת קליין. כאשר הוא חש בבד גרביה הדק תחת אצבעותיו הוא נזכר לפתע כי אינה לובש תחתונים וליבו מזנק בחזהו. לפני שהוא מצליח להניע את אצבעותיו במעלה ירכה, משכלת גברת קליין את רגליה ומסלקת את ידו בעדינות אך בנחישות. הוא מלכסן אליה מבט ורואה אותה מנידה בראשה באיטיות. באצבעותיה היא מסמנת לו להמתין. אלון נושף בתסכול ונשען לאחור בכסא, מה עוד יש לו לעשות?
כעשרים דקות אחר כך נוגעת פאולה בידו. הוא מסתכל עליה ורואה שהיא מחזיקה שמיכה בידה ומסמנת לו להעביר אותה הלאה. המיזוג בקיץ מוגזם, ומישהו מבני החבורה היה מאורגן מספיק כדי להביא שמיכות. הוא מעביר את השמיכה שמאלה לגברת קליין, זו מעבירה אותה הלאה ובתוך דקות מכוסים אנשי החבורה. גם גברת קליין משמאלו וגם פאולה מימינו תוחבות את השמיכה לתוך צווארון חולצתן ואלון ממהר לעשות כמותן. מבט שמאלה וימינה מבהיר לאלון כי גם שאר אנשי החבורה מכוסים בצורה דומה והוא בולע רוק בהתרגשות כאשר הוא מבין מדוע סימנה לו גברת קליין לחכות. על ידי מתיחה קלה השמיכה נמשכת מהצוואר ועד הברכיים. כל תנועה מתחתיה לא תיראה למתבונן מבחוץ, בוודאי שלא באפלולית השוררת באולם.
הוא אינו מופתע כאשר הוא חש בידה הרכה על מפשעתו התפוחה. היא פורפת את הכפתור העליון במכנסיו ואז ממתינה מספר רגעים וממשיכה לבא אחריו. מריטת העצבים נמשכת לא יותר משלוש דקות, אך לאלון נדמה כי עד שכל כפתוריו יפתחו, הוא יאלץ להתגלח בשנית. לבסוף פתוחה חזית מכנסיו בשנית ואצבעותיה של גברת קליין מתחילות שוב לטייל לאורך איברו של אלון הכלוא שוב בתוך תחתוניו. הוא גונח בשקט בעונג ותסכול. עונג בגלל האופן בו ציפורניה שורטות אותו בעדינות דרך הבד ותסכול בגלל שאחרי הייסורים שייסרה אותו בג'יפ, הוא יודע שיש לה סבלנות רבה לבשל אותו על אש קטנה. אין טעם, כבר הבין, לנסות לדחוק בה. כל ניסיונותיו הקודמים כשלו, עליו להיכנע לה ולהניח לה לפנק אותו בקצב שלה. לרווחתו, לאחר מספר דקות של ייסורי עונג, היא טופחת על ישבנו בעדינות, ומסמנת לו להרים אותו מעלה. אלון נענה לדרישתה ומתמלא הקלה כאשר הוא חש באצבעותיה מנמיכות לאיטן את תחתוניו ומכנסיו, משחררות את זקפתו לחופשי מתחת לשמיכה. רגע של אימה מציף אותו: האם הוא בטוח שזו אכן גברת קליין הנוגעת בו ? ידו הימנית מגששת בבהלה, אך הוא נרגע כאשר ידה של פאולה מתגלה על מסעד הכסא שמימינו.
אצבעותיה של גברת קליין שבות אל איברו ואלון מזדעזע מעונג כאשר הן סוגרות עליו. מבלי שהרגיש, משחה גברת קליין את ידה במשחה או תחליב כלשהו וכעת הן רכות כקטיפה נוזלית ממש. היא אינה מניחה לו ליהנות מתחושה המושלמת של עבודת יד רכה ומיומנת, אלא מהתלת בו, מרחפת על איברו ופורטת עליו. אלון מתאמץ מאוד שלא לזוז או לגנוח, אך הוא נאלץ לנשוך את שפתיו בכוח על מנת להישאר כך. לעתים גברת קליין מאוננת לו בשתי אצבעות, בין אצבע ואגודל או בין אצבע ואמה, ולעתים מרפרפת על האיבר בכל כריות אצבעותיה, אך לא בכולן יחדיו.
אלון מגלה שגברת קליין אינה חסרת רחמים לגמרי. מדי כמה דקות היא אוחזת באיברו בחמש אצבעות רכות ומעניקה לו עיסוי חלומי ומושלם, אך כאשר היא מרגישה שהוא מתקרב מדי אל הקצה היא מורידה את שוב את מספר האצבעות הנוגעות בו והוא שוב מתחיל להיטרף, משתוקק למגעה. עיניו מתמלאות דוק של עונג ותסכול, מעולם לא ידע שיוכל להיות מגורה כל כך. היא לא תיתן לו לגמור כך, הוא מבין פתאום. היא נהנית מהמשחק ומהגירוי, אך היא מעדיפה לסיים את שהתחילה בפורום מצומצם יותר. הוא מחליט להטעים אותה מעט מהמנה שלה.
יד שמאל שלו חוצה את הקווים ומוצאת את ירכיה ללא קושי. כאשר היא חשה בידו היא קופצת את רגליה, אך הוא זריז יותר, ומספיק לשתול את ידו בינהן. מזווית עינו הוא מבחין בה מפנה את ראשה אליו באטיות ומשלחת בו מבט נוקב, אך הוא נהנה מהמהלך החדש של המשחק. הוא מפשק את ידו בכוח בין רגליה בעודה מתאמצת לסגור אותן. בעודם נאבקים בשקט, מלכסן אליה אלון את מבטו, מתמוגג למראה הרעד הקל של סנטרה ושפתיה הקפוצות במאמץ. שתתאמץ, הוא זה שמסתובב באוניברסיטה עם קפיץ לחיצה בידו כל היום. המאבק נמשך רגעים מספר אך גילו הצעיר וכוחו של אלון מכריעים לבסוף והזקנה מפשקת את ירכיה בנשיפה רכה.
ככובש שהכריע עיר לאחר מצור ממושך אלון אינו ממהר להיכנס בשעריה. הוא מלטף את ירכיה עטויות הביריות, ממולל את רצועות חגורת הבירית ועולה לאיטו במשעול המרגש של עור ירכיה בואכה מקדשה. החום הרב בחיבור שבין רגליה מקדם את אצבעו בברכה והוא מאלץ אותה לפשק עוד את ירכיה כדי שיוכל לחלל אותה בניחותא.
הוא מתבונן בה כאשר אצבעו חודרת אליה בתנועה איטית אחת ומוצאת אותה חמה ורטובה. היא לא מוציאה הגה אך פיה נפתח ונסגר חליפות ולרגע היא נושכת את שפתיה. אלון מתעודד מתגובתה ומתחיל לאונן לה מתחת לשמיכה. הוא אינו משחק בה כפי שעינתה אותו אלא מזיין אותה באצבעו בתנועות אטיות ומדודות. לא חולפת דקה וגברת קליין מתחילה לנוע על מושבה בחוסר נחת, אך אלון לא חס עליה ואצבעו ממשיכה לזיין אותה. גניחה קלה בוקעת לפתע מפיה של גברת קליין ואלון מסלק במהירות את ידו. שכנה של גברת קליין נפנה אליה ושואל אותה דבר מה, אך היא מנידה בראשה לביטול ומכחכחת בגרונה, משל הייתה צרודה.
אלון מרוצה מעצמו ורוצה לחדש את התקפתו, אך להפתעתו גברת קליין ממלמלת התנצלות, קמה בזהירות ממקומה תוך שהיא נחלצת מהשמיכה ומתרחקת שמאלה בשורה. הוא ממהר לסדר את מכנסיו ולחשוב. ללא ספק היא ניצלה את המבוכה כדי להסתלק ממנו ולהסתדר מעט. לאן תלך ? לשירותים. הוא סופר בלב עד חמישים ואז קם, מתנצל בפני פאולה ויוצא ימינה.
אוזניו נרגעות מעט כאשר הוא מתרחק מהשאון באולם. שלט זוהר וירקרק מכוון אותו: אל שירותי הגברים ימינה, שירותי הנשים משמאל. הוא פונה שמאלה.
קול זרימת מים נשמע כאשר הוא מתקרב אל שירותי הנשים ומיד אחריו קול מפוח האוויר החם. הוא נעמד בדלת ורואה את גברת קליין מסיימת לשטוף את ידיה. היא מסדרת את שמלתה ומתחילה לפסוע לכיוון הדלת כאשר היא מבחינה בו. היא נעצרת על עמדה ומבט של חיה לכודה ממלא לפתע את עיניה, אך יש בהן משהו נוסף. אותו מבט אומד-בוחן שראה בעבר.
"מישהו יבוא." היא אומרת בשקט אך הוא כבר מתקרב אליה. הוא אוחז בזרועה וללא אומר גורר אותה איתו אל תוך החדר.
"אינני יכולה להרשות לעצמי סקנדל." מסננת גברת קליין ומנסה לסלק את ידו אך אלון אינו שועה לה. תא הנכים הוא גדול יותר בדרך כלל והוא פותח את הדלת, הודף אותה פנימה ונועל אחריו. היא קלילה כבובה בידיו כאשר הוא מושיב אותה על הכיור שבתא ומפשק את רגליה. השמלה הכחולה מתרוממת, חושפת את ביריותיה ואת הירכיים העירומות שמעליהן. הוא מרים את הבד שנשאר ומגלה גם את ערוותה בצבע החול, ממוסגרת בין גרבי הירך, הביריות וחגורתן על מתניה.
"את כל כך יפה." הוא אומר בפשטות ומפשיל את מכנסיו ותחתוניו.
אלון מפשק את רגליה ביד אחת ובשנייה מכוון אליה את איברו. היא עושה ניסיון רפה להדוף אותו אך ראש איברו כבר בתוכה.
"אני אצעק." היא מאיימת ואלון לא לוקח סיכון. הוא מניח יד אחת מאחורי ראשה לבל תיחבט בקיר ובידו השנייה סותם את פיה. ממילא היא לכודה בפינה והוא לא זקוק לידיו בשביל לזיין אותה. אגנו מתחיל להלום בשלה, דוחק אותה מול הקרמיקה הירקרקה. למשך כמה רגעים, היא מנסה להיאבק בו. אגנה מנסה להימלט לצדדים, רגליה מתנופפות ואגרופיה הקטנים הולמים בחזהו, אך ללא הועיל. היא אפילו מנסה לנשוך אותו אך הוא רק מקלל מעט אבל לא מזיז את ידו. בתום המאבק היא מתנשפת אל תוך ידו, גופה נרפה ואלון מבחין כי רגליה כרוכות סביב שלו. הוא מסלק בזהירות את ידו מפיה. שפתיה לחות ופשוקות, נחיריה מורחבים בתשוקה.
"את תצעקי ?"
היא מנידה בראשה לשלילה ואלון מסלק את ידיו מראשו ומניח אותן מתחת לישבנה.
ידיה של הזקנה, שעד לפני דקה חבטו בחזהו, מחבקות אותו מאחור ואגנה מתחיל לנוע בתיאום עם שלו. היא מחבקת את עורפו ושפתיה מוצאות את אוזנו נושפות, מלקקות ונושכות. רטיבות ניגרת מבין רגליה ומרטיבה את אצבעותיו. הוא מנצל הסיכוך כדי לגעת בפי הטבעת שלה באצבע זהירה והיא גונחת.
"רגע" היא מתנשפת. "חולצה."
היא פותחת את חולצתו בתנועות מהירות ונואשות ואצבעותיה מרחפות ברעבתנות על שרירי חזהו ובטנו כאילו ניסו לחקוק אותם בזיכרונה. משם היא עוברת לגבו, מחבקת אותו לתוכה בידיים ורגליים. אצבעו של אלון עדיין בתוך ישבנה והיא שולחת את ידה מטה ונוגעת באצבע.
"עוד." היא מבקשת.
אלון מסלק ממנה את הזרת. הוא משמן את האמה במיציה וחודר אל ישבנה. היא גונחת בכאב אך גל רטיבות חדש מציף אותה. הוא אוחז בשני פלחי ישבנה ומזיין אותה בתנועות מהירות, חש בשיא מתחיל לדגדג בבסיס אשכיו. ציפורניה מתחילות לסרוק את גבו, עדינות בהתחלה אך פראיות יותר ויותר. מרחוק נדמה לו כי שמע דלת נפתחת אך הוא אבוד מדי בין רגליה כדי להאט או להתעניין בדבר. הוא חש שהוא מרחף ושאינו יכול לעצור בעצמו עכשיו גם אם רצה ורק במעומעם הוא מרגיש באצבעו חודרת עמוק יותר אל ישבנה ובציפורניה פוצעות את גבו.
זה בא פתאום, מבהיק חזק, ולרגע הוא תוהה האם השיא שלה הביא את שלו או להפך. שניהם נאחזים זה בזו, אבודים בעולם שנעלם לחלוטין לרגע, משאיר עבור כל אחד מהם דבר מוחשי יחיד, הגוף שמולו. אגנו מתפרץ לתוכה שוב ושוב והיא מפשקת את ירכיה ככל שתוכל, נאחזת בו בידיה. לאחר כדקה ההתפרצויות שוככות ואלון נרגע, מתנשף באזנה.
גופה חלש בידיו והוא יוצא ממנה באיטיות, מודד אותה במבטו. עיניה של גברת קליין עצומות והיא מיוזעת ומתנשפת בכבדות, ולרגע אלון נבהל. הוא מושיב אותה על האסלה בזהירות אך בבהילות, מרטיב את ידו בברז ומרטיב את פניה. היא פוקחת את עיניה ומחייכת אליו ואלון מחייך אליה בחזרה, רווחה ממלאת אותו.
"נבהלתי לרגע." הוא מודה.
"גם אני." היא מחייכת ונשענת לאחור, מחזירה לעצמה את נשימתה באיטיות.
"אולי נחתוך הביתה ?" מציע אלון. "אני אשתגע אם אחזור לאולם."
"לא." פוסקת גברת קליין. "אינני רוצה בסקנדל. אם נסתלק לנו שנינו, יתחילו הבריות לקשקש."
"נו באמת…"
"המתן בחוץ, ליד המכונית. אני אחזור לאולם ואומר להם שקצת במוסיקה. לאחר שתסתיים האופרה, ניפגש ליד המכונית."
צעדים נשמעים לפתע בחדר השירותים ושניהם קופאים. לזוועתם מתרחקות נקישות העקבים ושניהם מבינים כי מישהי נכחה מעבר לדלת בדקות האחרונות.
"יהיה סקנדל." רושפת גברת קליין ועיניה בוערות באש קרה. "צא מכאן וחכה ליד המכונית."
"אולי את מגזי…" מתחיל אלון אך היא מהסה אותו בקוצר רוח.
"צא מכאן!" היא מצווה.
אלון פותח בזהירות את דלת התא, מציץ החוצה וממהר להסתלק מחדר השירותים.
———
לחלק ה'