בדירה אחת: פרק ב' – מסאז'ים

לפרק הקודם

====================

ערב שבת והבנות מתכוננות ליציאה משותפת. הן מזמינות אותי מתוך נימוס אבל לרווחת כולם אני דוחה את ההזמנה, יש רף מסוים של פתטיות שאני מנסה להתרחק ממנו. אחרי ארוחת הערב בה אני נותן להן טיפים על שתייה נכונה של אלכוהול הן פונות לחדרים כדי להתארגן ואני נשאר עם המטבח המבורדק.

חן קוראת לי ואני ניגש לחדרה.

“מה קורה?” אני שואל. חן לובשת מכנסיים שחורים הדוקים עם איזה נצנוץ קל וגופיה שחורה ונועלת סנדלי עקב.

“אני מתלבטת מה ללבוש. אתה יכול לעזור לי?”

כי הומואים הם גורואי אופנה כמובן. אני מבליע אנחה וגלגול עיניים לנוכח הקלישאה. מצד שני, אני כן מביא פרספקטיבה מעניינת של "זקן חרמן", אבל היא לא חייבת לדעת את זה.

“ברור, חמודה.” אני אומר במבטא הומואי קל.

“מה ללבוש עם המכנסיים השחורים האלה..?” היא שואלת. “את הגופיה השחורה שאני לובשת.. או את הטוניקה הכחולה הזאת?”

“הממ…נראה לי הגופיה.” אני אומר. הגופיה יותר מבליטה לה את השדיים אבל אני די בטוח שהיא דווקא מעדיפה להסתיר אותם.

“אתה בטוח?” היא שואלת בנימת "לא ניחשת את התשובה הנכונה.”

“נראה לי, אני יודע? לא ראיתי את הטוניקה.”

“אני יכולה ללבוש אותה ותראה.”

“אני אצא שנייה.”

“לא, אני אסתובב, ממילא אתה…” הומו. חן מתפנה אלי את גבה ופושטת בזריזות את הגופייה, לא מודעת לעובדה שמראת ההלבשה שלה מראה לי בדיוק את מה שניסתה להסתיר. לרגע אחד אני רואה אותה במכנסיים וחזייה והנשימה שלי נעצרת למראה שפע בשר השדיים הרוטט בחזייתה. שנים של ניסיון מגלות לי מיד שאלה לא נכנעים לכוח המשיכה כשהיא מורידה את החזייה. ההצגה נגמרת כשהיא לובשת את הטוניקה המחמיאה פחות ומסתירה יותר ואני משקר לה ואומר:

“צדקת. הטוניקה.”

“כן?”

“לגמרי הטוניקה.”

אחר כך קוראת לי שירה ואני עוזר לה להחליט בין מכנסי שלושת רבעי לבנים ומכנסיים קצרים וצהובים. הפעם אני מסתובב כשהיא מחליפה.

“וואו, לגמרי הצהובים.” אני אומר.

“באמת?” היא שואלת בהתרגשות. “קניתי אותם הבוקר…חשבתי על מה שאמרת אז…”

“ה–צ–הו–בים.” אני אומר והיא באמת נראית מעולה בהם. הרגליים שלה עבות אבל ארוכות ולא שמנות והחולצה האפורה קצרה מספיק כדי לספק הצצות קטנות על בטן שטוחה במפתיע, שרירית כמעט. היא משלימה את מראה "הפתעת השנה" עם סנדלי עקב שמדגישים את השוקיים שלה ומבליטים לה עוד יותר את התחת. פאק, היא לוהטת. צעירה ושופעת ולוהטת, עם גוף שבנוי לרכיבה קשוחה.

יש איזו התרגשות באוויר כשהן מתגודדות בלובי לסידורים אחרונים, ואני מתאמץ ממש שלא לבהות בכל השפע שמולי. תום מפציצה עם שמלה כחולה חשופת גב המאפשרת תצפית נוחה לצדי גווה העירום, היא לא לובשת חזייה. לינוי הולכת על לוק של…שרמוטה, בהיעדר מילה אחרת, עם חצאית אדומה שמגיעה כמה סנטימטרים מתחת לערווה, סנדלי פלטפורמה וחולצה לבנה, שקופה למחצה, שמבהירה לכל מי שרוצה לדעת שהיא לא לובשת חזייה. בניגוד לתום, היא גם התברכה בזוג שדיים מרשים אז האפקט עוצר נשימה.

“יאללה, בנות,” אני מאיץ בהן. “תבלו ותזכרו מה אמרתי על שתייה!”

הן ניגשות לנשק אותי לפני היציאה אבל אני דוחה אותן: “שלא תהרסו את הליפסטיק!” אז מסתפקים בחיבוקים במקום. ריח הבשמים שלהן ומגע גופיהן הצעירים מרגש אותי הרבה אחרי שקולותיהן כבר לא מהדהדים במסדרון. יאללה, לשירותים לפרוק לחץ.

כשאני יוצא מהשירותים נוחתת עלי המלנכוליה: הנה בילוי הערב שלי, להביא ביד בשירותים. למה אני לא יוצא בעצמי? עם מי בדיוק? איזו בחורה בדיוק רוצה לצאת עם גבר שגר במחסן עם ארבע ילדות? ואפילו אם תהיה איזו מסכנה כזו, אני לא יכול להביא אותה הביתה, זה יהיה כל כך עצוב שאני אתחיל לבכות. ולא, אין לי כוונה לשקר לדייט שלי. למה לשקר לשותפות שלי לדירה ולא לדייט? לא יודע. אולי אני משקר לבנות כי אני עם הגב לקיר. כי אין לי איפה לגור. אבל להיות אחד מהאפסים האלה שמשקרים בדייטים? גם לי יש קווים אדומים. קורא והולך לישון.

* * *

הטלפון מצלצל ואני מתעורר. מה השעה? 03:20 מורה השעון ליד המיטה שלי. זו חן.

“הא ממי?” אני שואל. “הכל בסדר?”

“כן.”

“איפה אתן?”

“למטה בחנייה אבל הן שלושתן שפוכות, אין מצב שאני מצליחה לעלות אותן. אתה יכול לבוא לעזור לי?”

“אמרתי לכן איך לשתות ואיך לא.” מתפלק לי הדוד הטרחן.

“נו, אתה יכול לבוא כבר?”

“כן, כן, אני בא.”

שלוש דקות אחר כך אני עומד ליד האאודי של לינוי. חן עומדת ליד המכונית, מגחכת לעצמה ונראה לי שאמנם היא הכי פחות שיכורה אבל גם היא נתנה עבודה הלילה.

“אני מתה להשתין.” היא אומרת.

“בסדר, תעלי. אני אעלה אותן.”

“סבבה, תודה!”

“היה כיף?”

“היה פצצה!” היא צועקת בהתלהבות ומתנדנדת מעט לעבר דלת הבניין. אני נשאר עם שלוש הבנות.

האמת היא שהרעיון צץ בי כבר בדרך למטה אבל לא ידעתי איך לממש אותו. ההסתלקות של חן ממש עזרה לי.

אני מתחיל מלינוי.

“בואי, חמודה.” אני אומר ופותח את דלת הנוסע, מוכן לנפילה/השענות שלה החוצה.

“את בסדר?” אני שואל, אוחז במותנה ומסייע לה להישען עלי. “אנחנו צריכים לעלות לדירה.”

רק מלמול. העיניים נפתחות לרגע, לא מתמקדות ונעצמות מיד. אני תוהה אם אלכוהול היה הדבר היחיד שהיא צרכה.

אני משאיר את חלונות המכונית פתוחים ובהליכה כושלת מוביל אותה אל הלובי. אני לא מזמין מעלית עדיין וכאשר האור בחדר המדרגות כבה, אני לא מדליק אותו.

לינוי שעונה על הקיר, ראשה שמוט על הכתף. אני הודף אותה אל הקיר כדי שלא תיפול וידי הימנית מלטפת את ירכיה העירומות. רק קצת.

“לינוי חמודה, הגענו הביתה.” אני אומר בלב הולם אך אין תגובה. אני מגביה את אצבעותיי ונוגע בבד התחתונים מעל ערוותה. עדיין אין תגובה חוץ מהלב שלי שמגביר את הדפיקות. גם כשאני מסיט את בד התחתונים ונוגע בערווה העירומה שלה היא בקושי מגלה סימני חיים.

בשיא הזהירות אני מתיר את כפתורי חולצתה הלבנה, משחרר את השדיים הנפלאים לחופשי. אני רק מלטף אותם קצת ואז סוגר את החולצה. רק אז אני מזמן את המעלית. במטרים שמפרידים מהמעלית לדלת הדירה אני חופן את ישבנה מתחת לחצאית, משחק קצת עם החריץ.

לשמחתי הדלת לדירה פתוחה ואני משכיב את לינוי במיטה ומתלבט אם להפשיט אותה ואז שומע קולות הקאה. חן. רץ אל האמבטיה המרכזית ורואה אותה כורעת מול האסלה ומקיאה את נישמתה וכמו הבֶּסטית הטובה שאני, אני אוסף לה את השיער. היא מביטה בי בהפתעה ואז מקיאה קצת על היד והנעליים שלי ואני נאנח ונשאר איתה עד שהיא גומרת ואז מלווה אותה למיטה.

“סליחה, גבי.” היא מממלמלת.

“טודו בום.” אני עונה. “לכי לישון, יש לי עוד שתי בנות להעמיס.”

אני מחליף חולצה ונפנה לצאת מהדירה אבל רגע לפני שאני יוצא, תוקף אותי רגע של התפכחות ואני ממהר ללכת לשירותים ולאונן. אחרי שעשיתי מה שעשיתי עם לינוי, אני צריך לשמור על עצמי שלא לעשות משהו יותר מטומטם שיסבך אותי באמת. ועדיין, כשאני יוצא מהלובי לחניון ורואה את שיר ותום שפוכות מאחור, רגליה השזופות של תום פשוקות, אני צריך לעצור ולהתעשת. אל תהיה האיש הזה, אני אומר לעצמי. אל תעשה את זה לא לך ולא להן. אני מעלה את תום ולבסוף את שיר ושומר את הידיים שלי במקומות מהוגנים כל הזמן. לפני שאני נרדם סוף סוף בארבע לפנות בוקר אני אפילו נוזף בעצמי על מה שעשיתי עם לינוי אבל בבוקר כשאני מתעורר, זכרון גופה הצעיר בידי מעלה בי זקפת בוקר מטורפת.

החיים שלי פה קשים.

מתברר שאירועי הפוסט–מסיבה משדרגים את מעמדי בבית. אני הייתי זה שלימד אותן לשתות נכון והתריע בפניהן לפני שיצאו וגם סייע להן להגיע לדירה במקום לבלות את הלילה במכונית של לינוי. ברווחה מהולה בחרדה אני מגלה ששירה ותום היו יותר בהכרה ממה שחשבתי ובמפגן מרהיב של אירוניה, אני גם זוכה להילה של ג'נטלמן מושלם על האופן שבו סחבתי אותן לדירה, בעוד שהאצבעות שלי עדיין זוכרות את מגע גופה של לינוי.

“תמיד חשבתי שזאת כזאת קלישאה שכל בחורה צריכה ידיד הומו,” אומרת תום בארוחת הצהריים בשבת. “אבל אתה בדיוק מה שהקלישאה מדברת עליו.”

“חולה עליך.” מסכימה חן ומפריחה נשיקה באוויר לכיווני. לינוי ושירה מהנהנות.

“באמת למה אין פה בנים?” אני שואל, מנסה לשנות את הנושא כדי להוריד את הזקפה שלי. “כאילו…בויפרנדס?”

“למה, אתה מחפש טרף..?” שואל לינוי בחיוך והבנות מצטרפות אליה בצחוק גדול. פאק, רק רציתי לשנות נושא.

“ממש לא, בדיוק מה שאני צריך, ילדים שרק עכשיו נגמלו מחיתולים. התכוונתי…בנים…חברים שלכן.”

“אה…” מסבירה תום. “זה בגלל 'חוק 5 הדייטים' של לינוי.”

“אסור להביא בחור לדירה אם לא יצאנו איתו לפחות 5 דייטים.” מסבירה לינוי בגאווה. “זה בשביל שלא תהיה פה תחנת רכבת.”

“וואו. מרשים.” אני אומר. אצל גברים את חוקים כאלה: אם אתה יכול להביא אותה הביתה, תביא.

“ולמה אתה לא מביא גברים הביתה?” שואלת חן.

אני נאנח במרירות.

“בדיוק מה שאני אגיד לדייט שלי: 'רוצה לבוא אלי לדירה שבה אני חי עם ארבע בנות? החדר כביסה מהמם!' לא מאוד אטרקטיבי, אני מניח שאתן יכולות להבין את זה.”

“כן.” מודה שירה.

“זה בגללנו.” אומרת חן.

“'בגללנו'?” אני מזועזע. “שלא תעיזי להגיד דבר כזה. אתן נותנות לי פה הזדמנות מדהימה, בלעדיכן הייתי ברחוב תרתי משמע. אתן מבינות שבלי אפילו דבר פשוט כמו מכונת כביסה אני לא יכול להתפרנס, נכון? אני לא יכול ללמד ילדים כשאני מסריח ומלוכלך. אתן מצילות את החיים שלי, בננות.”

“אוקיי.” מסכימה חן. “ועדיין, אני חושבת שאתה מדהים למרות שאתה בגיל של אבא שלי.”

“תודה שהזכרת לי.” אני אומר במרירות מחויכת.

לתום יש איזה טורניר כדורעף מתקרב ואפשר לראות עליה את הלחץ, בייחוד שהיא בתקופת בחינות עכשיו והחיים שלה הם שילוב מלחיץ של מבחנים ואימונים. בדרך שקטה ותכליתית, היא יותר מרוחקת, ממוקדת בעצמה וכשהיא לא, היא יותר קצרת רוח כלפי הבנות. בהיותה דמות דומיננטית ב"שבט" (אני מדרג אותה כשנייה ללינוי מבחינת ההשפעה), ברור שמצב העצבים שלה משפיע גם על האחרות והימים הופכים למתוחים ומרירים יותר.

“מה קורה, דרלינג?” אני שואל אותה בוקר אחד כששנינו לבד במטבח. חן ולינוי הלכו ללמוד עם חברות ושירה מתארגנת לעבודה.

“מה קרה למי?”

“את ממש לחוצה.” אני אומר. “הכל טוב?”

נראה שהיא הולכת לפלוט עלי אש אבל היא בולעת את הלהבה ורק נאנחת בשקט.

"הטורניר הזה ביום חמישי ואני לחוצה ממנו כי קרעתי שריר ביד ימין בשנה שעברה ואני מרגישה אותו מציק לי כל הזמן. כל הזמן כואב לי. וגם יש לי מבחן בראשון. וגם אני כלבה לחברות הכי טובות שלי וגם זה מעצבן אותי.”

“ביי!” אומרת שירה, מטופפת לעבר הדרך על עקביה, התחת הגדול והשמח שלה מרקד.

“ביי חמודה, יום טוב.” אני אומר.

“זאת פורחת לגמרי מאז שהגעת.” אומרת תום. “היא אמרה לי שעשית לה שיחות מוטיבציה ו…תשמע, זה ממש עובד. אף פעם לא ראיתי אותה ככה.”

“ככה איך?”

“לא מבואסת מאיך שהיא נראית. יותר בטחון עצמי. מתלבשת סקסי. כל הכבוד לך.”

“שטויות, עשיתי מה שכל ידיד הומו היה עושה…” אני מחייך.

“אני יכולה לבקש משהו?”

“תלוי מה.”

“זוכר שאמרת שהיית מסאז'יסט? אז…זה ממש יכול לעזור לי…כאילו…אם זה לא מפריע לך לגעת בבחורה וזה…”

תזהר, גבי.

“לא, זה בסדר גמור.” אני שומע את עצמי אומר.

תזהר, מטומטם.

“כי השריר שלי ממש נתפס מאז שהוא נקרע לי אז. וזה גם כואב וגם אני מפחדת שבטורניר…”

“אין בעיה, באמת. אמרת שלינוי יש מיטת עיסוי?”

“כן, יש לה קטע עם מסאז'ים, אני מתפלאת שהיא עוד לא ביקשה ממך. אני אארגן את המיטה הזאת אצלי בחדר.”

חמש דקות אחר כך היא קוראת לי ואני מוצא אותה שכובה על הבטן וכפי הנראה המגבת הלבנה שמכסה את ישבנה היא הדבר היחיד אותו היא לובשת. תום לא הגזימה, בסל קטן שעומד על שולחן הכתיבה שלה אני מוצא את מיטב המותגים של שמני העיסוי שקיימים בארץ, כולל מנורת חימום קטנה לשמן.

“אז מה הקטע של לינוי עם עיסויים?” אני שואל, מתחיל מכפות הרגליים הנהדרות של תום.

“מממ…איזה כיף…" ממלמלת תום. "אם אתה מספר לה שסיפרתי לך אני רוצחת אותך.”

“אוקיי…” אני אומר, מעסה בקפדנות אצבע אחר אצבע.

“הם הרי משפחה של טחונים בני טחונים. כשהיא הייתה בת 16, אמא שלה הכירה לה 'את המסורת המשפחתית של בנות המשפחה', מסאז' פלוס הֶפּי אֶנדינְג. היא ואמא שלה, מיטה לצד מיטה.”

“לא מאמין לך.” הֶפּי אֶנדינְג זה מונח ידוע בעולם המסאז'ים (ואחת הסיבות שעזבתי אותו) אבל…על נסיבות כאלו עוד לא שמעתי.

“זה מה שהיא סיפרה לי, והיא לא שקרנית.”

אני עכשיו על הכתפיים שלה, חש בה מתרככת כמו חמאה בין אצבעותיי. בגאווה אני שומע אותה מגרגרת ונאנחת בסיפוק, היא באמת הייתה מתוחה, המסכנה.

תום מתהפכת על הגב בטבעיות, מפשקת את הירכיים ומסלקת את המגבת בנון שלאנט, חושפת שיערות ערווה דלילות מסופרות למשולש, שפתיים חיצוניות רזות ופרח שחום, בשרני וגאה בינהן. היא אוחזת בידי ומניחה אותה על ירכה, המבט בעיניים שלה מבקש ומתבייש כאחד, כאילו מתביישת במה שהיא רוצה. הניחוח שעולה ממפשעתה מבהיר לי בדיוק כמה היא רעבה.

"אין לך בעיה עם זה?” היא שואלת בביישנות. “אני בתקופה כזאת שאני ממש צריכה את זה ואין לי מישו כרגע אבל אם זה מפריע לך בגלל ש…כאילו…אתה יודע.”

“אל תדאגי, חמודה.” אני אומר. "עשיתי את זה הרבה פעמים, זה קטע מקצועי לגמרי.”

“וואי, ממש תודה.”

אני מלטף לה את הירכיים השריריות, עולה ויורד על העור הקטיפתי ומהתל בה, גורם לילדה הקשוחה לכאורה לרצות אותי כל כך. מתקרב אל השפתיים הרעבות ומתרחק, לוחץ את שריר הירך הפנימי ומרפה, כמעט אבל לא שם, לא ממש. היא משתנקת כאשר אני סוף סוף מלטף לה את החריץ בגב האצבעות, ליתר בטחון עושה פרצוף כאילו נרתע. לא בדיוק יודע איך אני אמור להעמיד פנים עכשיו. הכּוּס שלה נובע תשוקה כאשר אני מחליק את האצבע על השפתיים הפנימיות המתפרצות והיא נרעדת כאשר אני מחליק לתוכה בקלות.

עיניה של תום מזדגגות כאשר אני מתחיל לשגול אותה באצבע אמצעית, מקפיד שלא להסתכל לאזור, כאילו זה מרתיע אותי. אם הייתי יכול הייתי עכשיו גוהר בין הירכיים השזופות ואוכל אותה שעתיים ברצף, מוצץ לה את הפרח החושני שמבצבץ שם החוצה, תחת זאת אני רק ממשש את דרכי. לשמחתי יש לי למעלה מעשרים שנות ניסיון בעסקי ערוות ואני מאונן לה בדרך לפיצוץ. אני מעקל את האצבע האמצעית בתנועות קצובות, מלטף לה את הנקודה שנראה לי שלא ידעה שקיימת.

כפות רגליה של תום לוחצות על שני צדי מיטת השיזוף ועיניה מתגלגלות מעלה, זרזיף רוק קטן ניגר בשיפולי פיה. היא ממלמלת שטויות ואנחה רכה נפלטת מפיה כאשר האגודל שלי מוצא את הדגדגן, מעסה אותו בתנועות עגולות ונחושות. ביד שמאל אני מלטף את חזהּ הקטן, מוצא את פטמותיה וממולל אותן בין שתי אצבעות. כמו סייח פראי, אגנה נאבק לנתר מעלה ומטה והיא נאבקת בו, האקסטזה כמו דיבוק שאחז בו.

“הא! הא! הא!” היא נאנחת בקול, אגלי זיעה מנקדים את גופה השרירי הנישא עכשיו אל על בהתפרצות האקסטטית שהיא חווה. בידיים בוטחות ואצבעות נחושות אני מעלה אותה למעלה ואז מוריד אותה למטה, מותיר אותה מתנשפת ועגולת עיניים.

“וואו, גבי…וואו…פאק.” היא מתנשפת. “זה בדיוק מה שהייתי צריכה.”

“בכיף, חמודה.” אני אומר, מנסה להבליע את התרגשותי.

“גם…לך זה היה…כיף?” היא שואלת, מחווה לעבר זקפתי שנראה היה שאפשר לראות כרגע גם מהחלל.

“אה…כן.” אני ממלמל. אין לי הרבה דם במוח עכשיו, קשה לי לחשוב בהגיון כשהאצבעות שלי מדיפות את ניחוח הכּוּס של יצור מרהיב כזה.

“איך?”

“תראי…” אני מחרטט. “יש משיכה מינית…מגדרית…ויש משיכה שהיא יותר גופנית…על מגדרית.”

“ואללה.” היא אומרת. כנראה שגם אצלה אין הרבה דם במוח אם היא בולעת את הקשקוש הזה.

אבל המבט של תום נשאר נעוץ בזקפה שלי וזו מסרבת לשכוך, בטח לנוכח העיניים היפות האלה.

“אני יכולה למצוץ לך…כדי שלא תסתובב עם זה…זה כואב בביצים, לא?”

“עדיף שלא.” אני מקרקר.

“מה אכפת לך, תראה את החזה השטוח הזה ואת התספורת…אתה יכול לדמיין שאני איזה בן, לא?”

“תום…” אני ממלמל ברפיון אבל היא מזהה כבר את חולשתי. היא גולשת בגמישות ממיטת השיזוף, פורשת את המגבת על הרצפה וכורעת תחתי. בלי הרבה משחק מקדים היא מפשילה את המכנסיים הקצרים שלי ואת התחתונים ועיניה מתעגלות כשהזין שלי מזנק החוצה, ממצמץ כמו אסיר שהשתחרר מהצינוק אחרי שנים.

תום מפשקת את שפתיה ואני נאנח בקול כאשר עדן רטוב עוטף את ראש הזין. היא מביטה בי מלמטה ואני מלטף את שיערותיה הקצוצות ומהנהן, נאנח שוב כשהיא מניחה יד על בסיס הזין ומתחילה לאונן לי. היא לא מוצצת מנוסה אבל במצבי הנוכחי זה לא ממש משנה: היא ילדה יפה והיא עירומה והפה שלה רך והיד סקסית וכך כך הרבה זמן אני מסתובב דלוק שאין לי הרבה סיכוי להחזיק הרבה זמן.

“תום…אני הולך לגמור…” אני ממלמל למרבה המבוכה תוך פחות משתי דקות.

“תגמור לי בפה.” היא מצווה וחוזרת למצוץ, מאוננת לי במרץ. הזין רטוב והיד מהירה והיא כל כך יפה ככה מתחתי עם פרצוף מלא זין עד שתוך כמה רגעים אני נאנח בקול ומתחיל להשפיך לה בפה, נתז אחרי נתז, גייזר שהיה כלוא חודשים.

אחרי כמה רגעים אני נשען בכבדות על מיטת השיזוף. תום מתיישבת לידי.

“וואו גבי…” הוא אומרת. “אני חושבת שזו תחילתה של ידידות נפלאה.”

“תראי,” הלב שלי עדיין דופק חזק. “מאוד חשוב שזה לא יצא החוצה, בסדר? לבנות האחרות הכוונה.”

“ברור.”

“המעמד שלי פה בדירה הוא עדין. אם יתחילו פה מלחמות אני חושש שאני יהיה זה שיפסיד, בסדר?”

“גבי, אני מבינה לגמרי. אתה בנאדם מדהים ואני בחיים לא אעשה משהו שיפגע בך. ו…זה היה סופר סקסי למצוץ להומו…” היא מוסיפה בגיחוך גאה. “…ועוד לפני לינוי.”

“נו, מה יהיה עם התחרותיות שלך?”

“רגע, אתה ולינוי לא..?”

“מה פתאום?!”

“סבבה.”

“אני רציני בקשר לשושו. בלי קריצות ליד האחרות, בלי חיוכים מסתוריים, בלי אמירות דו משמעיות, בסדר?”

“בסדר גמור.”

תוך כדי השיחה אני הופך מודע יותר ויותר לזה שאני עירום עם צעירה עירומה שהרגע מצצה לי את הזין והדירה ריקה. הזין שלי מתחיל לקלוט את המשמעויות ואני ממהר להתנצל בפניה וללכת להתלבש, יש לי שיעור במתנ"ס.

תום נאמנה למילתה, כך נראה לי ואף אחת מהאחרות לא מביטה בי מוזר, וגם תום עצמה נשארת ניטרלית ככל שהיא יכולה. למעשה היחס אלי הפך להיות כל כך ניטרלי שאני נתפס כמו איזה סבא זקן, חסר מיניות, כזה שאפשר להסתובב לידו בתחתונים וגופייה, להסתובב בנוכחותו בלי חזייה או אפילו לצאת מהמקלחת ולהסתובב לידו עירומה מלבד מגבת. ריח השמפו והבושם שלהן מטריף אותי גם כשאני לא לידן וכמו נער בן 16 אני מוצא את עצמי עושה ביד בשירותים לפעמים חמש או שש פעמים ביום. שבועיים אחרי המעבר אני אפילו תופר לעצמי רצועה גמישה לירך כדי לקשור אליה את הזין שמסרב לרדת לפעמים עם המחזות הקשים אליהם אני נחשף.

אחת הדרכים של לינוי להזכיר לאחרות שהיא בראש הפירמידה היא לחשוף את גופה המהמם בפניהן ובפני. אחרי שהתרגלה לנוכחותי בדירה היא כבר לא מהססת להסתובב לידי עם תחתונים זעירים וגופייה, שדיה מתנודדים בחופשיות מתחת לבד. מדי פעם היא בודקת אם אני מציץ בה אבל אני נזהר מאוד, מסב ממנה את העיניים כמו תלמיד ישיבה. את גופה של תום אני מכיר באופן אינטימי יותר אבל עדיין, כשהיא יוצאת מהמקלחת כשרק גופייה גדולה לגופה, אני צריך להתאמץ שלא להביט בישבנה העירום אם היא מתכופפת להרים את השלט של הטלוויזיה. ההפתעה הגדולה ביותר מבחינתי היא שירה שכאשר היא מרגישה חופשיה יותר להסתובב בלבוש קל, אני מבין שיש לה ישבן שופע ומפואר, רך ודשן למראה אבל מוצק וגאה. אם הן צופות ארבעתן בטלוויזיה, לא לכולן יש מקום ישיבה על הספה הרחבה מול המסך ולעתים נשכבת אחת או שתיים על השטיח הרך. לצפות בגבעות ישבנה של שירה, מכוסות בתחתוני בוקסר ולידה עכוזה הדבשי של לינוי, “מכוסה" בלא הרבה יותר מחוטיני זה מחזה שעוצר את נשימתי פעם אחר פעם.

הבוקר הן כולן אחרי מבחן ויחזרו ללמוד ולעבוד רק אחר הצהריים והן מחליטות לבלות את שעות החופש הבודדות בשיזוף, מיד אחרי שהן מפנות את ארוחת הבוקר. אין לי באמת תירוץ לעמוד ולבהות בהן כמו שהייתי רוצה ואחרי שאני אוסף את הכביסה מהחדרים וממיין, אני עובר ליד המרפסת ושואל:

“לקחתן שתייה? להכין לכן איזו שתייה מפנקת?”

“מה אתה מציע?” נשמע קולה של שירה.

“מה דעתכן על קייפירינייה קרה?”

“אש!”

“פצצות!”

“יאללה, נפנק אתכן. למדתן קשה והכל.”

טוב, אז יש ליים וסוכר וקשאסה וא–ביסעלה וודקה וקרח וחמש דקות אחר כך אני יוצא החוצה עם ארבע כוסות צוננות (את שלי אני שותה בצל), מניח את המגש על השולחן הקטן וחוזר פנימה, גשם של ברכות נוחת על ראשי. מתקתק כביסות, גומר את הקייפירינייה שלי עם "קיצור תולדות הזמן" ואז יוצא החוצה, לאסוף את הכוסות כדי שאוכל להפעיל מדיח.

“אפשר עוד?” שואלת שירה.

“על הבוקר?” אני מוחה. “לא מתחילים את היום עם אלכוהול, בננות.”

“נו, מה אכפת לך.” היא מבקשת. “זה טעייים!"

“נראה לי שגם האחת שהכנתי הייתה לך חזקה מדי.”

“כי דפקת שם וודקה של קוזקים.” עונה לינוי. “וזה היה פצצה, אז תעשה טובה, עוד סיבוב.”

“פליז?!” מתחננת שירה.

עוד סיבוב? אני מתלבט. עוד סיבוב! מייעצים לי האלכוהול והזין, שני היועצים הטובים ביותר שעומדים לרשות הגבר.

נכנס פנימה, מארגן עוד סיבוב עם טיפה יותר וודקה ויוצא החוצה, להגיש להן, לקול צהלותיהן. פאק, לינוי ושירה הורידו חזיות ואני מתאמץ שלא לבהות בשדיים הצעירים שמולי, אז אני מפנה להן את הגב וניגש אל המעקה, מסתיר אגב כך את הזקפה המטורפת שלי. רק כשהיא נרגעת קצת אני מעז להסתובב, מתאמץ שלא להביט בגופים העירומים למחצה לידי.

“נמרחתן בקרם הגנה?” אני שואל בהאשמה.

“לא צריך.” מסבירה לינוי. “יש מלא עננים היום.”

אני מעיף מבט אל השמיים. אולי 20% כיסוי.

“זה לא מלא עננים.” אני מתלונן. “זה כוויות בעוד שעתיים.”

“לא צריך, גבי, באמת.”

“לינוי, זה לא בריא לשכב ככה בלי להתמרח.”

“אז בוא תמרח אותנו.” נשמע קולה של תום.

לא לא לא לא לא. יותר מדי אלכוהול, יותר מדי מהר.

“הוא עושה מסאז' פצצה.” היא ממשיכה.

“עם הֶפּי אנדינג?” נשמע קולה של לינוי ואני לא שומע בדיוק מה עונה לה תום אבל לינוי צוחקת. אני אהרוג את תום.

“גבי, אני נשרפת פה!” קוראת חן ושאר הבנות צוחקות. “שריפה, שריפה!”

“טוב, בסדר.” עונים האלכוהול והזין במקהלה מגרוני. אני משקר לעצמי איזה שקר עלוב שמתפקידי כמבוגר הוא לדאוג להן, מעין אבא כזה.

“אני ראשונה!” קוראת תום.

בהעדר מחאות מהאחרות, אני מתיישב ליד רגליה על מיטת השיזוף ומושח אותן בקרם בתנועות ענייניות. אך התנועות הופכות לענייניות פחות ופחות ככל שאני עולה במעלה רגליה הארוכות, מעבר לברכיה ובואכה ירכיה הפשוקות אשר במרכזן משולש בד ירוק כהה המשקף במדויק את קווי המתאר של ערוותה. במאמץ הרקוליאני אני מדלג על המפשעה וממשיך מעלה לעבר הבטן השרירית והשדיים העירומים, מושח אותם בקרם מבלי להסס ומבלי להרהר.

"מממ…” היא מגרגרת בסיפוק כשאני מתעכב קצת יותר מדי על הפטמות. אבל אני מצליח להתעשת וממשיך מעלה, מושח את כתפיה ואת זרועותיה. כשאני מסיים היא מתהפכת באדישות על בטנה, מפנה אלי את גבה ואת ישבנה הקטן ואני מעסה–מושח אותה מכפות הרגליים עד הגב, מתעכב רגעים ארוכים על הטוסיק השרירי. כאשר היא מנסה לקחת את היד שלי ולהוביל אותה בעדינות לעבר מפשעתה אני נאלץ למשוך את ידי בחזרה, ההיגיון נאבק בחירוף נפש בחרמנות המתודלקת שלי.

“עכשיו אני.” תובעת לינוי. שלום לך שלמוּת.

הזין המסכן שלי. כלוא במכנסיים כמו אסיר בצינוק, הוא כואב ומתייסר בזמן שאני מושח את גוף הדוגמנית של לינוי בקרם שיזוף. הרגליים ארוכות וחלקות, גון עורה זהוב כדבש והלב שלי דופק חזק ככל שאני מתקרב אל בין ירכיה, נרגש כמו בן 16 מול רגליה של מילף מפתה. בגד הים של לינוי, אם אפשר לקרוא לו ככה, הוא שרוך העוטף את מותניה וממנו משתלשלת רצועת בד ברוחב שני סנטימטרים אשר נראה שתפקידה הוא להסתיר את שפתי ערוותה ותו לא. כשאני קופא כהלום מול מראה הבד הדק המתאר בדיוק את השפתיים השמנמנות אשר תחתיו, היא שולחת יד בשוויון נפש ומסיטה בהתגרות את הבד הצידה, מעניקה לי מראה חורך עיניים של שפתי ערוותה התפוחות והחריץ האפרסקי אשר בינהן. שוב אני נדרש למאמץ כביר כדי שלא להחליק אצבע בסדק המזמין שלה וניחוח חושני מתגנב לאפי. החוויה שלה, לשמחתי, לא שונה בהרבה משלי. רק שלה יש הרבה פחות לאבד, אני מזכיר לעצמי.

הלאה, במעלה העונג המייסר של גופה כליל השלמות, ושני המכשולים הבאים ניצבים מולי, זקופים וגאים ושזופים. עטרותיה של לינוי עגולות וכהות ובמרכז כל אחת קורצת לי פטמה קטנה ועגולה. אני בולע רוק אבל לא יכול לעצור את כפות ידי ומתחיל למשוח את השדיים הנפלאים בקרם הגנה, נזהר ממנה יותר מאשר מתום וממהר הלאה, אל הכתפיים והזרועות, אותן היא מגישה לי באצילות של נסיכה המגישה את זרועה לאיכר פשוט.

בגרגור שבע רצון היא מתהפכת על בטנה ונשימתי נעתקת למראה הכדורים העגולים של ישבנה, מתנשאים כמו שתי גבעות מעל מישור גבה, מעוטרים בפלומה עדינה כמו דשא זהוב. ל"תחתוני" הביקיני אין בכלל יומרות והם נכנעים וצוללים בין נקיקי הבשר המזמין, גורמים לי לרצות לתחוב את הפנים שלי בינהם. מבלי יכולת למשול בעצמי, עיקר משיחת קרם ההגנה מתמקדת בישבן האלוהי הזה ואני כפסע מלהסיט את הבד הצידה ולתחוב אצבע נחושה אל החור הקטן החבוי שם. בפה יבש ולב הולם אני מצליח לעלות אל גבה, כתפיה (אותן אני מעסה במיומנות, סוחט ממנה כמה נאקות עונג) ואז את זרועותיה.

האמת היא שאחרי לינוי אני באמת רוצה להפסיק. הפה שלי יבש והלב דופק חזק ויש לי גם טיפ–טיפה של סחרחורת אבל לא נעים לי מחן אז אני ניגש אליה ומושח את גופה בקרם הגנה. היא הרבה פחות פתיינית משתי חברותיה ובהתחלה זה משמח אותי שאני יכול להיות יותר ענייני אבל הזין שלי מתעורר כמה רגעים אחרי שאני מתחיל לעבוד עליה ובשיא התמימות, המשיחות והעיסויים שלי באזור ירכיה הופכים להיות..איך לומר…יעילים. שוב, היא פחות מזמינה מהאחרות אבל האצבעות שלי משאירות אצלה כרטיס ביקור, אם היא תרצה היא תוכל להתקשר אחר כך. לצערי חן השמרנית לא הסירה את החזייה וזו מסתירה את שדיה, אבל אין לי ספק שהם מרהיבים ואני מקנא בבחור שיזכה למצוץ אותם בעודה יושבת עליו.

האחרונה היא שירה, שמחכה לי כבר כשהיא שכובה על בטנה. גופה של שירה הוא שילוב מרתק של ירכיים עבות וישבן שופע עם בטן שרירית ושדיים קטנים. אני לא מאוד גאה בהתנהגות שלי איתה אבל אני חרמן לחלוטין ונדמה לי שהאחרות כבר איבדו בנו עניין ואני מנצל את זה, בנוסף לאיזה וייב פאסיבי שקלטתי אצלה.

אני מתחיל את המתקפה על כפות הרגליים שלה. אני מושח אותן טוב בקרם הגנה ומעסה אותן בתנועות מדויקות שנועדו להדליק מדורות בין הירכיים העבות. אני מעסה בתנועות ארוכות, מועך וסוחט את הבהונות המתוקות ומחליק בינהן בתנועות שבעוד הרבה שנים היא כבר תדע לזהות שאלו תנועות פיתוי מובהקות וכרגע היא רק מתמסרת להן. מהעקב ודרך כף הרגל ועד הבהונות אני מושח ומלטף ומעסה, שומע את נשימותיה מתגברות. כאשר אני בטוח שהלהבה דולקת במוקד אני מתחיל לעלות למעלה, מורח אותה בקרם הגנה בשוקיים, שורט באקראיות מכוונת את הברכיים ומתפנק על הירכיים השופעות, עד שאני כבר לא יכול להתאפק ומעפיל אל התחת השופע.

בהתחלה אני באמת מושח אותה בקרם שיזוף, מכסה את הררי הבשר המוצק במפתיע בקרם שיזוף, אבל גם כשהוא מכוסה לחלוטין אני ממשיך לעסות ולחפון את התחת המאסיבי. באקט של 0% מחשבה ו100% חרמנות, אני מחליק שני אגודלים אל מתחת לשולי תחתוני הביקיני. שירה משתנקת במתיקות אך אינה אומרת דבר ואני מעיף מבט בחברותיה, ספק חרד ספק מקווה שמישהי מהן תשים לב אבל חששותיי/תקוותי נגוזות להן, האחרות סתם מקשקשות להן ולא שמות לב להומו המזדקן ולמה שהוא עושה עם הבחורה בתחתית הפירמידה החברתית.

רסיסי הגיון קוראים לי להפסיק לעשות שטויות ולהמשיך בעבודה ואני חורק שיניים ומושח את גווה הצר במפתיע ואת מותניה השריריות. אבל אז ידי גולשות מעצמן בחזרה אל הישבן הנהדר ואני ממשיך ללוש ולחפון את הבשר הרוטט והרך, חש בה בדריכות–עונג מתחילה לפשות בגופה הצעיר של שירה. תנועות לא לגמרי רצוניות מביאות אותה להדוף את אגנה כלפי המזרון בעודי מלטף את עורה, שורט אותו בעדינות ואני מרגיש איך היא מנסה לחכך את מפשעתה על משהו. בדיוק הזמן לקבל עוד החלטה גרועה.

עוד מבט סביב ואני מאגרף את יד שמאל שלי ומניח אותה על המזרון מתחת לאגנה של שירה. נשימתה נעתקת כאשר היא מקרבת את אגנה אל האגרוף ואז מחככת בעדינות את המפשעה, צמרמורת עונג מטלטלת את גופה. כאשר היא רואה כי טוב, היא מניעה את האגן בתנועות אטיות ורעבות, והאופן שבו היא נושכת את אצבעה כדי לשמור על השקט גורם לה להיות הצעירה הכי סקסית בעולם לרגע.

למרות הצורה הסקסית שבה היא מזיינת לי את גב כף היד, הרגע בו היא לופתת את ידי הימנית הוא הרבה יותר מרגש, כי אני מבין שהיא מתרכזת עכשיו לקראת האורגזמה שלה. היא הולכת לגמור כאן ועכשיו? ליד החברות שלה? אלוהים, אני מתחנן. הייתי ממש מטומטם אבל בכל זאת שמע את שוועתי, עשה שאף אחת לא תשים לב. שלך, גבי האידיוט.

“נגְּ…נגְּ…” היא נאנחת ברכות כאשר האורגזמה מטלטלת את גווה.

“שירה?” שואלת תום ואני ממהר לסלק את ידי מבין רגליה. לשמחתי, שירה חושבת מהר והופכת את ההשתנקות לשיעול.

“סתם…השתעלתי.”

אני קצת מרחם עליה כי זאת לא הייתה גמירה איכותית, ברור לי שברחתי לה לפני הזמן. אבל מצד שני, אני גם מרחם על עצמי. הזין שלי כל כך רוצה שאני עוד רגע מתחיל לבכות כאן.

"טוב.” אני אומר. “אני לא נמרחתי וגם לא רוצה להימרח, אני נכנס פנימה.”

בצעדים מדודים אני עושה את דרכי אל חדר האמבטיה, הזין שלי מתחנן לפורקן. פותח את הדלת, מתקרב את הכיור, מפשיל את המכנסיים ומוציא את הזין החוצה באנחת רווחה חרישית. אני בקושי נותן שני שפשופים כאשר אני שומע לחרדתי קולות של רגליים יחפות מאחורי.

“ששש…” לוחשת תום. “ראיתי את המצב שלך…אני מבינה שזה לא אנחנו אלא הסיטואציה אבל אין פה איזה כוסון שיעזור לך לפרוק, אז תתן לי לעזור?”

אני לא מצליח לענות והצעירה נצמדת אלי מאחור ומגישה לי את כף ידה כדי שארטיב אותה. מבלי להסס אני מלקק אותה בקדחתנות והיא מניחה לי להרטיב אותה היטב ואז ואוחזת לי בזין.

“הומו או לא, אני מתחילה לחבב את הזין הזה.” היא אומרת ומתחילה לאונן לי. אצבעותיה רטובות מרוקה והיא חולבת את הזין שלי באטיות אכזרית, כאילו נהנית למנוע ממני את הפורקן. אני נשען על הכיור, מכור וחסר אונים, גופי צורח ומייחל למעט יותר מהמנות המדודות של ריגוש שהיא מעניקה לי באצבעותיה.

“תום…” אני ממלמל.

“מה, חמוד..?” היא אומרת, משועשעת בעליל מהמצב שלי.

ידי הימנית מגששת אחורה, מוצאת את ישבנה השרירי. ללא טיפת בושה אני מחליק את אצבעותיי מתחת לבד עד שאני מוצא את החריץ שלה, מגשש אחר פי הטבעת. נשימתה נעתקת כשאני מחליק את האצבע לתוך החור שלה אבל היא לא מפסיקה לחלוב אותי.

“אוּ…הומו עד הסוף, הא?” היא אומרת מאחורי. “היית מת שאני אהיה איזה בחור חמוד, לכופף אותי פה על הכיור ולזיין אותי בתחת…”

לרגע אני ממש יכול לראות את זה. תום כפופה תחתי, נאחזת בכיור בעוד אני לופת את מותניה ומשפד את התחת השרירי שלה בתנועות קצובות. הדימוי הזה מעיף אותי כמו טיל ואני מתחיל לפלוט לתוך הכיור, צמרמורות עזות מטלטלות את גופי. תום לא מרפה ממני, סוחטת את הזין עד הסוף, חולבת ממני נתז אחרי נתז של זרע.

“אני חייבת לחזור, אמרתי להן שאני הולכת להשתין.” היא אומרת לי בעודי נשען על הכיור, על סף עילפון. במעומעם אני שומע אותה רוחצת את ידה מהזרע שלי ואז אני לבד, עדיין מתנשף בכבדות. הגמירה הזאת מרגיעה אותי כמו כוס מים על שריפת יער, חמש דקות אחר כך אני מרגיש את הדם מתחיל לזרום לעבר הזין וכשהן נכנסות לקראת הצהריים, מדיפות ריח קרם הגנה, גופיהן מקרינים חום מוחשי כמעט, אני שוב קשה וזקור. מה יהיה עם זה, מה?

=====================

לפרק הבא