בדירה אחת: פרק א' – טנטלוס

בעיקרון רציתי לחכות עם הסיפור הזה אבל הצחיק אותי לקחת סיפור שמתחיל מנקודה שמזכירה את "פייגי" והולך לכיוון אחר לגמרי. תהנו.

======================================

הטלפון מצלצל ואני מפסיק לסמן דירות ומביט במסך. טלי. החיוך מתפשט לי על הפרצוף באופן אינסטינקטיבי.

״הי קרצוש.״ אני אומר.
״הי סופר–דוד. מצאתי לך דירה.״ היא אומרת, מדלגת על הפתיח לשיחה. אני מרגיש כאילו חטפתי אגרוף לבטן. כמה נמוך אתה בחיים בדירוג מ1 עד "אתה עומד להיות מפונה מהדירה שלך והאחיינית שלך צריכה למצוא לך דירה?”.

אבל זו האמת וטלי יודעת אותה. אני 50 שקל מעני, דלת אחת מהומלס. עם כל הבעסה שהגעתי למצב בחיים שהאחיינית שלי מחפשת לי דירה אני לא יכול להתעלם מאיזה ילדה מעולה היא יצאה. כולה לב, לא כמו אחי.

״איזה דירה?״ אני מכריח את עצמי לשאול, דוחף את המלים בכוח מהפה.
״דירה פצצה, 1500 מתחת למה שאמרת שאתה מוכן לשלם, בת ארבע, גינה קטנה.״
״1500 מתחת?״ אני מוודא ששמעתי נכון. ״יעני פחות?״
״כן.״
״כניסה?״ אני שואל.
״מידית.״
״לא מאמין.״
״נשבעת לך.״
״מה הקאטץ׳? קומה שמינית בלי מעלית? סבתא רוסיה בסלון?״
״לא…אתה…״ ואז היא אומרת משהו שנשמע כמו ״תצטרכלהגידשאתהאומו.״
״לא הבנתי.״
״תצטרך להעמיד פנים שאתה…גיי.״
״נראה לך?! את אמיתית כאילו?״
״כן, אבל הדירה שווה את זה, תאמין לי. כולה לעשות את עצמך קצת הומו.״
״אני ממש לא, להזכירך.״
“אה…אמרתי להן שאתה הדוד הגיי שלי.”
״הן? על מה את מדברת, טלי?״
״יש כמה בנות שלומדות איתי ומפה לשם שמעתי שהן מחפשות שותפה כי מישהי עזבה וזה יקר לסטודנטיות…ישר חשבתי עלייך.״
״אני לא סטודנטית, טלי. אני גרוש בן 44, לא בחורה.״
״אתה גיי, זה אפילו יותר טוב!״
״אני! לא! גיי!״
״אתה יוצא עם מישהי?״
״לא...באופן קבוע…״

“וליאורה בארגנטינה עם האחיינים שלי, אז גם אף אחד לא יודע שאתה…”

“סטרייט.”

“בדיוק. מתי היא חוזרת?”

אני נאנח.

“בחורף.”

״נו, אז מה הקטע? אתה רק צריך להעמיד פנים שאתה גיי כמה חודשים, עד שתעמוד על הרגליים ותוכל למצוא דירה נורמלית. מה עדיף, להיזרק לרחוב? לבקש כסף מאח שלך?״

״ממש לא.״ אני אומר במהירות. רק את השיפוט שלו אני צריך עכשיו.
״נו, אתה רואה? המיקום, השכר דירה, הכל פצצה בדירה הזאת!״
״טול, ברגע שנולדת ידעתי שהחליפו אותך בבית חולים.” אני אומר, שמח שהיא לא רואה שאני מנגב דמעה. “אין מצב שאת הבת של תומר.”
״יופי. הן מחכות לך היום בשמונה. אל תעשה שטויות, אתה הדוד המועדף עלי. זה באמת קטן עלייך. רק לכמה חודשים, עד שתסתדר. אתה הולך?״
״נראה.״
״לא ׳נראה׳. אם אתה לא מבטיח לי שאתה שם בשמונה אני באה לאסוף אותך בשבע וחצי. אתה הולך?״
״כן.״ אני נאנח.

אי אפשר להתווכח עם זאת.

אין ספק שמערכת היחסים שלי עם טלי היא מיוחדת, אפילו לרמה שבה האחים שלה קצת מקנאים. אבל מהרגע שהיא נולדה היה בינינו קליק, הילדה הפרועה ומלאת החיים התחברה מיד לדודה הכבש השחור. אם הייתי פנוי תמיד התנדבתי לשמור עליה (ועל אחיה) כשההורים היו צריכים ובגיל ההתבגרות סיפקתי לה מקלט של שפיות בין לחצי הלימודים לאבא הנוקשה שלה, שממש לא ידע מה לעשות עם נערה שלא קופצת לדום בכל פעם שהוא אומר משהו. לימדתי אותה לנהוג שנה לפני שהיה מותר לה להתחיל לימודי נהיגה, לימדתי אותה לשתות נכון ואפילו איך לעשן נכון. התפישה שלי תמיד הייתה שהיא ממילא תגיע לזה, עדיף שהיא תבוא מוכנה מאשר תנסה ללמוד לבד ותעשה טעויות כשאף אחד לא נמצא שם לדאוג לה. תמיד שמרנו על קשר והיא הייתה השותפה המוזרה והסודית שלי בהתרסקות הכלכלית של השנים האחרונות, חסרת אונים לעזור אבל תמיד זמינה בטלפון. לכן, אם היא באה עם תכנית מופרעת כזאת המינימום שאני יכול לעשות זה ללכת לראות את הדירה.

***
האמת היא שפעם בכמה שנים יש איזה גיי שמקבל את הרושם הלא נכון לגבי. מגיל צעיר אני מטפח את המראה החיצוני שלי ולמרות שאני בנוי טוב אני יודע שאני משדר איזו עדינות לא אופיינית אצל בני מיני המיוזעים והמוזנחים. אבל כמו שאמרתי לטלי (והיא גם יודעת) אני לא גיי, רק משדר את ההטרוסקסואליות שלי על תדר שונה. ויש נשים שחולות על זה, דרך אגב. ובכל זאת, כשהתקרבתי לדלת הדירה ידעתי איזה מניירות אני רוצה להדגיש ואיך אני רוצה לדבר. נראה את הדירה, מקסימום תמיד אפשר להגיד לא.

נוקש בדלת.

הדלת נפתחת וצעירה בלונדינית כחולת עיניים ושחורת גבות מביטה בי בחשדנות.

“כן?” היא שואלת.

“אני גבי, דוד של טלי…טלי שלחה אותי…בקשר לדירה.”

חוץ מלהרים את יד ימין ולכופף את כף היד אני עושה הכי עומו שאני יכול, אפילו מזיז טיפה את התחת. מעדיף שלא ישאלו אותי אם אני הומו, סליחה, גיי, כי לא בא לי לשקר.

שני ראשים מציצים מאחוריה בסקרנות: צעירה רזה וקצוצת שיער חום ועוד אחת , בלונדינית עבה יותר מזו שפתחה לי את הדלת. נראית גם ביישנית יותר מהאחרות.

“אה, כן.” אומרת זו שפתחה לי את הדלת. “תיכנס.” היא מוסיפה בקרירות אחרי כמה שניות.

“אתה דוד של טלי?” שואלת קצוצת השיער.

“כן.”

“אני תום.” היא מושיטה לי יד וחיוך צחור מפציעה בפניה השחומות.

“גבי.”

“שירה.” אומרת הבלונדינית הגמלונית.

“אהלן.”

הבלונדינית שפתחה לי את הדלת מביטה בחברותיה באיזה זעף קר שאת פשרו אני לא מבין. אולי הן לא היו אמורות להציג את עצמן לפניה? או לפני שהחליטו אם להכניס אותי?

“טוב, אתה רוצה לראות את הדירה?” היא שואלת בקוצר רוח.

“אני אשמח.”

“לה קוראים לינוי, דרך אגב.” אומרת תום.

כמו שאמרה טלי הדירה באמת פצצה. חדשה ומסודרת, עם מרפסת שמש גדולה. החדר שמוצע לי הוא ממש קטן, ועם מכונת כביסה ומייבש שתופסים כמעט חמישית מהחלל לצד אסלה ומקלחת ספרטניים הוא נראה כמו איזה חדר או–פר/משרתת שהוסב למגורים אבל במחיר שמדובר פה אני לא לא יכול להתפשר. נראה לי שקוטנו של החדר והיותו דה–פקטו חדר כביסה הוא מה שמנע מהן למצוא דיירת בלי זין, הצעירים של היום מפונקים.

תכלס לראות דירה זה לא עסק שנמשך הרבה זמן אבל אחרי שהיא מראה לי את החדר המוצע, תום מראה לי את החדרים של שאר הבנות, למורת רוחה ההולכת וגוברת של לינוי. במהלך הסיור אני מנסה לנחש את יחסי הכוחות בחבורה הקטנה הזאת: נראה לי שתום הייתה רוצה להכניס אותי כבר עכשיו, לינוי ממש לא ושירה…שירה היא המפתח פה, אני מנחש. אם תום ולינוי מחזיקות בדעות מנוגדות, אולי שירה היא לשון המאזניים.

תוך כדי שאנחנו מסיירים בבית, אני משתדל להיות מנומס, מצחיק, מתעניין ומאוד גיי אבל תשומת הלב שלי נודדת אל הבחורות הצעירות המלוות אותי ואני מרגיש שהן עומדות להיות חלק מתהליך קבלת ההחלטות שלי. חלק מהותי, לצערי.

לינוי שפתחה לי את הדלת היא פצצה, נקודה. עור חלק בצבע דבש, תחת עגול שלפני עשור היה מטריד את הנושאת אותו אבל היום הוא שיא האופנה, מותניים צרות ושדיים זקופים ובינוניים בגודלם. היא לובשת מכנסיי התעמלות מאיזה בד ורוד ונוצץ וחולצה קצרה החושפת בטן שטוחה ועגיל חמוד בטבור. אין לה הרבה סנטימטרים מתחת ל1.80 ועם התלתלים המוזהבים והעיניים הכחולות היא נראית כמו מישהי שהייתה יכולה להיות דוגמנית בקלות.

תום יפה גם היא, אבל בקטע אחר. עם השיזוף, השיער הקצוץ והחזה הקטן יש לה לוק מאוד כסאחיסטי. גם היא לובשת מכנסי התעמלות פשוטים וחולצת טי ולפי האופן שבו שריריה נעים כשהיא הולכת וזזה, אני מנחש שהיא פעילה בספורט כלשהו או רוקדת. גבות סמיכות (אך מעוצבות) ושפתיים דקות, וחמישה עגילי טבעת באוזן שמאל משווים לה מראה קשוח, או של מישהי שרוצה להיחשב כקשוחה. קשה לי לחשוב על ילדות בגיל של טלי כ"קשוחות".

מול האנרגיות של לינוי ותום, שירה נראית גמלונית ומגושמת. היא נמוכה רק במעט מלינוי, שיערה בלונדיני כהה אבל פניה פשוטות מלבד חיוך חמוד וברור לי שהיא עומדת בצילן של חברותיה. מתחת לגופיה אדומה וחסרת צורה אני רואה את קווי המתאר של שדיים קטנים מאוד ומכנסי הסטרץ' השחורים וחסרי החן מגלים את ממדיהם של ירכיים עבות ותחת גדול. אני מנחש שלאלה מן הסתם יש חלק מהגמלוניות והביישנות שהיא משדרת, בטח שכשהיא חיה עם יפיפיות כמו לינוי ותום.

הסיור נגמר וארבעתנו עומדים במטבח ואני לא יודע בדיוק מה הולך להיות.

“טוב, אה…נודיע לך.” אומרת לינוי בקצרה.

“מה הקטע? מה את רוצה, ועדת קבלה?” שואלת תום.

אני ממש לא רוצה לייצר אנטגוניזם, לכן אני אומר מיד:

“תראו, הבית ממש מעולה לי אבל אני ממש לא רוצה להיכנס לפה אם הכניסה שלי תעשה בעיות. אני יכול ללכת ולתת לכן לדבר, לא?”

“סבבה.” ממהרת לינוי להגיד.

“חבל שהוא ילך ויצטרך לחזור כשחן תהיה, נכון?” שואלת תום. “מתי היא צריכה לחזור?”

“בדרך בשמונה וחצי ככה.” עונה שירה.

“נו, אז עוד מעט היא כאן.” פוסקת תום. “שיחכה כאן.” היא מוסיפה, בנימה רכה יותר, כאילו מנסה לפייס את לינוי.

“סבבה.” מפטירה זו.

“אז מה, למה דוד של טלי צריך לגור עם ארבע סטודנטיות?” פונה אלי לינוי.

אוקיי, זה די משפיל שילדה בת 21 חוקרת אותך לגבי רצף ההחלטות הגרועות שקיבלת בחיים שהביאו אותך לשפל המדרגה אבל אני מחליט להפוך את ההשפלה ליתרון: ככל שאני אהיה שפל רוח ולא מזיק יותר, אני אהיה מאיים פחות ובשאיפה אטרקטיבי יותר.

“כי המצב הכלכלי של דוד של טלי, גבי, הוא…על הפרצוף. ילדים, לכו ללמוד מקצוע רציני ולא…כל מה שאני עשיתי.” אני מוסיף בחיוך מתנצל.

“מה אתה עשית?” שואלת שירה.

“שטויות והרבה. עבדתי בהרבה מקומות ולא ממש התמדתי ולא עשיתי קריירה רצינית עד ש…הגעתי למצב שאני צריך לגור במחסן.”

“איפה עבדת?” שואלת תום.

“איפה לא? למדתי משחק והייתי גנן של עצים וגנן של ילדים עם צרכים מיוחדים ושחקן תיאטרון ושף במסעדה ניידת והיה לי קו חלוקה של סלטים ואיש מכירות של תיאטרון והייתי מדריך בפרויקט בטיחות בדרכים לילדים לקויי שמיעה ומסאז'יסט וקוסם…”

“רגע, רגע, רגע, אמרת מסז'יסט?”שואלת תום ומביטה בלינוי.

“תום…” רושפת לינוי.

“לינוי חולה על מסאז'ים…” צוחקת תום.

“די!” צועקת לינוי בכעס אמיתי. “די איתך, נו?! למה את לא יכולה לסתום 'תג'ורה שלך לפעמים, ג'יזס?”

“האמת היא שזה מקצוע די מבאס.” אני ממהר להודות באמת, כמו קוסם אומן מסלק בזריזות ידיים את זעמה של לינוי ומחליף אותו בסקרנות.

“למה?” היא בולעת את הפיתיון, הסקרנות משכחת את זעמה.

“אתה מדמיין שזה יהיה מלא ב…” אני כמעט אומר 'כוסיות צעירות' אבל ממהר לחזור לדמות שלי ואומר: “חתיכים צעירים ובסוף זה זקנות שמנות וסוטים.” החלק הזה די נכון. אני לא יכול לספור את כמות הפעמים שקיבלתי הצעות מגברים שקלטו לא נכון את הוויב שלי, או שקלטו נכון וסתם רצו להתנסות.

“ואללה.” אומרת לינוי.

“וגם שף היית?” שואלת שירה.

“כן, שלוש שנים במסעדה על גלגלים בספרד. וגם, כמובן, הייתי מארח הרבה את טלי והאחים שלה אז הייתי חייב לבשל לעצמי ולילדים כשהם באו ול…חברים שלי.” אני מוסיף. זה כמו שפת הבּ', אני צריך כל הזמן להוסיף רפרנסים הומואים לחיים שלי.

“מגניב.” אומרת שירה.

“אז אלו, על קצה המזלג, החיים הלא מומלצים שלי: הרבה חוסר התמדה, הרבה בחירות גרועות ובסוף חשבון שצריך לשלם.”

“יותר מעניינים מהחיים של אבא שלי.” מפטירה לינוי ומחקה אותו: “'הנה כסף. הנה עוד כסף. אני אחבר אותם. יצא לי עוד כסף. עכשיו אני אגיד לכולם מה לעשות בגלל…כסף.'”

אני מצחקק, מופתע מפרץ ההומור הנובע מבחורה כל כך יפה. כשהיא מבחינה בכנות הצחוק שלי היא ממשיכה את החיקוי וניצוץ מבליח לרגע בעיניה הכחולות.

“מצחיקה!” אני אומר.

“לגמרי.” ממהרת תום להגיד, אולי ממשיכה לפייס אותה.

“מה אתה עושה היום?”

“מלמד משחק במתנ"ס פה, ב'בן גוריון'”.

“זה ממש פה קרוב!” אומרת תום.

“עוד סיבה שהדירה הזאת ממש מתאימה לי.” אני מודה. תהיה כנה. ענו. שפל רוח. בלתי מזיק.

טפיפות כפכפים נשמעות בחדר המדרגות ואחריהן קרקוש מפתח בדלת. הדלת נפתחת וחן נכנסת.

“נראה לי הוא שוב פה.” היא אומרת במהירות. “המניאק הזה עם האופניים החשמליים שמסתכל…”

“חן.” אומרת לינוי בקול.

“מה?” היא מסתובבת אלינו ומבחינה בי.

“זה גבי, דוד של טלי.” מציגה אותי לינוי.

“הגיי.” ממהרת תום להגיד, כאילו זה פרס יוקרתי שזכיתי בו.

“יש לי עוד דרכים להגדיר את עצמי.” אני ממהר להוסיף.

“כן:” אומרת לינוי. “שף, מסזי'סט, חובש, מנתח מוח, טייס קרב…”

אחרי רבע שעה התקבלתי.

* * *

טנטלוס. בשבועות הקרובים כל הזמן אני חושב על טנטלוס. מהויקיפדיה: “דמות במיתולוגיה היוונית, מוכר בעיקר בזכות העונש שהוטל עליו על ידי האלים. עונשו של טנטלוס, היה לעמוד רעב וצמא בבריכת מים תחת עץ פרי בעל ענפים נמוכים. בכל פעם ששלח ידו לקטוף פרי, התרוממו הענפים שנשאו את מזונו הנכסף מעבר להישג ידו. בכל פעם שהתכופף לשתות ממי הבריכה, ירדו המים לפני שיכל ללגום מהם.”

הדירה באמת מעולה והמיקום והכל. יש פה איזו קומבינה שבזכותה לא הייתי צריך לחתום חוזה עם בעל הבית (למעשה אני ישן בחדר אכסון שהפך לחדר כביסה שארבעתן התחלקו בו) וממילא אני לא ממש יכול לחתום על חוזה לא–דרקוני עם שתי משכורות אחרונות במתנ"ס וחשבון בנק שמגרד את האפס כבר הרבה שנים. בנוסף, הקרבה למתנ"ס מאפשרת לי לחסוך אפילו בתחבורה ציבורית ובמצבי הכלכלי גם זה היה בונוס.

ועדיין, אני בגיהינום. הצגת הגיי שלי ממש עובדת על הצעירות. למעט כמה ימים ראשונים, הן לגמרי רואות בי דמות ניטרלית לחלוטין, א–מינית. בראש התחלתי לחלק את התקופה הזו לשלבים.

לשלב הראשון אני קורא "שלב ההלם". הן הסכימו להכניס אותי לדירה אבל די מופתעות מההחלטה בעצמן. בבקרים הראשונים כאשר הן מגלות גבר שיכול להיות אבא של כל אחת מהן יושב במטבח הן מופתעות לרגע. אני משתדל מאוד להיות כמה שיותר לבוש, להכריז באופן ללא מילים על התקרבותי לאזור מסוים (שיעול, גרירת רגליים קלה) ובאופן כללי לא לעשות גלים. בכל פעם שאני רואה את ההפתעה בעיניים של לינוי או חן הלב מתכווץ לי מחרדה. רק לא להיראות מאיים, רק לא לעשות משהו מטומטם, רק לא לעוף לרחוב. ועדיין, זה כיף לצאת מהבית ולהגיע תוך שבע דקות הליכה (ועוד מוּצלת) למתנ"ס ואם יש לי איזה חור בלו"ז אני לא חייב לבזבז את הזמן כמו איזה לוזר ב"חדר ההדרכה" המבאס במתנ"ס אלא יכול לחזור לדירה ולנמנם. אבל החרב מרחפת לי מעל הראש כל הזמן, טעות אחת והן מעיפות אותי.

השלב הבא זה "שלב ההתרגלות". תוך בערך שבוע הן מפסיקות לראות בי "גבר זר בבית" ובמקומו אני נהיה, ובכן, מה שגברים בגילי הם באופן טבעי עבור בנות 22: שקוף. לא מזיק. הן לבושות בבגדים נורמליים לידי בדרך כלל אבל הקיץ והגיל עושים את שלהן ולמרות שאני ממש מתאמץ להסב את המבט מהן כשאני מרגיש שאני עלול לראות משהו, אני נחשף לירכיים, שדיים ואפילו פטמות כמעט בכל יום. ניסיונות ההתחמקות שלי מיועדים בעיקר כדי לשמור את הזין שלי רגוע אבל הם נתפסים כניסיונותיו של הומו להתחמק ממשהו שדוחה אותו ובאופן אירוני הם גורמים לבנות להתנהג בצורה משוחררת יותר. בתוך חודש אני נתפס כמו עוד איזה רהיט, או משרת רובוטי. אני מודה שאני קצת מעודד אותן להתייחס אלי כמשרת, אני לא ממש יכול לשלוט בזה.

שבת בבוקר והן מחליטות לצאת למרפסת השמש ולהשתזף במקום ללכת לים (“מלא ערסים"). אני נזהר שלא להציץ עליהן אבל כן נכנס לתפקיד של האבא הדאגן וקורא להן:

“אתן שותות מספיק? להביא לכן משהו קר? אבטיח אולי?”

“וואי, מתאים!” קוראת תום.

אני חותך אבטיח קר לקוביות, מניח על מגש ליד כוסות מים קרות ויוצא אל המרפסת, מתקרב אליהן לאט, קצת המום מכל הבשר הסקסי אשר מולי.

ארבע הבנות שוכבות על מיטות שיזוף מעץ, משקפי שמש על פניהן. כצפוי, בגד הים של לינוי הוא הקטן ביותר, לא יותר מאשר משולש בד ארגמני שנועד לכסות שפתי ערווה ומעט שיער וזהו. החזייה לא גדולה יותר והיא אפילו לא מתיימרת לכסות הרבה יותר מהעטרות.

לידה שוכבת חן קטנת הגוף. שדיה, שהיו נראים מכובדים אפילו על לינוי הגבוהה, נראים עצומים על ה"שסי" הפטיט של חן. נראה שהיא לא ממש חשה בנוח איתם כי חזיית הביקיני שלה מכסה אותם כמעט לגמרי וגם המשולש התחתון שמרני בהרבה מזה של לינוי.

הבאה בתור היא תום אשר לובשת בגד ים שלם וצהוב. כמו שכבר ידעתי הרבה חזה אין לה אבל אני מבחין בשרירים מיומנים מתחת לעורה השחום והרגליים שלה לא נגמרות. לידה שוכבת שירה, לובשת ביקיני משעמם ושמרני. הפרט המעניין אצלה הוא האופן בו דוקרות פטמותיה את חזיית בגד הים, כאילו מנסות לחורר אותו. ממה שראיתי בעבר, אני תוהה איך יראה הנוף כאשר היא תשכב על הבטן וישבנה המפואר יתגלה במלוא עוצמתו.

“אבטיח.” אני מכריז בקול אבהי, מניח את המגש על שולחן נמוך. “ותשתו, בנות. אני לא רוצה שתתחילו להתייבש לי פה.”

“יאיי, אבטיח!” קוראת שירה ואני ממהר להסתלק, כאילו אני נגעל מהשהיה בקרבת כל כך הרבה עירום נשי. בפועל אני הולך במהירות לשירותים להביא ביד.

“לא לשכוח להתמרח!” אני מזכיר מדי פעם בשעה הקרובה.

כשהן נכנסות לקראת הצהריים, ריח קרם השיזוף מעלה לי כזאת זקפה שאני שוב חייב לעוף לגמור בשירותים. הן השאירו בלגן בחוץ ואני יוצא לאסוף את הכוסות והכלי של האבטיח, מחליק במיומנות לתפקיד ה"באטלר" היעיל, הבלתי מורגש והלא מאיים.

מלבד משרת, הן מגלות שיש לי עוד כישורים רבי ערך. אני יודע לגהץ וחן ממהרת לנצל זאת, היא אוהבת ללבוש חולצות כפתורים מגוהצות לעבודתה במוקד התמיכה. בהתחלה היא מבקשת חולצה פה וחולצה שם אבל אחרי כמה ימים היא פשוט משאירה לי את הבגדים לגיהוץ על מיטתה ואני נכנס לקחת אותם משם, לגהץ, ולהחזיר אותם מגוהצים לארון שלה.

ההיכרות שלי עם רזי הכביסה מובילה אותי במהירות גם לתפקיד הרשמי של "הכובסת". הראשונה לקבל את שירותי כמובנים מאליהם היא כמובן לינוי אבל אחריה מצטרפות גם שאר הבנות, כאשר הן מבינות שיש הרבה מה לדעת בנושא הטריוויאלי לכאורה הזה. אני יודע הכי טוב מתי צריך להפריד בגדים ולאיזה קבוצות צבעים, בכמה מעלות לכבס כביסה לבנה ומתי להפעיל את המכונה על 1000 סיבובים לדקה. ארבעתן רוכשות שקיות כביסה ואני מכבס עבורן, מקפל ומחזיר להן את הכביסה הנקייה לארונות.

למרות ששלוש מתוך ארבע הבנות עובדות בחופשת הקיץ, לא פשוט למצוא זמן בו הבית ריק לגמרי אבל בוקר אחד אני מוצא את עצמי לבד בדירה. אני צריך לצאת רק בעוד חצי שעה ואני מנצל את הזמן לעשות כביסה. אני אפעיל את המכונה ואשלח הודעה לערוץ הווטסאפ שלנו שיש כביסה במכונה ואני מבקש ממי שמגיעה ראשונה לתלות אותה כדי שהבגדים לא יסריחו.

אני בחדרה של תום, ממיין כביסה לערמות כאשר אני מוצא את עצמי עם התחתונים שלה ביד. תחתונים קטנים אבל לא כאלו שנועדו להיות סקסיים במיוחד. כמה שערות מקורזלות תופסת את מבטי והזין שלי, שממילא לא ממש רגוע בבית הזה, מתעורר לתחייה.

אל תעשה את זה, מטומטם אני חושב אבל זה מאוחר מדי: החרמנות שנבנתה בי בשבועות האחרונים תופסת פיקוד. אני מצמיד את התחתונים המשומשים של תום לאפי ושואף מלוא האף את הריחות האינטימיים של הילדה האתלטית. היא הייתה באימון אתמול (כדורעף) והעיפה את התחתונים לכביסה מבלי להניח להם להתייבש ועכשיו הריח עשיר ומסחרר, משכר אותי. כשזוג התחתונים עדיין באפי אני אוחז בזוג אחר שלה, כורך אותו סביב הזין ומאונן, מסניף את הניחוחות הסודיים של הצעירה. בתוך פחות מדקה אני מתחיל לגמור, ממלא לה את התחתונים בשפיך. בלב הולם אני ממהר לרחוץ את התחתונים טוב במים לפני שאני מצרף אותם לשאר הכבסים ואז מפעיל את המכונה.

בנוסף אנחנו גם מוצאים נוסחה משתלמת לכולם שהן מתחלקות במוצרים ואני מבשל מנות גדולות, עם הזמן לומד את ההעדפות האישיות של כל אחת ונותן שיעורים למי שמתעניינת, שזה בעיקר תום שדואגת לתזונה שלה ושירה שאוהבת אוכל.

“כי אני דבה, ודבות אוהבות אוכל.” היא אומרת לי ערב אחד כשאנחנו שוקדים על הכנת פסטה שקדים ושום.

אני עוצר ומביט בה:

“את לא דבה. ממש לא. שלא תעיזי להגיד את זה.”

שירה נושכת את שפתה תחתונה ומביטה ברצפה.

“תראה איך אני נראית ליד…כל הבנות כאילו.”

“את גרה עם בערך השלוש בנות הכי רזות בארץ, אז מה? וחוץ מזה…בנים היום זה לא מה שהיה כשאני הייתי בגילך. היום יש הרבה יותר בנים שחולים על מבנה גוף כמו שלך.”

“גם…אצלכם?”

“כן דרלינג. אנחנו לא חיים בכוכב אחר, את יודעת. הטעמים הם לא שונים.”

“אני לא יודעת.”

“הבעיה שלך היא לא שאת שמנה, כי את לא. הבעיה שלך היא שזה גורם לך להרגיש רע ואז את מסתירה את עצמך ומתנהגת בצורה…מרחיקה.”

“מה זאת אומרת מרחיקה?” היא שואלת, עיניה החומות נעוצות בי בסקרנות. יפות העיניים, אני שם לב.

“זה מעגל קסמים.” אני נאנח. “את מרגישה שמנה אז את מתלבשת…להסתיר את השומנים ומשדרת חוסר בטחון. במקום לחשוב 'אני שמנה' תחשבי 'אני פצצה' ותראי לאן זה לוקח אותך.”

“אני לא יודעת.”

“תחשבי על זה, בסדר?”

היא מהנהנת, חיוך ביישני על שפתיה.

* * *

“גבי!” נשמע קולה של לינוי בשישי בבוקר עצל אחד. “אתה יכול לעזור לי?”

חן הלכה לעבודה ותום נסעה להורים אז אני רק עם לינוי ושירה. אני מניח את הספר, קם מהמיטה וניגש אל הסלון. לינוי יושבת על כורסת הטלוויזיה, על ההדום לידה נח מגש עם בקבוקוני לק ומפרידי אצבעות.

“יש מצב שאתה מורח לי לק?” היא מבקשת/דורשת. “נתפס לי משהו בגב אתמול באימון וזה מטריף אותי כשאני באה למרוח.”

אין בעיה, אני אומר. כפות רגליים זה פֶטיש ותיק מאוד שלי והייתה לי חברה עם אובססיה לכפות רגליים וציפורניים, ממנה למדתי הכל. אני אוחז בכפות הרגליים המושלמות בידי, מחליק את מפרידי האצבעות בין האצבעות.

“בא לי אדום.” היא אומרת.

“רגע.” אני אומר. “איפה האלכוהול?”

“איזה?”

“בשביל לנקות את הלק הקודם. את רוצה שזה ירד לך מחר בים?”

לינוי מביטה בשירה וזו מרימה את עיניה מהטלפון שלה.

“שירה חיימי, תביאי לו אלכוהול מהאמבטיה.” מבקשת/דורשת לינוי.

“וגם מקלוני אוזניים ואלכוהול אם יש לכם.” אני מוסיף.

שירה קמה בצייתנות, הולכת וחוזרת עם בקבוקות אלכוהול וצמר גפן. אני מנקה את הציפורניים ביסודיות ואז נושף לה על הציפורניים כדי לסלק את שאריות האלכוהול.

“תמיד תנקי לפני.” אני אומר. “יש לך 'בייס'?”

“מה?”

אני נאנח בדרמטיות.

“שכבת בסיס. זה עוזר לצבע לתפוס יותר טוב.”

לינוי מביטה בשירה אבל זו רק מושכת בכתפיה.

אני נאנח שוב ואומר: “בסדר, נעשה ככה ואני אקנה לך בשבוע הבא.”

אני מנער היטב את הבקבוקון בו היא בחרה ופותח אותו. את רוב הצבע אני מנגב על דופן הבקבוקון ואז, בתנועות זהירות אני מושח את הציפון הגדולה של רגל שמאל, נע מבפנים החוצה כדי להקטין את הסיכוי ללכלכך את העור. אחרי שאני גומר עם האצבע הגדולה אני נושף עליה נשיפה ארוכה ועובר ימינה לציפורן הבאה בתור. לינוי מביטה בי בסקרנות כשאני עובד אבל נדמה לי שאני מרגיש אצלה איזו התרגשות קלה בכל פעם שאני נושף לה על כפות הרגליים. מעניין.

עד שאני מתחיל את רגל ימין לינוי כבר מאבדת ענין. היא שרועה על כורסת הטלוויזיה, שקועה בטאבלט שבידה וכשאני בתמימות אוחז בכף רגלה ומזיז אותה מעט היא נענית בלי לחשוב, מפשקת את ירכיה המושלמות מולי. לינוי לובשת הבוקר מכנסיים קצרים ורופפים ובתנוחה הזו אני מציץ הישר אל מפשעתה המכוסה בתחתונים ורודים וקטנים אשר בקושי מצליחים להסתיר את שפתי ערוותה. בתנוחה בה היא שוכבת, בד התחתונים נלחץ מעט למעלה, מצייר לי "בוהן גמל" סקסית, קווי המתאר המדויקים של הכּוּס שלה. אני חורק שיניים ומאלץ את עצמי להביט רק באצבעות שמולי וטוב שכך כי לפתע אני חש בה מסיטה את הטאבלט ומביטה אלי, מוצאת אותי שקוע בציפורניים שלה. הזין שלי, שהיה קשה כמו ברזל ברגעים האחרונים, נרפה מיד והלב שלי קופא מאימה. אל תהיה מטומטם, גבי. טעות אחת ואני בחוץ, בטח עם זאת. אני מודה לאל עליון שהיה לי את השכל והמזל להסיט ממנה את העיניים בזמן.

“וואו, יצא יפה.” אומרת שירה.

“לא רע.” מסכימה לינוי. “יותר טוב מהפוסטמה שהייתה עושה לאמא שלי, זה בטוח.”

“אני מניח שאין לכן פה 'טופ' או שמן?”

“לא נראה לי.” אומרת לינוי.

“טוב, אני אקנה לכן הכל בשבוע הבא.”

“אני יכולה גם?” שואלת שירה בביישנות.

“בטח.”

מלינוי נזהרתי כי מהרגע הראשון קלטתי שהיא לא פראיירית. היא גם ראתה עולם, גם רגילה לקבל שירות וגם רגילה שאנשים מכבדים אותה. עם שירה אני מרשה לעצמי טיפה יותר. אם את כף הרגל של לינוי השארתי על ההדום, את זו של שירה אני אוחז בבטחון ביד שמאל ונשימתה נעתקת לרגע. אחרי כל אצבע שאני גומר אני נותן לה איזה עיסוי קטן או ליטוף לא מכוון כביכול ואחרי שלוש אצבעות אני שומע את נשימתה מעלי. יש לי הרגשה שאף גבר לא נגע בה כך.

גומר את רגל שמאל ומעיף מבט עצל בלינוי אבל כראוי לנסיכה אמתית, אין לה הרבה עניין באנשים שאינם לינוי והיא לא שמה לב אלינו, מן הסתם לא שמה לב שאנחנו שם בכלל. את האחיזה בכף רגלה של שירה אני משדרג לעיסוי מתמשך, לוחץ לה על כל המקומות הנכונים תוך כדי עבודה. בכל פעם שאני נושף על ציפורן שגמרתי, אני שומע את נשימתה נעתקת ולקראת הסוף היא ממש פוכרת באצבעותיה.

“יופי, חמודה, גמרנו.” אני אומר ומתרומם, מבליע אנחה של זקנים שבילו יותר מדי זמן בכריעה. שירה נשארת לשבת על הספה, מחייכת אלי ומהנהנת במבוכה, פניה סמוקים בעליל.

“את בסדר?” אני שואל בתמימות.

“כֶּה.” היא ממלמלת. “תודה!”

"בכיף.” אני אומר והולך טיפה כפוף, גם כי השרירים נוקשים וגם כדי להסתיר את הזקפה עד שאגיע לשירותים. שתי דקות אחר כך מליוני זרעונים חמודים לומדים לשחות באסלה ואני מרגיש טיפה יותר טוב.

* * *

אבל לא הכל סקס. בחלוף השבועות אני לומד להכיר את הבנות ומוצא זמן לשוחח קצת יותר לעומק. לילינוי יש איזה עסק לא סגור עם אבא שלה. היא לא מרבה לדבר על זה אבל אני מבין שאמהּ נפטרה לפני שנתיים ואביה מסתובב עם בחורות צעירות. איכשהו, אבא שלה צץ בכל שיחה, בין אם היא מדברת איתי ובין אם היא מדברת עם אחרים. גם העובדה שהוא מסתובב עם "ילדות.”

“איזה מגעיל, איכסה.” היא אומרת ואני קצת נעלב אבל מנסה להסתיר את זה. היא לומדת מנהל עסקים ויש לה איזה חבר און אנד אוף אבל היא לא בטוחה, הוא יותר מדי דומה למשהו שאבא שלה היה רוצה שהיא תתחתן איתו.

“מה כל כך גרוע בזה שהוא מוצא חן בעיני אבא שלך?” אני שואל.

“כי אבא שלי יותר מדי רגיל שדברים מסתדרים כמו שהוא רוצה.” היא אומרת, הטורים שלה עולים כמו תמיד שמדברים על אבא שלה.

לתום יש מערכת יחסים לא לגמרי ברורה עם לינוי. ברור לי שהן חברות אבל תום כאילו מסרבת לקבל את הדומיננטיות של לינוי בדירה ובכלל, כאילו חשה שחלק מאותה דומיננטיות נובע מהכסף שלה ומלוק הדוגמנית שלה.

“את לא פחות יפה,” אני אומר לה כשאנחנו סוחבים סלים בדרך מהמכולת.

“אין לי ציצי ויש לי גוף של בן.”

“את ספורטאית ויש לך גוף של ספורטאית. גוף יפה מאוד, אם תסלחי לי.”

“אתה רק אומר את זה כי אני נראית כמו נער צעיר…” היא מוציאה לי לשון.

“את נראית כמו צעירה יפיפייה.” אני מתעקש.

“גם בצבא היא הייתה גונבת את כל הבנים, לאף אחת לא היה סיכוי מולה.”

“למה, זאת תחרות?”

תום שותקת ואני מתחיל לחשוב שאצל ספורטאית כמוה זה הכל תחרות, ושהיא שונאת להפסיד.

“יאללה, היה, נגמר. תסתכלי קדימה.”

מתחרים במעלה המדרגות עם הסלים. אני מפסיד, אבל לפחות לא מקבל התקף לב. בגילי זה בונוס.

מאז השיחה שלי עם שירה במטבח, נראה שמשהו זז קצת. הבגדים שלה פחות רופפים ומסתירים ומדי פעם, כשהיא מסתובבת בבית עם משהו הדוק יותר, חיוך קטן בורח לה כשהיא מסתכלת עלי. אני קורץ אליה בחזרה. היא לומדת פסיכולוגיה ביחד עם חן אבל מרגישה נחותה לעומת חברתה החרשנית.

“אני מרגישה כזאת שמנה ומטומטמת לידה.” היא מקטרת ערב אחד כשאני עושה לה את הציפורניים.

“אויש, תסתמי.” אני אומר ונותן לה מכה קטנה על השוק. “את לא שמנה וממש לא מטומטמת, פשוט התרגלת לחשוב ככה.”

היא חושבת על זה רגע.

"האמת היא ש…יש מצב.” היא מודה. “אולי באמת התרגלתי לחשוב ככה.”

“אני רואה שהתחלת להתלבש קצת…יותר מחמיא. איך את מרגישה?”

“האמת שיותר מסתכלים עלי באוניברסיטה.” היא אומרת ומסמיקה.

“פשוט התרגלת לחשוב על עצמך בצורה מסוימת. בנית חומה בצורת 'שירה שמנה'. תשברי את החומה.”

“אני אחשוב על זה!” חיוך מאיר את פניה. “ווה, איזה מהמם יצא!”

“תודה, אֶני טיים.”

חן קצת מתנשאת מעל האחרות, אני חושב שזה בעיקר בגלל שהיא חורשת יותר מהן ומוציאה ציונים טובים יותר.

“אף אחת מהן לא אוהבת לעבוד קשה,” היא אומרת, מפנה צלחות לתוך הכיור לידו אני עומד. “אני מכירה אותן כבר שלוש שנים כמעט.”

“תום עובדת קשה מאוד בכדורעף.” אני עונה.

“התכוונתי בתואר.”

“זה לא הכל בחיים.”

“זאת אינדיקציה לכמה אתה מסוגל להשקיע במטרה שחשובה לך. כמה אתה מסוגל להתמקד.”

“זה נכון.”

======================

לפרק הבא