הבריונים – פרק ד'

לפרק הקודם
=========================
ששי מתעורר מוקדם. השעון מראה 06:19. לפני שהוא מצליח לשוב ולהתכסות באפלת השינה המבורכת, הולם בו הנחשול הקר והאפל של מאורעות ליל אמש, ועייפותו נקרעת ממנו בפראות. הוא קם מהמיטה ומדשדש אל המטבח להכין לעצמו כוס קפה. בדרך הוא שומע את המקלחת פועלת. בטח אמא מתקלחת.
הוא מצליח לנקות את מוחו ולא לחשוב. מרתיח מים. עד שהמים רותחים הוא מסתובב חסר מעש עד שהוא ניצב מול הספה הירוקה, הספה אשר תמיד מכוסה כדי שלא תתלכלך גלויה עכשיו מנומרת בכתמים רבים; לששי אין ספק שאלו כתמי שפיך קרוש והוא מעווה את פניו בגועל לא רצוני. במאמץ לנקות את מחשבותיו הוא חוזר אל המטבח ולוקח כוס. שם כפית קפה. שתיים סוכר. חלב. לא לחשוב, לבחוש. קול צלצול הכפית הפוגעת בדפנות הכוס. חריקת הכסא על הרצפה. מתיישב. לא לחשוב על הספה הירוקה. לוגם. בוהה.
"הי.” אומרת אמא וששי מזנק בבהלה.
"לא התכוונתי להפחיד אותך.” היא מתנצלת. “לא ידעתי שהתעוררת.”
שיערה הזהוב של אמא מעוך, היא לובשת תחתונים וחולצת טי מהוהה, פטמותיה נרמזות מתחת לבד החולצה אשר שוליה מכסים רק את חלקן העליון של ירכיה.
"שמעתי מים זורמים…את לא במקלחת?” תוהה ששי.
"זה דניאל.” היא עונה ומשפילה את מבטה במבוכה. הזעם מזנק על ששי כמו נחש מתוך העשב.
"לא יאמן.” הוא אומר. “את פשוט…לא יאמן.”
"אני מצטערת.” אומרת אמא בשקט. “אני…אני כל כך מצטערת על איך שהתנהגתי…אני הייתי שיכורה ו…”
"מה, באמת? היית שיכורה כשקנית את השמלה?!” צועק ששי. “היית שיכורה כששיקרת לי שזאת שמלה ישנה שמצאת בארון?! הייתי שיכורה כשצבעת את השיער?! מתי בדיוק היית שיכורה, אמא?”
"זה יותר מורכב ממה שזה נראה, ילד'לה.” ממלמלת אמא ומתקרבת אליו.
"מה יותר מורכב? מה?!”
"ששי, הם שלושה ואני אחת. אתה באמת חושב שאני יכולה להתנגד להם? הא?!” למרות שהיא קרובה היא מגבירה את קולה בפרץ של שכנוע עצמי שכמעט עובד על ששי. "אז אם אני צריכה לבחור בין להתנגד להם ולקבל מכות או לשתף פעולה, תסלח לי שלא כיוונתי למסלול של לחטוף מכות ולהיאנס. אני ממש מצטערת אם פגעתי בך.”
"אז זה מה שזה היה? דווקא מכאן זה נראה לי די פשוט: את מתה שדניאל, וכל החברים שלו יזיינו אותך כי את חתיכת זונה!”
אמא לא מאבדת את העשתונות וסוטרת לששי סטירה מחרישת אוזן. צפצופים ממלאים את ראשו והוא משתתק, המום.
"ששון, אני מבקשת…לא, לא מבקשת, אני דורשת, שלא תדבר אלי ככה, ברור? אני עדיין אמא שלך!”
"כן.” עונה ששי בכתפיים שמוטות ואוזן מצפצפת.
"ואני מזכירה לך עוד דבר אחד:” אומרת אמא בזעם קר וחוזרת לשבת בכיסאה. “הכל התחיל בגללך. בגלל שאתה לא הצלחת להתמודד עם דניאל.”
"בוקר טוב!” נשמע קולו של דניאל וששי מפנה אליו את מבטו. דניאל עומד בכניסה למטבח, רחוץ ומסורק, עוטה חיוך שבע רצון וחלוק בית שהיה של אבא.
“איך ישנת?” הוא שואל את ששי.
"לא משהו.” עונה ששי במרירות.
"אני ישנתי מצוין, אבל לא הרבה…” הוא מגחך לעבר אמא וזו מסמיקה ומחייכת, סערת הרגשות שלה מתפוגגת והיא מבליעה חיוך נבוך.
"תעשי קפה.” אומר דניאל כבדרך אגב וששי מבחין במרירות בזינוק של אמא לעבר השיש. דניאל מתיישב ליד שולחן האוכל בזמן שאמא מכינה קפה בתנועות זריזות ואז מגישה אותו לדניאל על צלוחית עם עוגייה קטנה בצד.
"מממ…אחלה עוגייה. מי אפה, את?”

"כן.” זורח חיוך על פניה של אמא.

"אולי כדאי שאני אלך להתקלח.” היא אומרת. “אני בטח מריחה נורא.”

"לא, זה דווקא סקסי הריח הזה.” אומר דניאל כבדרך אגב.
"איזה שטויות.” מצחקקת אמא.
"לא, באמת.” מתעקש דניאל. “בואי הנה.” הוא אומר וטופח על ירכיו.
"לא, דניאל.” אומרת אמא ומעיפה מבט נבוך בששי. “אני ממש חייבת להתקלח…"
"בואי הנה.” אומר דניאל בפחות חביבות ואמא ממהרת לציית, מתיישבת בחיקו כשגבה פונה אליו.
"דניאל, אני חייבת להתקלח וללכת לעבודה…" היא ממלמלת כשידיו מתחילות לרחף על ירכיה. ששי מנסה להתיק את מבטו מהמתרחש אך מוצא שאיננו יכול.
"דניאל, גם אתה חייב לחזור הביתה לפני בית ספר…”
"שקט.” אומר דניאל באדישות ואמא משתתקת כחתלתול שאמו אוחזת בעורפו.
היא מעיפה בששי מבט אשם אך הוא לא יכול שלא להימנע מהמחשבה שהאשמה שלה לא נובעת מההתמסרות שלה למה שדניאל עושה לה אלא מכך שהוא, ששי, נוכח במטבח. במהרה היא מסירה את מבטה מששי ומביטה הישר לפנים כשאצבעותיו של דניאל פולשות אל חזהּ מתחת לחולצת הטי ומתחילות לשחק בפטמותיה.
"דניאל…” ממלמלת אמא אך ששי כבר לא מסוגל להבחין אם היא מוחה או מייחלת. לא בטוח שהיא בעצמה יודעת, הוא חושב במרירות.
במקום לקום ולעוף משם ששי נשאר ובוהה ללא יכולת לזוז בידו של דניאל המלטפת את ירכיה החלביות של אמא. הללו מתפשקות אליו וששי נגעל מעט לנוכח האופן שבו אמא נושכת בעדינות את שפתה ואנחה רכה נפלטת משפתיה. היא נותנת בששי עוד מבט אשם ומשפילה את מבטה אך כעבור רגע עיניה מתגלגלות והיא מתנשפת בהתרגשות, מניחה לאצבעותיו של דניאל לפרוט עליה כעל פסנתר. דניאל מביט בששי וצל חיוך דק מבצבץ על שפתיו בעודו נוגע באמא בכל המקומות האסורים מול עיניו של ששי.
"רטובה לגמרי.” מפטיר דניאל ומביט בששי וזה משיב לו מבט זועם וחסר אונים.
"דניאל…” נאנחת אמא. “הוֹ…”
"נעים לך?” שואל דניאל, ידו נעה במהירות בין ירכיה של אמא.
"הוֹ!” היא עונה. קולות רטובים נשמעים עכשיו מבין רגליה והיא נעה על דניאל כחתולה מיוחמת בעודו מנגן על מפשעתה ושדיה. כיסא המטבח חורק תחת תנועותיה והמשקל המשותף וששי מתפלל שזה ישבר פתאום ודניאל ישבור את האגן המחורבן שלו או אפילו יותר טוב, יישאר משותק. זה יכול לקרות מפגיעה חזקה בגב, לא?
"ו…די.” אומר דניאל ומסלק את ידיו מאמא.
"מה?!” היא משתוממת, מסתובבת אל דניאל בפליאה.
"אני צריך לחזור הביתה לפני בצפר.” הוא מסביר. “ואת גם לא ממש קלה, אם כבר מדברים על זה. יאללה, קומי.”
"אבל…”
"אבל מה?”
אמא מתחילה להגיד משהו אבל מבחינה בששי המביט בה במשטמה ומשתתקת.
"לא משנה.” היא ממלמלת, מסדרת את החולצה בפרץ של צניעות. “אני גם צריכה להתקלח.”
דניאל קורץ לששי והולך לחדר השינה, כדי להתלבש, וששי שוב נשאר עם אמא במטבח. חוסר הנוחות שלה ניכר בה וששי מנחש למה: לא קל לה להישאר איתו לבד אחרי מה שהתרחש בדקות האחרונות אבל היא חוששת שאם תלך למקלחת, דניאל ישכיב אותה שם.
חוששת או מקווה, אמא?
אמא ניגשת אל הכיור כדי לסדר אותו מכל הבלגן של ליל אמש ובדקות הבאות שניהם שותקים, היא מתחבאת בין הכלים בכיור והוא נמלט דרך חלון המטבח. היא לא יכולה לצאת מהמטבח והוא לא מוכן להסיר ממנה את עיניו כל עוד דניאל בבית. המבוכה נקטעת לבסוף כאשר דניאל חוזר, לבוש בבגדיו מאתמול, ונכנס אל המטבח.
"יאללה, תותי, אני זז. תודה על אתמול.”
"בכיף.” היא אומרת ומיד מביטה בששי, מבינה את הטעות שעשתה בשימוש במילה הזאת. ששי מביט בה במבט ארסי.
דלת הכניסה הנטרקת מבשרת שדניאל יצא מהבית, וששי מיד פולט:
"'בכיף' אמא? 'בכיף'?”
"זאת הייתה מילה לא נכונה, אני מצטערת.”
"מצטערת? דווקא את בכלל לא נראית לי מצטערת.”
"ששון, אל תגזים.” אומרת אמא ושפתיה מתכווצות מעט באיום. זיכרון הסטירה שחטף לפני כמה דקות עדיין חי בששי והוא משתתק.
"קורים לי בחיים כל מיני…תהליכים.” היא אומרת כעבור כמה שניות, קולה רך יותר. “לא להכל אתה מודע. הרבה דברים שהדחקתי כל השנים האלה בלי אבא שלך יוצאים עכשיו. דניאל הוא חלק מהתמונה הזאת אבל הוא לא הכל.”
"לא הבנתי כלום.” מודה ששי.
אמא נאנחת.
"גם אני. אני צריכה לארגן את המחשבות שלי. אבל קודם כל, אני צריכה להתקלח.”
והימים חולפים, פרטיהם נכבשים תחת השגרה. בימים הקרובים דניאל לא מגיע לבקר וגם לא אף אחד מחבריו ואחרי ארוחת הערב מהגיהינום לא דניאל, לא אור ולא גדול מתנהגים אליו בבצפר כאילו קרה משהו מיוחד, סתם ילדים מהכיתה. את זעמו חסר האונים הוא מוציא בהתעלמות מכוונת מרני, היחיד כלפיו הוא יכול לתעל את התסכול שלו, אם כי הוא נאלץ להודות שרני לא ממש מחזר אחריו ונדמה שהוא סבבה עם חברו החדש דניאל. מרחוק הוא עוגב על ענת פרידמן, מלכת השכבה המהממת אך חוץ מאשר להביט בה מרחוק הוא אינו יכול לעשות דבר, נזהר שלא לסכן את מעמדו החברתי החדש אותו רכש שעמל רב: "לא סמרטוט רצפה”.
ששי ואמא יושבים לאכול ארוחת ערב. הסלט חתוך והחביתה היא עם פטריות היום, כמו שששי אוהב.
"הכנתי לך חביתה עם פטריות.” אומרת אמא ומחייכת במהירות. “אתה אוהב, נכון?”
"כן.”
"יופי…יופי…כבר מזמן לא פינקתי אותו ככה…ככה חשבתי לעצמי היום…אז אמרתי לעצמי, הי, למה לא להכין חביתה עם פטריות? זה ישמח אותו, לא?”
"כן, זה נחמד.” עונה ששי באטיות. “הכל בסדר, אמא?”
"מה? למה אתה שואל?” מזדקפת אמא ומיישרת את שמלתה.
"התאפרת?” מבחין ששי.
"אהה…קצת…”
ששי נאנח.
"יש לנו 'אורחים', אמא?”
אמא בולעת רוק.
"תראה…" היא אומרת במבוכה. "לדניאל יש בעיה…הוא רב עם אבא שלו ו…אין לו איפה לישון אז…אמרתי לו שהוא יכול לישון כאן…רק עד שהמצב יסתדר…”
ששי נוחר בבוז ונד בראשו.
"מה אתה מצפה, שאני אשלח אותו לרחוב? בחורף?”
"ואיפה הוא ישן אמא?” שואל ששי. “אצלך במיטה?”
אמא משפילה מבט ומסמיקה.
"אני…אכין לו את חדר האורחים.” היא ממלמלת.
"אהה, אני בטוח שהוא ישן בחדר האורחים.” מתיז עליה ששי סרקזם ארסי. אמא לא עונה, רק מרוקנת את תכולת הקערה שלה אל המחבת הרוחשת.
פעמון הכניסה מצלצל ואמא מזדקפת.
"הנה הוא הגיע.” היא ניגשת אל הדלת במהירות. ששי נשאר בכיסאו ואוחז בראשו בידיו.
הוא שומע את הדלת נפתחת ואז נסגרת. דניאל אומר משהו ואז אמא. ועכשיו מה? נשיקה, הלב שלו מתכווץ. והנה עוד אחת, פוגעת לו ישר בלב. תפסיקו כבר, נו! עוד מלמול של אמא ודניאל עונה משהו. צחקוק של אמא.
"…דניאל, נו…” נשמע קולה של אמא ברור יותר.
"…בטוב או…בחירה שלך…” עונה דניאל.
"…אחר כך…ילך לישון…כל הלילה בשביל…”
"…אחרונה שאני…” דניאל נשמע תקיף עכשיו.
"אוקיי…עקשן…”
יש כמה שניות של שקט ואולי רחש של בד מחליק על עור. אולי רק נדמה לו. אחר כך מתחיל להישמע קול שחוזר על עצמו. רטוב. קולות לעלוע.
ההיסטוריה המשותפת של אמא ודניאל והקולות שאי אפשר לטעות בהם מציירים במוחו של ששי תמונה שאין לו שום יכולת לעצור: אמא כורעת על ברכיה מתחת לדניאל ומוצצת לו את הזין. הוא כמעט יכול לראות את עווית החיוך המתנשא של דניאל הצופה באישה המבוגרת כורעת תחתיו ומענגת אותו בפיה כאילו הזין הגדול שלו זה הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים. אם היו לששי איזשהן ספקות הן מתפוגגות כאשר דניאל נשמע אומר:
"איזה פה, רותי…איזה פה…תעשי לי עם הלשון כמו שאני אוהב…יופי…הרבה רוק…כן…רותי–שרמוטי…מה את צוחקת, תמצצי…”
קולה של אמא נשמע פתאום בצחוק מתגלגל אך דבריו של דניאל רודפים אחר צחוקה.
"מצחיק אותך?! נראה אם זה יצחיק אותך…”
קול הצחוק נקטע באחת, מתחלף בקול לעלוע רם וששי לא צריך לראות במו עיניו כדי לדעת שדניאל דוחף בכח את איברו לפיה של אמא.
"כבר לא צוחקת, הא, רותי–שרמוטי? אל תתנגדי, ממילא אני מחזיק לך 'תראש בשתי ידיים. שה…שה…איזי…איזי…הנה אני בגרון שלך, זונה…זה טוב, בת זונה. הגרון שלך כל כך הדוק…עוד קצת…אל תיחנקי לי, אני יוצא…”
אמא משתעלת ומשתנקת ודניאל מצחקק.
"ששי!” קוראת אמא בין שיעול לשיעול. ששי מזדקף, הנה היא עומדת לקרוא לו לעזרה! “תכבה את האש, שהחביתה לגלגלגלעלעלע…”
דבריה של אמא נקטעים וששי מבין שאיברו של דניאל שוב פלש בגסות אל פיה. הוא קם וממהר אל הכיריים, מכבה את האש רגע לפני שחביתת הפטריות הופכת לגוש פחם. אכן, חביתת פטריות היא פיצוי נאות לעובדה שאמא שלך מזדיינת חבר לכיתה. מי בכלל המציא את הביטוי המפגר הזה "חבר לכיתה"? בטח לא מישהו שיכול היה לדמיין באופן מושלם את אמא שלו כורעת על ברכיים בכניסה לבית וה"חבר לכיתה" מחזיק לה את הראש בשתי ידיים ומזיין לה את הפרצוף כאילו זה היה כּוּס.
"הגרון שלך צר, שרמוטי…” קולו של דניאל קוטע את ייסוריו של ששי. “אני הולך לגמור לך על הפרצוף…הנה…הנה…הא…הא…האא…”
יש כמה שניות של שקט והתנשפויות ואז דניאל אומר בחדות:
"שלא תעיזי לנגב את זה, זה יפה ככה.”
"אבל דניאל…”
"יש איזה חלק של 'שלא תעיזי' שקשה לך להבין? תביאי 'תתיק שלי.”
"אבל ששי שם…” מייללת אמא.
"ששי כבר יודע מה אמא שלו, נכון?” שואל דניאל ונכנס אל המטבח, מסדר במופגן את מכנסיו. “הא ששי?”
"מה?” מתבלבל ששי למראה אמא המדשדשת במבוכה אחרי דניאל. פניה של אמא סמוקים ומיוזעים והמסקרה שלה מרוחה מתחת לעיניה. חולשה מכה בששי כמו קורנס למראה שרוכי הנוזל הדבוקים לפניה, לבנבנים ובוהקים כמו שפיך. בידה היא אוחזת צ'ימידן אפור, השייך כפי הנראה לדניאל.
"שאלתי אם אתה יודע מה אמא שלך.” חוזר דניאל על השאלה לאט, כמו מסביר לילד מפגר.
"אה…כן, נראה לי.” ממלמל ששי.
"אחלה.” אומר דניאל וסוקר את השולחן. ששי אסיר תודה על שהוא לא נשאל מה בדיוק אמא שלו. סיפוק מרושע מבזיק בו לנוכח המבוכה האיומה של אמא ופניה מכוסי השפיך. לפחות לאיזה חמש דקות מזוינות היא לא מצחקקת.
"אני…אני אלך לשים לך את הצ'ימידן בחדר. הכנתי לך את חדר האור…”
"מה?” מגחך דניאל. “איזה מצחיקה, אני אישן איתך. אם תתני לי לישון.”
אמא ביטה לרגע בששי, משפילה את עיניה ומתחילה למלמל משהו כמו: “אני לא בטוחה שזה…”
"אני בטוח.” קובע דניאל.
אמא מעיפה בששי מבט מתנצל ואז ניגשת אל הכיריים ומביאה משם את המחבת.
"הכנתי חביתת פטריות.” היא מחלקת את החביתה לצלחות ומחייכת בגאווה כאילו תרמה כליה לבנה החולה. ששי מבחין בנתז שפיך זולג באטיות במורד סנטרה בעודה מדברת ונושף ביאוש.
"מממ…מעולה.” אומר דניאל בפה מלא חביתה.
"תודה.” זורחת אמא.
"אז מה חדש בעבודה?” שואל דניאל וששי נדהם לשמוע אותה מספרת לו על ריקי מהכספים והאוטו החדש של שאול וכל מיני חרא מטומטם כזה שהוא בחיים לא חשב לשאול אותה. דניאל מקשיב לה כאילו זה הדברים הכי מעניינים שהוא שמע בחיים ואפילו שואל שאלות. הוא אשכרה מכיר את האנשים ויודע על מי היא מדברת. אמא שלו ודניאל לא רק מזדיינים, הוא מבין פתאום. הם גם מדברים.
סלט, חביתה, טוסטים, גבינות, סמול טוק, אמא ודניאל מאושרים מהחיים. המבוכה של אמא התפוגגה כצפוי ונראה שהיא שכחה כבר מנתזי הזרע שעל פרצופה.
"אני הולך לראות טלוויזיה.” נוהם ששי ומפנה את הצלחת שלו לכיור. איש לא מגיב להצהרה שלו כי אמא צוחקת ממשהו מטומטם שאמר דניאל.
ששי לוקח לעצמו שתייה קרה ופיצוחים ואז הולך לסלון, קורס על הספה מול הטלוויזיה. המשחק עוד לא התחיל ומכבי מתחממים על הפרקט מול היוונים ולראשונה מזה שבועות ארוכים ששי מתחיל להירגע קצת, הנורמליות המבורכת מחלחלת פנימה. מהמטבח הוא שומע את אמא ודניאל מדברים וששי לא יודע אם הוא צריך יותר לשמוח שהם מקשקשים או מזדיינים.
המשחק מתחיל והוא נדרך. מכבי נראים טיפה מנומנמים והוא מקלל חרישית, לעצמו. אמא שונאת שהוא מקלל בקול רם. כמה מסירות טובות אחר כך והם מתעוררים, חוזרים לעצמם ומראים יותר אנרגיה מתחת לסל של היוונים. הגיע הזמן, כוס אמק.
"תן לו!” הוא מוצא את עצמו קורא בקול אל המסך.
"כמה כמה?” נשמע לפתע קולו של דניאל המופיע בפתח הסלון.
"שש יתרון.” עונה ששי לאחר היסוס קל.
"נו, יאללה, בוא נראה את זה. שרמוטי, בואי לראות משחק.”
"אני רק גומרת לפנות כאן.” עונה אמא מהמטבח, ודניאל מתיישב על הספה הירוקה. עוד כמה התקפות מתפרצות של מכבי ודניאל וששי מוצאים את עצמם מעודדים בהתלהבות. כשהרבע נגמר, מכבי כבר מובילים בתשע נקודות.
"אבל הכל יכול להתהפך.” מזהיר דניאל.
"זה נכון.”
אמא מגיעה, אוחזת בידיה מגש ועליו צלחות עם פיצוחים ושתייה קלה. דניאל טופח על הספה לידו והיא מתיישבת בצייתנות.
הרבע נגמר וזה שאחריו עובר בשלווה מפתיעה. מכבי מצליחים לשמור על היתרון וגם להגדיל אותו וששי מוצא את עצמו משוחח עם דניאל את השיחה הנורמלית ביותר שקיים איתו אולי אי פעם. אמא קצת משתעממת אבל היא יושבת לצד דניאל כמו הרעיה הקטנה והכנועה, שואלת שאלות מנומסות מדי פעם ומקשיבה לתשובות.
ברבע השלישי היוונים התחילו להתחזק וששי שוקע במתח במשחק. עוד החטאת כדור של מכבי ועוד אחת ונראה שהיוונים המחורבנים מתחילים לסגור את הפער. ששי יושב כשהוא רכון לפנים, עיניו נעוצות במסך והוא שותה בדריכות כל תנועה, כל מסירה וכל זריקה לסל. הפער, שעמד קודם על שמונה עשרה נקודות, מצטמצם עכשיו וששי צופה בעיניים כלות איך הוא מצטמק לו לארבעה עשרה נקודות ואז לאחת עשרה ושמונה ואיכשהו האצבעות שלו הגיעו לו לפה והוא מכרסם אותן מרוב מתח.
הוא שומע קול רפה מגיע מכיוון הספה הירוקה ומעיף מבט לפני שהמוח שלו גומר לעבד את משמעות הקול ובטנו מתכווצת למראה אמא השרועה לאחור על הספה ומתנשקת בלהט עם דניאל. שמלתה של אמא מופשלת מעלה עד בטנה ותחתוניה הקטנים מוסתים הצידה, חושפים את ערוותה הכהה. ידו של דניאל מאוגרפת מלבד האצבע האמצעית הנעוצה עמוק בכּוּס של אמא והוא מזיין אותה בתנועות אטיות ומדודות באצבעו.
ששי קרוע בין הדרמה על המסך לבין זו על הספה הירוקה, אם כי שתיהן נותנות לו עכשיו הרגשה של מי שצופה בתאונת דרכים בהילוך איטי. דניאל גוהר לעבר חזהּ של אמא וזו פותחת את כפתורי השמלה העליונים. שדיה הקטנים, עירומים וזקורים, נחשפים עכשיו ואמא מניחה יד תובענית על ראשו של הנער ומקרבת אותו אליה, נושכת את שפתיה המלאות בציפייה. היא שואפת בחדות כאשר פיו של דניאל נסגר על פטמתה וראשה נרפה לאחור, עיניה עצומות בריגוש ברור.
שריקה נשמעת מהמסך וששי מתיק את עיניו בעל כורחו מהנעשה על הספה הירוקה. קליעת עונשין לזכות מכבי. כדרור מחושב של הכדור, כיוון, זריקה, הכדור מטפס בעצלתיים אל הרשת ו…זה בפנים! יש! זריקה נוספת. שוב כדרור אטי…הזדקפות, זריקה מדויקת ו…הכדור פוגע בטבעת…מסתחרר לרגע ו…נכנס! יש!
אינסטינקטיבית ששי מפנה את ראשו לעבר דניאל כדי לחלוק איתו את ההתרגשות ומיד מתחרט על שעשה כן. אמא ניצבת על השטיח על ארבע בין ברכיו של דניאל היושב, איברו השמן של יריבו בפיה והיא מוצצת אותו מעדנות. ידו של דניאל נחה על מחלפות ראשה הזהובות של האישה המבוגרת והוא מלטף אותה בעידוד בעוד ראשה עולה מעלה ומטה על איברו, שפתיה הרכות עוטפות את הזין באהבה רטובה.
הוא היה רוצה שלא לראות, להחזיר את עיניו למסך ולשקוע במשחק אך מבטו נעוץ בזוועה אשר מולו. פניה של אמא מלאים בזין של דניאל והיא מוצצת לו בשקדנות ובמסירות, ידה האחת מלטפת בעדינות את אשכיו השנייה נשענת על ירכו. איברו של דניאל רטוב כולו מרוקה של אמא, בוהק עמומות באור התכלכל מהטלוויזיה. דניאל מחייך אל ששי וקורץ לו ואז מתרפק לאחור בספה, גיחוך של אדנות על פניו.
"את יודעת למצוץ, רותי–שרמוטי.” הוא אומר.
"ממ–ההם" עונה אמא בפה מלא זין.
"את גם אוהבת למצוץ, הא?”
"ממ–הממ…”
"לא שמעתי.” מסיט דניאל את ראשה של אמא, מרחיק אותו לרגע מהזין. “את אוהבת למצוץ זין?”
"כן.”
אמא חוזרת אל הזין, מנשקת אותו בחיבה ברורה, נשיקות קטנות מהאשכים ועד הראש וששי מבחין בחלחלה כיצד היא שורטת בעדינות את איברו של דניאל בעודה כובשת אותו בנשיקות. היא שואפת עמוק, כאילו מתענגת על ריח הזין ואז מלקקת את שפתיה כמו חתולה ליד צלוחית שמנת.
"שבי עלי.” מורה דניאל בקול עבה.
"לא כאן.” אומרת אמא ומתחילה להעיף מבט בששי אך נעצרת בדרך. “בוא לחדר השינה.”
"כן כאן. שבי עלי.”
"בוא לחדר השינה.” אומרת אמא, ספק מתעקשת ספק מתחננת. “אני אהיה שלך בחדר השינה. תעשה בי מה שאתה רוצה ואני אבקש עוד ועוד ועוד.”
דניאל לא אומר דבר ואמא מזדקפת, כנראה חשה בהיסוס שלו. מבלי להביט בששי היא פונה אל דניאל בגבה ומרימה את שמלתה, חושפת באטיות את ישבנה. רגליה ארוכות ובהירות וישבנה גדול אך מוצק, שני כדורים רוטטים הלועגים לכוח המשיכה.
"אתה רוצה לזיין אותי בתחת?” היא שואלת. “אתה יודע שאני לא אוהבת את זה, נכון? אתה רוצה להכריח אותי? לגרום לי לנשוך את הכרית?”
אמא מתחילה להתרחק באטיות, שולי שמלתה אחוזים בידיה והיא חושפת את מחצית ישבנה הרך ועגול הזורח מעל רגליה הארוכות.
"בוא לחדר השינה, דניאל…” היא מפתה, עקביה טופפים. “נראה אם תצליח לכבוש אותי…אם תצליח, אני שלך הלילה…”
אמא עולה למעלה ודניאל מגחך אל ששי.
"אני הולך לזיין את אמא שלך בתחת.”
"יופי לך.” הוא פולט במרירות.
מכבי מפסידה זמן קצר אחר כך. ששי מסדר את הסלון והמטבח ועולה למעלה אך דלת חדרה של אמא פתוחה וקולות הסקס הרמים הבוקעים מחדרה מחרישים את נשמתו.
"הוֹ! הוֹ! הוֹ!”
"את אוהבת בתחת?”
"אתה יודע שלא, אבל אל תפסיק! אל תפסיק לזיין אותי!”
"איפה את רוצה שאני יזיין אותך?”
"איפה שבא לך…בפה, בכּוּס…אל תפסיק…”
מיטתה של אמא חורקת בקול רם וששי מתפתה להציץ, בעל כורחו ממש. אמא המיוזעת שוכבת על גבה, רגליה הארוכות פשוקות גבוה באוויר. אגנו של דניאל עולה ויורד בינהן, איברו ננעץ בישבנה הדשן בכל פעם שהוא יורד ופניה מכורכמים בשילוב של סבל ואקסטזה.
ששי קורס על רצפת המסדרון, יושב בגבו לקיר ובוהה בקיר הנגדי. הוא כבר לא רואה את חדר השינה אבל קריאותיה המשולהבות של אמא מתערבבות בריח הזיעה והסקס הנישא בחלל.
"תן לי! תן לי! תן לי!” נאנחת אמא בקול, קריאותיה מתמזגות בהתנשפויותיו של דניאל ובחריקות הקצובות של המיטה. המוח של ששי מתרוקן וקולה של אמא כמו מגיע מרחוק.
"זה טוב, דניאל! זה כל כך טוב!” קוראת אמא מאי שם. “מה אתה עושה לי! אל תפסיק, דניאל! עוד! עוד!”
"מי שרמוטה?” רושף קולו של דניאל, מתנשף במאמץ.
"אני!”
"תגידי את זה! תגידי איפה אני מזיין אותך!”
"אני שרמוטה! תזיין אותי בתחת חזק, דניאל! חזק! אל תפסיק!”
שני דחפים צצים בששי עכשיו, לברוח ולהציץ, להתנתק ולראות. הוא קם ברגליים פקות, נושך את שפתו בהיסוס. להסתובב וללכת או להציץ. רק מבט אחד. אבל למה? זה דוחה וזה מתועב. הוא חייב ללכת לחדר. עכשיו.
אמא שוכבת על גבה, פשוקת רגליים ומיוזעת. בין גפיה עמל גופו השרירי והמיוזע של דניאל, אגנו ננעץ במפשעתה הרעבה בתנועות קצובות. פניהם של אמא ודניאל צמודות והם שקועים בנשיקה לוהטת, כמעט מתמזגים זה לזה. אמא עוטפת את המאהב הצעיר שלב בזרועות ורגליים, כמו שואפת לקבל ממנו יותר ויותר.
ששי צופה במחזה חסר אונים וממוגנט, איברו הבוגדני שוב מתקשה במכנסיו. דניאל מנתק את פניו מאלו של אמא אבל היא תרה אחריו ברעבתנות, לשונה משתוקקת לנשיקתו. מבלי להפסיק לזיין אותה דניאל מרחיק ממנה מעט את ראשו, צופה באישה המבוגרת כמהה אליו מתחתיו, סמוקה ונרגשת.
"של מי את?” שואל דניאל.
"שלך!” עונה אמא. “שלך! אל תפסיק…הנה זה בא…”
ראשה של אמא נודד והיא מבחינה בששי הניצב לידם ולרגע היא קופאת. דניאל מבחין במבטה ומפנה את ראשו לעבר הכניסה, מחייך אל ששי כשהוא רואה אותו.
"בוא, גבר, תתקרב. בוא תראה איך אני מזיין את אמא ש'ך.”
"דניאל, לא…” ממלמלת אמא אך יוצאת ידי חובתה בכך.
רגליו של ששי פוסעות מעצמן והוא עושה צעד לכיוון המיטה, פיו יבש והדופק הולם באוזניו.
"תגידי לו כמה אני טוב.” תובע דניאל.
"דניאל, בבקשה…”
"תגידי לו!”
"הוא מדהים, ששי.” נאנחת אמא. “מה שהוא עושה לי…”
"אמא…די…” ממלמל ששי, מודע במעומעם לאיברו הקשה.
"אני הולך לגמור, גבר.” אומר דניאל. “אני הולך לגמור בתחת של אמא שלך.”
"הו!” מתלהבת אמא. ”הו!”
דניאל נאנח ומתנשף וששי מבחין ברעד החולף בגופו המיוזע ואנקותיה של אמא מתגברות עוד יותר. הוא ממשיך לנוע עוד כמה שניות ואז קורס על אמא, גבו עולה ויורד במהירות, נשימותיו משתלבות באלו של אמא. אמא עוצמת את עיניה ומלטפת את ראשו של דניאל כאילו היה בן אהוב, מנשקת את פדחתו.
הקסם נשבר וששי מסתובב ויוצא במהירות מחדרה, נבלע באפלולית של חדרו. הוא מתפשט ונכנס אל המקלחת שלו ומתחיל לאונן במהירות. הוא גומר פעם אחת לפני שהמים מתחממים ואז מתקלח ומקרצף את גופו בשקדנות, תנועותיו מהירות ונחרצות. כאשר הוא מסיים להתקלח הוא חרמן שוב ומאונן פעם שנייה לפני שהוא סוגר את המים.
כשהשעון המעורר מצלצל, ששי פוקח את עיניו במהירות והזיכרונות מהלילה הקודם חוזרים אליו במהירות. רגליה הארוכות של אמא, פשוקות תחת גופו המיוזע של דניאל, ממלאות את מוחו של ששי והוא מתחיל להתחרמן ומיד מקלל את עצמו. איזה בן הוא, לעזאזל? אבל עד שהוא מגיע לצחצח שיניים ידו כבר נשלחת מעצמה אל תחתוניו וכעבור כמה דקות השפיך שלו מתערבב בכיור עם תערובת של משחת השיניים ורוק.
לרווחתו הוא לא שומע את אמא נאנחת כאשר הוא פותח את דלת חדרו ושום חריקות מיטה לא מבשרות לו שהזוג הצעיר כבר התחיל בשגרת הבוקר שלו, אך כאשר הוא נכנס אל המטבח הוא נוכח ששמחתו הייתה מוקדמת מדי.
דניאל יושב על כיסא במטבח, מכנסיו מופשלות מטה והוא אוחז בכוס קפה מהביל בידו. אמא, לבושה בכותונת שקופה, כורעת על ברכיה תחתיו, מוצצת את איברו בפה מלא רוק. מבעד לבד הדק מבחין ששי בתחתוניה הסקסיים של אמא, וורודים וקטנים על ישבנה המלא ובעובדה שהיא לא לובשת חזייה. שדיה הקטנים זקורים מתחת לבד, מרקדים בקצב המציצה.
כאשר היא מבחינה בו, אמא מרחיקה את ראשה מהזין של דניאל אבל זה הודף אותה במהירות בחזרה.
"אמא עסוקה עכשיו.” הוא מגחך לעבר ששי. “אתה רוצה שהיא תכין לך שוקו ולחמנייה לבצפר?”
"לך תזדיין.” פולט ששי אבל דניאל פורץ בצחוק ושואל : ”מה, שוב?!”
ששי יוצא בזעם מהבית, הילקוט על כתפו. נדמה לו שהוא שומע את אמא קוראת משהו אבל הוא רק טורק את הדלת.
============================
לפרק הבא