הבריונים – פרק ה'

לפרק הקודם
===================
דניאל מגיע מאוחר יותר לבית הספר, חייכן ונינוח. לשמחתו של ששי מתעלם ממנו דניאל רוב היוםעד ההפסקה הרביעית כשהוא קורא לו בחצר.
"מה אתה רוצה?” נוהם ששי.
"מתגעגע לאמא שלך?” שואל ששי ושולף את הטלפון הסלולרי שלו, מראה לו תמונה. נדרשות לו כמה שניות כדי להבין שהמשולש הפרוותי שהוא רואה זה כּוּס.
"בן זונה.” מתעצבן ששי ומתרחק.
"לא, אתה הבן זונה.” צוחק דניאל.
שאר היום עובר כמו גיהינום. כל התמונות מהיממה האחרונה חוזרות לענות אותו ואת מדורת ייסוריו מלבה אש הידיעה שדניאל עבר לגור אצלם בבית. לא יהיה לו רגע אחד של פרטיות, של חופש. אמא כבר לא מעמידה פנים שהיא נאלצת לבצע את כל שיגיונותיו של דניאל בכפיה, היא עושה מה שהוא רוצה בשקיקה והתלהבות. דניאל צודק: היא זונה והוא בן זונה.
לא. זונה לפחות מקבלת כסף, אמא שלו עושה את זה חינם.
"אתה בסדר?”
רני הג'ינג'י עומד מולו, ברחבה בין בנייני בית ספר. ששי זוכר שהוא אמור לשנוא אותו אבל לא זוכר בדיוק למה וממילא אין לו כרגע עוד אנרגיה לשנוא מישהו חוץ מדניאל, אמא ואת עצמו. הוא מהנהן בלאוּת.
"אפשר לשבת?”
"חפיף.” מפטיר ששי.
רני מתיישב לידו.
"שמעתי שדניאל עבר לגור אצלך.” הוא אומר.
"כולם יודעים?”
"כן, אבל הוא אמר לכולם שמי שירד עלייך יצטער על זה וגדול כבר עיקם לרועי את היד אחרי שהוא אמר משהו לא במקום. רועי בכה ליד כולם, לא נראה לי שהוא ידבר עלייך.”
ששי נוחר בבוז.
"נחמד מצדו.”
"אז…אתה יודע לכמה זמן הוא יגור אצלכם…כאילו?” חוקר רני.
"עד שימאס לו, נראה לי.”
"בן זונה.” אומר רני וששי מתרתח לרגע אבל מבין שרני סתם אמר. הוא נושף באריכות, חש בריאותיו מתרוקנות.
"מה, הוא מאיים עליכם או משהו?” שואל רני בזהירות. “כאילו…שיש לו תמונות וזה?”
"לא.” עונה ששי.
"אז למה היא..? 'תה יודע.”
"כי היא חמה עליו.” פולט ששי את המלים כאילו היו חומצה בפיו. “היא פשוט חרמנית עליו.”
"באמת?”
ששי מהנהן בכבדות.
"בן זונה.” אומר רני שנית.
"בבקשה אל תגיד את זה.” אומר ששי בשקט.
"למה..? אה, סליחה, אחי. לא התכוונתי.”
למרות שפניהם בעצם מועדות לאותה הכתובת, ששי מגיע לפני דניאל אל הבית. אמא הכינה לו ארוחת צהריים במקרר אבל הוא רואה לידה עוד מנה וכמעט מעיף אותה לפח אבל תכלס מה זה יעזור? הוא יושב ואוכל את המנה שלו ליד שולחן האוכל, לא טורח אפילו לחמם את הלזנייה. דניאל מגיע אחר כך אבל לא מציק לו יותר מדי, רק מחמם לעצמו מנה והולך לצפות בטלוויזיה, כמו בן בית. כמו בעל הבית.
אמא מגיעה לקראת שש, כשדניאל עדיין צופה בטלוויזיה וששי משחק במחשב בחדרו. ששי שומע את מנוע המכונית ואחר כך את עקביה של אמא. הוא שומע אותה מדברת עם דניאל ובמהרה הדיבורים הופכים לצחקוקים ונשיקות ואז לאנחות והתנשפויות. ששי קם לסגור את דלת החדר אך תחת זאת הוא קופא על עומדו למשמע גניחותיה הקצובות של אמא הנטחנת למטה והזין שלו שוב מתקשה.
"אהּ! אהּ! דניאל! אוֹהּ! אוֹהּ!”
הוא חוזר למחשב אבל נפסל כמו איזה נוּבּ, קריאותיה של אמא קודחות לו בראש והזין שלו מטריף אותו. אחרי שהאנחות והצחקוקים נגמרים הוא שומע את צעדיה של אמא במדרגות והלב שלו מזנק.
"הי, חמוד.” אומרת אמא. היא לובשת ג'ינס לבן הדוק המבליט את רגליה הארוכות ומגפיים גבוהים ושחורים. שולי חולצתה מחוץ למכנסיה והוא מבחין שכפתור אחד חסר בה. הסומק הנרגש, הרטיבות הברורה במפשעתה ושרידי הזיעה על פניה משלימים לששי את הפאזל, כאילו שהיו לו ספקות.
"הי.” הוא עונה ביבושת.
"מה שלומך?”
"מעולה.”
"אתה…רוצה לדבר?” היא שואלת בזהירות.
ששי מגחך.
"על מה נדבר?”
"לא יודעת…אם בא לך. על משהו.”
"את הולכת להגיד לי שדניאל מכריח אותך ושאין לך ברירה? שזה או זה או אונס?”
אמא שותקת וחושבת וחוזרת לדבר רק אחרי כמה רגעים של מחשבה.
"הוא לא מכריח אותי.” היא אומרת את המובן מאליו וששי מיד מתחרט שהוביל את השיחה לכיוון הזה. השקר היה אמנם דק שקוף ודק, אבל לפחות הוא היה בגד. בלעדיו מרגיש עכשיו ששי עירום לגמרי. “אני עושה את זה מרצון.” היא מודה.
"אבל למה?” שומע ששי את הנימה הבכיינית בקולו ונגעל.
"אני לא יודעת.” היא נאנחת. “או שאני כן יודעת ואני לא מוכנה להודות.”
"להודות בפני מי?”
"בפניך. בפני עצמי. אני לא ממש יודעת. תאמין לי שזה מסובך.”
"אני לא מבין.”
"גם אני לא. אני רק רוצה לבקש ממך סליחה ששיקרתי לך כשאמרתי שמכריחים אותי.” היא חושבת קצת ואז מוסיפה: “אולי זה היה ככה בהתחלה, אבל די מהר התחלתי ליהנות מזה. אני חושבת ש…שדניאל זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.”
"רותי!” נשמע קולו של דניאל מלמטה.
"כבר באה!” היא קוראת. “הוא קורא לי, אני חייבת לרדת. אם תרצה נדבר אחר כך, בסדר? ו…אני מצטערת.”
אמא ממהרת לצאת מהחדר וששי נשאר לבהות במסך. מוחו ריק ממחשבות והוא לא שומע כלום, כאן ולא כאן, נוכח ונפקד. על מה היא מצטערת? שהיא שיקרה לו? שהיא שרמוטה? שהיא נהנית להזדיין עם נערים בגילו? שלא אכפת לה שזה מול הפרצוף שלו? שהיא לא עשתה את זה קודם? על מה הצער?
"ששי!” נשמע קולו של דניאל מלמטה אחרי כמה דקות. “בוא הנה.”
"מה אתה רוצה?” שואל ששי בשמץ מרדנות.
"בוא, יש תצוגת אופנה.”
"מה?!”
"תגיע כבר!”
ששי נאנח ויורד אל הסלון. דניאל יושב על הספה אבל אמא לא נראית בשום מקום.
"מה אתה רוצה?” הוא רוטן.
"בוא, שב, אמא שלך עשתה קניות. עוד מעט מתחילה תצוגת אופנה.”
"יופי לכם, מה אתה רוצה ממני?” רוטן ששי.
"שתשב ותראה. שב כבר.”
ששי מתיישב על כורסת הטלוויזיה ומבחין ברחשים ותנועות בחדר העבודה. אז שם אמא נמצאת.
"מוכנים?” שואלת אמא מחדר העבודה.
"כן.” עונה דניאל. “יאללה.”
"הנה אני באה!” מצחקקת אמא.
נשימתו של ששי נעתקת למראה אמא הנכנסת אל הסלון. היא נועלת נעלי עקב גבוהות ובייבידול ורדרד ושקוף. מתחת לבייבידול נראים זוג תואם של תחתונים וחזייה שחורים ועדינים המחבקים את חמוקיה של אמא.
"איך?” שואלת אמא בביישנות, מקפידה להביט רק בדניאל.
"התחלה טובה.” הוא אומר וחיוכה מתרחב. "מה אתה אומר?”
"בסדר.” עונה ששי אשר אינו מסוגל להתיק את מבטו ממשולש הבד הקטן שבין ירכיה של אמא.
"תסתובבי.” מורה דניאל ואמא מסתובבת. לבו של ששי מזנק למראה ישבנה המלא של אמא המכוסה בקושי על ידי התחתונים, פלחי עכוזה רוטטים כמו שתי לבנות במילואן, קפל אפלולי מסמן בבירור את המפגש של ירחי הישבן עם החלק העליון של ירכיה העבות.
"נקסט.” מצווה דניאל ואמא מצחקקת ומעכסת על העקבים, חוזרת לחדר העבודה.
"נו, איך?” שואל דניאל כאשר הם לבדם.
"מה אתה רוצה שאני יגיד, זאת אמא שלי.” רוטן ששי.
"אבל לא הורדת ממנה את העיניים. ראיתי אותך.” עונה דניאל ברשעות.
"לך תזדיין.”
"די, נו, אל תהיה כבד. תודה שאתה מתחרמן ממנה, מה הסיפור?”
"נראה לך, יא דפוק?” שואל ששי.
דניאל מגחך ולא אומר דבר ולששי בא לקום ולהרוג אותו אבל הוא רק נשאר בכורסה.
"מוכנים?” שואלת אמא מחדר העבודה.
"כן.” עונה דניאל.
"כן.” מקרקר ששי מבלי לחשוב, הדם הולם ברקותיו.
אמא נכנסת בנקישת עקבים אל הסלון וששי מחסיר פעימה. זה בייבידול אבל אחר, שקוף יותר. מתחתיו היא לובשת תחתונים וורודים בגזרת בוקסר וחזייה תואמת אבל במבט שני ששי מבחין מה שונה בפריטים הללו לעומת הקודמים. התחתונים גזורים בדיוק במפשעה והוא רואה את שיערותיה השחורות של אמא מבצבצות בשסע והחזייה תומכת אמנם בשדיה הקטנים אך מניחה לפטמות להציץ החוצה, וורודות וסקרניות.
"טא–דם!” קוראת אמא ופורסת את ידיה במחווה הוליוודית, גם הפעם מביטה רק בדניאל.
"ריספקט.” אומר דניאל ומשפשף את מפשעתו ללא בושה. “הרבה ריספקט. מה אתה אומר?” הוא פונה לששי אשר נאלץ להנהן בהסכמה.
"לא רע.” הוא מקרקר.
"לא רע? עומד לך הזין?”
"תעזוב אותי!” מתעצבן ששי ומכסה את מפשעתו.
"עומד או לא?” מתעקש דניאל. “אתה רוצה שאני אבדוק?”
"דניאל, תעזוב אותו.” אומרת אמא במבוכה. “זה בינינו.”
"לא, אני רוצה לדעת. עומד לך הזין או לא?”
"כן, מפגר.” מפטיר ששי, רק כדי שדניאל ירד ממנו כבר.
"יופי, היה קשה?” שואל דניאל וצוחק מהבדיחה של עצמו.
"אידיוט.” מסנן ששי.
"הורסת את. נקסט!” אומר דניאל ואמא מסתלקת לחדר העבודה בנענוע ישבן, חורצת לשון למאהב הצעיר שלה לפני שהיא נעלמת.
"אתה סובל?” שואל דניאל את ששי בקול אמפטי במפתיע.
"נראה לך שאני נהנה?” מתריס ששי.
"אתה יודע מה? אם לא בא לך, אתה יכול ללכת.” אומר דניאל, צל חיוך על שפתיו. “אתה יכול לקום וללכת, מה אכפת לך מה התלבושת הבאה של אמא שלך?”
ששי נותן בו מבט שוטם. הוא מת ללכת. מת לקום וללכת, מהסלון, מהבית, מהאמא הזונה שלו. מת ללכת. אבל הוא לא יכול לקום. רוצה להישאר. רוצה לראות מה עוד אמא תלבש, מה היא תעשה. מה יקרה.
"נו, אתה הולך? שחררתי אותך. לך.” אומר דניאל, הפעם ללא אמפטיה.
"לך קיבינימט.” עונה ששי. “לך קיבינימט.”
"מוכנים?” שואלת אמא מחדר העבודה.
"יאללה בואי.” קורא דניאל וששי שוב מחסיר פעימה וממצמץ כמה פעמים. אמא לבושה בחליפת לטקס הדוקה ושחורה, רק שהמפשעה של החליפה חסרה וערוותה המתולתלת של אמא מבצבצת מבעד לשסע. כדי להשלים את המראה שני עיגולים גזורים בחזהּ, חושפים את שדיה הקטנים והחצופים.
"אללה יוסטור.” שומע ששי מישהו אומר, מבין בדיעבד שזה היה הוא.
"מוצא חן בעיניך?” שואל דניאל.
ששי מהנהן.
"לא שומע.” מתעקש דניאל.
"כן, מאוד.” ממלמל ששי, עיניו נעוצות בגופה של אמא בחליפת הגוף. הפעם אמא מישירה אליו מבט והוא מצטמרר וממהר להשפיל את מבטו, איברו קשה כמו פלדה.
"עומד לך?”
"די כבר.” ממלמל ששי.
"דניאל, די.” מבקשת אמא.
"סתמו שניכם.” נובח דניאל. “עומד לך או לא?”
"כן.” מודה ששי.
"קום.” מורה לו דניאל.
"למה?”
"כי אמרתי לך. קום.”
ששי קם מהכורסה, נבוך, חרמן, מבולבל, נרגש, זועם ומושפל. הראש שלו זה כמו רכבת הרים בזמן התפרצות וולקנית, עליות וירידות ופיצוצים ואימה והתעלות.
"על הברכיים.” מורה דניאל לאמא.
"דניאל, תשכח מזה!” אומרת אמא. “אני לא…”
"את לא תגעי בו. עכשיו רדי על הברכיים מתחתיו. יותר קרוב.”
אמא כורעת עכשיו מתחת לששי, יפה וזמינה כל כך שהוא יכול לצרוח מרוב חרמנות. דניאל נעמד מאחוריו.
"תוציא 'תזין.” אומר דניאל בשקט.
"לא.”
"תוציא אותו כבר.”
"לא.”
"תוציא אותו ותאונן.” אומר דניאל בשקט. “אם לא, אני אגיד לה למצוץ לך. אתה יודע שהיא תעשה מה שאני אומר.”
המחשבה על הפה החם של אמא מטריפה את ששי והוא ממהר לשלוף את איברו, קשה לחלוטין בידו.
"תאונן.” מורה לו דניאל.
"דניאל, בבקשה…” מבקשת אמא הכורעת מתחת לששי.
"תאונן. אתה חרמן טילים. תאונן או שאני אומר לה למצוץ לך.”
ששי יורק על ידו הימנית ושולח אותה לאחוז באיברו. הוא מצטמרר כאשר ידו הרטובה אוחזת באיברו ומתחילה לנוע קדימה ואחורה, עשרים סנטימטרים מעל פניה של אמא.
"תלקקי את השפתיים, מאמי.” מצווה דניאל ואמא מצייתת, לשונה חולפת באטיות על שפתיה החושניות, משאירה עליהן דוק מנצנץ של רוק.
"תראה איזה שפתיים…איזה לשון…אתה יודע מה זה מציצה ממנה?” אומר דניאל לששי, כל מילה שקיק אבק שריפה.
"תדמיין את השפתיים האלה נסגרות לך על הזין…הפה חם…מלא רוק…והיא מוצצת לך ככה טוב…היא אוהבת למצוץ, אמא שלך. נהנית מזה. באמת.”
ששי מתנשף בהתרגשות ונועץ מבטו באמא מתחתיו, פניה ארשת של אימה וריגוש. דניאל עוזב את מקומו מאחורי ששי וניגש אל מאחורי אמא, אוחז בראשה בשתי ידיו כדי למנוע ממנה לזוז, כפי הנראה.
"יאללה, תמלא אותה.” מצווה דניאל ודבריו מעיפים את ששי אל מעבר לשיא. אמא מנסה להתחמק אך דניאל אוחז בה בחוזקה וששי פולט שרוך ארוך של שפיך לבנבן על פניה. מיד אחריו מגיע עוד שרוך ועוד כמה נתזים והכמות כמו לא פוסקת. שלושתם משתאים לנוכח כמות הזרע הנפלטת מאיברו של ששי המתרגש ודניאל ממש מצחקק למראה פניה מכוסי השפיך של אמא.
"או–אה, מישהו ממש היה חרמן.” הוא צוחק ועוזב את אמא.
אמא משפילה את מבטה וששי עומד מעליה, המום ומתנשף. הוא מכניס את איברו הרטוב עדיין אל מכנסיו ויוצא מהסלון, רגליו נושאות אותו אל חדרו, שם הוא מצטנף על המיטה מבלי לטרוח לכבות את האור. מתישהו הוא נרדם.
כשהוא מתעורר הבוקר כבר עלה והוא מוצא את עצמו עירום במיטה. אמא כנראה הפשיטה אותו וכיסתה אותו בלילה. הוא נכנס להתקלח ונזכר באמא אתמול, מתחתיו, פניה מכוסים שפיך. שפיך שלו. ששי מתרגש ומתחרמן אבל מסרב לאונן, כועס על עצמו ושונא את דניאל ואת אמא והמחשבה על אמא שוב מחרמנת אותו אך הוא מסרב לגמור ולכן הוא סוגר את המים החמים כדי לנסות להירגע קצת במים הקרים. זה לא עושה אותו יותר רגוע, רק יותר אומלל, לכן הוא יוצא מהמקלחת, רועד ומקלל, ואז מתלבש ויורד אל המטבח עם הילקוט על הגב.
דניאל יושב ושותה קפה בכיסא שהפך שלו ואמא עומדת ומטגנת ביצה בשלווה, לבושה בתחתונים גזורים וחושפי ערווה בצבע ורוד ומעליהם הבייבידול שלבשה אתמול. כאשר היא מסתובבת לברך את ששי בברכת בוקר טוב, הוא מסיק משיערה הסתור ופניה הסמוקות שדניאל כבר עשה אותה הבוקר. מבט אינסטינקטיבי אל מפשעתה מגלה שם שובל זרע מזדרזף מתוך הסדק שלה, ניגר על ירכיה המלאות.
"בוקר טוב.” היא מחייכת אליו. מלבד שמץ מבוכה קל, אמא מתנהגת כאילו להתלבש בבוקר בבגדים שחושפים את הכּוּס והשדיים זה הדבר הכי טבעי בעולם. מעניין מתי גם שרידי המבוכה האלה ייעלמו.
“רוצה חביתה?”
הוא רוצה לסרב אבל הבטן שלו מקרקרת לאחר שאתמול נרדם בלי ארוחת ערב.
"כן בבקשה.” הוא עונה.
"עם פטריות?”
"כן בבקשה.” הוא עונה, פיו מתמלא רוק.
"ובצל?”
"כן בבקשה.”
"יודעת לפנק, אמא שלך.” מגחך דניאל ואמא מצחקקת מאזור הכיריים.
"אויש, דניאל, אתה נוראי…”
"אולי תפנקי אותי?” ממשיך דניאל ומלטף את מפשעתו למרבה הגועל של ששי.
"שוב?” משתוממת אמא.
"את מדליקה אותי, מה אני יכול לעשות? בואי הנה.”
"אני רק מכינה לששי את החביתה.”
"אוקיי.” אומר דניאל בנדיבות. “ארוחת הבוקר היא הארוחה הכי חשובה ביום. אחרת קשה להתרכז בבצפר.”
"הנה, זה מוכן.” אומרת אמא. “שמתי לך גם טוסט וגבינות בצלחת. להביא לך עוד משהו?” היא שואלת וששי מבין שבעצם המשפט שהיא בונה ממשיך ל:”…לפני שאני מתחילה להזדיין שוב עם דניאל?”
"לא, זה בסדר.”
אמא מגישה לו את הצלחת וששי מסתער על האוכל בבטן הומה. הוא כל כך רעב עד שלכמה רגעים מבורכים הוא מצליח לשקוע בחביתה העסיסית, בטוסט הפריך ובירקות החתוכים. הוא כל כך שקוע בצלחת עד שהוא כמעט לא שם לב לאמא המוצצת לדניאל לידו אך בהדרגה התנשפויות של דניאל וקולות הלעלוע של אמא מפרים את השלווה הברוכה עד שאינו יכול להתעלם מהם יותר.
אמא כורעת על רצפה בין רגליו של מאהבה–אדונה, שפתיה המלאות עוטפות את איברו באהבה. הזין מבהיק מרוקה ומחלפותיה הזהובות מרקדות בעליצות בעודה מענגת אותו בפיה, לשונה מבצבצת מדי מתחת לזין, מלקקת מצד לצד. לפרקים היא מתמקדת בראש הזין ולפרקים היא מוצצת אותו עמוק ככל שהיא מצליחה להכניס אל פיה ואז היא סוחטת אנקת עונג מהצעיר החרמן.
"יאללה, תעלי עלי.” נוהם דניאל ומגיש לאמא יד להזדקף.
אמא לא צריכה להתפשט מפני שהיא לבושה בתחתונים פתוחי מפשעה שהופכים אותה לזמינה לחדירה בכל מצב. היא מניפה את רגלה הארוכה מעל רגליו של דניאל היושב ואז כורעת אל איברו הרטוב, בידה האחת אוחזת בגב כיסאו, השנייה אוחזת בזין הזקור ומכוונת אותו בין ירכיה הדשנות לעבר מפשעתה. בתנועה קלה היא מחדירה אותו לתוכה ושניהם נאנחים כאשר היא יורדת עד הסוף, קוברת את כולו בתוכה. במשך כמה רגעים היא נשארת משופדת כך מבלי להניע את אגנה בעוד הנער והאישה המבוגרת מתנשקים בלהט.
"אני לא מצליחה לקלוט כמה אני צריכה אותך בתוכי.” מלמלת אמא כעבור כמה שניות, חסרת נשימה כצוללן העולה מעל פני המים בשביל אוויר. נראה שהיא אדישה לחלוטין לבנה היושב כחצי שולחן ממנה ובתוך כמה שניות היא מתחילה להניע את ישבנה העסיסי בתנועות קצובות, נאחזת בגב כיסאו של דניאל בעודה משפדת את עצמה על איברו. הצעיר החרמן שולח יד אל חזהּ ומוביל שד קטן וזקור אל פיו, ואמא נאנחת בקול כאשר הוא מתחיל למצוץ את שדהּ.
ששי לא נשאר לראות את שאר ההצגה. הוא חוטף את הילקוט ויוצא מהבית, טורק את הדלת בזעם. אנקות העונג הרמות של אמא מלוות אותו עד הרחוב ומהדהדות באוזניו במשך כל אותו היום.
באותו אביב זו הופכת להיות שגרת חייו החדשים של ששי. החורף גווע, דניאל משתקע במהירות אצלם ונדמה כאילו תמיד היה שם, תמיד עקץ את ששי בקטנות ותמיד זיין את אמא שלו. כאשר אמא חוזרת מהעבודה היא מיד מחליפה להלבשה תחתונה, תמיד סקסית וזמינה לדניאל אשר מנצל את חמודותיה השכם וערב. ללא בושה, כאילו ששי שקוף, דניאל ואמא מזדיינים כבני עשרה מאוהבים. בכל שעה ובכל חדר בבית דניאל דופק אותה אך מיטת חדר השינה של אמא היא המקום המועדף עליהם וחריקותיה הקצובות הם הדלק המבעיר את סיוטיו של ששי.
אחר צהרים אחד, סתמי, חוזר ששי מאוחר אחרי סיבוב בקניון. כאשר הוא נכנס הביתה, אמא מוצצת את איברו של דניאל היושב על הספה בסלון. היא מברכת אותו בעיניה ומנופפת בידה בשוויון נפש אך אינה מוציאה את הזין מפיה וממשיכה למצוץ אותו בשקדנות רטובה, רוקה מטפטף מאשכיו של דניאל על הרצפה. ששי נאנח בבוז ועולה לחדרו מבלי לומר דבר והאנחות שרודפות אחריו מבשרות לו שדניאל החליט לתקוע את הזין שלו בחור נוסף מהמבחר של אמא. העוצמה וגובה אנקותיה רומזות לששי שאולי זה החור הפחות חביב עליה, לא שזה עצר את דניאל אי פעם.
בארוחת ערב אחרת מורה דניאל לאמא להיכנס אל מתחת לשולחן.
"אבל עוד לא אכלתי…” מתלוננת אמא בעודה מחליקה אל מתחת לשולחן.
"הנה אני אתן לך משהו לנשנש.” מגחך דניאל ומתנשף כאשר שפתיה של אמא עוטפות את איברו. אך גם כאשר הוא גומר בפיה של אמא הוא מורה לה להמשיך וכך הוא גומר לה בפה עוד פעמיים לפני שהוא מרשה לה לעלות למעלה, מתלוננת על רגליה הכואבות, אמנם, אך סמוקה ומגחכת מההרפתקה.
אנקדוטות כאלו מרצפות את חייו של ששי בשבועות הבאים בעוד אמא כאילו התפצלה לשתיים. מחד גיסא היא נשארה אמו והיא דואגת לכל צרכיו החומריים: אוכל וכביסה, דמי כיס ובית נקי ומסודר ומעקב אחר המתרחש בבית הספר. מאידך, כאשר היא לא מטפלת בו או בבית, היא מסתובבת בבית כמו זונה חסרת בושה, תמיד לפני או אחרי זיון. הלבוש שלה תמיד חשוף ומזמין ואין בה כל מבוכה להזדיין בכל תנוחה ובכל מקום כאשר דניאל רוצה בכך או להסתובב בבית כאשר השפיך שלו ניגר במורד ירכיה או מטנף את פניה.
ערב אחד יושבים שלושתם לאכול את ארוחת הערב בנורמליות ההזויה שבה הם חיים. ששי מרגיש שדניאל מתכנן משהו, החרא הקטן לא מצליח להסתיר את החיוכים שלו כל הערב ועכשיו רק נשאר לגלות מה. הלב שלו צונח כאשר נשמעת דפיקה בדלת ודניאל בעצמו קם לפתוח במקום לשלוח את אמא או אותו.
"לכו לסלון, אני רוצה להכיר לכם מישהי.” הוא מורה.
אמא וששי הולכים ללא מילת מחאה, מחפשים עידוד זה בפניה של זו בעוד קול נשי נשמע מאזור דלת הכניסה וכעבור כמה רגעים מגיע דניאל אל הסלון, חיוך ענק על פניו, ואיתו נערה אשר ששי לא ראה אף פעם.
"תכירו, זאת מיקה.” אומר דניאל.
מיקה היא ג'ינג'ית מנומשת ושיערה האדום כמו בוער סביב ראשה, גולש כמו לבה על כתפיה, האש מנצנצת בעיניה. פניה חדות ומלאות חיים ויש בהן זיק של זדון, אורב כנחש בזווית פיה. היא לובשת חצאית קצרה, לרגליה היא נועלת מגפי עור שחור ובוהק וחולצתה השחורה הדוקה על שדיה התפוחיים.
"הי.” אומרת מיקה וסוקרת את אמא.
"שלום.” מחייכת אמא.
“את הזונה של דניאל?” שואלת מיקה בשלווה.
אמא נראית כאילו מיקה סטרה לה וחיוכה נעלם.
========================
לפרק הבא