לפרק הקודם
==============================================
חמיד מעיר אותה למחרת בשעה שבע בדיוק עם ארוחת בוקר חמה.
“בוקר טוב, מאדם.” הוא אומר ומניח את המגש על השולחן שלה.
“בוקר טוב, חמיד.”
“שמעתי על הקידום שלך, ברכותי.”
“תודה, חמיד. הכל למען המאבק.”
“הקצינה, יש כמה…חיילים שרוצים להיוועץ בך.”
“באמת? היכן הם?”
“מחוץ לדלת.”
“ובכן, קרא להם פנימה!”
“אולי עדיף שמאדם תגמור את ארוחת הבוקר שלה?”
“בסדר, ואשתדל להזדרז.”
“ואולי כדאי שמאדם תלבש…בגדי אירוח.” הוא אומר, מחווה לעבר הארון הראשון.
“הו…רעיון טוב, חמיד!”
אחרי ארוחת הבוקר היא מתקלחת, מתאפרת ומתבשמת. מתוך המלחתה שלה היא בוחרת מחוך–חזייה כחול, חגורת בירית וביריות תואמות. לאכזבתה אין לה מקום להניח עליו את דרגותיה החדשות.
“יבוא!” היא קוראת, רעננה לקראת יומה הראשון כקצינת חזון ומורל.
הלוחם הנכנס נראה שפוף ושפל רוח. הוא איש ממוצע קומה וממושקף, לבוש באימונית וכפכפים אפורים.
“בוקר טוב!” היא מחייכת אליו. “מה שמך?”
“סעיד.”
“במה רצית להתייעץ איתי, סעיד?”
“איבדתי את כלבי, קצינת החזון והמורל.” הוא אומר בשקט. “ולבי בוכה.”
פרנסין מביטה בו בתדהמה. כמה קטן העולם הזה וכמה דומים כל האנשים החיים בו. הלא גם היא איבדה את כלבה פלופסי לפני שש וחצי שנים. והנה, בחציו השני של העולם היא פוגשת אדם מתרבות אחר אשר חווה את אותה חווית אובדן ממש.
“אני מבינה איך את מרגיש. בוא, שב לידי, המיטה מרווחת מספיק.” היא אומרת בכוונה מלאה. “מה היה שמו?”
“אהוד.” הוא אומר בעצב ומניח יד ידידותית על גבה.
“שם יפה.” היא מחייכת אליו בעידוד.
"תודה, מאדם.” עונה סעיד ומעלה את ידו אל עורפה.
"וחיפשת אותו? אולי הוא ישוב!” מנסה פרנסין לעודד את הלוחם שפל המבט.
"בכל מקום.” עונה סעיד. מרוב צער, ידו מתחילה ללחוץ על עורפה, הודפת אותה לעבר מפשעתו.
“גם לי היה כלב,” היא מחייכת אליו בעידוד, כפופה למחצה תחת משא ידו הלוחצת עליה מטה. מבלי משים איברו הזקור של סעיד נחלץ ממכנסי הטרנינג. כמה מביך עבורו, היא חושבת, בעוד מפשעתו של סעיד ממלאת את שדה הראיה שלה.
“שמו היה פלופסי.” מנסה פרנסין לשכך את צערו של סעיד בעוד איברו מתקרב אל פניה במהירות. “הוא היה מפחפחפמםםםם…”
דבריה של פרנסין נבלעים כאשר סעיד הודף את ראשה אל איברו ונאנח בהקלה כאשר ראש הזין נבלע בפיה הרטוב של קצינת המורל. הלוחם המיוסר מניח יד חזקה על אחורי ראשה של פרנסין ואגנו נורה מעלה בתנועות יגון נדכאות. מופתעת, היא מנסה להימלט מהפולש אך ידו של סעיד מונעת זאת ממנה והיא נאבקת שלא להיחנק מהזין המרגיש ענק כל כך בפיה. ככה מרגישים הפלסטינאים כאשר הציונים פולשים לבתיהם, חושבת פרנסין בפה מלא זין. אם הם יכולים להתמודד, גם היא יכולה.
כאילו היה ראשה כדורסל, מכדרדר סעיד את ראשה. הוא הודף אותו מטה בכוח ומשפד את גרונה הצר על ראש איברו והיא נאבקת כדי לעלות מעלה, רק כדי להיהדף שוב, מבעד לשפתיים החושניות, מעבר ללשון הרכה, בואכה לוע הבליעה הצר. קולות הבליעה והלעלוע שלה ממלאים את החדר הקטן בעוד סעיד מבקש נחמה בפיה של המתנדבת האנגלייה הנאבקת לרצות אותו מבלי להיחנק. כחלוף כמה דקות הוא משפיך בפיה ואז מניח לה להתרומם מתנשף ומיוזע.
“תודה לך קצינת החזון והמורל.” אומר לה הלוחם, צל חיוך מאיר את פניו המיוסרים. "אם יתעורר בי שוב הצער, האם אוכל לבוא?”
“בוודאי.” היא מחייכת אליו, שדיה הקטנים רטובים עדיין מזרעו. הוא מצדיע ויוצא.
פרנסין לא יוצאת מחדרה באותו היום. חיילים רבים באים להתייעץ בה ולכולם היא מעניקה רוך ולהט ואהבה ופתיחות. בדרך כלל היא מייעצת להם על המיטה אך יש כאלו שתייעץ להם השטיח, ליד השולחן או אפילו במקלחת. בצהריים היא לוקחת לעצמה הפסקה לארוחת צהריים, מקלחת קלה, החלפת מצעים ושינה אך אחר הצהריים ההתנגדות ממשיכה במלוא העוצמה. היא מקבלת את החיילים בזה אחר זה אך גם בזוגות ואפילו ג'אבר ואנואר מיודעיה באים לייעץ ולהתייעץ לה. בערב היא מתקלחת בשנית, לובשת מדיה והולכת לשיחת סיכום עם עלי. היא מדווחת לו על מה שראתה ולמדה והוא מחמיא לה על ביצועיה בעודה כפופה על שולחן העבודה שלו ואז משחרר אותה לחדרה, ישבנה הדשן רגיש ושורף. כרגיל.
בימים הבאים מבצעת פרנסין את תפקידה על הצד הטוב ביותר. לפעמים היא לובשת "מדי אירוח" כמו שמכנה אותם המפקד עלי ולפעמים "מדי קרב". לעתים היא פוגשת את החיילים בחדרים או בכיתות ההדרכה ולפעמים הם באים אליה לחדרה. אך החלום לעבור הכשרת שטח לא עוזב אותה ולמרות שהיא אסירת תודה לעלי ולתנועה על ההזדמנות המופלאה שנתנו לה, היא ממשיכה לשאוף להגיע לשטח.
"גם אני רוצה להלחם בכוחות הדיכוי!” היא אומרת לעלי מדי כמה ימים וזה, איברו הגדול נעוץ בישבנה, וזה מהנהנן ומבטיח לה שברגע בו תחול הפוגה בקרבות המרים, יתפנה לבנות לה תוכנית אימון. במהלך שיטוטיה היא מגלה חדרים גדולים שעליהם כתוב "כיתת הדרכה" אך הללו נעולים תמיד.
בוקר אחד מפתיע אותה חמיד בזמן ההשכמה.
“המפקד עלי מוסר שהיום תתחיל תוכנית האימונים שלך.”
“היום?!” היא מצייצת בחדווה.
“כן מאדם. אחרי ארוחת הבוקר לבשי בבקשה מדים וגשי לכיתת הדרכה מספר שלוש.”
ליבה של פרנסין מנתר בהתרגשות והיא ממהרת לזלול את ארוחת הבוקר, להתלבש ולדדות במהירות על מגפי העקב שלה לכיתת ההדרכה.
בכיתת ההדרכה מחכה לה כבר אחד הלוחמים, חמיס שמו, ועוד שלושה לוחמים אשר אינם מוכרים לה. על שולחן לידו מונחים רשמקול וזוג אזניות, פנקס ועפרון.
"ברוכה הבאה, האחות הקצינה לחזון ומורל פרנסין סבּנסר.”
פרנסין מצדיעה בתנועה חדה וחמיס מחזיר לה הצדעה.
"היום, אחותינו, נלמד את תפקיד האלחוטנית. תפקיד זה הוא תפקיד מכובד וחשוב במאבק ועל העוסקים בו להתייחס אליו בזהירות ובכבוד.”
פרנסין מביטה בו בקשב וריכוז והוא ממשיך.
"כאשר תהיי אלחוטנית, תקבלי הודעות באלחוט. הודעות אלו יש לרשום בפנקס.” חמיס מציג את הפנקס והיא מהנהנת בהבנה. “…ולרשום בעיפרון.” הוא מציג את העפרון ופרנסין מהנהנת ברצינות.
"יש שאלות?”
פרנסין מצביעה.
"כן, האחות פרנסין.”
"מה תפקיד האזניות?”
"שאלה טובה. באזניות מקבלים את ההודעות.”
פרנסין מהנהנת, עכשיו הכל מתחבר.
"הבנת את התפקיד?”
"כן.”
"את מוכנה לתרגול?”
"מוכנה.”
"גשי הנה, האחות פרנסין.”
פרנסין מעכסת אל חמיד בנקישת עקבים והוא מרכיב בזהירות את האזניות על ראשה ואז אומר:
"אני הולך להפעיל את הרשמקול. את תשמעי מספרים ותרשמי אותם בלי טעות. הבנת?”
פרנסין מהנהנת במרץ.
"כן!” היא מוסיפה בקול רם.
"את לא צריכה לצעוק, עוד לא התחלנו.”
"בסדר!”
חמיס מפעיל את הרשמקול וקול נשמע בערבית:
"אחת.”
פרנסין ממהרת לרשום "אחת" בפנקס.
"שתיים.”
"שלוש.”
פרנסין קשובה ודרוכה ורושמת את כל המספרים עד עשר וחמיס מפסיק את הרשמקול.
"יפה מאוד. את מוכנה לשלב הבא?”
"יש עוד שלב?”
"כן.” הוא אומר בסבר פנים חמור. “אלחוטנית קרבית צריכה לשמור על קור רוח בקרב. הציונים יורים עלייך במסוקים! בטנקים! במטוסים! אבל אלחוטנית של ההתנגדות לא נרתעת ולא נבהלת ורושמת את ההודעות מבלי להחמיץ אף פרט!”
ליבה של פרנסין הולם בחשש מסוים ובהתרגשות. הדיבורים הללו על טנקים ומסוקים הפחידו אותה, אך האם לא לשם כך התגייסה מלכתחילה?
"אני מוכנה.” היא אומרת בנחישות.
"ולא תחמיצי אף מספר?”
"לא אחמיץ.”
חמיס מביט בה בהערכה וחשש מתגנב לליבה של פרנסין: אולי לא תצליח לעמוד במשימה? במבט חודר הוא לוחץ על כפתור הרשמקול ופרנסין שומעת שוב קול המקריא מספרים:
"אחת…שתיים…שלוש…”
חמיס מסובב אותה סביב צירה בניסיון לבלבל אותה אך פרנסין נשארת מרוכזת וממשיכה לכתוב בפנקס. הוא מהנהנן באישור ואז מסובב אותה לצד השני וגם הפעם אינה מתבלבלת. הלוחמים האחרים נדים בראשם בהערכה.
“עשר…אחת…שתיים…”
חמיס מניח את ידו על עיניה ופרנסין מתרכזת אך מקשיבה למספרים בבירור. כאשר הוא מוריד את ידו היא רושמת אותם בכתב מדויק בפנקס. עוד מבטי הערכה מצד הלוחמים, ופרנסין מסמיקה בגאווה.
“שבע…שמונה…תשע…”
על פי אות מחמיס הגברים מתפשטים עכשיו. פרנסין מביטה בהם בפליאה אך מנחשת את כוונתם: הם ינסו לבלבל אותה ולגרום לה לשגות אך היא נשארת מרוכזת בקול הסמכותי אשר באזניות, כותבת בפנקס בדייקנות.
“שמונה…תשע…עשר…”
חמיס שוב מסובב אותה, הפעם כאשר גבה פונה אליו ופניה אל השולחן. הוא מניח יד על עורפה והודף אותה מטה עד שמרפקיה נחים על השולחן, רגליה ישרות וישבנה זקור לאחור בגאווה. היא אינה מתבלבלת גם כאשר ידיים מפשילות את חציאתה למעלה ואת תחתוניה למטה. נדמה לה לרגע שהתבלבלה מההפתעה, אך מבט מהיר בדף מראה לה שנשארה ממוקדת ומדויקת.
“שלוש…ארבע…חמש…”
פרנסין כמעט מאבדת את המלים כאשר אצבעות מפשפשות בערוותה אך היא שומרת על הריכוז…נדמה לה שלא טעתה…אולי כן? היא גוערת בעצמה על חולשתה בעוד האצבעות מחליקות לתוך הרטיבות שלה…להתמקד בצופן…לא לטעות…
"שתיים…ארבע…אה, שלוש, שלוש…ארבע…”
האצבעות נסוגות וקצה זין מגשש אליה מאחור אך היא אינה יכולה להתמקד בו והיא מקשיבה אך ורק לקול שבאזניות. ידיים אוחזות בישבנה המלא והזין נדחק אל בין שפתי ערוותה הרטובות ופרנסין מייצבת את עצמה על מרפקיה, נזהרת שלא להחמיץ אף מילה. המבחן הזה חשוב עבורה ועבור תנועת ההתנגדות. אם תישלח אל החזית אסור לה לאבד את הריכוז, חיי השאהידים היקרים תלויים בכך! ידיים מפשילות את חולצתה מעלה ושדיה הקטנים משתחררים בעליצות כמו שני ילדים שובבים והידיים מלטפות עכשיו את כל גופה, שדיים, ירכיים, בטן, ישבן.
“שש…שבע…שמונה…” נאנחת פרנסין.
פרנסין סמוקה ולוהטת אך היא נאבקת לשמור על הריכוז בעוד הגבר שמאחוריה הולם בתנועות קצובות, ללא ספק בוחן את נחישותה שלה לעומק. המבחן הזה קשה יותר מכפי ששיערה אך הדבר רק הופך אותה לנחושה יותר להצליח בו. ידיו הגדולות של חמיד אוחזות במותניה והוא הולם בה מאחור שוב ושוב, מאתגר את הריכוז שלה ומסירותה בעוד אשכיו פוגעים בשפתי ערוותה. במעומעם היא חשה בגבר שמאחוריה מתנשף ומתקשח והיא מתאמצת לשמור על ריכוז גם כשהוא גומר בתוכה, אינה מניחה לנשימותיו הכבדות להפריע לה: המשימה חשובה יותר. חמיד מחליק ממנה אך המבחן נמשך והצופן באוזניות ממשיך גם כאשר גבר אחר מחליק לתוכה עכשיו ומתחיל לשגול אותה ופרנסין מתמלאת הערכה לתנועת ההתנגדות ולמנהיגיה הממציאים הכשרות מחוכמות כל כך ללוחמים.
שמונה…תשע…עשר…”ממשיכה פרנסין לעקוב אחרי הצופן ללא לאות, באותו מרץ אותו מפגינים הלוחמים המסייעים לחמיס לבחון אותה, בזה אחר זה, שוב ושוב. קשה לה להעריך כמה זמן נמשך המבחן, אך לבסוף עוצר חמיס את הרשמקול. הוא מיוזע ותשוש למראה כאשר הוא אומר לה:
“גמרנו, את יכולה לעמוד.”
“הייתי…בסדר?” היא שואלת בביישנות כאשר היא מזדקפת, מפל חמים ניגר על ירכיה.
הלוחמים האחרים שרועים בכסאות, עירומים ושבעי רצון, מעשנים סיגריות.
“היית בסדר גמור, את נכס להתנגדות. אני אדווח לעלי.”
“המפקד עלי?”
הלוחמים מביטים זה בזה בזקיפת גבות ואחד מחייך לאחרים.
“כן, כן. המפקד עלי.” אומר חמיס במהירות.
“אבל…האח חמיס, לא בדקת את הפנקס. לא השווית את הרישומים לרשמקול.”
“אה…אנחנו…נשלח את זה לטהרן, שם יפענחו את הטקסט ויתנו לך ציון סופי. התכוונתי לומר ששמרת על קור רוח במהלך המבחן. השיעור נגמר, האחות פרנסין. תוכנית ההכשרה שלך תימשך מחר.”
“תודה, האח חמיס!” אומרת פרנסין בשמחה. היא לובשת את תחתוניה, מיישרת את חולצתה והחצאית, מיטיבה את הכומתה על ראשה ויוצאת מהכיתה בלב גאה וירכיים דביקות.
בערב, על ארבע על בחדרו של המפקד עלי, היא מדווחת למפקד על שיעור האלחוטנות ועל המבחן שעברה. עלי מקשיב לדבריה רוב קשב, איברו הגדול מפלח את ישבנה בעודו רוכב עליה על השטיח הפרווה.
“אני גאה בך מאוד.” הוא אומר כאשר היא מסיימת את הדיווח ונועץ את איברו עמוק יותר לתוכה, סוחט ממנה צווחת כאב. “הוכחת שקורצת מהחומר המתאים להשתלב גם בפעילות מבצעית של ממש.”
“כלומר…מחוץ…למפקדה?” היא שואלת בהתרגשות שכמעט מבטלת את השריפה באחוריה.
“מחוץ למפקדה, קצינת החזון והמורל פרנסין.”
"ומתי אוכל להשתלב בפעילות הזאת?” שואלת פרנסין, שדיה קטנים מרקדים עם כל אבחה של אגנו.
“כאשר תיגמר ההדרכה שלך. ברור לך שהכשרת סוכנת שטח היא פעולה מתמשכת וארוכה, הכרוכה במאמצים וייסורים לא מעטים.”
“ברור לי המפקד עלי, אך לשם כך התגייסתי! כדי לסייע להתנגדות של העם העם המדוכא ביותר בעולם!”
“הו, האחות פרנסין, את כל כך…כל כך…”
אך המפקד עלי לא משלים את דבריו והיא חשה בו פולט לתוך ישבנה, נחוש ולוהט כתמיד.
עוברים עליה ימים אחדים של שגרת מפקדה עד שיום אחד מגיע חמיד אל דלתה. היא מראיינת את אחמד וסלים במיטתה כאשר הוא נוקש על דלתה וקורא מבחוץ:
“האחות פרנסין!”
פרנסין הייתה עונה לולא היה איברו הגדול של סלים ממלא את פיה. היא מאוננת לו במהירות וכעבור כמה רגעים חשה בו מתחיל להשפיך בפיה. היא בולעת את הכל בזמן שרעו לנשק ממלא את רחמה בזרע המדוכאים.
“יבוא!” היא קוראת, עירומה ומיוזעת אך נכונה לכל.
אחמד וסלים אוספים את האימוניות שלהם, מצדיעים ברישול ויוצאים וליבה של פרנסין גואה על שיכולה הייתה לעזור להם.
“האחות פרנסין, המפקד עלי זקוק לעזרתך.”
פרנסין מופתעת ומודאגת. התדרוכים שלה עם המפקד עלי נערכים בלילה ועכשיו לפי שעונה השעה היא שעת צהריים.
“קרה משהו?”
“הוא נפגש עם כמה שליחים אירניים והוא זקוק למעט עזרה.”
“אני באה.”
“אולי עדיף שתתקלחי קודם לכן?” מציע חמיד בנימוס.
“רעיון, טוב, חמיד.”
כאשר היא מגיעה אל לשכתו של המפקד היא שומעת קולות שיחה וצחוק מבפנים. היא נוקשת על הדלת והקולות נאלמים.
“יבוא!” רועם קולו של המפקד עלי.
פרנסין פותחת את הדלת ומצדיעה.
המפקד עלי ושלושה גברים בחליפות שאינה מכירה ישובים על כורסאות האירוח אשר בחדר ובינהם דולקת נרגילה. בקבוק וויסקי וכוסות עומד על שולחן ליד ולידו צלוחיות עם גרעינים, סיגרים וסוכריות. המפקד עלי לבוש במדיו הרגילים והוא מצדיע לה, פניו חמורים.
“היכנסי, אחותי.” הוא אומר ורומז לה להתקרב. להפתעתה אחד הגברים הזרים טופח על ירכו, מזמין אותה להתיישב עליה. משהו מתקומם בפרנסין, נראה שהם אינם מבינים שהיא קצינה בצבא ההתנגדות ולא איזו נערה קלת דעת שמזמינים בטפיחה, אך הם אירניים ואולי המנהגים באיראן שונים במקצת.
היא מתיישבת על ירכו של הגבר, גווה זקוף וגאה. הוא איש גדול ומלא גוף, זקן גדול מעטר את פניו ואפו ארוך ונשרי.
“אחותי, אלו הם סעיד, פארוק ומחמט. הם אחינו מממשמרות המהפכה של איראן והם שוקלים לסייע לנו במאבקינו.”
“לסייע לנו כיצד, המפקד?”
“איראן פיתחה טיל נגד לווינים המסוגל להפיל את לווייני הציונים הממטירים פצצות אורניום מועשר על בתי הספר שלנו.”
“אני לא ידעתי זאת!” אומרת פרנסין, מזועזעת. סעיד, עליו היא יושבת, מנחם אותה, ידו על ירכה.
“אני מאחל לך שלא תצטרכי לחזות באותן פצצות איומות.” הוא אומר. “הפצצות נופלות מהשמיים ישר על בתי הספר.”
“זה…מזעזע…”
“אני יודע, הקצינה.” אומר סעיד, ידו מנחמת בין ירכיה, אצבעו מחליקה על הסדק הפרוותי שלה דרך הפתח בתחתוניה. “המראות מזעזעים. קשים אף ללוחמים מנוסים.”
פארוק שורק כפצצה נופלת, ידו יורדת באטיות למטה כאותה פצצה ממש. כאשר היד מגיעה אל ידו השנייה היא הופכת לאגרוף והולמת ביד השנייה בכוח. פרנסין מביטה במחזה מרותקת, עיניה הכחולות פעורות באימה.
“ובאתם לתת לנו טילים נגד הלווינים?” היא פונה אל סעיד.
“זה לא כל כך פשוט. במפקדת משמרות המהפכה עלו חששות שהמורל של לוחמי ההתנגדות ירוד. הם שואלים את עצמם הם כדאי להפקיד ציוד מתוחכם כל כך בידי לוחמים שיברחו כאשר ירו עליהם חיילי צבא הדיכוי הציוני.”
“לוחמינו לא יברחו!” אומרת פרנסין ברוב רגש. “לוחמי ההתנגדות הם נחושים ודבקים במטרה ולעולם לא ייכנעו! נצעד לכיוון אלקודס בצבא של שאהידים ואיש לא יעצור אותנו!”
“אני חש את הלהט שלה.” אומר סעיד, חש באצבעו את הלהט שלה. “את קצינת החזון והמורל של המפקדה. האם את מרגישה שללוחמים ניתן סיוע רוחני מספיק?”
“האחות הקצינה פרנסין ספנסר עושה לילות כימים בדאגה לסייע ללוחמים לשמור על מורל גבוה.” אומר המפקד עלי ופרנסין חשה בגל גאווה מציף את ירכיה. סעיד מחדיר אליה אצבע ומוצא אותה גאה ולוהטת.
“האחות פרנסין,” פונה אליה סעיד. ”שמענו רבות על האופן שבו את מסייעת ללוחמים. האם תוכלי להדגים לנו באופן אישי איך את עובדת?”
"ובכן…” פותחת פרנסין בחשיבות. “חשוב להקשיב ללוחמים ולהבין מה מעיק עליהם. הלוחמים נחשפים לזוועות שדה הקרב מול השדים הציונים. כאשר אני מבינה…”
"לא לזה התכוונתי.” מחייך עלי באבהות. “התכוונתי…למה שבא אחר כך. אחרי שאת מקשיבה להם.”
"אחרי שאני מקשיבה להם? לפעמים נוצר קשר ביני לבין הלוחמים ואני מרגישה שאני יכולה להתקרב אליהם ולסייע להם ולהקל מעט על המשא הכבד אותו הם סוחבים.”
"אז לזה התכוונתי. זה מה שאני רוצה שתדגימי לאחינו מטהרן.”
עשרים שניות אחר כך, פרנסין כורעת זקופה על ברכיה, כמעט טובעת בשטיח הפרווה המפנק, איברו של סעיד עמוק בפיה. היא מוצצת לו בתנועות תכליתיות בעודה מאוננת במרץ לשני חבריו העומדים לצידו ומהבעות פניהם נראה שהיא מכשפת אותם בעונג. עיניו של סעיד עצומות, פארוק מלטף את ראשה (את כומתתה, ליתר דיוק) ומחמט מעשן סיגר ונראה כאילו מצא את האיזון המושלם בין ההנאה מעישון לריגוש שבעבודת יד טובה. כעבור כמה רגעים היא מחליפה בין השלושה, מוציאה את איברו הזקור והבוהק של סעיד מפיה ולוקחת את זה של מחמט אל העדן הרך אשר בין שפתיה. מחמט נוחר בעונג ועלי מעשן נרגילה וצופה בה בהערכה.
כעבור כמה דקות פארוק נעמד מאחוריה והודף אותה בעדינות קדימה עד שפרנסין נעמדת על ארבע בצייתנות, ממשיכה לענג את מחמט בשפתיה הרכות. פארוק מרטיב את איברו, מפשק את שפתיה ואז מחליק בקלות אל הסדק הצר והחלקלק של המתנדבת המסורה. הוא מתחיל לדפוק אותה, מגחך אל עלי וסעיד, ואף אוחז בעגבותיה הנדיבות כדי להקל על חדירה עמוקה יותר. הוא נאנח בסיפוק בעודו שוקע שוב ושוב בנדן הלוהט שלה, משקיע את איברו עמוק בחריץ המשתוקק שלה.
הם מתחלפים שוב והפעם פרנסין מוצאת את עצמה רוכבת על סעיד, שפתיה החושניות כרוכות סביב איברו של מחמט, משכנעת את הקצינים הבכירים בכנות כוונותיה וביכולותיה הגבוהות כקצינה במאבק הלאומי. נחושה כמו לוחמת גאה של ההתנגדות, ישבנה הדשן עולה ויורד ללא לאות מעל מפשעתו של סעיד, ערוותה הנרגשת שופעת מיצים חלקלקים המשמנים את איברו. לפתע היא מרגישה את ידיו המסוקסות של פארוק על ישבנה והיא מביטה לאחור, צופה בו כורע מאחוריה כשאיברו מתנודד לעבר ישבנה. אנקה נפלטת מפיה משופד הזין של פרנסין כאשר איברו של פארוק מבקיע את דרכו בין הכדורים הרכים של עכוזה אך פארוק אינו שועה לה וממשיך להידחק פנימה ללא רחם. כמשך כמה רגעים הוא כובש אותה בעקשנות עד שאיברו קבור כולו בין פלחי עכוזה ואז הם מזיינים אותה שלושתם בכל החורים שהאל הטוב נתן לה. מחמט בועל את פניה, אוחז בראשה בידיו ומזיין את גרונה, פארוק רוכב על התחת שלה כאילו הייתה סוסת מירוץ ערביה וסעיד שוכב מתחת ומניח למתנדבת השופעת לעשות את העבודה.
בחצי השעה הבאה היא עובדת ללא לאות בין השלושה. הם מתחלפים בינהם ומשתמשים בגופה הרך בכל דרך שגבר יכול ליהנות מאישה עד שהם מעמידים אותה על ברכיה ומקיפים אותה. כמו לוחמי ההתנגדות אשר אינם נרתעים להלחם מול כוחות הצבא הציוני המקיפים את ארצם הקטנה, כך היא אינה נבהלת משלושת הקצינים האיראניים הסובבים אותם, סוגרים אותה במעגל. קני תותחים מאיימים על פלסטין האומללה וקני בשר עבים פונים כעת כלפי והיא מענגת אותם בשפתיים רכות, בלשון זריזה, באצבעות עדינות. היא מתלהטת בעצמה כאשר היא חושבת על אותם טילים נגד לוויינים אשר הקצינים האיראניים יעבירו לידי ההתנגדות אם יאמינו בלוחמים האמיצים. עלי צדק, המורל חשוב כמו הרובה.
כמו אש הנפתחת מהמארב בסיפוריהם של הלוחמים פורץ לפתע נתז של שפיך מאיברו של מחמט הנתון כעת בידה השמאלית. סילון אחד נוחת על לחייה ואחריו עוד אחד על מצחה ואפה ושלישי על עינה השמאלית. היא עוצמת את העין בגבורה וממשיכה למצוץ תחת אש, חשה קרובה יותר ללוחמים האמיצים וסיפוריהם. גם פארוק מתחיל לגמור בגניחה וזרעו נוחת הישר על עינה הימנית והיא עוצמת גם אותה, ממשיכה לענג את סעיד בקור רוח בעוד זרעם של פארוק ומחמט נוחת על פניה. לבסוף גומר גם סעיד, ממלא את פיה וסנטרה בשפיך חם ודביק.
פרנסין פותחת את עיניה בגבורה. הקצינים שרועים עכשיו בכורסאות, מעשנים נרגילה ושותים וויסקי. פניה דביקים וריח זרע ממלא את אפה אך היא רק שואלת בפה דואב:
"הטילים, האח סעיד. תתנו לנו את הטילים?”
נדמה שסעיד אינו יורד לסוף דעתה אך עלי ממהר לומר:
"כן, האחות פרנסין. הרשמת אותם מאוד והם יעניקו לנו את הטילים המתקדמים.”
"כן, כן.” מצטרף סעיד. “בוודאי שנעניק לכם את הטילים.”
אחרי חצי שעה מעניק לה כל אחד מהם טיל באופן אישי ולבסוף משחרר אותה עלי.
"עמדת בכבוד במשימה, האחות פרנסין. תרומתך לתנועת ההתנגדות לא תשכח לעולם.”
בערב היא מגיעה לתדריך היומי והוא מתעקש לגמול לה באופן אישי למרות שגופה כואב מהפגישה עם האיראנים.
יום אחד בזמן הצהריים שומעת לפתע פרנסין קולות נפץ ורעמים עמומים. היא שומעת רגליים רצות במסדרונות, ואת הלוחמים צועקים. שאון מוזר למפקדה השקטה בדרך כלל.
חוששת מעט, היא מתלבשת במדיה, מיטיבה את הכומתה על ראשה ויוצאת החוצה.
"היכנסי לחדר, מאדם!” צועק חמיד שחולף על פניה בריצה.
פרנסין, מבוהלת עכשיו נכנסת אל חדרה ומתחבאת מתחת לשמיכה. בשעות הבאות הפיצוצים והרעמים נמשכים. פרנסין מעזה להציץ מתחת השמיכה אך אינה רואה דבר מלבד הקולות העמומים. הריצות המבוהלות בחוץ פסקו, אך עדיין התנועה ערנית במסדרון. ערנית מדי.
היא פותחת את דלת החדר וממהרת אל חדרו של המפקד עלי.
"מי זה?” שואל עלי כאשר היא נוקשת על הדלת.
"פרנסין!”
"היכנסי.”
פרנסין נכנסת אל החדר ומצדיעה. להפתעתה המפקד עלי לבוש רק בחלוק משי אוחז בבקבוק ויסקי ריק למחצה בידו. ריח סיגריות כבד ממלא את החדר.
"המפקד עלי.” היא אומרת בפליאה. “אתה חש בטוב? שתית לבדך?”
"הציונים באים!” רושף עלי.
"הנה?” משתוממת פרנסין.
"אני לא יודע. הם יורים על כל עזה.”
"מהלוויינים שלהם?”
הוא מביט בה במבט נדהם.
"את פשוט…” הוא מתחיל ואז נד בראשה. לוגם לגימה גדולה מהבקבוק.
"בואי למיטה.” הוא אומר אחר כך.
פרנסין ממהרת לעלות למיטה ולהיעמד על ארבע בצייתנות, אך להפתעה אומר עלי:
"לא זה עכשיו. רק…תשכבי לידי, בסדר?”
פרנסין מהנהנת בראשה והם מתחבקים ומתכסים. כל אותו הלילה הם שוכבים חבוקים במיטה והאדמה רועדת סביבם. בבוקר נמשכים הרעמים אך עלי נראה מודאג ושולח אותה לחדרה. בחלוף השעות נרגעת גם פרנסין.
הסיפורים מגיעים אחר כך. למעלה הרס נורא וחללים רבים. היהודים מפציצים את עזה עם טנקים ותותחים ומטוסים וכל צבאם. השליטים המושחתים של העולם הערבי לא עושים דבר ואפילו נסראללה רק מדבר ולא תוקף מהצפון.
אך למטה הם בטוחים. הפצצות והירי רק עושים רעש אבל הקירות חזקים ואפילו סדק קטן לא מופיע בהם. חמיד מבטיח לה שיש להם די מזון ומים למאה שנה ופרנסין נרגעת מעט, היא בטוחה למטה למרות שהייתה רוצה לצאת ולהלחם. היא מעלה את הדרישה בפני עלי אבל הוא רק צוחק.
ביומיים הבאים איש לא פונה אליה לנחמה או יעוץ אך בבוקר היום השלישי כבר משתרך תור קטן מחוץ לחדרה והיא שמחה לקבל אותם במיטתה לבושה בביריות לבנות וכפפות מרפק תואמות. מצב הרוח הקדורני נעלם ובמקומו היא מוצאת לוחמים עליצים ועולזים, גאים בניצחונותיהם של אחיהם על האויב הציוני אשר אינו מצליח למצוא את מקום המסתור שלהם ורק מכלה את זעמו למעלה. בימים הקרובים הם פשוט מתרגלים לרעש. הלוחמים מביעים זעם ותסכול על הציונים אשר כותשים את עזה אך נראה שאיש מהם לא נשלח לעלות למעלה. “עלי לא מתיר זאת.” הם אומרים לפרנסין בצער.
כאשר היא שואלת את עלי מדוע אינו מתיר ללוחמים לעלות ולהלחם הוא נאנח ואומר שאלו ההוראות מהמפקדה הראשית. לוחמים אלו נשמרים כעתודה, הוא מסביר לה בעודה ישובה עליו, ישבנה משופד על איברו העבה. פרנסין מקבלת זאת בהבנה אך באכזבה מסוימת, היא הייתה רוצה לראות את הלוחמים בהם היא משקיע מזמנה וממרצה נלחמים למען המולדת, נגד צבא הדיכוי.
"גם תורם…” מתנשף עלי, ממלא את ישבנה באשדים של זרע טרי. “גם תורם יגיע…”
ובינתיים נמשכים אימוניה. היום היא מגיעה לכיתת ההדרכה לשיעור ג'ודו וקרב מגע. פרנסין חוששת מעט מכיוון שמעולם לא הצטיינה בספורט אך היא מסתירה את חששותיה, אמיצה כמו שאר הלוחמים. היא לבושה במדיה: מגפי צבא גבוהים, חצאית מנומרת, תחתונים שסועים, חולצת מדים וכומתה.
ג'אבר הוא המדריך היום ובכיתת ההדרכה נמצאים שמונה לוחמים נוספים, אותם היא מכירה כבר בשמם, כולם לבושים בבגדי ג'ודו שחורים. על הרצפה פרוסים מזרנים, צמודים זה לזה.
"בוקר טוב, האחות פרנסין.”
"בוקר טוב האח אנואר.”
"קרב פנים אל פנים הוא אחד האימונים החשובים ביותר עבור לוחם. לאויב הציוני יש רובים אמריקאים משוכללים, טנקים ומטוסים אך בקרב פנים על פנים הוא חלש ונרפה. קרב פנים אל פנים הוא המקום בו יש לאריה המוסלמי יתרון מול החייל הכופר הפחדן! היום תלמדי כיצד להכריע כל יריב ואיך?”
"איך?” שואלת פרנסין, עיניה עגולות.
"על ידי שימוש בכוחו של היריב נגדו!”
"אה…” אומרת פרנסין.
"אני צריך מתנדב. ג'אבר.”
ג'אבר קם על רגליו.
"תקוף אותי.” מורה אנואר.
ג'אבר מתקרב אל אנואר באיום וזה מחליק תחתיו ומניף אותו אל על ואז נופל איתו ביחד. פרנסין מוחאת כפיים בהתלהבות.
"הבנת, האחות פרנסין? השתמשתי בכוחו של ג'אבר נגדו וכך הפלתי אותו.”
אנואר משחרר את ג'אבר ושניהם קמים על רגליו.
"מוכנה? עכשיו תורך.” אומר אנואר. “התקדמי אלי בתקיפה.”
פרנסין מוצאת עצמה משולהבת. היא קמה ומתקרבת אל אנואר, מצמצמת את עיניה באיום ומתכופפת בדריכות, רוחה של ההתנגדות הפלסטינית מפעפעת בה. היא מתקרבת אל אנואר בנחישות, ואז מזנקת עליו בנהמה, כאילו מתכוונת לקרוע אותו לגזרים. אנואר אוחז בה בקלילות והופך אותה, נוחת עליה כאשר גופו בין רגליה.
"הבנת את הטעות שלך?” שואל אנואר. היא חשה בו מפשפש בין ירכיה, מחליקה בקלות במעלה חצאיתה הקצרצרה. תחתוניה שסועי המפשעה לא מכסים את ערוותה ובמהרה היא חשה את אצבעותיו החזקות על שפתי ערוותה בעוד גופו הכבד מצמיד אותה למזרון.
"לא.” היא מודה, חשה בראש איברו מחליק אל הסדק הצר שלה.
"לא הבנת בדיוק את התרגיל.” הוא אומר לה, אגנו נע בין ירכיה. “העיקרון החשוב כאן הוא שימוש בכוחו של היריב נגדו. שימוש במומנט שלו.”
אנואר מזדקף על מרפקיו וממשיך לדבר, איברו קבור עכשיו עד מחציתו בחריץ ההדוק של המתנדבת האנגליה.
"החלש יכול לנצח את החזק על ידי שימוש בכוחו.” הוא מרצה, אגנו נע פנימה והחוצה מתוכה בדברו. “כמו שלציונים צבא אדיר וחזק אבל לוחמינו משתמשים בכוחו של היריב כדי להביס אותו, כך גם בג'ודו יכול החלש להפיל את החזק.”
הוא ממשיך להסביר לה על עקרונות הג'ודו וקרב הפנים אל פנים עד שגופו מתקשח, הוא נאנח ואז גומר בתוכה. כאשר הוא נרגע מעט הוא פונה אליה ושואל:
"הבנת את מה שהסברתי?”
שרועה על גבה, מפושקת ומלאת שפיך, פרנסין מהנהנת במהירות. ניצול כוח היריב, חזק מול חלש, הפלסטינים נגד הציונים. נראה לה שהבינה את העקרונות.
"אני שמח.” אומר אנואר, יוצא ממנה ונעמד. “את מוכנה לתרגול נוסף?”
"מוכנה.” היא אומרת בנחישות ומזדקפת.
"מחמוד.” אומר אנואר וזה קם על רגליו.
הפעם היא העומדת ומחמוד מתקרב אליה. היא נזכרת בדבריו של אנואר ומנסה להשתמש בכוחו של מחמוד כאשר זה מזנק עליה אך מתבלבלת ונכשלת. מחמוד מניף אותה באוויר ושוב היא מוצאת עצמה תחתיו. רגליו נעות בין רגליה, יד חזקה מפשקת את ירכה ורגע הבא איברו מחליק לתוכה בקלות.
"עלייך לזרום עם היריב.” מסביר לה אנואר, עומד מעליה בעודה שוכבת פשוקת רגליים תחת מחמוד. מחמוד נועץ בה את איברו בתנועות מהירות ולוהטות בעוד אנואר עומד מעליה ומסביר לה מה פירוש הדבר לזרום עם היריב.
"את צריכה להיות כמו שיח, לא כמו עץ.” מדריך אותה אנואר, מוחמד מתנשף ומזיע בין רגליה. “העץ נשבר בסופה אבל השיח מרים את ראשו כאשר הרוח שוככת. הבנת?”
"אני חושבת…” מתנשפת פרנסין. אנואר ממשיך ללמד אותה והיא מתאמצת לשנן את שיעוריו החשובים עד שמחמוד גונח בקול ורועד, זיעתו ניגרת על פניה.
רגליה רועדות ושפיך ניגר במורד ירכיה בעודה עומדת מול סעיד, מתאמצת להיזכר בפניני חכמת המלחמה של אנואר אך כאשר האות ניתן רגליה נוגעות באוויר רק שתי שניות לפני שהיא מתעופפת באוויר ואז נוחתת על המזרון בחבטה רכה, סעיד בין רגליה המלאות.
בעודו סעיד מחליק לתוכה ללא קושי, איברו העבה ממלא אותה עד להתפקע, אנואר מסביר לה את החשיבות של שיווי המשקל. כך, פשוקה ונבעלת, היא לומדת גם על חשיבות לקיחת יוזמה (אחמד הקרח), מציאת הרגע המתאים (אבו–סעיד), האיזון הפנימי (אחמד השמן) וכוח המנוף (שוב אנואר). בסוף השיעור היא יגעה ומלאה בזרע אך את רוב עקרונות הג'ודו היא יודעת, גם אם הטכניקה שלה עדיין לוקה בחסר. אנואר מעודד אותה ומסביר לה שעם האימונים תבוא גם היכולת ופרנסין אכן מתעודדת מכך.
על פרנסין עברו הרפתקאות רבות ומעניינות לצד כוחות ההתנגדות אך לצערי, הדיווחים עליה אבדו וקורותיה לא נודעו יותר. האם פרנסין יצאה אי פעם מהבונקר? האם אחזה ברובה? האם עלי וכוחותיו שברו את המצור הציוני? לעולם לא נדע.
הסוף
מה סוף?? מה עם הציונים? מה עם קצת חילי מגב שיקשרו אותה ויחקרו אותה?? אל תגיד סוף , תגיד שיש המשך..
אהבתי את הסיום! כל הכבוד.
אבל למה כל כך מהר? :~( ציפיתי לכל כך הרבה פרקים..
בכל מקרה, אהבתי
הכל בגלל פרנסין, אני אומר לכם
הכל בגלל הכיבוש