הקדמה ואזהרה. מבחינתי זה לא סיפור פוליטי: את הפוליטיקה שלי אני לא מביא לכאן ואני לא מתכוון שאתם תביאו את הפוליטיקה שלכם או את הדעות שלכם על ערבים, יהודים, כיבוש, מוסלמים וכו'. אל תבדקו כמה אני מהיר במחיקת תגובות.
=============================================
מנצ'סטר משעממת, אפורה ומדכאת. בדיוק כמו העבודה של פרנסין, פקידה בחברה לאספקת תרופות.
פרנסין שונאת את מנצ'סטר ופרנסין שונאת את העבודה שלה אז פרנסין מסתובבת באינטרנט. מסתובבת, מסתובבת עד שבמקרה היא רואה ידיעה באתר של ה Guardian . בצילום מצולם בחור חתיך. מדהים, עוצר נשימה. הבחור הזה מבוקש על ידי הצבא הישראלי, היא קוראת. הוא טרוריסט.
לא יכול להיות. עיניים כאלו חודרות ועמוקות, גבות עבותות, זקן שחור. כך לא נראה טרוריסט.
היא קוראת עוד. קוראים לו עלי אל–שקיק והוא בארגון שנקרא ה"חמאס" שנלחם בישראלים. היא מוצאת פורומים בנושא ובלוגים ולומדת משם על התמונה העגומה בחלק אחר של העולם, חלק שמעולם לא עניין אותה. היא מתחילה לבלות בפורומים האלו יותר ויותר, לומדת עוד על צבא הכיבוש הציוני ועל ההתנגדות האמיצה של הפלסטינאים, ממש דוד וגוליית מודרני. היא גם נרשמת לקורס בערבית כדי להכיר עוד יותר את העם הפלסטינאי. אבל הכי מעניין אותה עלי אל–שקיק. בינה לבינה היא כבר קוראת לו רק עלי והלב שלה קופץ קצת כשהיא חושבת עליו בשם פרטי.
היא לומדת עליו הכל, מחפשת את שמו בכל מנוע חיפוש אפשרי וקוראת כל מה שהיא מוצאת. אוספת תמונות שלו בתיקיה מיוחדת, אותה היא מגבה בכל שבוע. היא מדפיסה את התמונה הכי יפה שלו ושומרת בארנק וכשמשעמם לה בעבודה או כשמישהו מרגיז אותה היא מציצה בתמונה ומיד נרגעת.
יום אחד היא מגלה בפורום שמתארגנת קבוצה של פעילי שלום שטסים לעזה כדי לעזור לפלסטינאים להתנגד לכיבוש. הלב שלה דופק בעוז. עזה. עלי.
היא מודיעה בפורום שהיא רוצה להצטרף ומבקשת, אם אפשר, להיפגש עם עלי אל–שקיק. למחרת, בלב הולם, היא מוצאת מכתב בתיבת הדואר הנכנס שלה.
פנייתה להיפגש עם עלי אל–שקיק נשקלת, כך נכתב בהודעה, והיא תקבל תשובה אך היא מתבקשת לצרף תמונה שלה לצורך זיהוי. עשר דקות אחר כך היא בחנות צילום. היא מצטלמת כמה תמונות ראש והצלם שולח לה את הקבצים. היא יצאה טוב בתמונות: העיניים שלה יצאו כחולות כמו ים, השפתיים מלאות והאף הכפתורי שלה חמוד. היא לא אוהבת את הלחיים שלה כי הן גורמות לה להיראות כמו כמו תינוקת לדעתה אבל אמרו כבר שכיף לנשק אותן, אז לפחות זה. היא מצרפת את הקבצים ושולחת בידיים רועדות מהתרגשות.
התשובה המתקבלת מהירה וקצרה. תמונות גוף בבקשה, בבגד ים. פרנסין מתביישת מעט, כי היא קצת מלאה (אבל לא שמנה!). היא הולכת לעשות את זה. עכשיו.
שוב היא יוצאת מהמשרד, מתעלמת מהמבטים הנוזפים שלו ג'ודי הממונה עליה. עשר דקות נדרשות לה לקנות בגד ים לבן בחנות הכלבו, עוד ביקור בחנות הצילום וחצי שעה אחר כך היא שולחת את התמונות לאלמוני. אין לה גוף של דוגמנית, השדיים קטנים והתחת קצת גדול ממה שהיא הייתה רוצה אבל היא רוצה לחשוב שבשביל מי שאוהב גוף כזה, יש לה גוף מושלם, עם העור החלק והבהיר שלה, תפזורת הנמשים על החלק העליון של החזה והקימורים.
גם הפעם התשובה מהירה. הוועדה העממית מאמינה שפרנסין יכולה להיות נכס חשוב להתנגדות ונציג הוועדה יפנה אליה כאשר תגיע לעזה. פנייתה להיפגש עם עלי נשקלת בחיוב. פרנסין על גג העולם והיא מודיעה על התפטרותה מיד, למגינת ליבה של ג'ודי.
המשלחת תצא בעוד שבועיים ולפרנסין יש הרבה הכנות. היא רוצה להגביר את לימודי הערבית שלה, ללמוד על האיסלם וגם להתחיל בדיאטה חריפה. למרות שהיא מעסיקה את עצמה מהבוקר עד הערב, עדיין נראה לה שהזמן לא זז, שהימים לא חולפים ושהמטוס לישראל לא ימריא לעולם. אבא שלה חושש מהרעיון אבל היא מבטיחה לו שהיא תזהר ושהכול למען מטרה נעלה.
המלווה של הקבוצה פוגש אותן בנמל תעופה בן גוריון בישראל. היא חשבה שיהיה דמיון בין העברית לערבית אבל אין שום דמיון. שאר הבנות בקבוצה מתרשמות מהערבית שלה כאשר היא מתרגלת אותה עם המלווה ומשוויצה לכולם כבדרך אגב. הם נוסעים דרומה ופרנסין מציצה בארץ הזאת שאינה דומה כלל לעזה שראתה בתמונות.
בכניסה לרצועה הם מחכים באוטובוס כמה שעות. חייל ישראלי עולה לאוטובוס, בודק להן תעודות ואחריו עוד חייל ועוד חייל, כולם בודקים אותו דבר. אחר כך נבדקות מזוודותיה והיא עוברת תחקור משפיל על ידי חיילת שצעירה ממנה אולי בעשר שנים. לקראת ערב משחררים את האוטובוס והם נכנסים פנימה, ההתרגשות מדביקה את כולן והן שרות "בדם ואש נפדה את פלסטין!” בקול גדול כפי שפרנסין לימדה אותן.
האוטובוס נוסע בעיר המזוהמת והשבורה. חושך בחוץ ורוב הרחובות אינם מוארים אבל יש אנשים ברחובות. הם נראים שונים כל כך מהאנשים במנצ'סטר וגם מהישראלים שראתה בחטף. עניים יותר, כהים יותר, מעשנים יותר.
לבסוף הם מגיעים לבניין בית ספר גדול שעליו ציור אדיר המתאר לוחמים רעולי פנים אוחזים ברובים וכתובת בערבית אותה היא מקריאה בגאווה לאחרות: “מאבק עד המוות!”. האוטובוס עוצר והן יורדות בזו אחר זו, כל אחת אוחזת בידה תיק או מזוודה. בחצר בית הספר ממתינים להם כמה אנשים.
גבר גבוה ורזה ניגש אליה, מתעלם מהאחרות.
“פרנסין סבּנסר?” הוא שואל באנגלית עם מבטא כבד. היא רוצה לענות לו בערבית, תכננה איך היא עושה את זה מאה פעמים, אבל ברגע האחרון מתביישת.
“כן.” היא עונה באנגלית.
“את רוצה להצטרף להתנגדות?”
“כן.” היא מהנהנת במהירות. למרות כל המתח וההתרגשות של הימים והשעות האחרונים היא נרגשת כולה ולא עייפה כלל.
הוא סוקר את גופה מלמטה למעלה ומהנהן.
“בואי אחרי.”
היא היחידה שנלקחת מהקבוצה והדבר ממלא את ליבה גאווה. הם נכנסים למסדרון ואז המלווה שלה מושיט לה ברדס שחור.
“תלבשי את זה בּליז.”
פרנסין מהנהנת ולובשת את הברדס השחור. הוא נח ברישול על ראשה ולשמחתה אפה ופיה נשארים גלויים.
דלת נפתחת והוא אוחז בידה ומוביל אותה בזהירות. רעש של משהו גדול נגרר ואחר כך עוד דלת נפתחת והם הולכים כמה צעדים. עכשיו נשמע קול המהום של מנגנון מכני גדול וכאשר הוא פוסק הם ממשיכים ללכת עד שהמלווה שלה נעצר. פתח נפתח בחריקה והמלווה אוחז בידה ומושך אותה למטה, לכריעה. היא ממששת ומוצאת פתח ברצפה וסולם.
“סולם.” הוא אומר לה.
פרנסין מגששת בזהירות עד שהיא מוצאת את השלבים ומתחילה לרדת. הירידה עמוקה ונדמה לה שהיא נמשכת אולי שעה אבל בסוף, כאשר הידיים והרגליים שלה מתחילות לכאוב כבר היא מרגישה את האוויר משתנה וקצת אחר כך מופיעה פתאום רצפה מתחת לרגליה. המלווה מגיע אחריה. הוא לוקח אותה מהחדר הזה דרך מסדרון לחדר אחר.
“חכי כאן.” הוא אומר.
“אפשר להוריד את הברדס?”
“לא.”
צעדים. אנשים נכנסים לחדר, מדברים בינהם בערבית. צוחקים. הערבית שלהם שונה קצת מזו שהיא מכירה. חדה יותר. מהירה יותר. הם מדברים עליה, היא מבינה. מישהו אומר משהו על "לעזור להתנגדות". האחרים צוחקים.
“למה שהיא לא תעזור לי?” שואל מישהו.
“בואי תראי איך את יכולה לעזור להתנגדות…” אומר קול אחר וכולם צוחקים.
מישהו אחר נכנס לחדר ואומר משהו, מהיר מדי בשבילה להבין למרות שאולי הוא אמר "עלי אמר ש…”
פורצת סערה בחדר אבל החדש משתיק את כולם בצעקה. נדמה לה שהאחרים הלכו.
“גברת ספנסר?” שואל האיש שנכנס זה מכבר באנגלית מושלמת.
“כן?”
“על פי הוראותיו של עלי אל–שקיק אני צריך לבדוק שאין עלייך מכשירי האזנה של המוחאברת הציוני.”
“בסדר.” היא מהנהנת.
“תישעני על הקיר, מאדם.” הוא אומר בנימוס ומוביל אותה אל הקיר.
פרנסין נשענת על הקיר ומרגישה זוג ידיים טופחות בעדינות על קרסוליה. הידיים עולות במעלה רגליה אך הן אינן טופחות יותר אלא מחליקות מעלה, כאלו הבודק רוצה למשש את רגליה בקפידה כדי לוודא שאינה מחביאה נשק או מכשירי האזנה. הידיים עולות עכשיו מעל ברכיה והיא מסמיקה מתחת לברדס כאשר היא חשה בו בין ירכיה, תוהה בינה לבינה כמה גבוה יגיע.
הידיים מתחילות שוב את הבדיקה, הפעם ברגל ימין. הן מחליקות על ברכיה, וירכיה אך הפעם לא נעצרות ולהפתעתה היא מרגישה בידיים ממששות את מפשעתה מלפנים אחורה, מחליקות בכוונה מלאה על החריץ שבין פלחי ישבנה.
“סורי מאדם.” אומר הבודק באדיבות, ידיו חופנות וממששות את עגבותיה הרכות בקפידה.
“זה בסדר.” היא עונה בגבורה. טבעי שהם יחשדו שהיא מרגלת של המוחבראת.
הוא עומד מאחוריה וידו נשלחת לפנים, אצבעו מחליקה על קדמת מפשעתה באטיות. למרבה מבוכתה היא חשה באיברו הקשה על ישבנה. כמה מביך זה עבורו בוודאי, עם החינוך המוסלמי שקיבל.
“אני מניחה שזה מביך עבורך.” היא אומרת בחשכת הברדס.
“תודה על ההבנה, מאדם.”
ידיו עוזבות את ישבנה ועולות במעלה גבה, מרפרפות על ידיה ואז נחות על בטנה. ליבה מזנק כאשר הן נחות תחת שדיה, חופנות אותן מעל החזייה, תרות אחר חפצים שיעידו על היותה מרגלת. החיפוש יסודי מאוד ובמשך דקות ארוכות האצבעות לשות, מעסות ומלטפות את שדיה הקטנים. היא מתנשפת כאשר כריות אצבעותיו מאתרות את פטמתה ואף כי אינה מבינה בדיוק את תכלית הפעולה, היא מניחה לו למולל את הפטמות במשך כמה דקות. בינה לבינה היא מציינת שאצבעותיו של הבודק חמימות ועדינות והבדיקה כולה אינה בלתי נעימה בהכרח…
“זה בסדר, השלב הראשון בבדיקה הושלם בהצלחה.” מודיע לה הבודק שלה. “עמיתי ימשיך לבדיקה…מקיפה יותר, ברשותך מאדם.”
“כן…זה…בסדר…”
הגבר הבא מרגיש גדול יותר, אולי גם שמן יותר.
“אני אבדוק אותך באופן יסודי יותר, מאדם.” הוא אומר בקול גבוה במפתיע, האנגלית שלו מעט יותר מחוספסת.
הוא כורע מאחוריה וחולץ את מגפיה הגבוהים. אחר כך הוא מזדקף ושולח את ידיו אל כפתורי מכנסיה. בתנועות מיומנות הוא פורף את הכפתורים ואומר:
“אנא סגרי את הרגליים, מאדם.”
פרנסין מצייתת והוא מחליק את המכנסיים ממנה ואז מפשיט את תחתוניה. להפתעתה הוא נועל לה שוב את מגפיה ואז עושה משהו שהיא אינה יודעת מה.
אצבע קרה מרוחה בחומר שמנוני מגששת בכניסה לערוותה ופרנסין משתנקת בהפתעה והתרגשות.
“סורי מאדם.”
“זה פשוט…קר…”
האצבע מגששת בתוכה והיא חשה באצבע נוספת מצטרפת אליה, תרה אחר מכשירי ציטוט או כלי נשק זעירים. האצבעות נעות בתוכה בתנועות מהירות וזמזום נעים מתחיל לפשוט בשיפולי בטנה. גל ריגוש מבזיק בה כאשר אצבע נוספת נוחתת על דגדגנה ומתחילה לעסות אותו ואנחה רכה נפלטת מפיה. רגליה נחלשות והיא נשענת על הקיר כאשר הבודק ממשיך במלאכתו בין שפתי ערוותה ועל הדגדגן שלה, תנועותיו מהירות ותכליתיות.
“אלוהים…” היא נאנחת, שעונה על הקיר, ראשה מושפל.
אצבע שמנונית נוספת מגששת בכניסה לפי הטבעת הקטן שלה והיא מזדקפת בבהלה.
“בּליז רילקס, מאדם.” מורה לה החוקר והיא מתאמצת להרפות. האצבע לוחצת פנימה ומבקיעה את דרכה כנגד השער השרירי הקטן שמסרב להרפות. התחושה מוזרה אבל משתלבת היטב עם הקונצרט שמנגנות עליה שאר האצבעות, הרמוניה שמימית אשר מרימה אותה אל מחוץ לבונקר, מעל האדמה, מעל העננים…
…ודי.
“זה הכל, מאדם.” אומר הבודק ואצבעותיו מחליקות החוצה. “את רשאית להסיר את הברדס ולהתלבש.”
פרנסין מופתעת, מתנשפת. היא מסירה את הברדס באטיות ומגלה שהיא לבדה בחדר קטן המכיל כמה רהיטים בסיסיים ודלת. היא לבושה במגפיה הגבוהים, חולצה וחזייה ומכנסיה ותחתוניה נחים על שולחן סמוך, מקופלים בקפידה. היא ממהרת ללבוש אותם.
מה עכשיו? לצאת דרך הדלת? לחכות?
דפיקה נשמעת בדלת וגבר קטן נכנס בדלת, אוחז מגש מזון.
“ארוחת ערב בשבילך, מאדם.” הוא אומר ומניח את המגש על השולחן.
“תודה.” היא אומרת בערבית והוא מביט בה בהפתעה.
“את מדברת ערבית?”
“כן…למדתי…”
“מעניין.” הוא מביט בה בהפתעה.
“מתי אוכל להיפגש עם עלי?” היא שואלת.
“אני מקווה שהערב, מאדם. המפקד הנועז הוא אדם עסוק מאוד. תרצי עוד משהו, מאדם?”
“לא, תודה.” היא אומרת ומתיישבת לאכול. היא למדה על האוכל הזה בשיעורי הערבית. זה פול. זה חומוס. בצל זה בצל. קולה לא מזוהה. האוכל משיב קצת את רוחה והיא מוצאת עצמה שוב חסרת שקט, ממתינה בהתרגשות למפקד הנועז.
הדלת נפתחת והגבר הקטן נכנס אל החדר.
“המפקד עלי יראה אותך עכשיו.”
פרנסין קמה בלב הולם והולכת אחריו. הם פוסעים במסדרון צר וארוך אשר תקרתו נמוכה מאוד, כמה סנטימטרים בלבד מעל ראשה. משני צדי המסדרון קבועות דלתות והיא מניחה שהובאה למפקדה אמיתית, ממש בלב העניינים. מכאן תוכל לקחת חלק פעיל בהתנגדות! היא מלקקת את שפתיה בהתרגשות.
המלווה שלה מוביל אותה לדלת חסרת יחוד ודופק על הדלת.
“יבוא.” נשמע קול באס סמכותי מבפנים.
פרנסין פותחת את הדלת בהתרגשות.
החדר הזה גדול יותר מהחדר שבו הייתה קודם ומהודר הרבה יותר. שטיחים רכים מרפדים את הרצפה, מיטה ענקית צמודה אל הקיר ומולה מסך טלוויזיה ענק. כמה שידות תואמות, בר וכיסאות סביבו ומקרר מודרני משלימים את התמונה ורק שולחן עבודה גדול רומזים שהחדר הזה משמש גם לעבודה ולא רק למנוחה ותענוגות. עלי יושב מאחורי השולחן ומביט במסך המחשב שמולו.
פרנסין מופתעת מעט, היא ציפתה למשהו יותר ספרטני. עם יותר מפות ודגלים של פלסטין ושל איסלם. החדר הזה נראה כמעט כמו סוויטה בבית מלון.
“פרנסין ספנסר.” הוא אומר בחום וניגש ללחוץ את ידה.
הוא לבוש במדי צבא ואקדח גדול ומרשים על ירכו. עיניו חודרות אותה בדיוק כמו שידעה תמיד, מבטו טובל באש של חוכמה, נחישות ולהט. היא מגישה לו את ידה והוא לוחץ אותה בכף יד מטופחת, ידו חזקה ויציבה.
“תרצי לשתות משהו? לאכול?” הוא שואל.
“לא, תודה. כבר אכלתי.” היא מחייכת אליו, ליבה מסרב להירגע.
“אני מתעקש.” הוא אומר. מתחת לבר הוא שולף בקבוק בלק לייבל ושתי כוסות קטנות ומוזג לשניהם. “בואי, שבי איתי.”
היא מתיישבת לידו על הבר ושותה מהויסקי. זה שורף לה בגרון אבל מרגיע אותה, בדיוק מה שהיא זקוקה לו.
“חשבתי שאסור למוסלמים לשתות אלכוהול?”
“כללי הכנסת אורחים קודמים לכללי הדת.” הוא מסביר לה בביטחון. “אני שותה רק מפני שאת שותה, כמובן שאני לא שותה לבד.”
“ברור.” היא מבינה.
“ספרי לי קצת על עצמך, פרנסין.”
פרנסין מתחילה לספר לה על עצמה, על הילדות במנצ'סטר, בית הספר, העבודה. היא מספרת לו בהתרגשות איך גילתה את תנועת ההתנגדות ואיך הרגישה מחוברת אליה מהשנייה הראשונה ואיך שמחה כאשר גילתה שתוכל לבוא הנה ולעזור ממש, ולא רק באמפטיה מרחוק.
“חשבת איך תוכלי לעזור לנו?” שואל עלי, מניח יד ידידותית על ברכה.
“כן. אני טובה בלארגן דברים. אם יש לכם משלוחים שצריך לשלוח לאנשהו, אני עושה את זה טוב. אני מצוינת בטלפון, אם אתם צריכים מישהו שידבר עם אנשים, ירשום הודעות, דברים כאלה.”
“אני חושש שהמשרות האלה כבר מאויישות.” הוא אומר בצער, ידו מלטפת באמפטיה אל ברכה, בואכה ירכה העבה. “מה עוד את יודעת לעשות?”
פרנסין חושבת מהר.
"אני מארגנת מסיבות. בכריסמס האחרון ארגנתי מסיבה מדהימה במשרד…זאת אומרת לא בדיוק אני ארגנתי…אבל עזרתי לשרה והיא ארגנה וזו הייתה מסיבה מצוינת…מה שבאמת הייתי רוצה לעשות זה לצאת לשטח ובאמת להלחם, אפשר?”
“כרגע לא, אבל אם תוכיחי את עצמך תוכלי להיות לוחמת אמיתית בשרות ההתנגדות.”
“באמת?”
הוא מביט בעיניה במבט שלא יכול להביע שום דבר מלבד אמת מוחלטת, ידו על ירכה מחזקת את האמת.
“כן. אבל קודם כל בואי נדבר קצת על המסיבות שארגנת…מורל האחים האמיצים הוא דבר חשוב, את בוודאי מבינה זאת.”
“כן.” היא מהנהנת במהירות.
“אני לדוגמא…אני לכוד כאן מתחת לאדמה חודשים. הצבא הציוני מחפש אותי בכל מקום. אם אראה את קצה אפי, מיד ירצחו אותי הציונים.”
פרנסין פוערת את פיה בתדהמה. זה איום!
“לא ראיתי את אור השמש כבר שנה תמימה. לא חשתי ברוח על פני כבר שנה תמימה. לא…” הוא מתחיל לומר ואז דבריו גוועים ודמעות צצות בעיניו.
“מה יש?” פרנסין, אפופת רגשות, אוחזת בידו.
עלי מפנה ממנה את פניו, נד בראשו לשלילה.
“מה קרה, עלי? ספר לי!”
“לא.” הוע עונה בקדרות. “המשא שלי הוא שלי בלבד.”
“ספר לי!” היא אומרת בלהט, חשה כאילו היא מכירה אותו כבר מאה שנה. “באתי לשרת את ההתנגדות! באתי להלחם בדיכוי הציוני!”
“לא הייתי עם אישה כבר שנה תמימה.” הוא אומר בשקט, משפיל את כתפיו בבושה.
“ואתה רוצה שאני…”
“לא.” הוא אומר בנחישות ומפנה אליה את גבו. “אני לא יכול לדרוש זאת ממך. זה המחיר ואני משלם אותו. אסור לי לעלות למעלה, הציונים ירצחו כל אישה שאהיה איתה רק כדי לפגוע בי.”
"הו לא!”
זה המאבק, פרנסין, רק שהוא קשה כל כך לפעמים. אני גבר, פרנסין, ויש לי צרכים של גבר. אני נלחם בג'ין ונאבק בו אבל זה קשה כל כך…”
“אני יכולה…”
“אני לא יכול לדרוש זאת ממך.”
“בבקשה!” מתחננת פרנסין.
“אוקיי,” נעתר עלי. "גשי למיטה ותתפשטי.”
פרנסין ניגשת בהתרגשות אל המיטה, פושטת במהירות את בגדיה. היא לא רוצה להשתהות, פן ישנה האיש הערכי והאמיץ הזה את דעתו.
“על ארבע.” הוא מצווה והיא מצייתת בחדווה. כאשר היא מביטה לאחור היא רואה שהוא כבר עירום, איברו הגדול מזדקר אל על כחרבו של מוחמד. הוא אוחז בידו בשפופרת ומושח את איברו במשחה.
עלי עולה על המיטה ונעמד בכריעה מאחוריה.
“את מוכנה לעשות את זה למען המאבק?” הוא שואל.
“כן!”
"מוכנה להקריב למען ההתנגדות?”
"כן!”
"מוכנה לסבול כמו אחינו השאהידים?”
"כן! כן! כן!”
פרנסין נבהלת למגע איברו של עלי על פי הטבעת שלה אך היא חושקת את שפתיה בעוז, נכונה להקריב את הקרבן למען ההתנגדות. מבלי להכביר מלים עלי דוחף בכוח את איברו הגדול לתוכה, ידיו החזקות אוחזות במותניה כדי לסייע לו להידחק ביתר קלות. כוכבים בוהקים מול עיניה ופרנסין נושכת שפתיים כאשר כל איברו נדחק לתוכה, פוער אותה כפי שלא ידעה שאפשר בכלל.
עלי מתחיל לזיין את ישבנה, תנועותיו נמרצות ומלאות להט, משקפות את האש שראתה בעיניו. ידיו נוטשות עכשיו את מותניה והוא אוחז בשדיה החמודים, מועך אותם תוך כדי זיון מהיר. אשכיו של עלי הולמים בשפתי ערוותה עם כל ניעה והמיטה הגדולה מזדעזעת בחריקת קפיצים. זיעה מתחילה להיקוות על גופה של פרנסין, אגלי זיעה מבצבצים על פניה, טיפות גדולות ומלוחות מחליקות על ישבנה, צורבות את פי הטבעת המגורה שלה.
איברו של עלי ננעץ בה עמוק עוד יותר ואנקת כאב נפלטת מפיה, ממלאת אותה בושה על חולשתה. היא מאגרפת את סדיני הסאטן על מיטתו של עלי, נאבקת לשמור את פיה סגור. במאבק הזה, כל אחד עושה את שלו והיא את חלקה הקטן תמלא בגבורה ובדממה כמו האחים השאהידים שמתו למען העם הפלסטיני המדוכא. לסבול בשקט את הכאב המפלח את ישבנה הוא המעט שהיא יכולה לעשות, והיא תעשה זאת בשמחה.
גופו של עלי מתקשח עכשיו מאחוריה והיא מרגישה אותו פולט לתוכה שפיך של גיבורים, לוהט וסמיך. הוא אוחז בגבורה במותניה, נאנח בקול ואשכיו פולטים זרע יוקד אל תוך ישבנה. פרנסין מחייכת לעצמה בסיפוק, גאה על כך שהשתלבה מהר כל כך במאבק.
עלי יוצא ממנה באטיות ויורד מהמיטה. הוא נעמד מולה, עירום כביום היוולדו ומצדיע לה, דוק דמעות בעיניו.
“אלף דורות של שאהידים מצדיעים לך, האחות פרנסין. מי יתן ואללה יעניק לך עוד אלף אלפי הזדמנויות להשתלב בהתנגדות כפי שנתן לך הלילה ויעניק לי את ההזדמנות למות כשאהיד.”
גם עיניה של פרנסין מתכסות דמעות של הכרת תודה. ההתרגשות חונקת את גרונה והיא אינה אומרת דבר, רק מהנהנת, מתאפקת שלא לבכות. היא צריכה להיות חזקה. בשבילו.
“התלבשי אחותי ואקרא לאח חמיד שייקח אותך לחדרך. הלילה תשני ומחר נשוב ונשוחח על הדרכים בהן את יכולה לעזור לנו.”
ישבנה של פרנסין שורף וכואב אך היא מקפידה לחייך כאשר היא מתלבשת. עלי מתלבש בחלוק משי, מדליק לעצמו סיגר ריחני ואז לוחץ על זמזם הקבוע בצד מיטתו.
חמיד, הגבר הקטן שליווה אותה קודם לכן, נוקש ופותח את הדלת.
“קראת לי, אדוני?”
“החדר של השרמוטה מוכן?” שואל עלי בערבית.
“היא דוברת ערבית, אדוני.” אומר חמיד בשקט. “חדרה מוכן.”
עלי מביט בה בפנים חתומות ואז מחייך ואומר:
“שירתת את ההתנגדות באופן יוצא מגדר הרגיל הלילה, האחות פרנסין. מחר נמשיך. לילה טוב.”
חמיד מוביל את פרנסין במסדרונות. היא מבחינה בגברים אחרים והללו מביטים בה בחיוך. ליבה של פרנסין מתרחב: כמה חמים ונעימים כאן כולם, היא כבר חשה שייכות לארגון הזה, שותפות גורל עם הלוחמים הללו. שפיך מטפטף מישבנה, צורב את פי הטבעת הדווי שלה, אך הכאב רק מזכיר לה את תרומתה והיא מחייכת פנימה בגאווה.
הפתעה נעימה מחכה לה בחדרה. כמתנדבת חדשה ציפתה שחדרה יהיה קטן וספרטני עם מיטת דרש צרה או אולי אפילו מזרון על הרצפה. החדר אליו היא נכנסת הוא ההיפך הגמור: מיטה רחבה ממלאת אותו, שידת טואלט מפוארת עם מראה גדולה, ארונות בגדים, מסך טלוויזיה גדול, ג'קוזי וארונות בגדים. דלת קטנה מובילה אל חדר אמבטיה ושירותים. היא מתקלחת, נכנסת למיטה ונרדמת, חולמת חלומות גדושי מאבק והתנגדות.
מישהו מטלטל אותה.
"בוקר טוב, מאדם.”
"מה? איפה?” היא פוקחת את עיניה התכולות
"בוקר טוב, מאדם.” הוא אומר בשנית.
פרנסין מתאמצת לפקוח את עיניה. חמיד עומד מולה עם מגש ועליו ארוחת בוקר.
"אה? בוקר טוב, חמיד.” היא ממלמלת, אף פעם לא הייתה טיפוס של בוקר.
"המפקד הורה לי למסור לך שלא יהיה זמין היום. את רשאית להסתובב במתחם או להישאר בחדרך. אם תרצי משהו, צלצלי לי בזמזם אשר ליד המיטה.”
"תודה, חמיד.”
לאחר ארוחת הבוקר פרנסין פונה להתלבש אך מגלה שתיקה נעלם. היא תשאל את חמיד אחר כך מה פשר הדבר. היא פותחת את אחד מארונות הבגדים ומגלה שם להפתעתה בעיקר הלבשה תחתונה. כותנות שקופות, בייבי–דולז, קומבינזונים בשלל צבעים, ביריות ועוד כהנה וכהנה פריטי לבוש אשר נראה כי אינם שייכים למפקדה קרבית שכזו.
גם תוכנו של הארון הבא מפתיע אותה. הוא מכיל אזיקים בשלל צורות וגוונים, שוטים ארוכים וקצרים ועוד מגוון אביזרים אשר מוזר למצאם כאן, בלב המאבק העממי. היא פותחת את הארון השלישי ושמחה לגלות שתוכנו נורמלי יותר. מגוון חליפות מדים מנומרות, מגפי צבא וכומתות שונות ממלאים ארון זה. היא בוחרת לעצמה חליפה כזו אך נדמה שזו קטנה עליה מעט. היא שולפת קולב אחר אך כנראה שגם חליפה זו תוכננה למישהי קטנה יותר ממנה. לבסוף היא בוחרת קולב אקראי, מוציאה אותו מהארון וסוגרת את הדלת.
על הקולב תלויה חצאית מנומרת וחולצת מדים תואמת. היא לובשת את החצאית אשר מגיעה עד אמצע ירכיה. חולצת המדים חושפת את טבורה ואת חלקם העליון של שדיה. כל זוגות התחתונים שיש בארון הן חשופות מפשעה, כמה מוזר. היא מזכירה לעצמה שאינה מכירה את כל מנהגי האיסלאם, אולי היא צריכה לשאול את עלי או את חמיד. לכל זוגות המגפיים שבארון יש עקב או פלטפורמה והיא בוחרת במגפי עקב קרביים למראה אשר מגיעים עד מעל לברכיה. להשלמת המראה הקרבי היא בוחרת כומתה וורודה, מלכסנת אותה ואז ניגשת להביט במראה, גאה בעליל בדמותה החדשה. המדים מעט קטנים עליה, אין ספק, אבל פרנסין זו, החדשה, נראית לה נחושה ועזה כמו האש במבטו של עלי אתמול. היא עושה כמה פרצופים קשוחים בראי ואז, שבעת רצון מעצמה, יוצאת מהחדר.
המסדרון ריק כאשר היא פוסעת בו ועקביה נוקשים בקול. דלת אחד החדרים פתוחה והיא מתקרבת בזהירות, מציצה פנימה בסקרנות.
שני לוחמים שרועים על ספות שוכבים וצופים במשחק כדורגל. החדר גדול ונראה שהוא מעין מועדון מנוחה ללוחמים בין הקרבות.
"סלאם עליכום.” היא אומרת.
הם מפנים אליה את מבטם וחיוכים רחבים מתפשטים על פניהם.
"עליכום הסלאם.” עונה האחד. הוא קם ומושיט לה את ידו.
"ג'אבר.”
"פרנסין.”
"אנואר.” אומר השני וקם גם הוא.
"המפקד הנועז עלי סיפר לנו הכל עלייך.” אומר ג'אבר ומלקק את שפתיו.
"תודה.” היא מסמיקה בגאווה. “הוא אדם אמיץ מאוד, הלא כן?”
"הו, מאוד אמיץ.” קורץ ג'אבר לאנואר. “ומה שעשית אתמול היה גם מעשה אמיץ מאוד. רוחו של המפקד שלנו הייתה שפופה מאוד בשבועות האחרונים. את רוממת את רוחו מאוד.”
"תודה.” היא מסמיקה עוד יותר. “כולנו תורמים למאבק, הלא כן?”
"נכון.” מהנהן אנואר בכובד ראש. “לא קל להיות כאן מתחת לאדמה חודשים ארוכים, להתחבא כמו עכבר במחילה.”
"כמה זמן אתם כאן?” שואלת פרנסין בסקרנות.
"אני שמונה חודשים והוא חצי שנה.”
"ולא עליתם מאז כלל?”
"רק לגיחות מבצעיות ומיד בחזרה לכאן. כל הצבא הציוני מחפש אחרינו.”
"באמת?” נדלקות עיניה של פרנסין.
ג'אבר מהנהן.
"ומה עשיתם?”
"מה לא עשינו?” מגחך אנואר.
בדקות הקרובות הם מספרים לה על מעלליהם. על המטוסים שהפילו, על מסילות הרכבת שפוצצו, על הבסיסים של הצבא הציוני אשר שרפו עד היסוד. פרנסין בולעת את הסיפורים בצמא ונדמה לה שכל סיפור מרהיב ופנטסטי יותר מהקודם. היא משתוקקת לקחת חלק בהרפתקאות המרהיבות כמותם.
"אתם אנשים מדהימים!” היא קוראת בהתרגשות. “לו רק יכולתי לתרום כמוכם.”
"כל אחד תורם לפי יכולתו.” אומר אנואר בצניעות.
"כן, אך אני קצרת רוח. אני רוצה לתרום עכשיו! לקחת חלק במאבק עכשיו! לעשות למען ההתנגדות עכשיו!”
"עכשיו?” שואל ג'אבר.
"כן!”
ג'אבר שוקל את דבריה ומחליף מבט עם עמיתו וליבה של פרנסין הולם בציפייה.
"בסדר.” הוא מהנהן לאחר כמה רגעים וגל התרגשות מציף את פרנסין.
כמה שניות אחר כך ממלא זין גדול את פיה של פרנסין והיא מוצצת אותו בהתלהבות. היא עומדת בתנוחת רי"ש ואנואר אוחז בישבנה הגדול וממלא אותה בזין מאחור, איברו מחליק אל הרטיבות שלה בקלות, תחתוני הקרוצ'לס הופכים את הגישה אליה לזמינה ונוחה. מלפנים אוחז ג'אבר בראשה והיא מוצצת את איברו במרץ ושקיקה, גאה על ההזדמנות שניתנה לה לשרת את הלוחמים בפה רך וכּוּס רטוב. בעתיד היא תהיה לוחמת מן המניין, אך כבר עכשיו נקלעה בדרכה ההזדמנות לקחת חלק בסיוע להתנגדות!
כעבור כמה דקות ג'אבר ואנואר מתחלפים ועכשיו היא מענגת את אנואר בשפתיה הרכות. לשונה מלקקת בהתלהבות את איברו הקשה בעודה מוצצת לו במרץ, אצבעותיה העדינות משחקות באשכיו. ג'אבר אוחז בישבנה הגדול והולם בה בנחישות, אותה נחישות, מן הסתם, אותה הוא מפגין במאבקו באויב הציוני! המחשבה על כך מרגשת אותה והיא חשה בזיקוקין נדלקים בה ואלו מזכירים לה את אש הקרבות ולהט האמונה והיא גומרת בצווחות, איברו הגדול של אנואר הממלא את פיה מעמעם את קולה.
"רדי על ברכייך, האחות פרנסין.” אומר אנואר בהתרגשות.
פרנסין ממהרת לציית ונתז שפיך לוהט פוגע בפניה. ג'אבר מכוון אליה גם הוא את איברו ושניהם משפיכים על פניה גשם דביק של להט ללא פשרות ואמונה חסרת מעצורים.
"שירתת היטב את העם הפלסטיני.” אומר אנואר בכובד ראש, מנגב את איברו בפניה כבסמרטוט.
"תודה לך, החברה פרנסין.” מחרה מחזיק אחריו ג'אבר המקנח את הזין שלו בתלתליה.
"תודה לכם על ההזדמנות שנתתם לי!” היא עונה ברוב רגש, שפיך חמים מקריש על פניה.
"מה תכניותייך להמשך היום?” שואל ג'אבר.
"לא יודעת.” היא מושכת בכתפיה. “להסתובב ולהכיר כאן אנשים חדשים. אני מקווה שעלי יקרא לי כבר, אני מצפה בקוצר רוח לתחילת ההכשרה שלי.”
"עלי אדם עסוק מאוד.” אומר ג'אבר ברצינות. “אל תתפלאי אם הדבר יתמשך מעט.”
"אני מבינה זאת, כמובן.” ממהרת פרנסין להבהיר. “לא רציתי לרמוז שהוא מבטל את זמנו.”
"רק זכרי את דבר הנביא:” ממשיך ג'אבר. “'הצב אינו היחיד אשר שומע את קריאת התרנגול'”.
אנואר מהנהן לאישור.
פרנסין מודה להם ויוצאת מהחדר, מהרהרת בדבריו החכמים של ג'אבר. הצב אינו היחיד אשר שומע את קריאת התרנגול. מדהים.
בהמשך היום היא מתוודעת לעוד שמונה לוחמים עזי נפש. גם שמה שלה כבר נפוץ במפקדה והלוחמים ששים להכיר אותה, ללחוץ את ידה ולהכיר אותה. מקרוב. היא גאה להיות האישה היחידה במפקדה ושמחה על הזכות שנפלה בחיקה להיות עבור הלוחמים הקשוחים הללו אוזן קשבת, כתף להתרפק עליה, פה רך ולוהט להשפיך בו. את ארוחת הצהריים היא אוכלת עם כולם בחדר האוכל והיא מבחינה בפליאה מסוימת שהיא היחידה שלבושה במדים, השאר לבושים בחליפות טרינינג וכפכפים.
בערב היא בחדרה כאשר חמיד נוקש בדלת ונכנס.
"ערב טוב, מאדם.”
"ערב טוב, חמיד.”
"האם עבר עלייך יום פורה?”
"כן. חמיד…יש לי כמה שאלות.”
"במה אוכל לעזור, מאדם.”
"נעלם לי התיק.”
"אני חושש שהמפקד עלי ציווה על סריקה מלאה של התיק ובינתיים הוא אבד.” אומר חמיד בצער. “האם היה שם משהו לו את זקוקה?”
"היו שם בגדים…”
"יש לך שלושה ארונות בגדים, מאדם.”
"כן, גם על כך רציתי לשאול אותך. המדים מעט קטנים, הלא כן?”
"אני חושב שאת נראית בהם נפלא, מאדם.”
"והתחתונים, נדמה לי שהם פגומים.” אומרת פרנסין. היא ניגשת אל הארון, מוציאה זוג תחתוני קרוצ'לס ומראה לו את הבעיה. בכל זוגות התחתונים שלה המפשעה חשופה.
"הבנתי. אני אנסה לדאוג למאדם לתחתונים בגזרה אחרת. עוד משהו?”
"לא, חמיד.”
"אם כך, המפקד עלי ירצה לראות אותך הערב.”
"עכשיו?”
"את רשאית…להתקלח לפני כן.” עווית קלה חולפת על פניו של חמיד. “ולהחליף בגדים.”
עשרים דקות אחר כך נוקשת פרנסין על דלתו של עלי. היא לובשת חליפת מדים אחרת, דומה לראשונה אך נקייה. שיערה חפוף והיא ריחנית ונקייה.
"יבוא.” רועם קול הבאס של עלי.
פרנסין נכנסת אל החדר ובהברקה של רגע מצדיעה למפקד. עלי, לבוש במדיו המרשימים, מופתע לרגע מהמחווה אבל מחזיר לה הצדעה.
"כנסי, האחות פרנסין.”
פרנסין נכנסת אל חדרו המפואר, עומדת בעמידת דום מתוחה וגאה. היא כבר מרגישה שייכות של ממש לתנועת ההתנגדות, חיילת מן המניין.
"שמעתי שהסתובבת היום במפקדה, האחות פרנסין.”
"כן המפקד.”
"איך התרשמת מהלוחמים? האם המורל שלהם נראה לך גבוה?”
עלי רומז לה על כסא הבר הגבוה והיא מתיישבת עליו, ישבנה הנדיב מבצבץ מעל המושב.
"הם לוחמים נועזים, המפקד, אך הם זקוקים לעידוד.” היא מדווחת.
עלי נעמד מאחוריה ולוקח שפופרת מהשולחן אשר מולה.
“והעידוד אותו הענקת להם, תשומת הלב, ההקשבה, הם בדיוק מה שהם צריכים.”
הוא פותח את רוכסן מכנסיו ושולף את איברו, מושח אותו בעודו מדבר.
“המאבק, המתח היום יומי והמוות הבלתי פוסק הם כל חייהם. הם מקריבים את עצמם מדי יום, האחות פרנסין.”
עלי מרים את חצאיתה וחושף תחתוניה חסרי המפשעה ואת ישבנה השופע. הוא מנחה את איברו המשומן אל החור הקטן שלה ודוחף בכוח. פרנסין משתנקת בכאב אך אינה אומרת דבר, מחשבותיה נתונות ללוחמים האמיצים, ועלי ממשיך.
“וכולנו עושים למען המטרה. למען העם. למען אלקודס. מי בנשק ומי בידיים ומי בלב. הלוחמים הם לב המאבק ואנחנו ניתן להם את הלב.”
פרנסין מהנהנת בהתרגשות. היא ישובה על הכסא הגבוה ורק ישבנה באוויר ועלי מזיין אותה בתחת בעודו מחדיר בה רוח קרב. דמעות כאב מציפות את עיניה היפות אך היא רק מעפעפת ללא מילה, נושכת את שפתיה בהזדהות עם אחיה הסובלים.
“ואת מעודדת אותם, פרנסין!” נואם עלי, ידיו על מותניה ואיברו העבה משפד את ישבנה הדשן ללא רחמים, שולח זיקוקים לוהטים בשדה הראיה שלה. “שמעתי על גבורתך הרבה היום. היית כל כך הרבה עבור הלוחמים האלו. הם נכונים אמנם להקריב את חייהם למען פלסטין אבל הם גם גברים! ולפעמים, כאשר צרכיהם אינם מתמלאים הג'ין נכנס אליהם! ומבלבל אותם! האם הם יכולים להמקד בהתנגדות כאשר הג'ין משתולל בהם?”
“לא.” נאנקת פרנסין בלב הולם וישבן בוער.
"לא!” צועק עלי ומפליק לה מהלומה על ישבנה. אנקת כאב נפלטת מפיה של פרנסין והיא מתביישת בחולשתה.
תנועותיו של עלי שהיו עד כה שקולות ומדודות הופכות מהירות יותר ככל שהנאום שלו הופך למרגש ולוהט יותר. איברו הגדול מחליק פנימה והחוצה באוושה רטובה הכמעט נבלעת ברטוריקה הסוחפת שלו.
“תפקיד הלוחמים שלנו להלחם! תפקיד אלו שאינם לוחמים לסייע! למי? ללוחמים! הם הדם שלנו! הם העצמות שלנו! הם העיניים והידיים שלנו! נעשה עבורם הכל!”
“הכל!” מחרה מחזיקה אחריו פרנסין, פרקי אצבעותיה לבנים ממאמץ בעודה נאחזת בשולחן. התחת שלה כמו עולה באש, פניה שטופות זיעה ותלם של מאמץ חורץ את מצחה.
“הכל!” גונח עלי וננעץ לתוכה במלוא העוצמה, ממלא את מעיה בזרע בעודו מתנשף באוזנה.
כעבור כמה דקות הוא מחליק ממנה ומסדר את בגדיו ואת זקנו. פרנסין ממשיכה לשבת בכיסא, שפיך מטפטף מישבנה השורף.
“את אחות אמיצה, האחות פרנסין. את גאווה לתנועת ההתנגדות כולה. אחים רבים רוצים לפגוש אותך, לספר להם את סיפוריהם הכואבים, להניח לך לנחם אותם.”
“תודה, המפקד עלי.” אומרת פרנסין בגאווה מוצנעת. “המפקד…רציתי לשאול מתי תתחיל תכנית ההכשרה שלי?”
“הכשרה?” משתומם עלי. הוא מוזג לעצמו כוס וויסקי ומדליק סיגר.
“הכשרה…כלוחמת…למען ההתנגדות, זוכר?”
“בשם זקנו של הנביא, מה תוכלי לעשות למען ההתנגדות שהוא חשוב יותר ממה שכבר עשית? ממה שאת יודעת לעשות? מה חשוב יותר משמירה על רוחם הגבוהה של לוחמינו? מי יציל אותם מהג'ין?”
“אני יודעת, אבל אני רוצה לתרום עוד יותר!” מתלהטת פרנסין. “גם אני רוצה לאחוז רובה!”
“אבל את עוזרת כבר! האם פעילותך הנוכחית כקצינת המורל הראשית של המפקדה אינה מספקת אותך?”
“קצינת המורל הראשית?” משתוממת פרנסין.
“כן…זו הייתה הפתעה. רציתי לערוך לך טקס מלא אבל אין זה משנה. עמדי דום.”
עלי ניגש אל אחד הארונות ופותח אותו. הוא מחטט בו דקות ארוכות ואז שולף זוג דרגות מרשימות למדי באדום וזהב. הוא צועד אליה ועונד לה את הדרגות.
“האם את נשבעת לתת את כל מרצך וליבך לתנועת ההתנגדות?”
“כן.”
“האם את נשבעת לקיים את פקודות מפקדייך בנאמנות ולעשות כל אשר יצוו אותך?”
“כן!”
“הרי את מוסמכת לקצינת חזון ומורל בתנועת ההתנגדות העממית של החמאס.”
“כן המפקד!” אומרת פרנסין, עיניה נוצצות בהתרגשות.
“יחד עם זאת דעי שבקשתך להיות לוחמת נגעה לליבי. אני אנסה למצוא לך תפקיד שיאפשר לך לתרום להתנגדות בדרכים נוספות מחוץ לתפקידייך כקצינת חזון ומורל.”
“תודה המפקד!”
“כקצינת חזון ומורל תפקידייך יהיו מגוונים. אני מצפה לראות אותך משוחחת עם הלוחמים, בודקת את אשר על ליבם ומסייעת להם בכל אשר יצטרכו.”
“המפקד, אני מתכוונת לעבור במפקדה מחדר לחדר בכל יום, כל היום.”
“זה לא בהכרח חייב להיות כך, האחות פרנסין.”
“המפקד?”
“יש לך מיטה רכה ונוחה. יש לך בגדים יפים. האם את חושבת שהלוחמים רוצים לראות רק מדים בכל יום? האם לא די להם במדי המוות של הציונים בחוץ?”
פרנסין חושבת לעצמה. יש משהו בדבריו. היא אוהבת מאוד את מדיה וגאה בהם אבל האם זה מה שהלוחמים באמת זקוקים לו? עוד תזכורות לצבא הציוני?
“אתה צודק, המפקד.” היא עונה. “אני יכולה לשרת את המאבק בחדרים אבל גם במיטה, במדים אבל גם בבגדים נוחים יותר.”
“בדיוק.”
“ובכל זאת הייתי רוצה להתאמן אימונים מתקדמים יותר, המפקד.”
“פרנסין, פרנסין. לוואי והעקשנות שלך תדבק גם בלוחמים שלנו. אני אבנה לך תכנית הכשרה עמוקה כדי לאפשר לך לצאת למשימות שטח.”
“תודה המפקד!”
====================================
נהדר!
בזמן האחרון, כל הדמויות הנשיות בסיפורים, הן גירסה כזו או אחרת של דפי. אותי אישית זה די מבאס.
אתה צודק, אבל הרשה לי להבטיח לך שזו לא מגמה אלא צירוף מקרים של סדר פרסום סיפורים ותו לא.
בגלל שאני קורא את הסיפורים שלך כבר הרבה זמן אני יודע שאתה מסוגל לבנות את הסיפור בבנייה איטית.. מבחינה ספרותית יכולת לשבור את פרנסין לאט יותר.. קצת התאכזבתי מהמהירות למרות שאירוטית הסיפור מעולה.. אולי תנסה להוציא גירסה מקבילה בה הדמות יותר מתנגדת , השפלת הראש בהתחלה היא דוגמא טובה לכניעה .. היא היתה יכולה להתגרות ממה שרוצים לבצע בה לפני שהיא נכנעת לכך. מקלחות משותפות ואירוטיקה באויר ופי טבעת המתנגד לחדירה. ניסיון לספק את הגברים בצורות שונות עד שהיא מגיעה לגבול האחרון.
מתי אתה פותח גיוס כספים? אתה תיהיה מופתע לדעתי
נו באמת דור עד שאתה כותב סיפור זימה הכולל גם ערבים אתה בוחר דווקא בחמאס?
דור אתה גאון. נכון שזו גרסא של דפי אבל עדיין, נהנתי מכל רגע.
אתה כשרון יוצא דופן!!
אופ…התאכזבתי . היה פה פוטנציאל לסיפור "דור נוב" מקלאס A .
קיוויתי שזה יהיה סיפור סביב איזה בחורה סטייל "רייצל קורי" כזאת – ילדה אמריקאית\אירופאית טובה, משכילה מבית בורגני, שמצטרפת לאיזה ארגון סולדריות לוחמני ולאט לאט מפתחת משיכה אל ה"פרא האציל" ובתהליך איטי של התדרדרות נפשית ומוסרית מלווה ברציונליזציה עקומה , באופן שרק אתה יודע לכותב , חוצה גבול אחר גבול עד שהיא הופכת לשרמוטה של חמסניקים .
כן דפי, לא דפי, זה ללא ספק מהסיפורים המוצדקים בתולדות הפורנו העברי !
סליחה שחוזר על מה שנאמר.. פשוט הקטע הזה של "הדמות הטיפשה" זה כמו עונש שהצמידו לנו כדי שלא נהנה יותר מדי מהסיפורי סקס הכי טובים שיש בשפה העיברית. טוב נו, אולי גם יותר מדי כיף זה מסוכן
אחלה רעיון , הביצוע קצת ברור מאליו
ציפיתי לקצת יותר בניית מתח ולקצת יותר תחכום
ובלי קשר באספקט המיני מחכים להתגברות האלימות והסטיות – חדירה כפולה , אונס אולי BDSM …
מצד אחד אני מבין את המגיבים פה, אבל משהו מרגיש לי שונה וזה גם מה שגורם לי לאהוב את הסיפור, קודם כל הפוטנציאל לגבי מה יעשו לה גבוה, אבל גם הקטע שהיא לא בדיוק טיפשה.. היא יותר עיוורת ומוכנה לעשות הכלל בגלל "הסבל" שלהם. זה סוג אחר של טיפשות ולדעתי במכוון או שלא במכוון מעביר ביקורת סאטירית על הנושא ואני אוהב את זה מאוד. התבאסתי ממש להגיע לסוף ולראות שעוד אין חלק ב'
"עלי מצדיע לה עירום כביום היולדו דוק של דמעות מכסה את עיניו ושפיך מטפטף מאיברו"
גמרת אותי מצחוק דור!!!
אחלה רעיון לסיפור.
על סיפור כזה אין לי שום ביקורת שלילית, הוא נכתב כך כי זו רוח הסיפור.
תודה ושבוע טוב. אבנר