לחלק הקודם
=============
עדי ניגשת לבדוק את חצאיתה וחולצתה אך הן עדיין לחות.
"לעזאזל." היא מקללת.
"מה קרה?"
"לא התייבש."
"בנות?!" נשמע שוב קולו של ישראל.
"אנחנו באות!" עונה עדי ומתחילה ללבוש את בגדיה הלחים.
"איכסה." ממלמלת אליה הנאבקת בבד הרטוב של חצאיתה.
"אל תשכחו את המזרונים!" מגיע קולו של שאול.
כעבור כמה רגעים הן יורדות אל הבריכה כשהן נושאות את המזרונים ושאריות בקבוק העראק בידה של אורלי.
"התייבשו הבגדים?" שואל ישראל ושולח יד כבדרך אגב אל שולי חולצתה של אורלי. המחווה תמימה אך אורלי מצטמררת כאשר אצבעו נוגעת לרגע בבטנה.
"זה לא יבש." הוא נוזף בה. "גם שלך עדיין רטוב?" הוא שואל את עדי.
"קצת, לא נורא, זה יתייבש במדורה."
"איזה מדורה, נשמה?" שואל שאול. "אנחנו בשמורת טבע. נדליק מדורה, פקחים יעיפו אותנו מכאן, ועוד נשלם קנס."
"לא נורא, לא נקפא." אומרת עדי באומץ.
"זה לא יהיה פשוט. הרוח תהיה קרה עוד מעט ואתן עם בגדים רטובים. זה מתכון בדוק לדלקת ראות."
"אז מה נעשה?" שואלת אליה, שהרוח הקרירה כבר מתחילה להקפיא אותה.
"יש לך חולצה ספייר?" שואל שאול את ישראל.
"חיובי. ניר?"
"כן."
הבחורים ניגשים אל תרמיליהם וכל אחת מהבנות מקבלת חולצה ארוכת שרוולים. החולצות גדולות עליהן, כמובן, אך מכיוון שמתחתן ילבשו רק בגדים תחתונים, הן יתפקדו יותר כשמלות מידי מאשר כחולצות. הן מסתכלות זו בזו, נלחמות בקור מחד ובצניעות מאידך.
"קר לי." פוסקת אליה לבסוף. היא לוקחת את החולצה שהגיש לה ניר, עולה במעלה הנחל מעבר לשיחים וחוזרת כעבור דקות אחדות כאשר היא לבושה בחולצתו של ניר ובסנדליה בלבד.
"נחמד לא לקפוא." היא מודיעה לאורלי ועדי. הן מהססות עוד רגע ארוך אחד של צמרמורות ונקישות שיניים ולאחריו הן מחקות את מעשיה וכמה דקות אחר כך שלוש הבנות עומדות ליד הבריכה, נינוחות לאחר שנפטרו מהקור בעצמותיהן. אפילו סוגיית הצניעות כמו נעלמת מעצמה מכיוון שהערב כבר ירד וכיסה אל רגליהן בשמיכת אפלוליות.
"מוכנות לארוחת ערב מלכותית?" שואל שאול ונענה בקריאות הידד משועשעות של הבנות. הם מתרחקים עכשיו מהבריכה ומתיישבים על מזרונים על משטח סלע סמוך, הבנות בקבוצה אחת והבנים באחרת.
ישראל מוזג עוד מנת עראק לכל אחד והם מרימים "לחיים", ואז מעבירים מיד ליד קופסאות שימורים ירקות ובקבוקי מים מינרליים. השיחה קולחת בטבעיות עכשיו והבנים מספרים סיפורים מצחיקים על השירות הצבאי והם אפילו מוצאים כמה מכרים משותפים: בן דודה של אליה ששירת עם הבנים בבסיס בצפון ושכן של אורלי היה איתם בטירונות.
הלילה הוא ליל ירח ואליה מוצאת שבאפלולית היא חשה בטוחה יותר להגניב מבטים בניר, אשר נדמה שעיניו הירוקות זורחות באפילה. מדי פעם הוא מחייך אליה ולהקת פרפרים מתרוממת בבטנה, חלקם אפילו עפים נמוך יותר מהבטן.
"אני צריך סיגריה." אומר ישראל אחרי האוכל.
"סיגריה…" מגחך שאול. "בא לי טוב עכשיו סיגריה."
ישראל מוציא מאיפשהו סיגריה ומדליק אותה, לוקח מציצה ארוכה. העשן של הסיגריה הזו ריחני ולא מסריח כמו אלו שמעשנת אימה של אליה.
"זה טוב." הוא אומר ומשחרר את העשן בנשיפה אטית.
"תביא." אומר ניר וישראל מגיש לו את הסיגריה הריחנית. ניר לוקח שאיפה ארוכה וכעבור כמה רגעים פולט את העשן כמו ישראל.
"קחי, תנסי." אומר ניר ומביט באליה בעיניו הירוקות, הזורחות, הסיגריה מוגשת בידו.
"אף פעם לא ניסיתי." אומרת אליה בלב הולם.
"תמיד יש פעם ראשונה."
אליה לוקחת את הסיגריה בידה ומכניסה את הקצה אל פיה. היא שואפת שאיפה עמוקה, כמו שראתה את ישראל וניר עושים.
"תחזיקי בראות." מורה לה ניר. "הכי הרבה זמן שאת יכולה. יופי…עוד…עוד…תוציאי…"
"איך היה?" שואל ישראל.
"מוזר." מצחקקת אליה. "מי רוצה?"
"אני." אומר שאול ולוקח את הסיגריה. "רוצה לנסות?" הוא שואל את עדי.
עדי מהססת, מלקקת את שפתיה במבוכה.
"כדאי לך." אומרת אליה בחיוך רחב. "זה כיף. כיף כיף. כיף כיופק."
"את בסדר?" שואלת עדי.
"בסדר גמור." מחייכת אליה ועדי לוקחת את הסיגריה בהיסוס.
ישראל שולף את הגיטרה שלו ומתחיל לנגן ולשיר את "זרעי קיץ", ואורלי ושאול מצטרפים אליו בעוד השאר מזמזמים. הסיגריה עושה עוד שני סיבובים עד שהיא נגמרת ומצב הרוח מרומם להפליא כאשר ניר מכבה את השאריות.
ליבה של אליה מזנק כאשר ניר בא ומתיישב לידה בשיא הטבעיות. היא חשה בחום גופו קרוב קרוב אליה וזה מצית התרגשות בשיפולי בטנה. היא שמחה על האפלולית שמסתירה אותה, ככה אי אפשר לראות כמה היא מסמיקה עכשיו. היא יכולה להריח אותו. היא חשה בחום גופו. כאשר הוא שר, קולו פורט על מיתרים שאפילו לא ידעה שיש בה, עמוק בין ירכיה שעד היום רק היא פרטה עליהם לבדה. ועכשיו היא שלו ואפילו בלי שיגע בא. רק בקול. חום גוף. ריח.
גופה נע מעצמו. סתם קצת לא נוח לה על הסלע, מה יש? אז מה אם היא נוגעת בזרועו של ניר עכשיו? אז מה עם הפה שלה יבש? היא צריכה להתרחק ממנו. זה לא יגמר טוב ,זה בטוח. אבל זה כל כך נעים שלא רק שהיא לא מתרחקת ממנו אלא היא אפילו נשענת עליו. קצת. אחר כך הרבה. כל כך נעים להשעין את הראש על הכתף שלו, להריח אותו. כאילו הוא שלה והיא שלו. כאילו שזה אפשרי.
ריקי גל שרה "אש מהרגליים, מעיין שופע". תמיד חשבה שהטקסט הזה מוגזם ומופקר. זנותי, אפילו. אבל עכשיו היא מבינה אותו. עכשיו היא מבינה את החולשה של ריקי גל לרקדנים, אפילו שהיא לא יודעת אם ניר יודע לרקוד בכלל. גם כשהוא יושב, הוא רוקד.
"אתה יודע לרקוד?" היא מקרקרת באמצע "אומרים ישנה ארץ". הביצוע של שלמה ארצי, לא של נעמי שמר.
"מה?" משתומם ניר. "בא לך לרקוד?"
"לא, סתם…לא משנה." עונה אליה במבוכה.
"מצחיקונת." הוא אומר. זאת סתם מילה אבל מאה פרפרי אור מזנקים בליבה כשהוא אומר אותה.
ניר מניח יד על ידה ובאנסטינקט אצבעותיה מתהדקות ומתלפפות סביב אצבעותיו וליבה, שלא ממש נח בדקות האחרונות, שוב מזנק. הם יושבים כך כמה דקות בחושך, ראשה על כתפו, ריחו באפה, אצבעותיהם משורגות. אבל ההגיון לא נטש אותה לחלוטין ולאט לאט, מעט מעט היא מרחיקה את ידה מידו, קורעת את אצבעותיה מאצבעותיו, מתאבלת על כל סנטימטר שהיא פותחת בינהם. לבסוף נחה ידה על הסלע הקשה והקר, ריקה ובודדה. נצחון, סוג של. אך בתורת החליפין שהיא פיתחה עם עצמה, הצניעות שכפתה על עצמה כשהתנתקה מידו מתירה לה פרס קטן והיא מחליקה מעט קדימה. כמעט מתכרבלת מול גופו של ניר, כמעט מזמינה אותו לחבק אותה מאחור.
"אני הולכת להתפנות, מי באה?" שואלת עדי.
"לא אני." עונה אורלי בחוסר לויאליות.
"לא אני." עונה אליה שלא מוכנה להתרחק מניר למרות שהיא יודעת שזה מה שהיא צריכה לעשות.
"צריכה פנס?" שואלת אורלי.
"כן, אני אשמח." מודה עדי. אחרי שאורלי מוצאת לה פנס ונייר טואלט מתרחקת עדי ואליה יודעת שעדי גם ככה מתביישת בנושאים האלה אז עכשיו, כשיש גברים זרים בקרבתה, היא תתרחק עוד יותר.
ואז עושה אורלי משהו מדהים. כאשר היא חוזרת לשבת, תחת שתתיישב לצד ישראל כמו קודם, היא מתיישבת לפניו, בין רגליו, בגבה אליו. אליה מביטה בפליאה בישראל המזדרז להעביר את הגיטרה לשאול וזה מתחיל לנגן (בפחות כשרון מישראל) את "יושב על הגדר" של אריק איינשטיין.
באורו הקלוש של הירח מביטה אליה באורלי הנשענת לאחור על ישראל, מתרפקת עליו ממש. היא רק יכולה לדמיין את ההרגשה של להיות עטופה ככה. לחוש בגבר מאחורייך ומשני צדדייך. להריח אותו. לנשום אותו. לחוש בחום גופו. היא פוכרת באצבעותיה, כמעט מייחלת לאחוז באצבעותיו של ניר שוב. אורלי מנצלת את העובדה שעדי הסתלקה. מבינה אליה. היא מרגישה כלפיו כמו שאני מרגישה כמו ניר. חבל שאני לא אמיצה כמוה.
לאחר שהתיישבה אורלי בין רגליו הפשוקות, ידיו של ישראל נחו בהתחלה משני צדי גופו אך באור הירח מבחינה אליה שהן נעות פנימה עד שהן נחות על ברכיו העומדות זקופות, ניצבות כשני מגדלי שמירה השומרים את ממלכתם הסודית של ישראל ואורלי. ישראל לוחש משהו באוזנה של אורלי והיא מצחקקת. כמה כיף להם ביחד, נחמצת אליה.
ואז ישראל מנשק את אורלי. הנשיקה קטנה, בעורף. אך זו נשיקה ללא ספק. זו לא לחישה. היא גם שמעה את השפתיים. היא צריכה לקום וללכת ולהגיד לאורלי שהיא מגזימה אך תחת זאת היא קפואה ומשתוקקת, חסרת אונים ומרותקת למחזה שמולה. שאול וניר עדיין שרים אך אורלי, ישראל והיא עצמה עסוקים בשיר אחר שמתחיל כאן, ליד המעיין אך לא ברור היכן יסתיים.
אחרי הנשיקה הראשונה מגיעה נשיקה נוספת ואליה בטוחה שהיא שמעה את אורלי נאנחת ברכות. ואז הידיים של ישראל שנחו עד אותו רגע על ברכיו, מחליקות אל מתחת לידיה ונחות על בטנה. אורלי מניחה את ידיה על ידיו, אולי מאמצת אותו אליה, אולי מבהירה לו שלידיו אין אישור לנוע למחוזות נוספים ואסורים. אבל המחזה שלהם מנקב את ליבה של אליה, אורלי נשענת על ישראל וזה מנשק אותה מאחור, מחבק אותה, מערסל אותה בזרועותיו החזקות.
ישראל לוחש משהו באוזנה של אורלי וזו מצחקקת ומנידה בראשה לשלילה. הוא מנשק אותה שוב ולוחש משהו והיא שוב נדה בראשה בשלילה אך הפעם נראה לאליה שהיא בטוחה בעצמה פחות. בפעם השלישית שהוא רוכן את אוזנה היא מסירה את ידיה מידיו של ישראל, כאילו מתירה להן לנדוד על גופה, כאילו הסגר הוסר, הכל צפוי והרשות נתונה.
אליה צופה בעיניים קרועות בידיו של ישראל העולות במעלה מותניה של אורלי וחופנות את שדיה הגדולים. אורלי נאנחת ומתרפקת על ישראל בעודו מלטף את שדיה מעל החולצה ומנשק את לחייה ואוזנה וידה של אליה נעה מבלי משים עד שהיא נחה על ידו של ניר.
"יאללה, בואי נלך לסיבוב זבל." הוא אומר לאליה וזו מהנהנת באטיות. להתרחק מכאן.
הם אוספים את שאריות קופסאות השימורים לשקית זבל ואז הוא מגיש לה יד בטבעיות ומסייע לה לעמוד. קול קטן ומרוחק במוחה נוזף בה על ששוב נגעה בו, אבל מוחה מלא עכשיו בענני התרגשות והיא לא שתה ליבה אל ההגיון.
"צריך להרחיק מאיתנו את הזבל, שלא יבואו בלילה כל מיני שועלים אלינו." מסביר ניר כשהם מתרחקים מהחבורה, עולים במעלה הנחל. הירח צובע את הגולן בכסף וליבה של אליה הולם בחוזקה. ידו של ניר אוחזת בידה כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם וביחד הם מעפילים בהר עד ששירו של שאול בקושי נשמע. למרות מה שהיה למטה, היא יודעת שהם בסך הכל הולכים לזרוק את הזבל, אבל בשבילה זה כאילו דייט, כאילו הם הולכים בחלום.
בשלב מסוים ניר משאיר את שקיות הזבל אבל הם ממשיכים ללכת.
"לאן אנחנו הולכים?" שואלת אליה, מוחה סמיך ומרוגש. לא שיש לה התנגדות ללכת איתו, כאן לבד באמצע הגולן, מתחת לירח. לא שהיא לא יודעת לאן.
"שם יותר טוב." מסביר ניר ומצביע על סלע גדול הנוטה בעצלתיים כלפי הקרקע, כאילו קפא בנפילתו והוא יפגע באדמה בעוד אלפי שנים.
"יותר טוב בשביל מה?" שואלת אליה ומתקרבת אל הסלע.
"בשביל זה." אומר ניר ומנשק את עורפה.
אליה נפעמת ומביטה בו בפליאה וניר מלטף את שיערה ומנשק לה שוב, הפעם על צווארה.
"ניר, זה לא רעיון על כך טוב…" היא ממלמלת כאשר שפתיו פוגשות את צווארה ושיערותיה מסתמרות על כל הגוף. שפתיו מנשקות את דרכן עד לאוזנה והיא נאנחת ברכות ומתמסרת לו ללא אומר.
לשונו של ניר מלקקת את אוזנה של אליה וידו השמאלית אוחזת בידה, אצבעותיהן משתרגות. אליה מהדקת את אחיזתה בו כאשר נשיקותיו מתחדשות וזורמות אל עבר פיה וברגע הבא היא חווה את הנשיקה הראשונה שלה. שפתיו של ניר רכות ומסעירות על שפתיה והיא מופתעת למצוא את לשונו בתוך פיה. לשונה המבולבלת מהססת לרגע למגע הלשון הזרה אך היא מתגברת על הבלבול ומתחילה להניע את לשונה מול שלו, גמלונית מעט בריקוד הזה.
אך ההפתעות המסעירות של ניר לא נגמרות בנשיקה, וברגע הבא אליה חשה את ידו הימנית מלטפת את ירכיה הלוהטות. ציוצי המחאה שבמוחה מוחרשים על ידי סירנות הריגוש כאשר ידו מתחילה ללטף את ירכיה והיא סוגרת את רגליה אך ניר לא מוותר: מבלי להפסיק לנשק אותה, אצבעותיו ממשיכות ללטף את הירכיים ואף מתמתחות בינהן בתובענות, בדרישה אילמת שתפשק את רגליה. אליה נלחמת בהן אינסטינקטיבית במשך כמה רגעים אך ניר עקשן, חזק, מנשק טוב וריחו משכר אותה עד שלבסוף היא נכנעת ומפשקת את ירכיה הצעירות לקראת אצבעותיו.
היא יודעת שהוא חוצה את הגבול כאשר אצבעו מחליקה על קווי המתאר של שפתי הערווה התפוחות שלה מעל לבד התחתונים הרטוב, אך כאשר היא פותחת את פיה כדי למחות, רק אנחה רכה נפלטת משפתיה. אצבעו של ניר מאתרת את האזור הכללי של הדגדגן שלה ומתחילה ללחוץ עליו ולעסות אותו, שולחת גלי ריגוש אסורים ולוהטים בגופה של אליה. משהו בה מתנחם בעובדה הפעוטה שהוא לא נגע ממש בצניעותה, שאולי הטאבו לא נשבר באמת, לא עד הסוף.
להפתעתה (ולרווחתה המסוימת) נוטשת ידו הימנית של ניר את מפשעתה ועולה מעלה, מחליקה על בטנה מתחת לחולצתה/חולצתו, עד שהיא מגיעה אל שדיה הקטנים. ניר מעסה אותם מעל בד החזייה, אצבעותיו מוצאות בקלות את פטמותיה הזקורות וממוללות אותן בעדינות, שולחות פעימות עונג בכל שדיה, חזהּ ובטנה. ידו מחליקה אל מאחורי גבה ולפני שאליה מבינה מה קורה, היא חשה בלחץ החזייה שלה מתפוגג ומבינה באיחור שהוא התיר את קרסי החזייה.
"ניר…" ממלמלת אליה כאשר הוא אוסף את החולצה הגדולה כלפי מעלה, חושף את בטנה וחזהּ לאוויר הלילה. היא כמעט מוסיפה "לא" או "די" אך פיו מוצא את פטמתה הימנית והיא שוב לא מצליחה לדבר. פטמותיה של אליה שונות מאלו של חברותיה והן מאורכות ומזכירות בצורתן מחק של עפרון במקום דובדבן קטן. לשונו של ניר מלקקת את פטמתה הימנית והיא חשה כאילו גופה כולו הוא פעמון, ופטמתה הוא הענבל, ענבל המשמיע כעת את המוסיקה הערבה ביותר. אדוות ריגוש נעות במעגלים סביב פטמתה והן ממלאות את כל גופה עד שמתנפצות על החריץ ההולך וגועש בין רגליה, סדק בין לוחות טקטוניים של מוסריות ואיסורים אשר מתחתם גועשת מגמה לוהטת.
ידו השמאלית של ניר משולבת עדיין בזו של אליה והיא שוב מגבירה את אחיזתה בו, נאחזת בו, לבל תישמט איש אינו יודע לאן. באחיזתה היא מפצירה בו, מתחננת אליו, אך כעת לא ברור לה אם היא מבקשת שלא יוסיף לדרדר אותה אל פי חטא או להיפך, שלא ישאיר אותה מתנדנדת כך באוויר, רעבה וריקה בלילה. ידו הימנית מלטפת את בטנה באטיות, יורדת מטה, מטה.
לשונו עדיין מענבלת את פטמתה של אליה כאשר קצות אצבעותיו של ניר פולשות אל תחתוניה מלמעלה, אצבעותיו מחליקות בשיער ערוותה. אליה מישירה אליו מבט כאשר היא חשה בו נוגע בסדק הלוהט שלה, אך האדים על משקפיה מסמאים אותה לחלוטין והיא ממהרת להעלות את המשקפיים על ראשה, מבינה בדיעבד שעצמה את עיניה בדקות האחרונים. ללא המשקפיים ניר שוב מדהים אותה ביופיו והיא נוצרת בליבה את האופן שבו אור הירח מרקד על שיערותיו הקצוצות, את אגלי הזיעה על מצחו, את משחקי האור והצל על כתפיו השריריות.
אוויר צונן מלטף את ערוותה והיא מבינה בצער מהול בריגוש שתחתוניה הופשלו ושהיא עומדת עכשיו עירומה מלבד חזייתה המותרת וחולצתו. רגליה חלשות מהתרגשות וכאשר הוא משכיב אותה לאחור על הסלע הגדול היא מקבלת בברכה את העובדה שאינה צריכה לאמץ את שריריה הרועדים.
ניר מפשק את רגליה של אליה והיא חושבת שרגע האמת הגיע אך להפתעתה הוא כורע בין ירכיה וברגע הבא היא חשה בידיו אוחזות ברגליה ובלשונו על ערוותה הלוהטת. עיניה נעצמות ואנקת עונג מופתעת בוקעת משפתיה כאשר לשונו מוצאת את הדגדגן שלה ומתחילה לרקד עליו והיא מוצאת שרגליה מתפשקות בעצמן לנוכח העונג שמסבה לה לשונו. צמרמורות מרחפות על עורה כמו גחליליות ובכל מקום בו הן נוגעות היא חשה במדורה זעירה ניצתת.
אליה פוקחת את עיניה ובוהה בלילה זרוע הכוכבים. הלילה הזה נראה מושלם עבור מה שעומד לקרות, והיא מרגישה שהירח והכוכבים מלטפים אותה באורם הכסוף. לשונו של ניר עדיין מבעירה בה מדורה והיא שולחת את ידיה ללטף את ראשו וכתפיו, מתנשפת ברכות לנוכח התגברות הלהבות בחלציה. ליבה הולם במהירות כזו שנדמה לה שעוד רגע יבקיע את כלוב חזהּ והיא מלקקת את שפתיה שהפכו יבשות פתאום.
ניר מתרומם וגוהר לנשק אותה, ואליה מופתעת לחוש בטעם מוזר על שפתיה, מבינה רק בדיעבד שזה הוא טעם מיציה שלה. בשעה האחרונה, כך היא מרגישה, היא מבינה הכל רק בדיעבד, אחרי שהכל קורה, הקרון האחרון ברכבת בה נוהג מישהו אחר. היא חשה במשהו חלק וחמים ומתחכך בין שפתי ערוותה הרטובות ואז מחליק לתוכה. משהו בה מתנגד לחדירה והיא נאנקת בכאב אך ניר מניע את אגנו בנחישות והיא חשה בקריעה בתוכה, כאב, צער ואז הוא בתוכה ממש.
ניר קופא, מניח לגל הכאב הראשוני לעבור מעליה ולשכוך מעט. הוא מלטף את שיערה ברכות ומנשק אותה, לשונו שוב שולחת בה זיקי חשמל. הללו מתפשטים במהירות, משככים את הכאב, מערסלים את העצב, מזקירים את פטמותיה.
"ששש…" הוא לוחש ומגע שפתיו על אוזנה מצמרר אותה לרגע, למרות מה שהיא יודעת שקרה. הוא בתוכה והיא חשה בחום גופו עליה, את עורו החלק והשרירי מול שלה, את ריחו הגברי. הכל כל כך אסור. כל כך מרגש. כל כך עצוב. כל כך חי.
ידיה אשר קפאו בתדהמה וחוסר אונים מתעוררות עכשיו והיא מלטפת בזהירות את גבו של ניר, אצבעותיה מרחפות בהססנות על שרירי כתפיו, על עצמות שדרתו. היא יודעת שהיא צריכה לדחוף אותו ממנה, להגיד לו ללכת, שזו הייתה טעות איומה, אבל היא רק שומעת אנחה נמוכה וגרונית בקול דומה מאוד לשלה, וידיה מחליקות במורד גבו עד לישבנו המוצק. הצער והכאב עמומים עכשיו כמו זכרון ישן ואת מקומם תופס רעב זר ולוהט במפשעתה וצורך עז שניר יחבק אותה מציף אותה כמו צונאמי, ממלא אותה, מרטיב אותה.
"ניר…" ממלמלת אליה, מפשקת את רגליה לקראתו ומלקקת את שפתיה מבלי משים. "ניר!"
אבל ניר לא ממש זקוק למילותיה הבוערות. הוא חש בערוותה אשר הייתה יבשה ודואבת ברגעים הקודמים, הולכת ומתלהטת, הולכת ונרטבת. קודם לכן כאשר הניע את איברו, מצא שהוא תקוע בסדק הצר והיבש שלה אך כעת חלקלקות ממלאת אותה כמו שטפון מדברי וכאשר הוא מניע את אגנו בתנועות זהירות, הוא מוצא שאיברו מחליק בקלות הולכת ומתגברת. תנועותיו עדיין אטיות ומדודות אך כעבור כמה רגעים הוא קובר את איברו בתוכה.
"הו!" אומרת אליה בקול קטן כאשר היא מבינה שכל איברו קבור כעת בתוכה, ממלא את כל כולה כאילו היה מסמר הממסמר אותה למציאות, שלא תעוף לעולם הדמיון. ההרגשה נעימה כל כך עד שהיא מצליחה להשכיח מאליה כמה היא אסורה ואף שהיא מודעת לסכנות שבקיום יחסי מין עם זר וגם יודעת כיצד באים ילדים לעולם, כל מה שהיא מצליחה לעשות הוא למלמל: "הו…ניר…"
וניר מתחיל לדפוק אותה, תנועותיו מתונות אך קצבן מוחלט כאילו אגנו הוא המטרונום של היקום. איברו מחליק ממנה בקולות חלקלקים ומרגשים וננעץ בה בשמחה וצהלה, משגר גיצי עונג במפשעתה, בירכיה, בברכיה ובבטנה ובשיניה ובכל כולה. אליה עוצמת את עיניה, ממילא אינה יכולה לראות דבר מבעד לאדים המתאבכים על משקפיה, ומפשקת לקראתו את רגליה בעודה שעונה על הסלע הגדול. היא חשה בטחב מתחת לגבה, ברוח הערב על מפשעתה העירומה, בהבל פיו של ניר על עורפה ומצחה.
ידיו של ניר אוחזות בישבנה הקטן של אליה, אצבעותיו חופנות את פלחי עכוזה הילדותיים. הקמיצה שלו מוצאת את דגדגנה הזקור של אליה ונשימתה נעתקת כאשר הוא מתחיל לשחק בו בעודו דופק אותה, מוסיף עוד שמן למדורתה. רגליה של אליה מיטלטלות עם כל מהלומה של אגנו, רזות וחיוורות בלילה, פשוקות מתחת לישבנו העירום של ניר.
וזה המחזה אותו רואה עדי.
כאשר חזרה מהפיפי שלה, היא נדהמה למראה עיניה: אורלי נחה בחיקו של ישראל ושניהם התנשקו בלהט, שפתותיהם כמו דבוקות זו לזו. ידו של ישראל נחה בחוצפה שלא תיאמן על שדה הגדול של אורלי, מעסה אותו בעודו מנשק אותה וזו, תחת שתמחה כנגד הפלישה החצופה, נאנקה לתוך פיו של ישראל. הקש ששבר את גב הגמל מבחינתה היה הרגע בו החליק ישראל את ידו השנייה אל מתחת לחולצתה של אורלי. אם עד אותו הרגע חשבה עדי שאורלי רק משתעשעת קצת, באותו הרגע היא הבינה שהמשחק יוצא משליטה. עליה לקחת את אליה ולעוף משם.
אבל אליה נדפקת עכשיו במרץ מול עיניה הנדהמות של עדי, נאנחת וגונחת בקול וקוראת בשמו של ניר, קולה עולה כתרועת שופר אל תוך שמיכת הכוכבים הפרוסה מעל. לפני כמה דקות היא חשה את פיצוץ העונג אשר התפרץ בחלציה והצית את כל גופה, מבינה מבעד לזיקוקין דינור אשר סימאו את עיניה מבפנים שזו היא ה"אורגזמה" אשר את שמה שמעה בשברי משפטים חטופים בחדרי האולפנה, תמיד בלחש, תמיד בליווי צחקוקי מבוכה. ואחרי האורגזמה ההיא ניר לא הפסיק, מעניק לה רק כמה רגעים להשיב לעצמה את נשימתה לפני שהמשיך להוביל אותה במסע הקסום הזה.
מבעד לשרעפי העונג שלה, אליה מבחינה שמשהו משתנה בקצב הנשימה של ניר. הוא הופך להיות מרוכז יותר, תנועותיו תובעניות יותר. ניר מתענג על גופה הקטן והלוהט של אליה והעובדה שהצליח להפוך אותה מעכברונת ביישנית לנימפה חרמנית מסעירה אותו יותר מאנקותיה המשולהבות, מהזיעה הבוהקת על עורה החיוור, מריח מיציה השוטפים את ירכיה. הוא חופן שוב את פלחי עכוזה, לחמניות קטנות ומיוזעות בין אצבעותיו, אוחז בהן ואז חש בלחץ אשר נבנה באשכיו מתפרץ בבת אחת.
ניר אוחז בישבנה הקטן של אליה בכוח ונאנק בקול בעודו פולט לתוכה את זרעו. אילו היה מרוכז יותר וחרמן פחות אולי היה נותן את דעתו לעובדה שההסתברות שתלמידת אוּלפנה כמו אליה אינה מוגנת בפני הריון אך מידת פוריותה היא הדבר האחרון עליו הוא חושב כשהוא מצמיד אותה אל הסלע ונאחז בה, פולט נתז אחר נתז של זרע לוהט אל תוך נרתיקה הצעיר. בדרך כלשהיא אצבעותיה של אליה משתרגות עם אלו של ניר והם נאחזים זה בזו בעוד גופו מיטלטל בסערה, מועך אותה אל מול הסלע, מפשק את רגליה בכוח, מוחלט כל כך.
ממקום מסתורה מאחורי השיח, עדי צופה בהם והיא סוערת וקרועה. קול חזק בה קורא קריאות אזהרה, צפירות עולות ויורדות של אזעקת אמת. זה האלכוהול, היא מבינה מבעד לערפל הוורוד הממלא את ראשה. וגם הסיגריה הזו שהם נתנו לה לעשן שם למטה. אבל היא אינה מבוהלת ונחושה כפי שחשבה שתהייה. כפי שציפתה שתהיה. אליה וניר מתנשקים במתיקות שאחרי על הסלע הגדול ועדי חשה ברטיבות אסורה פושה בין ירכיה.
עדי איננה ילדה. היא מכירה את הסדק שבין רגליה ואינה חוששת להשתמש בעונג שהוא יודע להסב לה כאשר היא מתקלחת או לפעמים אפילו במיטה. כאשר היא חשה נועזת במיוחד היא אפילו מעזה לגעת בעצמה כאשר היא יודעת שרחל או בִּתיה, שותפותיה לחדר, ישנות במיטותיהן. פעם אף שמעה את מיטתה של בִּתיה חורקת חריקות אטיות אך קצובות כאשר זו חשבה שעדי ישנה.
אך למרות ניסיונה רב החודשים בעינוג עצמי, היא יודעת שמעולם לא חשה מרוגשת כפי שהיא עכשיו. תחתוניה של עדי רטובים לנוכח אליה הנשגלת מטרים ספורים ממנה וההצצה מסעירה אותה עוד יותר. היא נאבקת בידה המאיימת לפלוש אל תחתוניה ויודעת שאם לא תקום ותעשה מעשה, היא תתחיל לאונן כאן לידם כמי שכפאה שד ואוי לעיניים שכך רואות.
היא מחליטה להתרחק.
ברגליים חלשות וירכיים לוהטות היא יורדת בחזרה. השביל מוביל אותה למטה והיא כמעט שמתחילה להירגע כאשר היא שומעת את אנקותיה הקצובות של אורלי, מתגברות ככל שהיא מתקרבת אל הבריכה. למרות ניסיון רפה להשליט את מרותה על גופה, רגליה הסוררות מחליטות מעצמן להתקרב אל הבריכה והיא מוצאת סלע גדול אשר מאחוריו היא מציצה בעל כורחה במחזה הנפרש מול עיניה.
אור הירח צובע את גופה של אורלי בכסף ועדי צופה בה בעודה עומדת על ארבע בראש מורכן, נשגלת מאחור בתנועות חזקות ותכליתיות על ידי ישראל. שדיה הגדולים של אורלי מיטלטלים עם כל מהלומת אגן של ישראל והיא נאנחת ברכות לפי הקצב שמתווה אגנו. ישראל גוחן קדימה וחופן את שפע שדיה של אורלי בידיו הגדולות והיא גומלת לו באנחה קולנית.
ידיה של עדי נשלחות מעצמן מטה והיא נשענת בברכיים פקות על הסלע. ביד אחת היא אוספת את החולצה הגדולה אותה היא לובשת והשניה מחליקה אל תחתוניה הרטובים, מוצאות את הסדק שלה רטוב ורעב. באצבע מיומנת יותר מכפי שהיא הייתה רוצה להודות היא אוספת מעט מעסיס מיציה באצבעה האמצעית ומלטפת את דגדגנה הזקור, מתחילה להניע את כרית אצבעה המשומנת בתנועות מעגליות ומענגות, מציצה ללא בושה או שליטה עצמית באורלי הנשגלת במרץ על ידי ישראל.
אורלי מרימה את ראשה וגם באור הקלוש מבחינה עדי בעונג הקורן מפניה. עיניה עצומות למחצה ונחיריה מורחבים כאילו לקלוט כל נשימה מהלילה הקסום הזה, שמכשף אותן בעראק וחשיש וגיטרה וסקס, מדיח אותן מהדרך עליה צעדו מיום היוולדן. הן לא באולפנה והן לא בבית, אולי הן בשום מקום, חולפת בה מחשבה משוגעת, ובשום מקום יכולים לקרות כל הדברים המופרעים האלה שקורים עכשיו. סמים ואלכוהול וסקס, אין סיכוי שהם יכולים להתפרץ כך לעולם האמיתי, שיש בו השגחה, מכאן שהן בשום מקום, לא במקום אמיתי. ובשום מקום הכל יכול לקרות. זה כמעט הגיוני.
עדי נשענת על הסלע הגדול ומאוננת במרץ בעוד המחשבות המשוגעות ממלאות את מוחה אפוף האדים, קולות רטובים נשמעים מתחתוניה, שם אצבעה מרטיטה את ענבלי העונג שלה. ואז יד חזקה סוכרת את פיה מאחור ויד אחרת חובקת בכח את מותניה.
"ערב טוב." אומר שאול בשקט באוזנה.
שאול! היא שכחה ממנו לגמרי! ליבה הולם בפראות בחזה והיא נדה בראשה לשלילה אך הוא לא מרפה ממנה.
"ששש…אל תצעקי…אנחנו רק מסתכלים, אוקיי?"
מבעד לערפלי מוחה היא מבינה שהוא לא הפשיט אותה או היכה אותה, הוא רק אוחז בה.
"ששש…" הוא אומר בשנית והיא חשה בבהלה הראשונית מתפוגגת ומשהו אחר תופס את מקומה. ריחו של שאול ממלא את אפה, חזק ואסור כמו שאול עצמו אבל אולי בעצם הוא לא אסור כן כי כאן זה שום מקום ובשום מקום אם שאול מוריד את היד מהפה שלה אין לה סיבה לצעוק במיוחד אם היד חופנת לה את השד מאחור והשפתיים של שאול שרק לפני רגע עשו לה "ששש…" באוזן עכשיו מנשקות את האוזן הזאת והיד שחיבקה לה את המותניים מלטפת לה עכשיו את הירכיים והיא חושבת שהלקח העיקרי שלה מהערב הזה זה שבאמת סמים זה אסור וזה לא סתם הגזמה ובטח שעם עראק או אלכוהול אחר זה לגמרי מוגזם ובמיוחד ששומעים ככה את אורלי נאנחת בקול ופתאום מרגישים משהו קשה מתחכך לך בטוסיק מאחורה וממש יודעים מה זה אבל למרות זאת שולחים יד אחורה לבדוק למרות שלא ממש רוצים אבל אולי בעצם כן ומוצאים שם משהו קשה וחמים ונעים ומפתיע וכיפי להחזיק אותו ואז היד שלו מחליקה למטה כמו הנחש בגן ומוצאת שם עדן רטוב ויש עוד אנחות אבל הן כבר לא של אורלי אלא הרבה יותר קרוב.
מתישהו התחתונים שלה החליקו למטה ואצבעותיו של שאול עושות עכשיו בערוותה האדמונית של עדי כבשלהן והדבר היחידי שהיא עושה הוא להישען על הסלע, לאחוז באברו הזקור ולהיאנח ברכות, מרוגשת מדי מכדי לחשוב בצלילות, השפיות אבדה אי שם בלילה כמו התחתונים. היא חשה כמה רטובות הן אצבעותיו המחוננות של שאול ונדרשים לה כמה רגעים כדי להבין שהרטיבות היא ממנה. ידו השניה של שאול מלטפת את שדיה מתחת לחולצה, משחקת בעדינות בפטמותיה ומציתה מדורות ריגוש קטנות על חזהּ הצעיר, הדים לבערה המשתוללת בין ירכיה.
שאול עוזב לרגע את מפשעתה המשתוקקת של עדי ואוחז באיברו. הוא מקרב אותו אל בין שפתיה התפוחות ומתחיל לחכך את ראשו בסדק הרטוב. נורות אזהרה נדלקות בראשה של עדי אבל התחושה כה נעימה שהנורות דועכות מיד, כמו פנסים ששכבו יותר מדי זמן במחסן וכשמדליקים אותם הסוללה מתרוקנת תוך רגע והם מאירים באור אדום אך עייף וחלש. הראש החלקלק מלטף את החריץ הבתולי שלה מהדגדגן ועד פי הטבעת כמעט וריגוש והאיסור מתערבבים זה בזה, מזינים זה את זה כמו בנזין ואש. היא אמורה להדוף אותו אך תחת זאת הוא רק שולחת יד לאחור ומחבקת את ראשו ואת תלתליו השחורים.
היא לא מופתעת מאוד כאשר הוא פתאום בתוכה. הכאב קל מכפי שציפתה והוא מניח לה להתרגל אליו לפני שהוא מתחיל להניע את אגנו באטיות, חודר אליה עמוק יותר ויותר. עדי נאחזת בסלע בשתי ידיים וידיו של אוחזות עכשיו את ירכיה מלפנים, לוכדים את כל גופה כמו זוג חגורות בטיחות חסונות ונעימות. נעים להיחדר היא מצחקקת ללא קול וללא שמץ של מחשבה על ההשלכות. עכשיו יש רק את הלילה ואת האנחות וההתנשפויות של אורלי ושלה ואת הגוף הנעים והחזק והריחני של האיש הזר הזה, שאול, הבועל אותה מאחור ושאת חולצתו ואת ניחוחו היא לובשת.
כמה רגעים אחר כך איברו של שאול קבור בתוכה והיא מתענגת על התחושה המופלאה של המלאוּת המציפה אותה. שאול מתחיל להניע את אגנו לפנים ולאחור באטיות והיא נשענת על הסלע בעודה נשגלת מאחור על ידי הבחור הזר. הסלע חמים מהשעות הארוכות בשמש וכעת היא מתרפקת עליו כאילו הייתה נתונה בחיקו של אב אוהב. איזה סלע, אמן סלה, היא מגחכת לעצמה בעוד שאול אוחז בירכיה מלפנים, מערסל אותה בין ידיו החזקות ודופק אותה מאחור, חזק ואטי וטוב.
ידיו של שאול מלטפות אותה עכשיו: את ירכיה ובטנה, את שדיה ופניה. כל גופה מגורה עכשיו ומרוגש ופטמותיה קשות וזקורות, מתחככות בבד החולצה כמו חתולות מיוחמות. רחוק, מאי שם, היא שומעת את אורלי נאנחת ומתנשפת ומבינה שהיא "גומרת", כפי שאומרים כאשר מדברים על זה בסודי סודות, ברמזי רמיזות. היא תוהה איך זה להרגיש את זה, מודעת במעומעם לאיברו של שאול שעומד לפרוק את מטענו אל רחמה הלא מוגן ושעליה לסלק אותו.
אך הכל כל כך נעים. התנועה הקצובה של איברו בתוכה, החלקלקות הרטובה האופפת את חלציה, חום הסלע, הדגדוג הנעים בשדיה ובכל גופה, ריח גופו של שאול. איך תוכל לעצור את זה? ולמה שתרצה? והלא הכל קורה בשום מקום ממילא אז למה לדאוג?
הנעימות מתגברת בה בהדרגה, הופכת רחש לזמזום וזמזום לזעקה בגופה עד שחלציה יוקדים ומגירים ומתפוצצים והיא נאנחת וקוראת בשמו של שאול ונאחזת בסלע כדי לא ליפול וגם בגלל שהסלע הוא קצת סלה ושאול מחבק אותה ומתנשף והיא מרגישה אותו ומשהו קטן בתוכה קורא "הו לא!" אבל הנתזים נפלטים ונפלטים מאיברו הישר לתוכה והיא מנסה ומצליחה לא לחשוב על זה ותחת זאת מתמקדת באיך הכל כל כך מושלם עכשיו.
שאול מחבק אותה עוד קצת והם נשארים חבוקים כך עוד כמה רגעים ואז מצטרפים אל אורלי וישראל ואל ניר ואליה היושבים על מזרנים ליד הבריכה. יש מבוכה וצחקוקים והשפלות מבט ועוד סיגריה ריחנית ועוד קצת גיטרה ועוד עראק והצחקוקים הופכים לצחוקים וכשהמוח אפוף בענן של הסיגריה והזמזום הנעים של העראק יש גם נשיקות וליטופים ועדי מופתעת אל לא לגמרי מופתעת לראות שאיברו של ניר נמצא פתאום בפה של אליה והיא חושבת שזה ממש מוזר ומגעיל אבל גם קצת מרגש לראות את זה ובקשתה מתמלאת כמה רגעים אחר כך כאשר איברו של שאול נדחק אל פיה והיא מתחילה למצוץ אותו בגמלוניות, מתענגת על הטעם הבשרי והמיוחד שלו.
אחר כך יש עוד נשיקות וליטופים והיא מוצאת את עצמה שוכבת על המזרון על גבה עם רגליים פשוקות, מביטה אל מיליוני הכוכבים וחושבת שאולי היא עושה עכשיו צעד קטן בהגשמת ההבטחה ההיא של אברהם. שאול בועל אותה חזק ולאט והיא מחבקת את גבו וקוראת בשמו כאשר הוא גומר שוב בתוכה, גופו החזק נרעד בין ירכיה. כאשר היא פוקחת את עיניה לבסוף, הכוכבים מביטים בה באישור והיא עוצמת שוב עיניים.
* * *
עדי מטפסת בכבדות במדרגות, כרסה הגדולה מושכת אותה לפנים. קומה שלישית בלי מעלית, על מה הם חשבו, ריבון העולמים? כפכפיה מהדהדים בחדר המדרגות והיא חושבת על כך שמכל התהפוכות בחייה בחודשים האחרונים, חיבתה החדשה לכפכפים היא אולי המוזרה ביותר: אף פעם לא סבלה את המחשבה על כפכפים, תמיד נראו לה משהו זול והמוני כל כך. מצד שני, לבושה כך בחולצת טי הצמודה לשדיה שגדלו כל כך ובמכנסי ג'ינס קצרים חושפי רגליים היא לא מאוד רחוקה מזולה והמונית. הבחור במכבסה לא הפסיק להסתכל לה על השדיים ולמרות שאת עדי של פעם, של לפני הצעקות והבכי וה"אוי-אוי-אוי" וה"סוף העולם" של אמא וה"לא רוצה לראות אותך יותר!" של אבא זה היה מאוד מביך, עדי החדשה, עם ההורמונים שמשתוללים לה בגוף והסקס הכיפי שמגיע איתם דווקא לא כל כך מתביישת כשמסתכלים עליה.
היא מפשפשת בתיקה, שולה ממנו את המפתחות ופותחת את הדלת. כשהיא נכנסת אל הדירה היא מוצאת ששאול כבר התעורר והוא יושב ואוכל דגני בוקר, לבוש בתחתוני בוקסר בלבד.
"תראו מי התעורר, היפיפה הנרדם." היא אומרת ומניחה את תיקה על כיסא ומתקרבת אליו.
"הרגשתי שאת לא לידי אז התעוררתי." הוא מתחנף, שולח את ידו ואוסף אותה אליו.
"ממש." היא צוחקת בזרועותיו. "יצאתי מהדירה לפני שעה, לפי קורי השינה על הפרצוף שלך, הרגע גררת את עצמך מהמיטה."
"יש מצב." הוא מודה.
"תתלבש, אנחנו צריכים ללכת לקחת את מיטת התינוק."
"יש לי רעיון שקשור בתינוקות." הוא מביט בה עם מבט זדוני בעיניים.
"לא, שאול!" היא נוזפת בו אך הוא סוכר את פיה בנשיקה. ידו מלטפת את ירכיה הבהירות ובתוך כמה שניות מלמולי המחאה שלה נאלמים והופכים להתנשפויות רכות.
"זה הכל בגלל ההורמונים…" היא מתלוננת כאשר אצבעותיו מפשפשות בכפתורי מכנסי הג'ינס הקצרים שלה.
"אני לא זוכר שהיו הרבה הורמונים מעורבים באותו לילה ליד המעיין."
"אז זה היו סמים ואלכוהול." היא אומרת בעוד המכנסיים גולשים במורד ירכיה. "אתה תמיד צריך כימיקלים בשביל…אה…" קולה גווע.
"לזיין אותך?" מגחך שאול ומלטף את בטנה הגדולה. "איזה דוסית את, כמה שלא תהיי שרלילה תל אביבית קטנה וחרמנית, עדיין לא תוכלי להגיד 'להזדיין'."
"למה להגיד אם אני יכולה לעשות?" היא מתריסה, קצרת נשימה, ידיה מלטפות ברעבתנות את זקפתו על תחתוניו.
"חוטיני?" הוא מתפלא ואז מציץ לאחוריה: עדי לובשת תחתוני חוטיני בצבע ארגמן והחוט נעלם בחריץ שבין פלחי עכוזה הבהירים. "דוסיות בחוטיני, לאן העולם הזה מתדרדר?"
"דוסיות חרמניות בחוטיני." היא מתקנת אותו, מתנשפת באוזנו כאשר היא מפשיטה את תחתוניו, איברו קשה וחם בידה. "הייתי מוצצת לך את הזין, אבל אני ממש צריכה אותו בתוכי עכשיו. וחוץ מזה שקשה לי להתכופף. יאללה, בוא למיטה."
שאול לא אומר "לא" להזמנה מפורשת כל כך. הוא פוסע מאחוריה בעודה פושטת את חולצתה וחזייתה, משליכה אותם ברישול מכוון על הרצפה, פלחי עכוזה העסיסיים מתנדנדים בפתיינות ובינהם רמזים לאש ערוותה האדמונית. עדי נשכבת על המיטה בפניה כלפי מטה וברכה האחת כפופה כדי להרחיק את הבטן מהמזרון. בתנוחה זו ישבנה פונה אליו בדיוק, חריץ אפלולי בין שני כדורים צחים.
שאול אוחז בישבנה ומפשק אותו, מציץ על ערוותה הג'ינג'ית. ריחה האינטימי מגיע אל אפו, עדות לריגוש שלה והוא מבחין בלחלוחית הברורה המבצבצת בין שפתי ערוותה. מעל חריץ ערוותה נח פי הטבעת שלה, ארגמני וחמוד כמו נשיקה.
הוא מושח את ראש איברו בכמות נכבדה של רוק ומתקרב אליה, מקרב את איברו למפשעתה. כאשר ראש איברו נוגע בחור הקטן שלה היא נאנחת בהתרגשות אך כשהוא מתחיל לדחוף לשם היא שולחת את ידה לסלק אותו.
אך הצדיק יודע נפש בהמתו ושאול יודע מה חברתו רוצה גם כשהיא אומרת שהיא לא. הוא מסלק את ידה והפעם היא לא מחזירה אותה אחורה ורק נאחזת בהתרגשות במיטה ומחכה כאשר ראש הזין הרטוב שלו מפשפש לה בפי הטבעת. דחיפה קטנה והוא בתחת שלה ועדי נאנחת בקול. הוא מחכה כמה רגעים עד שתרפה מעט ואז ממשיך לחדור, עד שהוא קובר את איברו בישבנה העסיסי של חברתו הצעירה.
נזהר שלא להפעיל עליה משקל, שאול נשען על ידו הימנית ואת השמאלית שולח אל ערוותה הרטובה. מבלי להניע את אגנו, הוא מתחיל לאונן לה בעוד איברו קבור עמוק בתחת שלה.
"את אוהבת את זה, הא? שאני מפתיע אותך בתחת…"
"כן…" ממלמלת עדי.
"זין בתחת ואצבע בדגדגן, זה מה שהיית צריכה, לא?"
"כן…"
היא מניעה את ישבנה בתנועה קטנה והוא מבין מה היא רוצה. שאול מתחיל להניע את אגנו קדימה ואחורה מוציא את איברו מהתחת החמדן שלה ואז מחילק אותו פנימה בחזרה.
"לא תמיד אני מזיין אותך בתחת…" הוא אומר מבלי להפסיק, יודע כבר שהיא מתחרמנת מהמלים לא פחות מהמעשים. "אבל את יודעת שלפעמים אני אפתיע אותך…בלי לבקש רשות…בלי הכנה…"
"ישר לתחת…" היא נאנחת תחתיו. "הוֹ…"
"את אוהבת שאני מפתיע אותך? לא תמיד…בדרך כלל סטנדרטי…" הוא ממשיך להטריף אותה בעודו מזיין את התחת הלבנבן שלה. "…אבל את יודעת שלפעמים…בכל פעם את יודעת שאולי הפעם…אני אפתיע אותך…אקח אותך…אשתמש בך…"
עדי מתנשפת בכבדות ושאול יודע שדבריו פוגעים ישר במטרה. שדיה הגדולים, עמוסי החלב, מתנדנדים עם כל ניעה שלו ושאול מצטער קצת שבתנוחה הנוכחית הוא אינו יכול לשחק בהם קצת, אך הוא זקוק לידו הימנית כדי להישען עליה ולא להעמיס את משקלו על עדי ובשמאלית הוא מאונן לה והוא לא רוצה להוציא אותה מהקצב. ערוותה האדמונית רטובה ולוהטת והדגדגן שלה כפתור קטן ורגיש תחת אצבעו ושאול פורט עליו כעל גיטרה.
"בוא אלי…" נאנחת עדי. "בוא אלי חזק…"
כמו אצן המבחין בקו הסיום מתקרב, שאול מגביר את קצב הדפיקות. הוא מתלבט לרגע אם לגמור עכשיו או לחכות קצת אבל נזכר במיטת התינוק, הם באמת כבר צריכים ללכת לבחור אחת. הוא נשען עכשיו על שתי ידיו ומתחיל לדפוק אותה בתחת חזק ועמוק כמו שהיא צריכה עכשיו ובתוך כמה רגעים מתחילה עדי לגנוח ולהיאנח בקול עמוק, אצבעותיה חופנות את הסדין. אדוות מתרוצצות על ישבנה הבהיר של עדי בכל פעם שאגנו חובט בה ואנקותיה משתלבות עם חריקת המיטה הישנה כאשר היא עפה מעלה, מעל התקרה ומעל הבית ומעל תל אביב ומעל העננים. שאול מביט בה עפה מעלה מעלה, פניה היפות, עטורות להבת שיערה, סמוקות ומיוזעות בעודה מתנשפת ונאנקת. כמו מטילי הפצצות של מלחמת העולם השנייה הוא משחרר את האורגזמה שלו בשליטה מלאה ורעד מצמרר את גוו כאשר הוא מתחיל למלא את ישבנה הדוסי בשפיך, נתז אחר נתז.
כאשר הוא נרגע מעט הוא רוכן אליה ומנשק אותה.
"גמרת בפנים, הא?" היא מתנשפת.
"כן. 'צטערת." הוא אומר.
"יכולתי להגיד לך לצאת."
"אבל לא אמרת."
"אני אוהבת להרגיש אותך גומר."
"אני אוהב אותך, שפן קטן."
"אני אוהבת אותך עכשיו אבל אני אשנא אותך כל היום. יאללה, צריך להתארגן."
שאול יוצא ממנה בזהירות, קם מהמיטה ומניח לה לקום.
"אני רק אומר שאפשר לקנות מיטה חדשה אם זה ילד ראשון."
"ואני אומרת שהמיטה ששפרה ועמוס נותנים לנו היא מצוינת וחבל לזרוק כסף סתם. יאללה, נו, קום ממני. אני צריכה להתקלח." היא נכנסת אל המקלחת.
"הי, גם אני!" הוא אומר ונכנס אחריה, סוגר את הדלת.
"שאול, נו, אנחנו צריכים לנסוע!" נשמע קולה של עדי המצחקקת מאחורי הדלת הסגורה. "שאול נו…די…אין לך תקנה, תאמין לי…"
* * *
סוף
* * *
בהתחלה הייתה בקשה של ג'וני. הוא כתב: "2 נערות בטיול השנתי האחרון לצפון, יוצאות מהמאהל השכבתי בכנרת ופוגשות 2 בחורים שנמצאים במאהל משלהם. הם מציעים להן להתנסות במריחואנה ומכאן העסק מתגלגל..". זה נכנס לי לאחת המגירות בראש אבל לא יצא מזה סיפור. אחר כך נסענו לטיול משפחתי במעיין בגולן, אבל גם אז עוד לא היה סיפור. לקראת סוף הביקור שלנו במעיין, בדרך חזרה לאוטו, ראיתי שלוש בחורות (חילוניות דווקא) בדרך למעיין. זו הייתה הנקודה שבה הכל התחבר ואז היה סיפור.
אחח, עין אפק, עין אפק,
מה שאני עשית ברמה…
מציף געגוע,
אשה עם כלב.
הדברים התרחשו טיפה יותר מהר ממה שחשבתי, אבל היה בהחלט מדהים. מעניין אם יהיה המשך של מה קרה עם שתי חברותיה?
וואו, ההערה בסוף הפתיעה אותי לגמרי. אני בהחלט זוכר שהצעתי את זה בזמנו, אבל לא קישרתי בין הדברים 😀 תודה על האזכור
לא אמין, מהיר מדיי.
אני כל כך אוהב את הסיפורים שלך אבל הפעם התאכזבתי
דור. אתה משקיע המון בסיפורים שלך. אתה כמובן כותב נהדר. לא אתפלא אם אתה איזה מישהו שכולנו מכירים מהעיתון מהספרות או מהאקדמיה.
אבל יש משהו שמאוד מפריע לי בסיפורים שלך. הם מאוד לא אמינים.
אני לא מדבר דוקא על המהירות שבה אתה משכיב בחורה דתית אלא דוקא על זה שהיא תמיד סבילה (מחלת הנשיקה), לא ממש נהנית (הבוטקה ) סתם טמבלית (מנעולי עדי) או מסוממת – הסיפור הזה.
אם אתה חושב שיותר קל לתת לבחורה דתית שאכטה של חשיש מאשר לזיין אותה אז אתה טועה. לכל אדם יש יצר. יצר המין חזק הרבה יותר מהסקרנות של חשיש ראשון.
כשכל הבחורים זיינו בחורות מסוממות הרסת את הסיפור. הן כבר לא דתיות וגם לא בנות אנוש. הן סתם בטריפ.
חבל.
אני נחכה לסיפור איכותי על איך אתה משכיב אשה דתית שנשארת דתית ומזדיינת בהנאה.
הבוטקה זה אמנם סיפור שדור עזר לי איתו מאוד, אבל הוא שלי :S
ודווקא ממה שאני רואה ומהכוונה שלי, ליבי נהנתה מזה.. לא יודע איך הגעת למסקנה שלא, אבל אני מניח שזה מה שיפה
דור זהו הסיפור המחרמן ביותר שלך בזמן האחרון. בדרך כלל לאחר סיפור מחרמן שלך אני מוצו סרט כחול קשור וגומר אתו. הפעם אני פשוט לא הייתי צריך את זה ועוד בקטע של הבריכה גמרתי בסערה. תיאורי הסקס היו מהמשובחים ביותר והאמן לי אני קורא כל חומר אירוטי בעברית.
תודה תודה עלה והצלח
דווקא יש מעין מדהים בגולן שקוראים לו עין חשק, ממש על צומת גנות, והוא ממש מתאים לסיפור, שבאמת עושה חשק…
צומת גונן כמובן
סיפור טוב. זרימה מצוינת, צבעוני, אותנטי וקליל.
הופתעתי בכל פעם למצוא התייחסות נוספת לאורח החיים הדתי. (מה זה לעזאזל תהילים ק"ד, מהפרק הקודם??)
האופן שבו אתה בונה את עולם הסיפור ותשומת הלב הרבה שאתה משקיע בפרטים הקטנים הם אלה שמוזגים את האיכות ליצירות שלך.
אומנם חשבתי שיתקדם לאט יותר ויכלול יותר חלקים קינקיים אבל בדיעבד אני שמח שבחרת בכיוון הזה.
כמו כן נהניתי לקרוא איך הסיפור התגבש. אני חושב שאני מדבר בשם כל הקוראים כשאני אומר שנשמח לשמוע יותר על הסיפורים שמאחורי הסיפורים: מה נותן לך השראה, האם אתה כותב כמה סיפורים במקביל ובאיזו תדירות.
סוף סוף סיפור טוב של דור נוב! נכנס לרשימת המועדפים, יחד עם "לא נוסע לדיסנילד" ושאר הסיפורים האגדתיים. הבנייה של הסיפור, הפרטים הקטנים, נראים כאילו אתה דתל"ש בעצמך! האנשים שמסוגלים לכתוב סיפור ברמה כזאת נדירים, ואני שמח שלאחד מהם יש בלוג 🙂
הסיפור הזה מעולה והוא מקבל 10 מתוך 10, אם כי אני מוצא טעם בהערה של "גיחי". הסיפור נבנה היטב בפרק הראשון ואז בפרק השני כאילו הלך היישר אל המטרה, באופן לא אמין, ברגע שבו בנות אולפנה לקחו שאכטה ללא ייסורי מצפון ודקה אחר כך נשגלו. השאכטה גם מהווה תירוץ לכך שהן כבר לא בחורות דתיות אלא בחורות מסוממות. אפשר היה ללכת עוד על החבל הדק שבין אסור למרגש ולעשות סיפור בעל שלושה חלקים, אבל כמו שאמרתי קודם, 10 מתוך 10, הבלוג האיכותי ביותר במרשתת!
איזה סלע, אמן סלה…
הקטנות האלה עושות לי את זה.
גם לדעתי היית יכול ללכת על עוד פרק לפחות,
מן הסתם יותר קל מלהתחיל סיפור חדש לא?
חח תהילים ק"ד זה כמובן "ברכי נפשי"… בתור חרדית היה נהדר לקרוא את זה… אמין ביותר, לא מבינה מה הבעיה של האניני טעם פה.
משתמע שדור דתלש לא? אחרת איך הוא יודע את הדקדוקי דינים וההלכות של יחוד… שמשלושה בנים ושלוש בנות זה כבר לא יחוד…
תודה תודה תודה, לא מצאתי מישהו שמשתווה לך בכתיבה.
הכל מההתחלה ועד הסוף פשוט מושלם.
חרדית מגניבה, את.
רוצה לנסות לנסוע איתי למעיין?…
אמית אני יודע חרדיות חמות אש סליחה הנשואות חרדיות אששש
אני מכריז ומגדיר את הסיפור הזה כסיפור האירוטי העברי הכי טוב שנכתב מאז ומעולם.
מושלם.
אני חושב שאני קורא אותו בפעם העשירית מאז ויצא, הוא מודל והשראה בשבילי
קטע. אתה יודע שהקוראים הנאמנים שלך מתייחסים יותר לכתיבה שלך ולא לזיון שמתרחש? לדתיות ולציטוטים ולא לאיך הם שוכבים? הגעת לרמה גבוהה שהקוראים שלך מתמקדים בכתיבה שלך. החשיבות של הסיפור הזה שהבניה שלו התרחשה על הפרד הראשון. שם, כמדומני, לא היתה אפילו נשיקה. אהבתי מאד. אם הייתי נותן לך ציון אז זה 10 בכתיבה ו 9.50 בסקס. סיפור מושלם.
יש לי סיפור אמיתי חרדית נשואה זה דפקת חזק בזמן השיפוץ בבית שלה את את חרדית נשואה שלחי לי הודעה למייל AcherShimi@gmail.com
"יודע צדיק נפש בהמתו" בזמן הנעיצה בפי הטבעת.. מושלם
כל פעם שאני מעמיד מישהי על 4 וחודר לה לישבן אני חושב על זה.. מת למצוא פעם דתלשית או דתיה שיגרה אותה לשמוע את זה בסיטואציה כזו.
שמח להעניק לך השראה 🙂
דור קראתי עשרות פעמים את הסיפור
אתה כל הזמן מוסיף משנה כדאי לציין זאת
מעניין למה חשוב לך השינויים הללו ?
בכל אופן נהנה לקרוא את הסיפור
וזורק לך עוד רעיון לספר מה עלה בגורלן של יתר חברותויה לטיול
קורא את הסיפור פעם רביעית.
לדעתי זה הסיפור האירוטי הטוב ביותר שנכתב אי פעם.
אולי מישהו מרים את הכפפה ועושה מזה סרט?
סיפור סבבה