אשת חיל מצאתי!

בערוב ימי זימן לי גורלי מתנה גדולה: רינת אשתי. פגשתיה במסיבת קוקטייל שערך שגריר צרפת לכבוד יום הבסטיליה, ומיד הציתה אש בלבי. רינת הייתה מלצרית באותו מאורע גורלי וברגע שראיתיה לבי החסיר פעימה ואם יורשה לי מעט להחמיא לג'נטלמן מבוגר זה, נדמה לי שגם בליבה זז משהו. היא, על כל פנים, נשבעה לי בחיוך ביישני שזו הייתה אהבה ממבט ראשון גם מצדה.

בהתחלה, נערה צנועה וביישנית שכמותה, סירבה לניסיונות החיזור שלי, אך סירובה רק הגביר את האש שבלבי. שלחתי לה פרחים ויין והיא השיבה פני ריקם אך לאחר ששלחתי לה ענק יהלומים נעתרה והסכימה לצאת עמי לארוחת ערב. כאשר בישרה לי זאת בשיחת הטלפון, הייתי בגג העולם ולולא היה אגני במצב עדין כל כך, הייתי פותח בקפיצות גיל! רוברטו, משרתי הכושי, הזהיר אותי שלא להשתולל פן לבי לא יעמוד בהתקף נוסף, אבל אני עלצתי כל כך עד שפצחתי איתו בריקוד עליז בחדר העבודה שלי.

עת ראיתיה, ממתינה לי ברחוב בכתובת בה קבענו, נעתקה נשימתי. לעולם לא אשכח את השמלה השחורה הקטנה ההיא שחשפה בטוב טעם את רגליה הארוכות והשזופות, את כתפיה הדקות ואת חזה הזקוף מתחת לבד. השיחה בינינו קלחה מהרגעים הראשונים ורינת רצתה לדעת הכל על חיי, עסקי ונכסי, בחורה חריפה שכמותה. לבקשתה סיפרתי לה על בתי הקיץ שלי, על חברת הספנות, קווי הנפט באוקראינה, חברת התרופות בסין והמגרשים בהונגריה ופולין. מעולם לא פגשתי בחורה סקרנית כל כך בענייני העולם!

אותו הערב זרם כמו היה חלום ואני חשתי כאילו מרחף הייתי על ענן, שבוי בחיוכה הצחור, בצחקוקיה הענוגים בברק שיערה הרך. ככל שסיפרתי לה יותר על עסקי ורכושי היא חייכה יותר וצחקה יותר ולקראת סוף הערב אף נגעה בזרועי, שולחת צמרמורת עונג בכל גופי!

עלי להודות שבתחילה הרגשתי אשם. מאז מותה של ברוניה הצדקת לפני עשרים וחמש שנה לא ביליתי בחברתה של אישה אבל זו קיסמה אותי וסימאה את מצפוני הקנטרן, עד שקולו נדם לחלוטין. כאשר יצאנו מהמסעדה, הייתי ברקיע השביעי ולא חשבתי על ברוניה כלל.

הסעתי אותה אל ביתה, אך תחת שתצא מרכב השרד שלי, היא רכנה אלי ואמרה:

"אני רוצה להודות לך על ערב מושלם.”

בטרם הספקתי לענות היא רכנה אל מכנסי, שלפה בזריזות את שרביטי ולפני שהספקתי לעצור בעדה, הכניסה אותו אל פיה הביישן! על אף שמחיתי נמרצות היא סירבה להרפות, אך חי נפשי שמעולם לא חשתי בעונג כזה! לאחר כמה רגעים נכנעתי ללהט היצרים והנחתי לה לענג אותי בפיה עד שנגדשה שאת תשוקתי בין שפתיה הרכות.

להפתעתי פרצה רינת בבכי ואני מיהרתי לחבק ולנחם אותה. בין יבבה אחת למשניה הבנתי שמעולם לא התנהגה כך והיא התנצלה בעודה דומעת על התנהגותה שלוחת הרסן, ואמרה כי עתה, בגלל שלא יכולה הייתה למשול בתשוקתה, בוודאי לא ארצה לראות אותה בשנית. מעולם לא פגשה בגבר נעים הליכות ועדין כמוני, אמרה ולכן היתה מסוחררת וניטלה ממנה השליטה על יצריה. עלי להודות שבתחילה הייתי מעט נרגז על התנהגותה המשולהבת אבל לנוכח דמעותיה נגוז כעסי כלא היה והבטחתי לה בהן צדק שאני מבין וסולח ואף התוודיתי שגם היא הציתה בלבי אש יוקדת וכבר באותו הרגע הפצרתי בה לראותיני למחרת. מיד יבש מעיין דמעותיה והיא חיבקה אותי חיבוק עז ומלא יצרים. כאשר הניחה ראשה בחיקי ידעתי שברוניה תסלח לי כאשר אשא את רינת לאישה.

יום למחרת הצעתי לה להינשא והיא נעתרה לי מיד! באותו הערב לא היה גבר מאושר ממני בכל העולם כולו. רינת, בחורה צנועה וביישנית שכמותה, סירבה לחזור על האירוע במכונית מפגישתנו הראשונה ואף ניכר היה בה שהיא מתמלאת מבוכה כאשר רמזתי שארצה לחזור על כך. "לא לפני החתונה.” הייתה מתעקשת אבל לעתים לא יכולה הייתה למשול בעצמה וליטפה את מבושי במכונית. במיוחד נהגה לעשות כן אחרי שהייתי לוקח אותה לחנויות פאר ומפנק אותה בפרווה או תכשיט יקר ערך. ליטופים אלו העירו אש בחלצי אשר נדמה היה לי שכבר שכחו את דרך הגבר בעלמה.

את החתונה חגגנו ברוב הדר ופאר חודש אחר כך, בצהרי יום שישי על שפת הים. פיזזתי כנער על רחבת הריקודים כמעט עשרים דקות עד שרוברט הורה לי לשבת פן אזיק לעצמי. לבקשתי הוא הואיל לרקוד עם כלתי היפיפייה בעוד אני נחתי מעט על כיסא נוח שהכינו למעני ואני עצמתי מעט את עיני והנחתי לעצמי לנמנם כפי שאני עושה כאשר צונחת עלי עייפות.

כאשר הקצתי השמש קרבה אל הים. רוב הקרואים עזבו זה מכבר ורק המשרתים והשמשים היו טרודים בסידור המקום. מאושש יותר, קמתי והחלתי לחפש את אשתי הצעירה אך זו נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. תרתי אחריה בחוף ובדשא עד שקרבתי אל מחסן קטן שם שמעתי לפתע את קולה של רינת עולה בקריאות רמות וקצובות. קראתי בשמה ודפקתי על הדלת והקריאות פסקו באחת. היא צעקה לי שננעלה במחסן והפצירה בי לקרוא לעזרה. נערה אומללה שכמותה!

הרגעתי אותה והבטחתי לה שמיד אזעיק עזרה ואז סבתי על עקבי כדי לקרוא למאן דהו. דקות ארוכות חלפו עד שאיתרתי את רב המלצרים וגררתי אותו בכעס כדי שיפתח עבורי את דלת המחסן אך שוו לנגד עינכם את הפתעתי כאשר הדלת נפתחה מעצמה כאשר קרבנו שמה וממנה יצאו רינת ורוברט!

לחצתי בחום את ידו האפריקני הגדול וברכתי אותו על שנזדמן למקום והציל את אשתי הטריה מהרפתקה לא נעימה זו. רינת האומללה! נראה היה שסבלה סבל רב: שמלת החתונה שלה היתה מרוטה וקמוטה, שיערה סתור ופניה שטופים פלגי זיעה. גם רוברט נראה כאילו עבד בפרך בדקות האחרונות. מחמת המאמץ, הוא הסיר את חולצתו ופלג גופו העליון היה רווי זיעה אף הוא ולתדהמתי הבחנתי גם ששריטות נחרצו בגבו, בוודאי משבבי עץ לא מעובד של דלת המחסן. חמתי עלתה בי להשחית אבל רינת, מלאך צחור שכמותה, הפצירה בי שלא לרגוז כל כך ביום חתונתנו ואני נעתרתי לבקשתה ונרגעתי.

ליל הכלולות שלנו היה כליל השלמות. רינת הייתה צנועה וביישנית אך גם רכה ועדינה וסיפקתי אותה פעמים רבות עד שתש כוחי. באמצע הלילה התעוררתי לרוקן את השלפוחית הזקנה שלי ולהפתעתי מצאתי כי רינת נעלמה. חיפשתיה עד אשר מצאתיה בחדרו של רוברט, נמה שנת ישרים במיטתו של הכושי, וזה ישן לצידה. הערתי אותה ושאלתיה מה פשר הדבר והיא הסבירה לי שטעתה בדרכה כאשר חזרה מחדר השירותים ונקלעה בטעות לחדרו של המשרת. שחקתי שחוק גדול לנוכח תמימותה של זו וחזרנו שנינו לחדר השינה. בבוקר המחרת התענגנו זה על חברתו של זו, נרגשים לקראת חיינו המשותפים המתחילים אותם רגעים ממש!

לשמחתי הרבה רינת ורוברט הנאמן נתקשרו מהרגע הראשון, זיווג מושלם של בעלת בית ורב משרתים. הם בילו שעות בלימוד הבית ותכופות היו יוצאים לסיורים ברחבי האחוזה ונעלמים לשעות ארוכות, חוזרים לעת ערב סתורים ותשושים. על אף שהפצרתי בה שהיא מתישה עצמה בחקר האחוזה, רינת סירבה לתחנוני והודיעה לי שאופן שאינו משתמע לשתי פנים שבתוקף תפקידה כבעלת הבית עליה להכיר כל חדרון, מחסן, מרתף ועץ באחוזה. היא אמרה לי שרוברט משעשע אותה ומסייע לה בסיורים אלו אבל בהיותו עוזרי האישי, היא מבינה שאני זקוק לשרותיו ולכן תוותר עליו מעת לעת. לעתים הבחנתי כי לאחר סיוריה אלו ברכיה ומרפקיה היו משופשפים ודוויים אך כאשר התעניינתי בדבר הסבירה לי שהיא ורוברט נאלצים לזחול בתעלות השירות הפזורות ברחבי הבית וכך הייתה משפשפת את עורה העדין.

על אף שחששתי שאישה ממעמד נמוך כשלה תתקשה להשתלב בבית, רינת למדה מהר את מלאכת ניהול הבית המשותף שלנו. היא שכנעה אותי להחליף את סגל הבית ובמקום הנערות הפילפיניות להביא אפריקנים נוספים כדוגמת רוברט. בפיקחותה הסבירה לי שהמשרתות הפיליפיניות חלושות מדי ואת השירותים רבי הערך שמעניק לה רוברט יוכלו להעניק לה אפריקנים נוספים ואז רוברט יוכל להתלוות אלי באין מפרע! בירכתי אותה על תושייתה ואכן במהלך השבועות הבאים היא פיטרה את המשרתות בזו אחר זו והחליפה אותם במשרתים אפריקנים חסונים.

אישה אחרת היתה מפקידה את מלאכת חניכת העובדים החדשים בידי רב המשרתים אך לא אישה מסורה כרינת. בזה אחר זה הייתה חונכת אותם בזה אחר זה במשך שעות, מקפידה על כל תג ופרט. על אף שראיתי בה מלאך תמים וענוג, למדתי לגלות שהיא יכולה להיות נמרצת וקולנית כאשר מאן דהו לא השביע את רצונה ולעתים היה קולה עולה בכל הבית וכאשר היו מתגלים השניים ניכר היה שאשתי התישה את האומלל מאוד.

זכורתני מקרה בו הגיע אל האחוזה אפריקני חדש, בחור גדול מימדים ומרשים למראה. על אף שניתן היה לחשוב כי רינת תמאס כבר במלאכת חניכת המשרתים, ההיפך הוא הנכון! ניכר בה כי היא משתוקקת ללמד אותו את מלאכתו ואף שמעתי אותה אומרת פעם ופעמיים שלא תניח לו עד שידע להשביע את רצונה! חצי שעה בלבד לאחר הגעתו כבר גררה אותו רינת לאחד החדרים ושם שקדה עמו על מלאכת החלפת הסדינים במשך שלוש שעות רצופות! שלוש שעות הקדישה רעייתי המסורה למלאכה זו, הנדמית תמיד לבריות כי היא פעוטה כל כך, עד אשר קריאות הכעס הראשוניות שלה התחלפו לבסוף בקריאות סיפוק קולניות כאשר סוף סוף למד "גולם" זה את המלאכה לשביעות רצונה. כה מרוצה הייתה אשתי עד שקריאותיה הגרוניות מילאו את חלל ביתינו וכל המשרתים חייכו זה לזה. כאשר יצאה לבסוף מהחדר נראתה לי תשושה ויגעה אך חיוך הסיפוק שעל שפתיה כאשר עישנה את הסיגריה שלה היה ההוכחה הטובה ביותר למשפט "יגעת ומצאת.” ברי היה לכל מי שנתן בה מבט שאותו משרת אדיר ממדים היה "מציאה" של ממש, על אף היגע שהיה כרוך בחניכתו.

אינני אוהב שמפריעים לי בעסקי ואף רינת אימצה לה גישה זו. כאשר הבעתי סקרנות לגבי האופן בו היא מחנכת את המשרתים היא פטרה אותי פעם אחר פעם בהסברים שונים ורמזה לי באופן הברור ביותר שאינה רוצה להטריח אותי בעניינים פעוטים אלו. פעם או פעמיים ניסיתי לרגל אחריה אך תמיד היה משרת אפריקני חוסם את דרכי כאשר התקרבתי לחדר בו שהתה רינת ומקשקש בשפת אמו מבלי להרפות ועד שנפטרתי מאותו אוויל כבר הייתה יוצאת רינת מהחדר ומביטה בי במבט מאשים. פעם אחת היא אף פרצה בבכי על שכביכול איני סומך על יכולתה לנהל את משק הבית בצורה ראויה. כמה אשם חשתי באותו יום! פיציתי אותה בענק אזמרגדים ונשבעתי לה שיש לי אמון מלא ביכולתה לנהל את משק הבית על הצד הטוב ביותר. לעצמי נשבעתי אז שלא ארגל אחריה ולא אנסה לגלות את סודותיה של בעלת הבית: כל האזמרגדים אשר בחלד אינם שווים לדמעה אחת מעינה של ריבתי!

למגינת לבי, רינת מעולם לא חשה עצמה בנוח בחוג החברתי אליו השתייכה כעת. באירועים אליהם הוזמנו הייתה חשה נבוכה וכאשר ביישנותה גברה היא פשוט נעלמה לה. לשווא ניסיתי לגלות לה את רזי ה"סמול טוק" ולהכיר לה שועי עולם ומטרוניתות חשובות (אשר נמנים על חוג מיודעי ומוקירי זכרי). כמעט בכל אירוע אליו הוזמנו היא התיידדה לה עם גבר צעיר או שניים אך דווקא כאשר התחלתי לחשוב כי זהו סימן שהתגברה על ביישנותה, נעלמה עם ידידיה החדשים כאילו בלעה אותה האדמה. מפני מה ביכרה חברתם של קצינים צעירים ועוזרים פרלמנטריים על זו של מיניסטרים ובעלי ממון לא אדע, אך התנחמתי בפניה הסמוקות והקורנות כאשר חזרה אל צדי בסוף קבלת הפנים או האירוע החברתי. אנשים מסוימים הביטו בה במבטים מוזרים כאשר הייתה חוזרת כך, שעונה על כתפו של מכר חדש אך אני רק שמחתי על שמצאה לה מישהו אשר ישעשע אותה בנסיבות בהן לא הייתה מורגלת. לא התביישתי בכך שרינת איננה בת המעמד הגבוה והבנתי לרוחה כאשר ביכרה לבלות את זמנה עם גברים בני מעמדה הקודם, אף כי בסתר לבי עדיין קיוויתי שיום יבוא והיא תוכל לבלות אירוע שלם לידי.

הקורא העירני יבין כבר כי רעייתי מבכרת את חברתם של פשוטי העם על שמנה וסלתה של החברה אך הדבר אינו מתבטא רק במסיבות קוקטייל רהבתניות וקבלות פנים גרנדיוזיות. היא, אשר גורלה שפר עליה כאשר נישאה לי, לא שכחה את כור מחצבתה ואת אלו שמזלם לא האיר להם פנים. יום אחד, בעודנו סועדים פת שחרית במרפסת המערבית פנתה אלי וסיפרה לי יוזמה חדשה אשר עלתה במוחה: היא קראה בעיתון על צעירים מוכי גורל אשר אין מי שידאג להם, יטה אוזן למצוקתם וילמד אותם לימודי בית ספר. מדוע לא תשכן כמה מאותם אומללים באחד האגפים אשר באחוזתנו הגדולה? וכי מה צורך יש בו בכסף אם לא נוכל לסייע לחלכאים ונדכאים? אודה ולא אבוש כי למשמע דבריה חשתי צורך לסנוט באשתי אשר נדמה כי אצה–רצה לבזבז את כספי על כל זב חוטם ומצורע אך הבלגתי והנחתי לה לשטוח בפני את משנתה. הערתי בעדינות כי אולי תיטיב לעשות אם תשקיע את מרצה באחד מארגוני ההתנדבות לנשים במעמדה החברתי אך היא מיאנה לשמוע והשיבה כי "ארגונים" אלו הם אמתלה לנשים ריקניות לשבת ולפטפט ולהעביר את זמנן בבטלה בעוד שהיא רוצה "להעניק מעצמה" לאותם נערים אומללים.

כאשר הבנתי לבסוף כי רעייתי היקרה "עיקשת כפיל" ממש ולא תשנה את דעתה בשום הון שבעולם, ספקתי ידי ושחקתי שחוק גדול. הנה כך הכניעה אשתי הקטנה את בעלה, איש העולם הגדול במתק שפתיים וקשי עורף, כלי זיינן העתיקים ביותר של בנות המין היפה. אשתי רק חייכה חיוך קטן ונשקה על לחיי ואני שוב הודיתי ליושב במרומים על שזימן לי אישה נפלאה כל כך.

אשתי זימנה קבלן ועל פי הוראותיה הוא הסב את אחד החדרים באחוזה לחדר לימוד. היו בו שולחנות וכסאות ללימודים, מזרנים ללימודי דז'ודו (המחזק את הנפש, אליבא ד'אשתי) מתקן ריסון אחד ועליו שלשלאות ואזיקים לנערים שובבים במיוחד אשר מסרבים לקבל מרות ומעמד לשוטים ופרגולים. כאשר ראיתי את האחרונים התמלאתי חשש: האם נערים מתכוונת אשתי לחנוך או פריצי חיות? אך רינת מילאה פיה שחוק והסבירה לי כי שוטים ופרגולים אלו תכליתם מראית עין בלבד ולא יעשה בהם שימוש של ממש.

כאשר הגיעו הנערים אל אחוזתנו קיבלה אותם אשתי בסבר פנים נאה ושפעה רוב מתיקות ולא היססה אף ללטף את הנערים באופן פשוט וישיר כדרכה. היא ערכה להם סיור באחוזה, הראתה להם את חדריהם (הצמודים לחדרה, היא לא יכולה הייתה לסבור את המחשבה שתלמידיה היקרים ישנו רחוק ממנה בלילות!) ואת כיתת הלימוד. אז הציגה גם אותי, בעלה ו"העזר כנגדה" אך התנצלה מראש שמחמת עיסוקי המרובים לא אשהה באחוזה רוב ימות השבוע והיא תארח אותם לבדה.

מחמת ביישנותה של אשתי (המוכרת זה מכבר לקורא הנאמן) לא הניחה לי להציץ במתרחש בחדר הלימוד אך המשרתים מסרו לי דו"חות נאמנים. אשה צנועה ומסורה זו ביכרה עכשיו לבלות את רוב זמנה בעבודת פרך "על ארבע ממש" עם אותם בני תשחורת נמרצים. נראה כי הקפידה איתם על קלה כחמורה ודקדקה איתם על קוצו של יוד ממש: משרתי דיווחו לי כי קריאותיה הנמרצות מילאו את אוויר האחוזה במהלך אותם שיעורים, ביחד עם שריקת הפרגול ושאר קולות אנדרלמוסיה. בשומעי על כך חששתי כי האתגר גדול ממידתה וכי יש צורך לערב מחנכים מקצועיים (או אולי אפילו שוטרים!) במלאכת חינוכם של "ברבריים" אלו, אך רינת רק חייכה את חיוכה המשובב ביותר, הניחה יד על כתפי ואמרה לי במתק שפתיים כי היא יודעת היטב כיצד לשלוט בילדים אבודים אלו. והנה ביום מן הימים נקרתה בידי ההזדמנות להציץ כטפח לנעשה בין רעייתי לתלמידיה ופרחו כל חששותי. ומעשה שהיה כך היה:

באחד הימים, בעודי במשרד, נזדקקתי לפתע למסמך אשר סבור הייתי כי השארתי אותו בחדר העבודה שלי. תחת כי אטריד מאן דהו מאנשי משרדי ביכרתי "לקפוץ" לאחוזה ולהפתיע את אשתי בביקור ספונטני. למרות הפצרותיי שלא להפריע לשיעור, נשא אחד המשרתים את רגליו ומיהר להזעיק אותה וכעבור רגעים מועטים יצאה המורה מהכיתה ותלמידיה מאחוריה. הופתעתי למראה בגדיה: היא לבשה בגד עור שחור אשר כיסה רק את מפשעתה, בטנה וחזה, משאיר את רגליה וזרועותיה חשופות. לרגליה נעלה מגפי עור גבוהות ועטתה כפפות עור עד לגובה המרפק לערך. על ראשה חבשה כובע עור תואם וכל מראהּ אמר נחישות. פניה היו סמוקות ומיוזעות אך חיוך רחב נמסך עליהם כאשר ראתה אותי. רינת החכמה הבינה מיד את ארשת פני המופתעת: הלא מעולם לא ראיתי אותה לבושה כך. בגדי העור והכובע, כך הסבירה, נועדו להתרות בתלמידים ולהשרות עליהם מידה של צייתנות ואכן הם צייתנים כדבעי וששים להשביע את רצונה. הסבר זה הניח את דעתי ובפרץ רגשות נשקתי על לחייה, מופתע מריח החרובים אשר פשה בה. היא רק חייכה אלי בחמימות והפצירה בי לחזור לעיסוקי מפני ש"עוד לא גמרה עם הילדים" כלשונה.

אך לא רק בימים השקיעה ריבתי את מרצה בנערים אלא גם בלילות! באחד הלילות נדדה שנתי ולאחר שעה ארוכה של היפוכים אנה ואנה קמתי ויצאתי מחדרי והלכתי לחדרה של רינת, להציע לה להצטרף אלי לכוסית ברנדי על המרפסת. שוו בנפשיכם את הפתעתי כאשר מצאתי את דלתה נעולה וקולות רמים בוקעים מעבר לדלת. בהלה אחזה בי ודפקתי על הדלת, חושש לשלומה. הקולות פסקו וכעבור כמה דקות פתחה אשתי הקטנה את הדלת לכדי סדק והפצירה בי להנמיך את קולי. אחד הנערים, כך הסבירה, סובל מביעותי לילה והוא הפציר בה כי תתיר לו לישון עימה בחדרה. דמעות הציפו את עיני לנוכח טוב לבה של מלאכית בדמות אישה זו אשר לא זאת בלבד שהסכימה לנחם את האומלל אלא גם נאותה לחלוק עימו את יצועה כדי להיטיב לנחם את אותו ביש גדא. מאוחר יותר למדתי שחייהם הקשים של הנערים הביאו רבים מהם לכדי חלומות בלהות ולא מעטים מהם מצאו מזור במיטתה של אשתי, לעתים אף יותר מנער אחד בלילה!

לפיכך, קורא נאמן, מודה אני ליושב במרומים על שהמציא לי ריבה יפה וטובת לב כל כך בערוב ימי. אישה צנועה וחסודה אשר אינה רהבתנית ורודפת כיבודים אלא מבכרת את חברת פשוטי העם ומרי הגורל כדי לחלוק עימם את זמנה ומרצה. אישה אשר מעדיפה להניח לבעלה בעיסוקיו ועסקיו ומבלה בצנעה ובשקט, הרחק מעין רואים. לאחרונה, אגב, ביקשה שאקנה לה סוס פוני קטן ואני מתכוון להפתיע אותה ביום הולדתה הקרב ובא, אם כי תמהה אני: מה תעשה עם סוס פוני ולרכוב אינה יודעת?