שועל בלול התרנגולות.

שועל בלול התרנגולות.
התחרמנתי על רומיה בערך מהרגע הראשון שראיתי אותה. למדתי אז באוניברסיטה העברית ושכרתי קרוון במשק שלה ושל בעלה, במושב של תימנים בפאתי ירושלים. אליעזר, בעלה, היה מאושר שיש לו סטודנט אמיתי לווטרינריה אצלו במשק, מישהו שיכול להשגיח לו על התרנגולות בחינם, ו"להשיג" לו חיסונים חינם. על שכר הדירה שלי, אגב, זה לא השפיע.
לי זה לא כל כך הפריע. הקרוואן היה, בסופו של דבר, זול, המושב קרוב לעיר וגם, בתור בונוס, יכולתי להציץ ברומיה מעכסת אנה ואנה בחצר המשק. רומיה הייתה בת 22 כאשר הגעתי אליהם, וכבר הספיקה להביא לעולם חמישה ילדים, והשישי בדרך. למרות המספר הרב של לידות לא נראה היה שהן משפיעות עליה או על גופה. היא הייתה מלאה אך לעולם לא שמנה, ושדיה וישבנה היו גדולים, ארוזים היטב בתוך שמלותיה. עורה היה שחום וחלק, ושערותיה השחורות והארוכות היו זורמות במורד כתפיה כאשר הילכה במשק. בגלל אורח החיים הדתי-מסורתי שניהלו היא ובעלה, הקפידה על כיסוי ראש מחוץ למשק, אך אליעזר לא העיר לה כאשר הסירה אותו במהלך עבודתה ובמהלך היום עבדה גלוית שיער. יומיים בדיוק נדרשו לי כדי להחליט שאני הולך לזיין אותה, השאלה הגדולה הייתה איך.
רומיה שמרה ממני מרחק וכמעט לא דיברה איתי. לא ידעתי אז אם זו הצניעות או ביישנות גרידא, אבל בפועל היא נעלמה מהשטח כאשר הייתי יוצא לחצר וגם בפעמים הבודדות שכן התקרבתי אליה, היא הייתה מוקפת בשלושה-ארבעה זוועטוטים ובקושי ענתה לשאלותיי. אליעזר בעלה גם הקפיד תמיד להיות במחיצתה כאשר הייתי יוצא לחצר בין אם בשביל לעשן ובין אם בשביל לקרוא מחוץ לקרוואן הלוהט.
ההזדמנות המיוחלת הגיעה לאחר שנה וחצי מייסרות. אני כבר סיימתי את לימודי וחיפשתי מקום להתחיל בו את ההתמחות וחוזה השכירות שלי עמד לפוג, כאשר כמה מטילות של אליעזר לקו בקוליספטיקמיה, חיידק עופות נודניק. לא מחלה נוראית, אבל כל הלול צריך השגחה וטרינרית צמודה, ואם אפשר, בזול… הייתי מסרב לו, אבל אז הוא אמר שנקרא לצאת למילואים והתחנן שאשאר כדי להשגיח לו על המטילות, כדי שלא ידבקו גם הבריאות.
נו, אם התרנגול בכבודו ובעצמו פותח לשועל את הדלת ללול…הסכמתי.
לשמחתי, רומיה נפתחה מעט כאשר עזב אליעזר את המשק. הלוואי ויכולתי לומר כי היה זה הקסם האישי שלי או איזו כריזמה בלתי נשלטת, אך לדעתי היא פשוט השתעממה לה לבדה, בין ילדים ותרנגולות. בהתחלה זה הייתה זו ברכת שלום מהוססת, אך לאחר יומיים עברנו למשפטים שלמים ושבוע אחר כך כבר ניהלנו שיחות.
מהר מאוד הבנתי שהיא הייתה, ללא צל של ספק, האישה הכי טיפשה שפגשתי בחיים. רומיה פשוט לא ידעה כלום ולא הבינה דבר. היא בקושי ידעה מי בשלטון, בת כמה המדינה, וגם על התרנגולות ידעה מעט מאוד. בעיקר את סדר הטיפול בהן, וזהו. באחת השיחות שלנו, נוכחתי לדעת שהיא אפילו לא ידעה איך מטילה התרנגולת את הביצה (דרך צינור ההטלה) ואיך בכלל מופרית התרנגולת (נו, באמת). אז התחילה להתרקם במוחי התכנית.
רומיה הייתה אז בחודש השישי להריונה ובעלה עזב את המשק שבוע קודם. ניצלתי את אחד מחילופי הדברים בינינו כדי לשאול אותה בתמימות, אם שוב תוליד בן במזל טוב ופניה התרכמו לנוכח שאלתי. ידעתי היטב שגם היא וגם בעלה רצו לפחות בת אחת, נסיכה קטנה, ושהחל ממרדכי, בנם הרביעי, אליעזר היה מקלל בקול רם כאשר התבשר על מין הילוד בבית החולים.
"אני מקווה שהשם ייתן לנו בת." הודתה רומיה.
"את יודעת…יש דרכים…להשפיע על מין הילוד."
עיניה של רומיה נאורו.
"גם אחרי שהוא…בבטן?"
"כן," אמרתי. "שיטה חדשה. מאמריקה."
"מאמריקה?" היא פערה את פיה בהערכה. "מה…עושים?"
"זו…דרך מסוימת לקיים..את יודעת…דרך גבר בעלמה."
רומיה התבוננה בי במבוכה.
"לימדו אותנו את זה…באוניברסיטה…" מיהרתי להוסיף בסמכותיות.
"באוניברסיטה…" היא חזרה אחרי ביראת כבוד.
"באיזה חודש את?"
היא החלה לספור באצבעותיה, מקמטת את מצחה.
"שישי." אמרה לבסוף.
"או-אה. קצת מאוחר. אני מקווה שלא תאחרו. את צריכה את אליעזר מהר."
"השם ישמור!" היא אמרה בבהלה. "אליעזר במילואים! יחזור רק בעוד שלושה שבועות!"
צקצקתי בלשוני ועטיתי הבעה חמורת סבר.
"את חייבת לקרוא לו."
"אבל איך? אני לא…" היא הניחה למשפט לגווע, מיואשת.
ברור היה לי שלאישה שמאמינה שניתן לשנות את מין העובר אין את היכולות ליצור קשר עם בעלה שבסיני. גם אם ידעה איך, הטיול לטלפון שבמזכירות לא היה פשוט עבורה עם כל צאצאיה.
"את חייבת גבר." אמרתי בשקט, נזהר שלא להתבונן בה.
"כל גבר?" שאלה, ועיניה אורו כעיני דג המבחין בפיתיון ועט עליו כמוצא שלל רב.
"כן." היתממתי. "כל גבר."
"אז אולי…?"
"אולי מה?"
"אולי אתה?"
"אני?" השתוממתי בלב הולם.
"כן אתה. אתה…מבין בדברים האלה. אתה רופא."
"אני לא יודע…" מלמלתי וגירדתי בפדחתי. "מה יגיד אליעזר?"
"לאליעזר לא יהיה אכפת! הוא כל כך סומך עלייך!" אמרה בהחלטיות. "הוא כל כך רוצה בת…"
"תראי…"
"בבקשה! זה מאוד חשוב. בבקשה!"
"טוב. בסדר." הסכמתי. "אני אבוא אלייך בערב."
"תודה לך! השם יברך אותך, תודה!"
בשעות שלאחר מכן היה לי קשה להתרכז. הייתי כל כך חרמן ולחוץ שגמרתי קופסת סיגריות שלמה וכשהיא נגמרה, ונשארתי בלי סיגריות, יצאתי לטיול במושב וחזרתי כשכבר החשיך. חיכיתי מחוץ לדלת ביתם עד ששמעתי את קולות הילדים שוככים ואז נקשתי.
רומיה, עטוית חלוק בית ונעלי בד, פתחה לי את הדלת. היא נראתה לי עייפה מעט, מותשת, מן הסתם, מיום מפרך של משק חקלאי וילדים, אך מיהרה לחייך אלי חיוך ביישני אך חם ומזמין וביקשה ממני להיכנס, מודה לי על שהסכמתי לעזור לה. החלוק הפרחוני היה קשור ברצועה סביב בטנה הגדולה, אך חלקו העליון לא היה סגור היטב ושד גדול הציץ לרגע מתחת לבד, מקפיץ את לבי ואת מכנסי.
"תרצה לשתות משהו?"
"תה בבקשה." הכרחתי את עצמי להגיד. מה שבאמת רציתי באתו רגע היה לקפוץ עליה.
רומיה הדליקה אש בגז והניחה עליו קומקום. היא התכופפה כדי לשלוף כוס מהארון והחלוק נצמד אל ישבנה, מחבק בחמדנות את עכוזיה האדירים.
בכי של תינוק נשמע לפתע מאחד החדרים ורומיה ביקשה את סליחתי. היא יצאה מהמטבח וחזרה עם תינוק גדול בזרועותיה.
"זה חיים, לא?" ניסתי להזכר. "איזה ילד גדול."
"כן." היא זרחה אלי. "ברוך השם. אני צריכה…" היא אמרה ורמזה לשדה.
"אה. בוודאי."
רומיה לקחה את התינוק ונעלמה לאחד החדרים. אני הכנתי לעצמי תה ותכננתי את המשך צעדי, תוהה ביני לביני כמה פעמים אוכל לגמור בשעות הקרובות ואיך לשכנע אותה לבוא אליה שוב גם אחרי הלילה. בשלב מסוים השעמום והחרמנות גברו עלי והלכתי לחפש אותה. רומיה הייתה בחדר השינה הקטן, שכובה במיטה ותינוקה בחיקה. שד אדיר, גדול בהרבה מראשו בצבץ מהחלוק והתינוק ינק ממנו בשקיקה. לא שיכולתי להאשים אותו.
רומיה הבחינה בי ונראתה מוטרדת לרגע אך אני עטיתי ארשת עניינית וחמורת סבר, חיקוי מושלם של דוקטור יעבץ, ראש המחלקה בה השתלמתי בשנה ג', והיא נרגעה. היא המשיכה להניק אותו עוד כעשר דקות ואני חשבתי שאני גומר במכנסיים בכל פעם שהטיבה את השד בפיו של התינוק, עד שהוא נרדם. רומיה קמה במאמץ מהמיטה, החזירה אותו למיטתו וחזרה אל חדר השינה.
"אפשר?" שאלה, כאילו חוששת שאשנה את דעתי.
"אפשר." התאמצתי לשמור על נימה רגועה.
"מה…עושים?"
"נתחיל בבדיקה אוראלית, בסדר?"
רציתי שהיא תמצוץ לי את הזין. הייתי כל כך מגורה, שידעתי שאגמור ברגע שאחדור לתוכה, לכן רציתי להתחיל במציצה.
"בסדר." הנהנה, לא מבינה דבר.
"קחי את הכרית הזו ושימי כאן על הרצפה. יופי. עכשיו תכרעי על הברכיים. רגע…לאט-לאט…יופי."
כמו פילה בקרקס, רומיה כרעה בזהירות על ברכיה למרגלותי. בגלל הבטן ההריונית הגדולה והזווית בה הייתה מצויה, חלקו העליון של החלוק נפתח לגמרי ושני שדיה פרצו החוצה, כל אחד מהם גדול כמו ראש של ילד ומוצק כמלון. היא הסתכלה עלי בעיניים גדולות ובוטחות, ממתינה למוצא פיו של הרופא.
"תפתחי פה גדול."
היא פתחה את פיה ואני הפשלתי את מכנסי ההתעמלות שלי, משחרר זקפה כואבת. רומיה פקחה לרגע את עיניה בהפתעה, אך לא אמרה דבר והמשיכה להתבונן בי בפה פעור. לקחתי את הזין והנחיתי אותו אל תוך פיה.
"עכשיו תסגרי את הפה, בעדינות."
גן עדן.
הייתי כל כך מגורה וחשקתי בה כל כך הרבה זמן שמראה שפתיה על איברי היו פשוט המראה היפה ביותר שראיתי מעודי. פיה היה חם וגדוש ברוק ועטף את ראש הזין שלי כאילו עוצב במיוחד עבורו.
"עכשיו תזיזי את הראש קדימה ואחורה…בלי לפתוח את הפה…קדימה ואחורה….שוב, בלי לפתוח את הפה."
נדרשו לה כמו דקות כדי ללמוד את תנועת הראש בלי לפתוח את הפה, אך לאחר מכן לא היו בעיות. היא עטפה את הזין שלי בפיה, שפתיה מעסות אותו כמו כפפת קטיפה רטובה וחלקלקה. ממרחק של עשרים שנה אני יודע היום שזו הייתה מציצה בינונית לכל היותר. לא היו לרומיה את הנבזיות הסקסית של טלי, אשתי הראשונה או הלשון המטורפת של רונית, המורה של אביב בכיתה ג' וד' שהייתה תמיד מקבלת אותי אחרון בימי הורים, אבל עיני האיילה הגדולות שלה הנעוצות בי באמון מוחלט בעודה הזין שלי מחליק במורד גרונה הן ללא ספק המראה המחרמן ביותר שאי פעם ראיתי.
"אני הולך…" התחלתי להגיד ואז הרגשתי את זה פורץ.
"תבלעי…את הכל…" מלמלתי. "זה…בריא לתינוק…"
רומיה מיהרה לקבל את ההמלצה הרפואית שלי והחלה לבלוע את השפיך שלי שפרץ החוצה במטחים עזים. בדרך כלל איני גומר בצורה דרמטית יתר על המידה, אך הפעם הייתי מרוגש מהבוקר, והכמות שהכילו אשכי הפתיעה גם אותי. אחד..שניים…ארבעה…שבעה נתזים חזקים השפכתי לתוך פיה ורומיה מיהרה לבלוע את הכל, עיניה בוחנות אותי בקפידה. עוד שלושה או ארבעה נתזים חלשים יותר באו אחר כך והיא מיהרה ללגום גם אותם, נזהרת שלא לאבד אף טיפה. לאחר מכן מצצה שוב את איברי, יונקת ממנו את הטיפות האחרונות, והתבוננה בי, ממתינה למוצא פי.
"אני בסדר?" היא שאלה. "אתה יכול…עכשיו?"
"את בטוחה שאת לא רוצה לחכות לאליעזר?"
היא הנידה בראשה לשלילה.
"אני רוצה לעשות את זה." היא אמרה בנחישות ממקום מרבצה על הרצפה.
"את אישה אמיצה." אמרתי. "יש לך מעט…חמאה? במקרר?"
"מרגרינה זה בסדר?"
"בסדר גמור." חייכתי אליה באישור.
עזרתי לה לקום על רגליה והיא הידסה אל המטבח. כעבור דקה חזרה ובידיה מגש ועליו קנקן מים קרים, כוסות וחבילת בלו בנד.
"חבילה חדשה." היא חייכה בגאווה והצביעה על המרגרינה.
"יופי." חייכתי אליה בעידוד. "תכרעי שוב על הכרית…בזהירות…יופי. ועכשיו תישעני על המיטה."
רומיה עשתה כפי שנצטוותה וכרעה, מרפקיה על המיטה וברכיה על הכרית שעל הרצפה. כרעתי מאחוריה והפשלתי בזהירות את חלוקה מעלה, חושף את ישבנה הגדול, הנתון בתחתונים לבנים ופשוטים. החלקתי שני אגודלים בין הבד לעורה ומשכתי בעדינות את התחתונים מטה, לעבר ברכיה. פי התייבש מיד למראה עגבותיה האדירות, עגולות וחלקות ככדורי שיש שחומים. מתחתן נחו שפתי ערוותה, מלאות ומפתות. הורדתי את התחתונים מעבר לברכיה ותחבתי אותן לכיס מכנסי, למזכרת.
גם אחרי עשרים שנה אני זוכר איך שרעדתי מהתרגשות כאשר לקחתי את חבילת המרגרינה מהמגש ופתחתי אותה. בצעתי גוש קטן באצבעותיי, קירבתי אותו אל ישבנה, והתחלתי למרוח אותו. בהתחלה התכוונתי רק למשוח את פי הטבעת שלה, אבל כל כך הוקסמתי מהברק של עכוזיה השחומים והמשומנים, עד שפשוט המשכתי למרוח אותם עוד ועוד, לעסות וללוש אותם ולהתענג על תחושת החלקלקות העגולה. כאשר גוש המרגרינה נמס כולו, לקחתי את החבילה בידי והתחלתי למרוח את הישבן הגדול בתנועות נדיבות, מוקסם מהחלקלקות הרוטטת של שרירי העכוז הגדולים. יכולתי להמשיך כך שעות, אך פי הטבעת הקטן שלה קרץ לי ורמז לי להתקרב. נגעתי בו באמה משומנת והוא התכווץ בביישנות.
"תרפי." הוריתי לרומיה ודחפתי את האצבע, מהופנט מהאופן בו נעלם הפרק העליון בין פלחי עכוזה. רומיה גנחה בעדינות ואני המתנתי לראות אם תמחה, אך היא לא אמרה דבר. המשכתי לדחוף את האצבע אל בין העמק האפל עד שזו נעלמה כליל בתוך הישבן הגדול. הנחתי לה להתרגל לאצבע עוד כמה רגעים ואז משכתי אותה החוצה בקול לחישה רטוב. משחתי עוד מרגרינה על פי הטבעת ועל אצבעי וחזרתי על התהליך, נועץ את אצבעי לתוך ישבנה, מניח לה להתרגל כמה שניות ואז מוציא אותה. כאשר העסק הפך לחלק יותר, התחלתי לזיין אותה באצבעי בתנועות אטיות ואחידות, מוציא ומכניס את האמה אל החור הקטן שבין עכוזיה. בשלב מסוים הצצתי בפניה של רומיה מעבר לכתפה. למרות שראיתי בהם גם סימני מאמץ ואגלי זיעה החלו להקוות על מצחה ואפה, פניה עטו את אותה ארשת מוכרת של סבלנות ואמון.
זה היה הזמן לנצל את הסבלנות והאמון שלה.
פשטתי את מכנסי, כרעתי מאחוריה והתחלתי לשפשף את ראש הזין בין עגבותיה החלקלקות ממרגרינה. משך כדקה עשיתי כך, מתקרב יותר ויותר אל פי הטבעת שלה, עד שלבסוף נעצרתי, ראש האיבר שלי נח על החור הקטן.
דחפתי.
רומיה פלטה גניחה חרישית אך לא אמרה דבר. ראש הזין שלי חדר לתוך הטבעת האנלית הצרה והקמוצה שלה וזו התהדקה עליו בקול לחישה חלקלק. הנחתי לה להתרגל אלי ואז דחפתי שוב, מחליק עוד שניים-שלושה סנטימטרים בין לחיי ישבנה. מלבד גניחות קלות, רומיה לא אמרה דבר ואני לא שאלתי. אחזתי במותניה העבים ודחפתי עוד ועוד, עד שבטני נגעה בחלקו התחתון של גבה ואיברי היה קבור כולו בישבנה. עגבותיה הכהות נצצו ממרגרינה וזיעה ופניה היפים היו מיוזעים גם כן.
"הכל בסדר?" שאלתי.
היא לא אמרה דבר, רק הנהנה.
התחלתי לזיין אותה. בתנועות אטיות ונינוחות הנעתי את אגני קדימה ואחורה, מחליק את הזין אל תוך ישבנה הגדול ומוציא אותו בקול אוושה רך. למרות שהוריתי לה מדי פעם "לדחוף" ו"להרפות" היא בכל זאת כיווצה את פי הטבעת שלה. לא התלוננתי. העיסוי שהעניקה הטבעת האנלית החלקלקה שלה לזין שלי היה הדוק ומענג באחת ומבלי למהר לקחתי את הזמן שלי, משחק את הקלף שמצאתי פתאום בשרוול.
גבה היה כפוף מתחתי, לא צר או עדין, אך שחום ויפה למרות זאת. קפלי שומן בודדים הטילו צללים על עורה, רוטטים בכל פעם ששיניתי את המקצב באגני. מדי פעם התכופפתי מעט כדי ללטף את ירכיה המלאים או את בטנה ההריונית, מתענג על תחושת העור המתוח על הבטן הגדולה. כמה פעמים ניסיתי לגעת בשדיה, אך להפתעתי היא סילקה את ידי מהם. בהתחלה עשתה זאת בעדינות אך כאשר התעקשתי פחתה עדינותה עד שלבסוף סטרה על כף ידי.
הופתעתי מהסטירה אך מצאתי אותה גם משעשעת. היה משהו נוגע ללב בלהוציא קצת אגרסיביות מהאישה התמימה הזו. המשכתי לזיין אותה לאט, מרגיש בדגדוג הנעים באשכיי: ידעתי שאני הולך לגמור בקרוב בתוך מעייה. באטיות ובמתינות המשכתי לחדור לישבנה ולסגת ממנו, קפיצי המיטה שרים לי שיר, והצרצרים בחוץ עונים להם. כשזה הגיע, לא הייתי מופתע. כמו מכבש הרגשתי את האורגזמה מתלקחת בי, מזכירה קצת פסים של אבקת שריפה, פרוסים במפשעתי, בטני וגפי, אשר נדלקים מנקודה אחת ובוערים ממנה החוצה בעודי משפיך לה בתחת.
כשלתי הצידה והשתרעתי על המיטה. סידור היה מונח על שידת הלילה והנחתי שאני שוכב בצד של אליעזר.
"זהו?" שאלה רומיה בשקט, עדיין על ברכיה ומרפקיה. עיניה הגדולות היו פקוחות לרווחה, לומדות אותי באותו מבט בוטח ותמים. יותר מהעובדה שהרגע זיינתי אותה, יותר מהעיסוי המטריף של ישבנה החלקלק, המבט הזה חירמן אותי שוב. לא שיכולתי לעשות דבר מה בנידון, פעמיים בערב אחד היה שיא עולמי בשבילי והזין שלי כבר נכנס למצב קטטוני, אבל היה משהו בראש שלי שסירב להירגע.
"להיום." אמרתי. "נמשיך מחר."

3 thoughts on “שועל בלול התרנגולות.”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *