אל תעירו ואל תעוררו – חלק ב'

לחלק הקודם
מרים מתבוננת סביב בזהירות. שתי הדלתות המובילות אל המרפסת סגורות ובצד הפתוח, הפונה אל העמק, לא נראית שום תנועה, שום סקרנים או מציצנים. ליתר בטחון היא מסירה את התחתונים והחזייה מתחת לשמלה ורק אז נכנסת פנימה במהירות.
בשניות הראשונות היא שמחה ומאוכזבת גם יחד כאשר היא מגלה שהג'קוזי הוא בסך הכל אמבטיה חמה עם סילוני מים. היא מתרווחת לאחור ומניחה לסילונים לעסות את גבה ומנסה להירגע, מוחה מנסה שוב לעכל את אשר סיפרה לה שרה. היא שמעה על נשים כאלה…לסביות…אבל חשבה שרק אנשים אחרים יכולים להיות…כאלה. גויים, חילונים. כאלה שגרים בצפון תל אביב ומעשנים סמים ושמים עגילים בלשון. אבל כאן, בהתנחלות? אחת כזאת…משלנו? עם נוצרייה?
דמותה של שרה עם הברזילאית הדמיונית מבזיקה בה פתאום והיא חשה בלהט מתגבר בין ירכיה.
שרה והברזילאית במקלחת.
במיטה.
ראש מתולתל בין הרגליים החזקות של שרה.
מרים זזה על מקומה בחוסר שקט ומזדעזעת כאשר סילון חצוף מעסה פתאום את הדגדגן שלה. היא נרתעת באופן אינסטינקטיבי, אבל רעב ניעור בה, חי ועצום ואפל ואגנה חוזר מעצמו אל הזרם וצמרמורות עונג מזגזגות על על עורה ומתחת לו בעודה מניעה את האגן, מניחה לסילון ללטף ולעסות את נקודת הרעב שבין ירכיה.
שרה במקלחת עם רותי.
נשיקות.
ליטופים.
מרים עוצמת את עיניה ומתנשפת. בבית היא לא מאוננת אבל הפעם הזו מיוחדת. חזקה כל כך.
שרה ורותי.
נשיקות.
זרם המים במקלחת.
שרה ומריה.
מריה ושרה.
שרה ומרים.
התמונה האחרונה חזקה אבל גם מבהילה כל כך שהיא פוקחת את עיניה. שרה עומדת לידה.
מרים קופצת וצווחת בבהלה, שרה עומדת שם עם מגבת.
"אני…הבאתי לך מגבת.” ממלמלת שרה. “לא התכוונתי…”
"תודה.” מרים כל כך נבוכה שמתחשק לה לצלול לתוך המים. שרה משאירה את המגבת שם ויוצאת.
* * *
חדר האוכל אפל כאשר מרים נכנסת אליו אבל שולחן אחד ערוך ועליו שני נרות דולקים. מבחינות מסוימות הייתה שמחה למצוא אותו ריק אבל שרה ממתינה לה שם, ליד השולחן ומרים מתקרבת אליה בתערובת של התרגשות, מבוכה, חשש ופחד. בקבוק יין עומד על השולחן ובצלחות מתהבלות להן פרוסות בקר, אורז ושעועית. כהרף עין, רוק ממלא את פיה של מרים.
"דיברת עם המשפוּחה?” שואלת שרה כאשר היא מתיישבת.
"כן.” אומרת מרים. השיחה עם שלמה הייתה קצרה. עניינית. מנומסת. להפתעתה גילתה שהיא שלווה יותר כאשר דיברה אתו, אפופה בשלוות עין הסערה.
"הילדים מתגעגעים?”
"כן.” היא מחייכת בחום. “וגם אני אליהם.”
"זה בטח קשה.”
"לא שאני מצטערת שבאתי.” ממהרת מרים להוסיף. “אני מאוד נהנית כאן.”
שרה נותנת בה מבט שואל והיא מסמיקה.
"את תמיד אוכלת עם האורחים שלך?” שואלת מרים.
"רק עם אלו שמוצאות חן בעיני.” עונה שרה ולהק פרפרים ממריא בבטנה של מרים. היא לוגמת מהיין ומוצאת אותו טעים עד כדי כך שהיא כמעט מרוקנת את הכוס.
"את היין מכינים כאן, ביקב של בן דוד.” מציינת שרה. “הענבים מרמת הגולן.”
"טעים.” מרוקנת מרים את כוסה.
לרווחתה של מרים, את המשך הארוחה הן מעבירות על ענייני חולין. היא לומדת על תהליך יצור היין, ומסבירה לשרה מעט על מלאכת ניהול החשבונות ושרה צוחקת, מודה שלא תזיק לה קצת עזרה בתחום, חשבונות זה התחום השנוא עליה ביותר. אחר כך הן מדברות על מוסיקה ועל ספרים, ילדים ועל החיים. כאשר שרה נוגעת בידה כבדרך אגב, צמרמורת לא בלתי נעימה פושה בה, מחוזקת ביין האדום והערמומי.
הן ממשיכות לדבר והיא מוצאת עצמה נהנית ממגעה האקראי של שרה וכאשר זו נוגעת בה מדי פעם חיוך קטן צץ על שפתיה. מתחת לשמלה ניצת לו זיק קטן שהופך לשלהבת ככל שמאפיל הערב, והיא חשה בפטמותיה מזדקרות להן מתחת לחזייה. מרים מוצאת שהיא הופכת להיות מודעת לכל תנועה קטנה של רעותה, כל ליקוק שפתיים או תנועת אצבע ושבעצמה היא הופכת להיות חסרת שקט. היא צוחקת בקול רם מבדיחותיה של שרה ומדי פעם מניחה גם היא את ידה על זו של המארחת והפעולה התמימה כביכול מסעירה אותה, כי משהו בה לוחש לה שהכביכול הוא רק כביכול.
"את שיכורה לגמרי, הא?” שואלת שרה ומרים צוחקת.
"אולי קצת.”
"איך תגיעי למיטה ככה?”
"שלי או שלך?” מעזה מרים, אבל שרה מחייכת ומנידה בראשה.
"שתית יותר מדי, מיידעלה. אני אקח אותך לישון.”
שרה מאגפת את השולחן ונותנת לה יד ומרים אוחזת בה ומנסה להתרומם, אך סחרחורת תוקפת אותה והיא מתנודדת בחוסר ישע. שרה אוחזת בה בידיים חזקות ומייצבת אותה, מצמידה אותה אליה ומרים חשה בשדיה הגדולים נמעכים מול אלו שלה. הן מתנודדות במסדרונות בדרכן לחדרה של מרים ומבעד לערפל השכרות שלה, מרים מניחה לעצמה להניח יד על ישבנה של שרה וכאשר זו לא מתנגדת, אף לחפון אותו מעט.
"גם אני…לסבית…” היא ממלמלת.
"לסבית אני לא יודעת, אבל עייפה ושיכורה זה בטוח.” עונה לה שרה, אבל לא מרחיקה את ידה של מרים המרחפת בינתיים מאחור, מעל מפשעתה. מרים רכה וחושקת בין זרועותיה והיא חשה בתשוקתה בוערת אליה, אבל באותה עת לא רוצה לנצל את מצבה. לפתע מתנודדת מרים אל השמאל ושרה מזדרזת להרים אותה ומסתובבת תוך כדי. התמרון מוצא את גופה של מרים לכוד בין הקיר ובין גופה של שרה, ידיה של שרה על גבה התחתון של מרים וראשיהן קרובים כדי סנטימטרים זה לזה. ידיה של שרה גולשות כמו מעצמן במעלה גווה של רעותה עד שאגודליה נמצאים כמה מילימטרים מתחת לשדיה הזקורים של מרים. עוד רגע ושפתיהן יפגשו והיא תחפון את הבשר המשתוקק של מרים, וזו תגנח באזנה בעודה מנשקת את צווארה הלבן, אבל היא מצליחה לאזור כוח ומרחיקה עצמה וממשיכה להוביל אותה לחדרה.
ירכיה לוהטות, שרה מצליחה להוביל את מרים אל חדרה ולפתוח את הדלת. בחדר האפל בוהקת המיטה הרחבה, סדיניה לבנים. רכים. מזמינים.
* * *
מרים מתעוררת בבעתה ומתיישבת.
היא במיטתה, במלון של שרה, אך משהו שונה. היא מביטה סביב ומתקשה להבין מה אינו כשורה.
התיק.
היא בטוחה שלא הניחה אותו שם. היא יוצאת מהמיטה וסחרחורת עטה עליה, חמושה במקבת הפולחת את גולגולתה בכאב חד. מבעד לסחרחורת היא חוטפת מבט בדמותה שבראי, והבחילה מזנקת פתאום במעלה בטנה במהירות כזאת שרק ברגע האחרון היא מספיקה לרוץ לשרותים ולהקיא אל תוך האסלה. בטנה ריקה ומיצי מרה כואבים חורכים את גרונה, בעוד התמונה מהראי צרובה על רשתית עינה.
אין לה ספק שהיא לא לבושה באותם תחתונים וחזייה שלבשה בליל אמש.
בטנה מתכווצת שוב ושערותיה טובלות במי האסלה, אך הגועל שהיא חשה כלפי עצמה מאפיל על הסיטואציה. עוד מספר דקות כורעת מרים מול האסלה עד שבטנה נרגעת לבסוף ואז היא ממהרת אל המקלחת, שוטפת את הזוהמה מגופה במשך דקות ארוכות. כאב הראש עוד מפלח בה כאשר היא יוצאת, אבל הסחרחורת נרגעה.
דפיקה נשמעת בדלת והיא ממהרת להתכסות במגבת.
"מרים?” נשמע קולה של שרה.
זעם אדום מציף את עיניה של מרים והיא צועקת:
"תסתלקי מכאן! מנוולת! חולה!”
"מרים, תפתחי…לא עשיתי לך כלום!” עונה שרה מעברה השני של הדלת.
"תסתלקי מכאן מיד!”
"מרים, זה מגוחך. תפתחי בבקשה את הדלת.
"לא!"
"נו, הלא יש לי מפתח, אני יכולה לפתוח אותה לבד.”
מרים עטה על הדלת ופותחת אותה בחמת זעם.
"את רוצה עוד? מופקרת! סוטה! צריך לזרוק אותך לבית הסוהר, מנוולת!”
היא מסתערת על שרה בחמת זעם, עיניה מוצפות דמעות, אך שרה סוטרת לה בעוצמה כזו שמרוצתה נבלמת באחת.
"מרים.” אומרת שרה בשלווה קרה. “לא עשיתי לך כלום. הקאת ונרדמת, אז קילחתי אותך, זה הכל. הבאתי לך את הבגדים שלך, כיבסתי לך אותם. זה חלק מהשירות, זה לא יעלה לך אקסטרה.”
היא הודפת חבילת בגדים מכובסת אל ידיה של מרים ומסתובבת על עקביה, ומרים מביטה בבגדים: אכן אלו אותם בגדים שלבשה אמש. כאב הראש עדיין מציק לה, אבל עכשיו היא חשה שטעתה בשרה, ושזו אכן לא ניצלה אותה. חרטה גדולה ממלאת אותה.
מרים מתיישבת על המיטה ונאנחת בעייפות ומבוכה, אוחזת את ראשה בידיה. היא חטאה לשרה והאשימה אותה על לא עוול בכפה והתנהגה כמו ילדה היסטרית. מאז שהגיעה לבית המלון הכל כל כך…משוגע, כמו רכבת הרים שיצאה משליטה והיא מרחפת בשמיים ללא מסילה, מתפתלת ומסתחררת בנתיב בלתי נראה. לבסוף היא מפטירה עוד אנחה ויוצאת לחפש את שרה, בקצב הפעימות של ראשה הדואב.
היא מוצאת את שרה במחסן כלים גדול. כלי עבודה מכל הסוגים והמינים תלויים על הקירות ובפינה, בארון עץ גדול, מסודרים להם כלי ניקוי בית.
"שלום.” אומרת מרים ושרה מסתובבת אליה.
"שלום.” עונה שרה בריחוק.
"אני…רוצה לבקש מחילה על התנהגותי קודם.” פולטת מרים את המלים.
"אני סולחת לך.” אומרת שרה ביבושת.
"זו לא מחילה אמיתית.”
"זה מה שיש לי עבורך כעת.”
"אני מצטערת, הכל קורה כל כך מהר…רגע אחד אני רבה עם שלמה…ואחר כך הסיפורים שלך…ואז…כשנגעת בי….נורא נבהלתי. אני מצטערת.”
הבעת פניה של שרה מתרככת והיא מנידה בראשה.
"אני מוחלת לך. באמת. אני לא צריכה…להתקרב לאישה נשואה. ועוד…משלנו.”
"אני לא יודעת אם…” מתחילה מרים, אבל שרה קוטעת אותה.
"אני יודעת. זו הייתה טעות. עשיתי הרבה טעויות אתך. אני מצטערת. פשוט…סחררת אותי לרגע. הייתי בודדה אחרי מריה.”
דממה מעיקה משתררת במחסן הכלים הקטן, מופרת רק על ידי גרגור רעב קולני מבטנה של מרים. שתיהן מחייכות.
"לא הכנתי ארוחת בוקר, חשבתי שנצא לטייל. אבל אני יכולה להכין לך משהו אם תרצי.”
"לא, אני אשמח לשאוף קצת אוויר צח.”
"בטוחה? את מרגישה יציבה מספיק כדי לטפס?”
"כן.” מחייכת מרים.”רגע, לטפס על מה?”
* * *
גבעה 82 היא לא יותר מאשר גבעה, ואין לה שום יומרות הריות, אך בכל זאת היא מרשימה ומעוררת יראה, במיוחד מלמטה. שרה הכינה לשתיהן תרמילים ובהם פירות, כריכים ושתייה ומזה שעה שהן צועדות, משאירות את ההתנחלות מאחור עם כל צעד שעובר. הבוקר הקריר הופך לצהרים חמוץ ושתיהן כבר מזיעות מעט. תוך כדי צעידה הן מדברות בינהן, נזהרות שלא לטעות אל שדות המוקשים שמופו בימים האחרונים.
השיפוע של השביל מעתיק את נשימותיהן, ומתמטיקאי היה יכול להצביע על קורלציה הפוכה בין זווית הטיפוס לכמות הדיבורים בינהן, עד שהן משתתקות לגמרי, אוגרות את האוויר בריאותיהן. מרים מתעייפת מהר יותר למרות שהיא חושדת כי שרה נתנה לה תרמיל קל יותר. כאב מופיע בצידה וריאותיה כאילו מתמלאות קרח יבש, אך היא מוצאת שצעדיה קלים יותר ממה שחשבה. טוב לה כאן, היא מבינה, והתובנה מפתיעה אותה כאשר היא מבינה שטוב לה עם שרה. יחד עם הגילוי הזה מחלחל בה עצב עמוק על הבחירות שכבר עשתה, אלו שתוכל לשנות ואלו שכבר לא.
המתלול חס עליהן עכשיו והופך לאוכף קטן ושרה מזדקפת ומעסה את גבה הכואב, הכיפה מיתמרת מעליהן. היא מסתובבת אל מרים ולהפתעתה רואה את פניה מכורכמות בייסורים.
"מה קרה?” שואלת שרה בדאגה.
מרים מתחילה למלמל משהו ופורצת בבכי. היא שומטת את כתפיה בעליבות וכל גופה רוטט כאשר היא מתייפחת ושרה מזנקת אליה מבלי לחשוב ועוטפת אותה בזרועותיה, אוספת אותה אל חיקה.
"מה קרה, מיידלע?” היא שואלת בדאגה.
"אני…גם…” מתייפחת מרים. “אני גם אוהבת…אני לא יכולה לסבול שהוא נוגע בי…אף פעם לא סבלתי את זה…אני שונאת שהוא…בתוכי…גם אני…גם אני…אוהבת נשים…”
שרה מחבקת אותה וליבה יוצא אל האישה הצעירה אשר בחיקה. היא יכולה לשער כמה ייסורים נדרשה עד שיצא המשפט הזה מבין שפתיה וליבה נצבט כאשר היא מבינה כמה מהמורות עוד נכונו לה בחיים עקב תובנה זו.
"יהיה בסדר…” היא ממלמלת, מנסה לחזק את רעותה, וזו אכן נרגעת מעט, מתרפקת על שקע צווארה. שרה מחבקת אותה באהבה ומלטפת את כיסוי הראש שלה ומרים מחבקת אותה חזרה, פניה מרחפות בעדינות מעל צווארה. שרה נזעקת לרגע כאשר היא חשה בשפתיה נושקות בהססנות את עורה והדחף הראשוני שלה הוא להדוף אותה ממנה ולהתרחק מהמקום, אבל מגעה של מרים עדין כל כך, נחוש כל כך, נואש כל כך, שליבה לא מתיר לה לנהוג בה בגסות והיא נפתחת אליה באטיות, מניחה לה לנשק עוד חלקים מצווארה.
מרים אוזרת עוז ומניחה יד הססנית על שדה הגדול של שרה וזו מצטמררת מעונג מתעלמת מהחלטות קודמות שלה ומעקרונות שגיבשה לה בעבר. היא ממשיכה לנשק את צווארה של שרה, מעסה את השד מעל השמלה והחזייה. משב רוח מטלטל אותן פתאום והן נאחזות זו בזו וכאשר הן מתעשתות שפתיהן נמצאות זו מול זו. מרים עושה את התנועה הראשונה ושפתיה מוצאות באומץ את אלו של שרה וזו, עדיין מהססת, נכנעת לאחר חצי שנייה מפשקת את שפתיה ומניחה ללשונה של מרים לחדור אל פיה.
שרה לא דוחקת במרים ומניחה לה לגלות את פיה, הססנית בהתחלה אך אוזרת תעוזה וחשק אחר כך. הנשיקה נגמרת אך אחריה מגיעה עוד אחת, שנייה ושלישית. הידיים שותפות אף הן לחגיגת החושים והן מרחפות זו על שמלתה של זו, מלטפות שדיים וגב, ישבן ומותניים. החשק מתגבר בשרה והיא מרשה לידיה לרדת במורד שמלה של מרים ואצבעותיה אוספות באטיות את בד השמלה, חושפות את רגליה הארוכות והיפות לאוויר השומרון.
אצבעותיה מלטפות עכשיו את ירכיה של מרים וזו מתנשפת בקול, מחפשת להצמיד את מפשעתה אל האצבעות המענות. כל הגיון או צו מוסרי נעלמים ברוח בעודה שרה מפשילה את תחתוניה הפשוטים של מרים אל הסלע והסירה הקוצנית. שמלתה של מרים נשמטת על ראשה של שרה כאשר זו מתחילה לנשק את ירכיה, ריח התשוקה שלה כבד באוויר ואפילו הרוח המתגברת אינה מצליחה להפיגו. אנחה רמה נפלטת מפיה של מרים כאשר אפה של שרה נוגע בטעות או שלא בטעות בדגדגן הצמא שלה, ואצבעותיה נאחזות בשערה של שרה.
לפתע מרחיקה שרה את ראשה ממפשעתה של מרים וזו מביטה בה מלמעלה בהפתעה.
"בואי נחזור.” אומרת שרה, אבל מרים קוראת בקול גרוני:
"לא! עכשיו!”
שרה מביטה לרגע סביבה: הרוח נאנחת ברכות ונביחות כלבים מגיעות אי שם מכיוון הכפרים וההתנחלות הקטנה נראית כמו דיורמה מושקעת הרחק מתחתן. אף פעם לא עשתה זאת כאן, אבל אצבעותיה קצרות הסבלנות של מרים מבהירות לה שוב שתמיד יש פעם ראשונה. היא מזדקפת.
"נו!?” מייללת מרים, אבל שרה מצביעה אל הכיפה מעליהן ואומרת:
"לא כאן, שם.”
מרים לא מתווכחת וממהרת לצעוד את עשרות המטרים האחרונים עד הכיפה. הצעידה ללא תחתונים זרה לה, אך מוסיפה עוד ממד חושניות לסיטואציה ההיפר מרגשת בה היא נמצאת. חיץ בלתי נראה קיים עכשיו בין מרים הרגילה, המקפידה על קלה כחמורה, האם והרעיה ומרים הזו, שכאן, הצועדת חסרת תחתונים ורטובה בעקבות אישה בדרך להתייחד אתה בלב הטבע. קולה של מרים ההיא לא נשמע עכשיו, והיא לא יותר מהד מרוחק, שרידי זיכרון של חלום לא מעניין במיוחד, שעות אחרי היקיצה. ומרים מעולם לא חשה ערנית יותר.
ליבה דופק בעוז, מצריח את הדם באוזניה כאשר שרה מובילה אותן לבסוף אל הפסגה. שלושה אלונים נטועים בראש הפסגה ומצלים חלקה קטנה מתחתם. מישהו הניח כאן סלעים גדולים, מסותתים בגסות, והללו יוצרים מעין כס מלכות גדול הצופה אל הישוב והעמק.
"שבי, מיידלע. זה 'כס המלכות של צוקר' כמו שהוא קרא לזה." מזמינה שרה וליבה של מרים מזנק שוב, גפיה נחלשות בהלמות החושים שמפעמת בה.
מרים מתיישבת על הכס ושרה הודפת אותה בעדינות לאחור ומניחה את רגליה על מסעדי האבן, מפשילה את שמלתה כלפי מעלה וחושפת את ערוותה. היא כורעת בין ירכיה הצחורות של מרים ומנשקת אותה, וזו מושכת לאחור את ראשה עטוי כיסוי הראש הכחול ומגרגרת בעונג, צווחת כאשר לשונה של שרה פוגשת סוף סוף בדגדגנה הזקור. שרה מנשקת שוב את ירכיה של מרים, מרעיבה אותה מעט ואז שוב מלקקת את הדגדגן ומקפיצה אותה בכס האבן. היא מפסיקה לגרות את מרים המסכנה ומתחילה להקדיש משכי זמן ממושכים יותר על דגדגנה, מפסיקה רק למספר שניות כדי ללקק, לנשק או אפילו לנשוך את ירכיה אבל חוזרת בכל פעם את הכפתור המענג, מחדש את גאות הצמרמורות בגופה של מרים, השוכבת מעליה פשוקה ורכה.
האור בין ירכיה של מרים מתגבר ללא אזהרה, מציף את גופה בזהרורים מסמאים, אצבעות, אף, ציפורניים, מרפקים, פה, ידיים, שורשי שיער ושוקיים, ולרגע מוזר אחד מרים אף חשה בדופק הולם בשיניה, בדרכה מעלה. גפיה הארוכים נפרשים מעליהן והיא כמו נפתחת ככל שתוכל, מגביהה את אגנה אל לשונה הזריזה של שרה והתנשפויותיה מהירות ושטוחות, שברי הברות, תחינות ומלמולים מתרססים מפיה. אלף השמשות שבתוכה שוקעות להן לאטן ומרים משתרעת על כס האבן, פשוקה ומסופקת, מתנשפת לה.
אבל שרה לא מניחה לה. להפתעתה חשה מרים באצבע נחה בכניסה אליה ולפני היא מספיקה להתעשת, האצבע מחליקה אל הרטיבות שלה בקלות ולשונה של שרה מחדשת את ריקודה. כרית אצבעה של שרה מוצאת מעיין סודי בנקיקיה של מרים והיא קופצת כאילו הודלקו בה אלף נורות. מרים מביטה מטה בעיניים מזוגגות מבחינה בראשה שרה, עדיין מכוסה בשביס כחול, בין ירכיה הפשוקות וזו מישירה אליה את עיניה וזיק של משובה ירוקה ניצת בהן. שרה שוגלת אותה באצבעה במהירות, בעוד לשונה מרחפת במיומנות סביב מפשעתה של מרים מנשקת אותה מדי פעם ולעתים אף נושכת אותה בעדינות בקצות שיניה. בפעם השנייה מגיע השיא מהר יותר, והוא חזק ומוחלט, אלים כמעט, אך מענג לא פחות מרים סוגרת את ירכיה בעוצמה על כתפיה של שרה בעודה מתנשפת וגונחת.
אחר כך היא משתרעת בתשישות על כס האבן, ושרה קמה ממקומה, מנשקת את ברכיה ואז פותחת את התרמילים ומוציאה מפה, יין, פירות וכריכים. מרים חשה ברעב מנקר בה והיא נענית בשמחה להזמנתה שלה שרה ושתיהן מתיישבות על המפה, זו לצד זו, שותות, אוכלות, מדברות, שמחות. המגע בינהן טבעי יותר עכשיו והליטופים ההדדיים מביעים חיבה ואמפטיה, חום ואינטימיות. ונדמה שאין צורך להסתיר דבר מאחורי העמדות פנים של כאילו ולכאורה וכפל משמעות. כאשר שרה משתרעת לאחור על שורש אלון, מרים נאספת אל בין זרועותיה בטבעיות ומניחה את ראשה על חזה הגדול.
השיחה הולכת ודועכת כאשר שרה מתחילה לנשק שוב את ראשה של מרים ואת מצחה וזו מזדחלת מעלה כדי ששפתיהן יוכלו להיפגש. הן מתנשקות לאט, מניחות לרכות השפתיים להימהל בדם כמו יין. הפעם זו מרים השולחת את ידיה אל שמלתה של שרה ואצבעותיה אוספות את הבד מעלה, רועדות בריגוש מחודש. שרה מגביהה מעט את אגנה כדי לאפשר לרעותה לאסוף את השמלה אל מעל לאגנה ומצטמררת כאשר האצבעות המהוססות מחליקות אל מתחת לתחתוניה. מרים מתחילה ללטף את ערוותה הסמיכה, שולחת דגדוגי עונג בגופה של האישה הגדולה וזו נאנחת בקול, מלקקת את אוזנה של מרים כתגמול. אצבעותיה של שרה נשלחות אף הן אל מפשעתה העירומה של מרים ושתיהן מתחילות לענג זו את זו תחת שלושת עצי האלון, על גבעה 82, הכי רחוק שאפשר מהעולם האמיתי, לבושות שמלה ועירומות רגליים, מכוסות ראש ולוהטות לשון.
* * *
שרה מתעוררת ראשונה ומביטה בבהלה בשעון.
"האוטובוס!” היא אומרת.
האוטובוס האחרון לירושלים יוצא מהישוב בעוד שעה ורבע ומרים חייבת לתפוס אותו כדי להספיק לאוטובוס לפתח תקווה. מרים מתיישבת בבעתה ושתיהן מתחילות לארגן במהירות את התרמילים. במהרה ההיסטריה הופכת להיסטרית צחוק וכאשר הן יורדות מהגבעה הן מתגלגלות מצחוק, אוחזות ידיים ומטלטלות מצד לצד ברוח.
מרים מספיקה לאוטובוס בזמן והן נפרדות בחיבה אבל עננת חוסר ודאות מאפירה את הפגישה. אף מילה מחייבת או מוחלטת לא נאמרת, אף משפט דרמטי או פרץ רגשות והנימוס מרגיש לשתיהן קר ולעגני אחרי הקרבה על גבעה 82.
"כל טוב!” קוראת שרה אחריה כאשר האוטובוס מתרחק, אבל אם צעקה לה מרים משהו בחזרה היא לא שומעת.
* * *
בשבועות הבאים שרה לא שומעת ממרים. בימים הראשונים היא עוד מחכה, קופצת לצלצול הטלפון אבל אחר כך השגרה עושה את שלה ויש להכין את המלון ואת הדיר לחורף ובחנוכה תמיד מגיעות משפחות שלא הצליחו למצוא מקום אחר לנפוש בו. לילותיה ארוכים ובודדים יותר וגעגוע עוקץ אותה בכל פעם שהיא מתבוננת בגבעה 82 מהחלון. לפעמים, כאשר היא מענגת את עצמה במיטה, מחשבותיה נודדות אל מרים והיא מקווה ששלום לה, והיא גומרת חזק יותר כאשר היא נזכרת באצבעותיה שביקרו בתוכה.
נפתלי בנה עוזר לה עם ההכנות לחורף והיא מקבלת את חברתו בברכה. הוא שתקן כמו אביו, אבל היא מרגישה שלו היה מכיר את אורח חייה של אמו, היה מקבל אותה כמו שהיא. היא יכולה לסבול חרם ונידוי מצד כל אחד, אבל אם ילדיה יתנכרו לה יהיה הדבר קשה ומכאיב עבורה יותר מכל העולם גם יחד. בינה לבינה היא תוהה לפעמים אם ילדיה כבר ניחשו את סודה, אחרי הכל ידוע שקשה להסתיר סודות מילדים. אם אכן ניחש מי מהם, איש לא העלה את הנושא בפניה, ולו ברמז.
נפתלי מרתך מחדש את גדר הדיר ומתקן את הגג של דיר טלאים. את מערכת הניקוז מהגג הגדול הוא מנקה כדי שלא תיסתם מעלים וצובע בצבע נגד חלודה את השער וגדר המלון כדי שהברזל לא יינזק בכפור הצפוי. ההמולה שמוסיפים ארבעת נכדיה וכלתה שרה'לה משכיחה מעט את צערה, אך כאשר קרב מועד עזיבתם בחזרה לאלון יעקב היא מתגעגעת כבר לשקט ולפרטיות שלה.
בוקר אחד היא עוברת כדרכה על רשימת ההזמנות לשבוע הקרוב ומוצאת להפתעה שמשפחת שניאורסון, מרים ושלמה הזמינו שני חדרים לסוף השבוע. לרגע היא משתוממת כיצד לא ידעה מכך, אך נזכרת שכלתה ענתה לטלפונים פעם ופעמיים ומן הסתם רשמה את ההזמנה מבלי ליידע את שרה על כך. בסוף השבוע המלון צפוי להיות מאוכלס בשתי משפחות והיא הייתה טרודה בסידורים הדרושים עד שלא קישרה בין המשפחה לבין מרים. שרה מוצאת את עצמה משתוקקת כבר ליום חמישי ופעמיים מוצאת את החשק פורץ בה בעודה מסדרת את חדרה של מרים והיא נשכבת על מיטתה המיועדת ומענגת את עצמה עד לגמירה מתנשפת.
ביום חמישי היא מזנקת כאשר נשמע הצלצול בדלת, אך לאכזבתה המשפחה היא משפחת לוי מבני ברק וחמשת ילדיהם. היא מציגה להם במהירות את חדריהם, מסבירה לבעל היכן בית הכנסת וחוזרת על זמני הארוחות, מסלולי הטיול המומלצים (אם לא ירד גשם) ונהלי השימוש בג'קוזי. לקראת אחר הצהרים הפעמון מצלצל שוב והיא ממהרת לדלת.
מרים ניצבת בפתח, מלווה בבעלה וארבעת ילדיה. היא לבושה בשמלה כחולה ושמרנית וידיה מכוסות לחלוטין וכיסוי הראש התואם ומכסה את כל שיערה בקפדנות. בעלה גבוה ורזה, עצמות לחייו בולטות וחזקות וזקנו השחור עשוי בקפידה.
שרה מחייכת אליהם ומברכת אותם, ליבה מנתר בקרבה.
"ברוכים הבאים, ברוכים הבאים, ברוכים הבאים ילדים חמודים של מרים! איך קוראים לך, אתה בטח ברוך!” היא פונה לבכור, טועה במתכוון והוא צועק בצחוק:
"לא, אני אריאל!”
"אה, אז את זאבה?” היא שואלת את הילדה וזו רק מתביישת.
"קוראים לה מלי!” צועק אריאל.
"לא זאבה?”
"מה, היא נראית לך כמו זאב?” מסביר אריאל בהגיון.
שרה מזמינה אותם אל הבית הגדול. היא מציגה להם את חדריהם וחוזרת על נאום ההסבר הקבוע שלה, מבטיחה לילדים סיור בדיר אם ירצו בכך. והם רוצים. היא מחפשת את עיניה של מרים אך מתקשה לפענח את מבטה, מתקשה להבין אם היא עסוקה בפיקוח על משפחתה או שאולי חשה שלא בנוח עקב הקרבה לבעלה או שפשוט מתחרטת על הכל.
לארוחת הערב מופיעות שתי המשפחות בהפרשים קצרים, ושרה עמלה לשרת את כל המבוגרים והילדים. המנות הראשונות נגמרות מהר ואחריהן העיקריות ובין לבין הילדים כבר משתעממים וקמים מכיסאותיהם ומתרוצצים וילדי לוי ושניאורסון מתרוצצים בהמולה בחדר האוכל הקטן, נאותים לחזור לשולחן רק כאשר היא מגישה קינוח. במהלך הערב היא מנסה ללכוד את מבטה של מרים אבל נדמה לה שזו מתחמקת ממנה ובטנה מתכווצת מעט בכל פעם. לפתע היא מבחינה בידו של שלמה על ירכה של מרים מתחת לשולחן וקנאה ירוקה וחומצית חורכת את בטנה. האם לשם כך הגיעה? להתרברב בבעלה המושלם ולאותת לה שהביקור הקודם שלה היה טעות כזו או אחרת? ולמי היא מנסה להוכיח משהו, לשרה או לעצמה?
ארוחת הערב מסתיימת והילדים נשלחים לחדריהם. שרה פורשת למטבח כדי לארגן את הכלים ולהתכונן לארוחת הבוקר לאחר שאורחיה הודו לה על הארוחה הטעימה. היא מצאה עצמה עונה למרים "תודה" בקרירות כזו עד אשר שלמה בעלה הביט בה בזקיפת גבה.
כאשר שרה גומרת עם המטבח כבר ירד הלילה והיא עושה את פעמיה לחדרה, מדוכדכת ושפלת רוח. כאשר היא חולפת ליד חדרם של הזוג שניאורסון ליבה קופא. היא מזהה את האנחות הרכות של מרים ואת חריקת קפיצי המיטה ועצב גדול וסמיך פושה עליה, מכביד את גפיה ומעקם את שפתיה מטה. שרה נושכת את שפתה, מקווה שהכאב וזרזיף הדם יטביעו לרגע את הכאב בליבה. הדכדוך והאכזבה מתישים אותה ולאחר מקלחת קצרה היא הולכת לישון ונרדמת בקלות.
בבוקר היא מתקשה לצאת מהמיטה ולו יכולה הייתה מתכסה בשמיכה ולא יוצאת עוד, אבל יש להכין את ארוחת הבוקר ולהגיש אותה ולטפל הכל הפתעה שתצוץ לאורחיה במהלך היום. המשפחות מגיעות בזו אחר זו ולשרה נדמה שמרים מתקשה להישיר אליה את מבטה. זה בסדר, גם היא לא משתוקקת לעשות כן.
"בוקר טוב.” היא מברכת את מרים.
"בוקר טוב.” עונה מרים.
שלמה קם לבדוק את המזנון ושרה מנצלת את ההזדמנות ושואלת בקול נוטף סרקזם:
"איך עבר ה…לילה? המיטה הייתה נוחה?”
מרים מביטה בה כאילו סטרה לה ושרה מתמלאת סיפוק מרושע ומתרחקת ממנה. בהמשך היום דווקא נראה שמשהו מציק למרים אבל שרה לא טורחת לנסות ולגלות. היא לוקחת את ילדי שתי המשפחות לדיר ואחר כך מניחה לאורחיה לנוח ולשעשע את עצמם בעודה מכינה את ארוחת השבת ואת החמין למחר.
אחר הצהרים מגיעה אליה מרים בעודה במטבח.
"אני חושבת שאנחנו צריכות לדבר.” אומרת מרים. היא לובשת שמלת שבת לבנה וכיסוי ראש תואם המבליטים את תווי פניה. יופייה פוצע את שרה והיא אומרת:
"שבת שלום לך, אשת חיל.”
"אני מצטערת על…התנהגותי. אני מניחה ששמעת אותנו אתמול.”
"אני, רוב השכנים ואפילו מהכפרים של הערבים התקשרו לבקש שתנמיכי קצת.”
"זאת רק הצגה.” אומרת מרים בשקט. “אין לי הרבה זמן, שלמה יחזור עוד מעט מבית הכנסת, אבל זה הכל הצגה. מאז שחזרתי מכאן, אני…לא יכולה להפסיק לחשוב עלייך. על איך שנגעת בי. שנישקת אותי. על הבוקר ההוא על הגבעה.”
"ואז את מתמלאת תשוקה לבעלך ומפשקת את רגלייך?” עוקצת אותה שרה במרירות.
"אמרתי לו שאני רוצה לחזור לכאן. לבד. פעם בשמונה שבועות. שאת משפיעה עלי לטובה. הבהרתי לו בעדינות שזה או זה או גט. אז עכשיו אנחנו בשיטת המקל והגזר כמו שאומרים: או שהוא מקבל אישה חושקת או גירושין. התחלתי לחשוק בו כביכול. לפתות אותו. הוא אוהב את זה, אבל שלמה לא טיפש. ויש לו…תחושות, גם אם אינו יכול לשים עליהן את האצבע. הוא רצה לבוא הנה להתרשם לפני שיסכים להסדר כזה.”
"ואם יסכים?”
"אז אני אבקר אותך פעם בשמונה שבועות לסוף שבוע.”
ליבה של שרה מתרחב והיא ממהרת לחבק את מרים וזו מחזירה לה חיבוק חם.
"רק עוד קצת.” היא לוחשת באוזנה של שרה וממהרת לשבור את החיבוק.
"אני צריכה לחזור, לפני שיחזור מבית הכנסת.”
לאחר הקידוש מגישה שרה את המנות והם כולם מסבים אל השולחן. הילדים משתעממים במהרה ומתחילים לרוץ אנה ואנה בעוד המבוגרים שרים זמירות של שבת עמוק אל תוך הלילה. היין של שרה ערב לחכו של שלמה והוא שותה ממנו עוד ועוד, עד שהוא שיכור קלות, אך לא ברמה כזו שיבזה את עצמו ואת אשתו. בשלב מסוים פורשות שתי הנשים כדי להשכיב את הילדים וחוזרות אחר כך כדי לשבת ולשיר עד הלילה.
שרה מבחינה ששלמה שוב נוגע באשתו באופן אינטימי אך פחות דיסקרטי ממה שנדמה לו וכי הזוג לוי שם לב לכך ומבוכה משתררת בחדר. לאחר זמן מה בני הזוג לוי פורשים לחדרם ועכשיו מרשה לעצמו שלמה לגעת באשתו אף יותר. שרה נקרעת, לא יודעת את שעליה לעשות ולבסוף מחליטה לפרוש ומברכת את בני הזוג בלילה טוב. היא מסלקת במהירות את הצלחות, הכוסות והסכו"ם ועוזבת את חדר האוכל.
כמה רגעים אחר כך היא שומעת את שלמה צועק בכעס. היא מניחה מכך שמרים ושלמה לא עזבו את חדר האוכל ומבלי לחשוב חוזרת אל החדר. כאשר היא מציצה מחלון הזכוכית העגול שבדלת המובילה לחדר האוכל, נשימתה נעתקת: שלמה יושב בכיסאו, נשען לאחור באדנות ומתחתיו כורעת מרים בשמלה והשביס הלבנים שלה ומענגת אותו בפיה, ראשה עולה ויורד על איברו הזקור. זעם, קנאה וחוסר אונים ממלאים את שרה, אבל גם ריגוש מוזר והיא ממשיכה להציץ בהם.
————-
לחלק הבא