אל תעירו ואל תעוררו – חלק ג’

לחלק הקודם
מרים מניעה את פלג גופה העליון קדימה ואחורה כאילו התפללה בדבקות, שפתיה הרכות עוטפות את איברו של בעלה. שלמה אוחז בכוס יין וסוקר את פניה היפים של אשתו המוצצת בצייתנות, פיה רך וחם. הוא מלטף את לחייה והיא מביטה בו, מבטה לוהט באותה אש שהחלה לבעור בו מאז שחזרה מהמלון הזה לפני שבועות.
"תסתובבי.” הוא מורה לה לאחר כמה דקות. “על ארבע.”
"אבל שלמה, מה עם…?”
"תעשי מה שאומרים לך!” מגביר שלמה את קולו ומרים מצייתת. “היא אמרה לך שהיא הולכת לישון, למה את כל הזמן מתווכחת?”
מרים מסתובבת בצייתנות ומניחה לו להפשיל את שמלתה מעל למותניה ואת תחתוניה לקרסוליים. איברו רטוב עדיין מרוקה והוא חודר אליה בקלות והיא נאנחת ברושם רב. שלמה אוחז במותניה הצרים של אשתו ומתחיל לבעול אותה, והיא מרכינה את ראשה בכניעות ומניחה לו לעשות את שלו. מאחורי דלת הזכוכית שרה רטובה ולוהטת ואצבעותיה מרקדות בתזזית בתחתוניה, צופה במאהבת הצעירה שלה הנבעלת על ידי בעלה.
שלמה גומר בגניחה ושרה מסתלקת משם לפני שירגישו בנוכחותה. היא ממהרת לחדרה, מתקלחת בזריזות ואז נכנסת אל מיטתה, עירומה ושוקקת ושולפת מתחתיו מזוודת צעצועים. לעתים נדירות היא חשה צורך להשתמש בהם, אך הפעם הבערה שבין ירכיה חזקה במיוחד. היא מוציאה חבר סגול ועבה ואז נעמדת על ארבע וגונחת אל תוך הכרית כאשר היא מתחילה לשגול את עצמה באמצעותו.
* * *
בבוקר השבת נפגשות המשפחות בחדר האוכל. שרה משתדלת לשמור על שוויון נפש ואילו שלמה נראה שבע רצון ובמצב רוח טוב. השמיים קרים ובהירים והיא ממליצה להם על מסלול טיול נחמד בו יוכלו לטייל אחרי בית הכנסת, "לרגלי גבעה 82” היא מוסיפה ומתבוננת במרים המשפילה את מבטה ומסמיקה. המשפחות חוזרות לקראת הצהרים לארוחת טבית, החמין העיראקי המפורסם של שרה אותו היא משכללת כבר שתיים עשרה שנים.
כאשר שרה מוזגת יין לכולם מחליקה לפתע ידה ומרפקה פוגע בגב' לוי אשר שופכת את כוס היין שלה על השמלה הצחורה של מרים.
"אוי ואבוי, אני נורא מתנצלת!” נבהלת גב' לוי למראה הכתם המתפשט.
"בואי, יש לי בדיוק מה שצריך כדי להסיר את הכתם.” אומרת שרה. “אבל צריך להזדרז.”
מרים נותנת מבט בבעלה הנותן בה מבט של "אין מה לעשות" והיא ממהרת בעקבות שרה אשר מובילה אותה אל חדרה.
"תני לי את השמלה.” מורה שרה בנימה עניינית ומרים פושטת אותה מעל לראש, ניצבת בתחתונים וחזייה בעוד שרה ממהרת להפעיל את ברז המים אשר באמבטיה שלה. שרה חוזרת אל חדר השינה ועיניה מתרחבות כאשר היא מבחינה בבגדיה של מרים: התחתונים והחזייה שלה עדינים ומעוטרים והתחתונים דקים וגבוהים, בגזרת חוטיני כמעט.
מרים כל כך יפה ועדינה מולה, גופה ארוך ובהיר, פניה זכים וברים ושדיה ממלאים את החזייה באופן שגורם לשרה לחשוב שאולי טעתה כאשר זכרה אותם קטנים יותר. היא משתוקקת לשלוח יד ולגעת ביופי הזה, ומיטתה קרובה כל כך, ומי יודע כמה זמן יש להן, אך משהו בפגיעות של מרים, בצניעות והמבוכה שהיא משדרת אפילו כאשר היא לבושה בלבוש תחתון וכיסוי ראש בלבד, עוצר אותה כאילו שהיא מנצלת את תמימותה אם תאסוף אותה בזרועותיה.
למרות זאת היא מתקרבת אל מרים, עד שהמרחק בינהן לא עולה על עשרים סנטימטרים. מרים שותקת, וידיה נשמטות לצדי גופה, עיניה חוששות, נבוכות, מצפות. ידיה של שרה מתקרבות אל גופה של מרים עד שהיא חשה את חום גופה בכפותיה, והשקיקה כה חזקה בה עד שהיא הופכת לכאב פיזי כמעט, אך היא אינה נוגעת בה. עיניהן נעוצות זו בשל זו, חשש, משיכה, חרדה ואהבה מסמיכים את הרווח הצר בינהן, עד ששרה נקרעת ממרים וניגשת אל ארון הבגדים. היא בוחרת שמלה של ציפורה ביתה ומוסרת אותה למרים.
"קחי.” היא אומרת בהשפלת מבט. “זה צריך לעלות עלייך בינתיים.”
שרה פוגשת במשפחת שניאורסון עוד פעם אחת לפני שאלו חוזרים לביתם. שלמה נראה מאושש וטוב לב והוא מודה לה במלים חמות על האירוח ו"כל השאר" כפי שהוא מוסיף במבט רב משמעות ומחווה לעבר אשתו, וגם מרים מודה לה ומסמיקה. בהמולת התיקים והמזוודות שנוצרת אחר כך, שרה מרשה לעצמה ללטף לרגע את ירכה של מרים מעל השמלה וזו לא מתנגדת.
* * *
שמונה שבועות חולפים לפני שהן נפגשות שוב. החורף פורע בגבעות, מצליף בגשם ושואג ברוחות, אבל המלון של צוקר בנוי לתלפיות ובחדרים שוררת שלווה תמידית, כאילו הטבע המשתולל בחוץ הוא תמונה חיונית ותו לא. החורף הוא תקופה שקטה בחיי המלון, ואף כי יש תפוסה מסוימת, היא נמוכה יותר מאשר בשאר ימות השנה.
ליבה של שרה מתרחב כאשר היא שומעת את קולה העדין של מרים מצדו השני של הקו ביום שזו מתקשרת להזמין חדר. הגשם מכה בחלונות והרוחות נוהמות בזעם אבל עבור שרה זהו יום אביב ממש. בימים הקרובים היא מסתובבת במלון חסרת סבלנות וקצרת רוח ובפעם הראשונה מזה שנים רבות נוזפת בלקוחות, זוג צרפתים טורדני שמציק לה בשאלות וקושיות על הרכבי המזון, ההכשר המדויק של כל רכיב ואופן הכנתו.
ביום חמישי בו מרים צפויה להגיע שרה מתוחה כל כך שהיא כמעט מטפסת על הקירות. הדקות משתרכות מאחוריה כמו זנב אינסופי הנמשך בכל החדרים, דוקרות אותה בבגדיה הלא נוחים פתאום ומעקצצות בשערות ראשה. היא מציצה בשעון מדי כמה דקות, בודקת שהטלפון מונח על כנו כיאות וכל מהלך שלה מחדר לחדר, מגיע בדרך זו או אחרת אל החלון. ארבע פעמים היא בודקת שהרישום ביומן מציין את היום הנכון. כאשר שעות אחר הצהרים מגיעות היא מתחילה לפקפק בעצמה ולדמיין שאולי טעתה ברישום המקורי ומנסה לשחזר את שיחתה עם מרים.
הגשם מתחדש לקראת הערב ושרה כבר בחוסר שקט מגרד. היא פוסעת אנה ואנה בין החדרים, פוכרת באצבעותיה ומציצה שוב ושוב בחלונות הצופים אל הדרך העולה לגבעה. היא מצלצלת לאיתן הרבש"צ, הגיע כבר האוטובוס? הוא לא ראה, אבל לנהג יש שלט רחוק לשער, אולי הוא פתח לבד. איתן שואל אותה אם היא מחכה לאורחים וכאשר היא עונה בחיוב מתנדב לצאת לחפש אותם. שרה מודה לו, היא הייתה יוצאת לבד, אבל חוששת שאולי תגיע מרים בכל זאת ולא רוצה שהמלון יהיה ריק בהגיעה.
הטויוטה של איתן נוהמת במעלה הגבעה ושרה רצה אל הדלת כאשר היא מבחינה בפנסים. הרוח והגשם מכים בפניה כאשר היא פותחת את הדלת אבל היא אדישה אליהם ומתבייתת ברכב. לצדו של איתן יושבת מרים, רטובה ואומללה ושרה פותחת את הדלת בעוצמה.
"זאת האורחת שלך?” שואל איתן בצעקה.
"כן, תודה!” צועקת שרה בחזרה.
שרה עוזרת למרים לצאת מהרכב. זו רטובה עד לשד עצמותיה והתרמיל שלה ספוג מים גם כן. הן נכנסות אל הבית החם ושרה מובילה אותה אל חדרה שלה: דבר ראשון היא תכניס אותה למקלחת חמה ותדאג לה לבגדים יבשים. הרעד של מרים מקשה על שרה להפשיט אותה ושיניה נוקשות בעוז.
"נהג…האוטובוס הת…התבלבל…אני חושבת…לא הוריד אותי איפה…שתמיד…”
"שה.” מורה שרה. היא מודאגת כל כך עד שבקושי שמה לב לעירום של מרים. “קודם תתקלחי, יש לנו די זמן לסיפורים.”
שמלה ותחתונים, חזייה, גרביים וכיסוי ראש, אחרוני בגדיה של מרים מופשטים ממנה ושרה מכוונת אותה אל המקלחת שכבר הפעילה. כאשר מרים נכנסת למקלחון, שרה סוגרת את הדלת ונושמת לרווחה, חשה במתח ניגר ממנה. היא אוספת את בגדיה הרטובים של מרים ושמה אותם בכיור. אחר כך היא מחפשת ומוצאת עבורה בגדים יבשים ומגבת.
"מיידלע, שמתי לך בגדים יבשים ומגבת מחוץ למקלחת, בסדר?” היא צועקת.
"תבורכי.” עונה מרים.
"את צריכה עוד משהו או שאני יכולה ללכת להכין לך תה חם?”
"אני צריכה שתתפשטי ותכנסי הנה תכף ומיד לפני שאני מתחילה לצרוח.” עונה מרים מעבר לדלת הזכוכית המעושנת.
ליבה של שרה מגביר את מאוצו ופיה מתייבש. כמה שלא ציפתה לרגע הזה בחודשים האחרונים הנה הוא כאן והיא מרגישה אלף היסוסים ומבוכות.
"את באה או שאני צריכה לבוא אלייך?” מאיימת מרים וראש רטוב עולץ אליה בחריץ דלת המקלחון.
שרה מתפשטת באצבעות מהוססות, שומטת את בגדיה על הרצפה. היא נכנסת אל המקלחון, בוחנת בהתרגשות את גופה ההריוני של מרים. לא פלא שנדמה היה לה ששדיה גדלו בביקור האחרון, כעת הם גדולים כמעט כמו תפוזים קטנים ובטנה התחתונה מתחילה לבלוט בבליטה אופיינית לתחילת הריון. מתחת לבטן מציץ לו משולש השיער של ערוותה, תחום בקפידה על ידי זוג ירכיים כלילי שלמות ורגליים ארוכות.
"איזה שבוע את?”
"ארבע עשרה.” אומרת מרים בביישנות ומלטפת את בטנה. “בואי אלי בבקשה.”
שרה מתקרבת אליה, מניחה למים לשטוף אותה ומחבקת את מרים. זו רק מניחה את ראשה על כתפה ומתרפקת עליה.
"התגעגעתי אלייך.” היא אומרת. “נורא.”
"גם אני.”
רגעים אחדים הן פשוט עומדות כך מתחת למים, מניחות לזרם לשטוף אותן, מתענגות על הקרבה והמגע הפשוט של גוף וגוף. ירך מתחככת בירך, בטן בבטן, לחי בלחי ושד גדול מאוד בשד גדול פחות. אחר כך ידה של מרים מתחילה לנדוד בחוסר שקט על גבה של שרה, נוגעת בגב התחתון ומהססת את חלקם העליון של אחוריה המלאים. התנשפותה של שרה מאותת למרים ואצבעותיה מחליקות מטה, חופנות את עכוזה, שורטות אותו בהיסוס. שרה מחזירה לה במידה, ואצבעותיה שלה אוחזות אף הן בישבנה הקטן יותר של מרים, קצותיהן נחות קרוב מדי אל מפשעתה, החריץ הלח, פי הטבעת, ומרים נעה בחוסר שקט ועודף חשק, מחככת את מפשעתה בכוונה מלאה מול ירכה של שרה.
שרה מקרבת את פניה אל אלו של מרים ומנשקת אותה, פעם ופעמיים. לשונה חודרת אל בין שפתיה של מרים וזו מקבלת אותה בברכה ומניחה לפולשת לחקור את פיה, נאנחת אליה. אחר כך היא מתעשתת ובהססנות מחליקה גם היא את לשונה ושתיהן מרקדות להן באטיות במשך כמה רגעים תחת מי המקלחת, לשונות מתעלסות, אצבעות מלטפות, חוקרות נקבים מרגשים.
שפתיה של שרה עוזבות את פיה של מרים והיא מתחילה לנשק את דרכה מטה. היא מנשקת את סנטרה ואת שקע הצוואר, נוגסת בעדינות בחלקם העליון של שדה ואז אוחזת בעדינות בשד אחד ומקרבת אותו אל פיה. מרים מתנשפת בקול כאשר קצה לשונה של שרה מלקק סביב העטרה הרגישה והבערה בין רגליה מתגברת והיא מוצאת עצמה מייחלת ששרה תכניס כבר את הפטמה אל פיה. אבל שרה לא ממהרת והיא מלקקת עטרה אחת ואז אוחזת בשד השני ומלקקת גם את השנייה. קצה לשונה סב במעגלים צרים והולכים באטיות מטריפה, מתקרבים אל הפטמה אך בו באותה עת משווים את הרושם כאילו לעולם לא יגיעו שמה.
לאכזבתה האיומה של מרים שרה מפסיקה את ליקוקיה וממשיכה את מסעה דרומה. שפתיה מנשקות את חלקם התחתון של השדיים ולשונה מלקקת את בטנה הגדֵלה, יורדת מטה עד הירכיים. היא מתחילה לנשק את הירכיים ומרים פושקת אותם מוכנית, משתכרת מרוך הנשיקות, בוערת ברעב תהומי, מתענגת על יופייה של האישה המבוגרת הכורעת תחתיה ומייסרת אותה ברכות שפתיה. שרה ממשיכה לנשק את מרים במורד רגליה, מדגדגת את אחורי ברכיה ושורטת בעדינות את הגידים בציפורניה ומרים נאנחת בקול בעודה ממשיכה להדרים מטה עד שהיא כורעת תחתיה כמשרתת ממש. היא מנשקת את כפות רגליה ואז מכניסה בהן אחת לפיה ומתחילה למצוץ אותה בעוד אצבעותיה מלטפות את הרגל.
הרעב משתלט על ידיה של מרים והן מזדחלות במורד גופה עד שידה האחת מוצאת את מפשעתה. אצבעה מוצאת את הכפתור הרגיש וזיקי חשמל פורצים בגופה, אבל ידה של שרה אוחזת בה מיד ומרחיקה את ידיה מערוותה. מרים מייללת במחאה, אבל שרה מתעלמת ממנה, נשיקותיה מתחילות לטפס במעלה הרגליים לרווחתה של מרים. צמרמורת עונג חולפת בגופה של מרים כאשר שערותיה הרטובות של שרה מתחככות במפשעתה, ואחריהן מצחה ואפה. הפעם שרה חסה עליה ומבלי להתעלל בה שלא לצורך היא מתמידה את פיה אל מפשעתה של מרים ומתחילה ללקק את הדגדגן, ומרים מיללת שוב, הפעם בעונג.
שרה מלקקת את מרים, לשונה משנה את הקצב. לעתים היא מהירה ונחושה לעתים מפנקת ועצלה, אבל זרם העונג בגופה של מרים קבוע ורציף והיא שותה ממנו לרוויה, שוברת צמא של שנים רבות. רבות מדי. אצבעותיה של מרים מלטפות את ראשה של שרה, אסירות תודה, לא דרשניות, ודרך קצותיהן היא מערה עוד עונג לתוך גופה. השיא שלה מגיע כמו שבר ענן, מהיר ואלים והיא גונחת שברי מלים תחת זרם המים הבלתי פוסק בעוד הצמרמורת מטלטלת אותה כרפסודה בים סוער.
אם הרגישה שרה באורגזמה של מרים, היא אינה מראה זאת ולמעט חיוך מעודד קטן, היא לא מפסיקה את התקפתה. מבלי להניח למרים להתאושש, היא מגביהה אותה במהירות אל עבר שיא חדש, לשונה ממשיכה לשגר גל אחר גל של ריגוש במרים, מהמפשעה, דרך הבטן והירכיים, הפטמות הזקורות, הידיים והרגליים וקצות האצבעות. כל גופה של מרים מגורה עכשיו, כאילו הפך כולו לאבר מין נשי רגיש והיא חשה בכל טיפת מים הנוחתת עליה, כל מגע אצבע של שרה, כל ליטוף של אצוות שיער רטובה או ליקוק לשון. כאשר שרה מחדירה אליה את אצבעה היא גונחת בקול, שרידי גינוניה ונימוסי ניגרים ממנה כמו טיפות המקלחת והיא מתחילה לגנוח לפי הקצב של אצבעה של שרה בתוכה.
ידה של שרה שוגלת את מרים בתנועות קצובות והמים לא מצליחים להתחרות ברטיבות החלקלקה של נרתיקה. שרה מוסיפה אצבע נוספת אל הראשונה, ומרים מזועזעת לגלות שהעונג שחשה עד עכשיו מתגבר ומשהו בה חושש לגלות כמה עוד יותר תוכל לסבול. שני מקורות בוערים בה עכשיו, הדגדגן והנרתיק, לשון ואצבעות והיא חשה עצמה מרחפת על קצה, יודעת ששרה זקוקה לעוד מאמץ קטן כדי להביא אותה אל שיא נוסף, אבל בינה לבינה מעדיפה לרחף בגן העדן הפרטי שלה עוד כמה רגעים.
שרה מזדקפת פתאום, מיישרת בגניחה את גבה הדואב ומחייכת. היא מתקרבת אל מרים לנשיקה וזו נענית בשמחה, וצמרמורת נוספת מבעבעת בה כאשר ידה השמאלית נחה שוב על מפשעתה. הפעם הטקטיקה של שרה שונה: היא מנשקת את מרים ומאוננת לה במהירות בידה האחת, השנייה חופנת את ישבנה. תנועותיה המהירות של שרה מטריפות את מרים, והיא חשה כאילו שיא נוסף נשאב ממנה בעודה חסרת אונים. מרגע לרגע היא חשה בתנודות מעלות אותה מעלה בלא שתוכל להתנגד גם אם רצתה, והתחושה מרגשת ומפחידה באחת.
פתע מחליקה שרה אצבע משומנת-סבון אל פי הטבעת של מרים והפלישה מאיצה במרים עוד שיא קולני, ממושך יותר מהקודם. הפעם היא נאחזת בצינור המים בעצמה כזו שלרגע שרה תוהה כמה חזק קיבע אותו צוקר אי אז, אך הצינור מחזיק מעמד. מרים נשענת עליו בעוד גופה נרעד, נחדר בפי הטבעת, נרתיקה ופה, נפתח כדי לקבל משרה כמה שתוכל לתת, שתרצה לתת.
הן נשארות עוד כמה רגעים מתחת למים, מתחבקות ומתנשפות ואחר כך מתחילות להסתבן. מרים מנסה לגעת בשרה, אבל זו דוחה בחיבה את ניסיונותיה:
"לא עכשיו, מתוקה. שתינו עייפות עכשיו. לכל עת וזמן תחת השמש.”
שתיהן יוצאות מחדר האמבטיה לבושות חלוקים. המלון ריק בסוף השבוע ולשרה אין מטלות מלבד לטפל באורחת אחת, מרים.
"חכי לי בחדר האוכל, מיד אגיש את ארוחת הערב.”
"בשום פנים ואופן, אני לא אורחת שלך.”
"לא? מה את?” מתגרה שרה ומרים מסמיקה.
"את זה נגדיר אחר כך, אם אי פעם.” היא מתעשתת לבסוף. “בינתיים אני באה אתך למטבח.”
הרוטב לפסטה כבר מוכן ויש רק לחמם אותו, אבל את האטריות צריך להרתיח. שרה מטפלת בכך בעוד מרים מכינה מגש לשתייה קרה וחמה וכאשר הן מוכנות הן הולכות לחדר האוכל ומתיישבות ליד החלון הגדול. שתיהן רעבות מאוד והדקות הראשונות של הארוחה עוברות באכילה שקטה.
"ספרי, יקירה. מה עבר עלייך בחודשים האחרונים?” שואלת שרה לאחר כמה דקות, כאשר שתיהן גומרות תוספת נוספת.
מרים מתבוננת בחלון הויטרינה הגדול. הלילה כבר ירד והוא כמעט אטום, אך מדי פעם מבליחה הלבנה ומאירה את הגבעות באור רפאים.
"המצב בבית…מוזר. שלמה מרגיש שאשתו שונה. הוא לא טיפש.”
"שונה?”
"למראית עין אני חושקת בו יותר. מפתה אותו. מתלבשת בגדים תחתונים יפים.” אומרת מרים ושרה לא יכולה שלא לחוש בגל ריגוש עובר בה כאשר היא נזכרת במחזה עליו הציצה בחדר האוכל הזה ממש, לפני כמה שבועות. “אבל נדמה לי שהוא חש שזו רק הצגה. אולי בגלל זה הוא דרש להגיע כאן, לוודא שאין כאן איזה גבר מתחבא. בלילות אני שוכבת וחושבת עלייך. עלייך עם נשים אחרות. על נשים בכלל.” היא מוסיפה בקול אדיש, טעון.
"אני עושה הכל כדי לרצות אותו, כדי שאוכל להגיע לכאן.” היא אומרת ומתבוננת בשרה בעיניים מלאות, ופיה מתעקם מעט.
"כולל ילד נוסף.” אומרת שרה בשקט.
"כולל ילד נוסף. כשיצאתי מכאן אחרי הביקור הראשון שלי, גמלה בלבי החלטה שלא עוד. ארבעה ילדים זה אולי מעט מדי אבל כל ילד קושר אותי אליו עוד יותר. אבל לאט לאט הבנתי שאם אני רוצה לשמור על ה'הסדר' שלנו אני אצטרך לרצות אותו ביותר מאשר תשמישי מיטה. אחרי ש'השתניתי' הוא שמח כל כך, שאמר שהוא רוצה עוד ילד מיד. אם תצא בת, הוא רוצה לקרוא לה 'תקווה'” היא אומרת במרירות.
שרה מושיטה לה יד ומרים לוקחת אותה וממשיכה לדבר.
"עכשיו, כאשר אני בהריון, יש לי לגיטימציה להוריד מעט את תדירות ה…את יודעת. אין לזה תמיכה הלכתית, אבל אני אומרת לו שהדבר מפריע לי ולמען האמת נדמה לי שגם הוא נרתע מעט מהבטן…מהשינוי. אז בכך יש ברכה. הילדים שמחים שאבא ואימא לא רבים יותר, שלמה קיבל את האישה המושלמת בין הסדינים ואפילו אני שיפרתי מעט את מצבי. כולם מנצחים.” היא מסכמת בשוויון נפש ועיניים משקרות.
שתיהן משתתקות, מבטיהן נעוצים בחלון הגדול, ורק ידיהן אוחזות זו בזו, שומרות זו על זו שלא תאבדנה.
"את חושבת לפעמים על היושב במרומים?” שואלת מרים מבלי להביט בה. “האם אכפת לו מהמעשים שלנו?”
"מעשי…אישה באישה?”
"לא, בכלל.” אומרת מרים ושרה מתבוננת בה בזהירות.
"אין לי ספק שכן.” אומרת שרה. “הוא הכל יכול, בורא העולמות, המחזיר נשמות. רופא כל בשר ומפליא לעשות. אין לי ספק שהוא דואג לכולנו. גם אם נסתרות דרכיו לפעמים."
"לפעמים אני לא יודעת. לפעמים אני כל כך עצובה. כל כך אבודה. אם לא היו הילדים, כבר מזמן הייתי מתגרשת משלמה, אבל הילדים, אני אוהבת אותם כל כך. זמן מה חשבתי שאתגרש ממנו אחרי שהקטנים יהיו בני מצווה, רק עוד אחת עשרה שנים, אבל הנה התברכתי שוב, והמונה התאפס לו מחדש. כאילו אני לכודה במלכודת, במבוך. אני אבודה, שרה."
"את לא אבודה, כי אני אתך והוא אתך, גם אם אינך מרגישה אותו. הוא בירך אותך בילדים יפים ובריאים, בבריאות ויופי, משרה שאת אוהבת…"
"…בעל מקסים." מוסיפה מרים בסרקזם.
"גם הבעל יכול היה להיות גרוע יותר. אבינו הפגיש בינינו, אל תשכחי. הוא הראה לך מי את באמת. את חושבת שכל אחת…כמונו זוכה לדעת את זה?"
"אני מניחה שלא."
"יש לך אותי. הוא עשה המון למענך, אל תהיי כפוית תודה."
"אני לא, פשוט…הייתי שמחה אם הייתי יכולה להיות…רגילה." היא נאנחת. "כמו החברות שלי, המשפחה שלי. לאהוב את בעלי, 'ואל אישך תשוקתך' וכיוצא בזה."
"ואת חושבת שכל הנשים אוהבות את בעליהן?"
למרבה ההפתעה, המחשבה חדשה למרים.
"אף פעם לא חשבתי על כך. תמיד שיערתי שכן. נכון, החברות היו מקטרות פה ושם, חלקן אפילו הרבה, אבל תמיד הנחתי ש…את יודעת. שבסופו של דבר הם מסתדרים."
"אני חוששת שאין הדבר כך, ושגם בין זוגות רגילים יש ריחוק ורתיעה. לפעמים היא הדדית. יש גם גברים המעדיפים גברים, את יודעת. והם כן עוברים על ציווי מקראי. לפחות אנחנו לא."
מרים משתתקת, מחשבותיה נעות לאלף כיוונים שונים. תמיד חשה אומללה. בהתחלה בגלל שלא הבינה מדוע נרתעה מבעלה, אחר כך מפני שכן. אבל עכשיו, דברים משתנים. עולמה משתנה והדבר מפחיד ומעודד בעת ובעונה אחת. היא עייפה פתאום. מהנסיעה ומהספקות ומהגשם וממעשה האהבה ומהאוכל הרב.
"אפשר ללכת לישון עכשיו?" היא אומרת.
"במיטות נפרדות או במיטה שלי?" שואלת שרה ברצינות.
"אל תעליבי אותי." אומרת מרים. כעבור עשר דקות שתיהן מתכרבלות במיטתה של שרה ונרדמות.
* * *
שרה מתעוררת ראשונה וליבה מתרחב כאשר היא מוצאת את מרים בזרועותיה. רגליהן השתלבו במהלך הלילה וכעת מפשעתה של מרים נוגעת בירכה ולהפך. היא מנסה להתרחק ממרים, אבל זרועה מחבקת אותה והיא לא רוצה להעיר אותה. בתוך כמה רגעים היא חשה בעצמה מתלחלחת ומגעה הישנוני של מרים הופך בעיניה למגע ארוטי ומסעיר. את ה"מודה אני" היא אומרת בלב פועם וכוונה יתרה, חשה בדיוק החד שבכל מילה בתפילה.
"התעוררת?” שואלת אותה מרים בקול פחות מנומנם מכפי ששרה חשבה שיהיה.
"כן.” מתרגשת שרה. “חלמתי…עלייך ועל שלמה.”
"מה?”
"יש לי וידוי. כאשר הייתם כאן בפעם הקודמת…הצצתי עליכם…בחדר האוכל…”
ליבה של שרה הולם בהתרגשות והיא חשה במדורה הרטובה שבין רגליה מתגברת.
"אני יודעת.” לוחשת מרים באזנה, ולשונה מלקקת את התנוך. “ילדה רעה שכמותך…מציצה על אמא ואבא…ראיתי אותך מבעד לחלון בדלת.”
"אז למה…”
"לא הפסקתי? כי ראיתי את המבט בעינייך. נהנית להציץ עלינו?”
"כן.” מתרגשת שרה.
"נהנית לראות אותי…מוצצת לו?” היא מדגישה את המלים הגסות ומניעה את ירכה בין רגליה של שרה, מוצאת את מפשעתה שופעת ורטובה.
"כן…”
זיכרון ראשה היפה של מרים, העטוי בשביס, עולה ויורד על איברו של בעלה מסעיר את שרה והיא שוכבת פרקדן, מניחה לרעותה לעשות בה כרצונה. מרים ממשיכה לנשק ולשגול את שרה בירכה, ללקק את אוזניה וללטף את גופה. השיא של שרה מגיע במהירות אחר כך, והיא מתנשפת בשקט מפתיע אל תוך אוזנה של מרים, גופה מתקשח ונרפה חליפות.
"זה היה מהר.” מחייכת מרים בעודן מתנשפות.
"חיכיתי לך זמן רב.” אומרת שרה. היא מתכוננת לבקר שוב בין רגליה של מרים, אבל זו מקדימה אותה.
מרים ישירה יותר מכפי שהייתה שרה אמש. היא כורעת בין רגליה וחופנת את שדיה הגדולים בידיה, עומדת את משקלם.
"הם מדהימים, אבל אני שמחה שאין לי כאלה.”
"שלך יפיפיים.” אומרת שרה.
מרים לוקחת שד בידה ומכניסה את הפטמה אל פיה, מוצצת בזהירות ושרה נאנחת בשקיקה. מעודדת, מרים יונקת מעט מהפטמה ושרה נאנחת בשנית, מלטפת את ראשה. בדקות הקרובות מתנסה מרים באומנות הטיפול בשדיים, מוצצת ומלקקת, יונקת ואף נושכת מעט ובזהירות, סוחטת נאקות עונג מהאישה הגדולה. היא מוצאת עצמה מרוגשת ושולחת יד אל בין רגליה שלה, מאוננת לעצמה בעודה מענגת את שרה.
בשלב מסוים הופכת שרה לחסרת סבלנות והודפת את ראשה של מרים מטה, אל בין רגליה. מרים מחייכת אליה ומנשקת במהירות את דרכה הישר אל בין ירכיה הפשוקות של שרה ואז מניחה את ידיה מתחת לעגבותיה הנדיבות ומתחילה ללקק אותה ללא גינוני טקס או התגרויות מייסרות. שרה נאנחת בקול ואצבעותיה מתנחשות בין שיערותיה של מרים והיא נקרעת בין הדחף להתמתח ולעצום עיניים לבין הצורך לראות במו עיניה את הנס המתרחש בין ירכיה, את ראשה של מרים המענג אותה.
מרים מניחה אצבע מהוססת במפתנה של שרה ומתחילה לדחוק אותה בזהירות אל תוך רטיבותה אבל להפתעתה שרה אוחזת בידה ומרחיקה אותה. היא לא מתעקשת וממשיכה ללקק ולמצוץ את הדגדגן של שרה, לאונן לה מדי פעם, לנשק ולנשוך את ירכיה. השיא של שרה מתקרב, כבד ובלתי נמנע כגלגל הזמן והיא מניחה לגופה לגלוש על הגל במנוחה, לא דוחקת בו ולא מנסה לעצור אותו. מרים מלקקת את שפתי ערוותה של שרה והיא מתמרנת את אפה כך שיגע בדגדגן שלה וזו מתחילה לרגיש כבר את העקצוצים המבשרים על השיא מתרגשים באיבריה.
במקרה או שלא במקרה מרים מחליקה אצבע על חריץ ישבנה של שרה וזו מתפרקת מיד, נאנחת אנחות עמוקות וגרוניות, רגליה רועדות סביב מרים, מפרכסות כמעט. אגנה מרקד בחיים משל עצמו, מקפיץ עצמו מעלה אל פניה של מרים וזו ממשיכה ללקק את הערווה הרטובה, מיציה של שרה מכסים את פניה באהבה.
שתיהן משתרעות במיטה, מתנשפות ושרה מתחילה לצחקק.
"מה מצחיק?”
"לא יודעת.” מודה שרה, אבל לא מפסיקה לצחוק. “הכל, כנראה.”
צחוקה של שרה מדביק גם את מרים והיא מצטרפת גם כן ודקות ארוכות הן שוכבות במיטה, עירומות ומצחקקות זו בזרועות זו. כאשר הן נרגעות מניחה מרים את ראשה בין שדיה הגדולים של שרה וזו מלטפת את שערותיה.
"מה תרצי לעשות אחר כך?” שואלת שרה.
"למה תמיד צריך 'לעשות' משהו, גברת מנהלת מלון?” מתלוננת מרים. “את לא צריכה היום לדאוג לתכנית בידור לאורחים שלך, למה אי אפשר סתם לבטל זמן במיטה?”
"מצטערת, ככה אני רגילה לחשוב.” מתנצלת שרה. “אבל את צודקת, אפשר סתם לשכב במיטה.”
"אפשר גם סתם 'לשכב'…” מתלוצצת מרים וידה מחליקה על ירכיה של שרה.
"הו, רחמי על אישה זקנה כמוני, תני לי מנוחה…” צוחקת שרה ומתחמקת ממנה ומרים מניחה לה לעת עתה. הן שוכבות חבוקות במיטה ומתבוננות בבוקר החורפי דרך החלון הפנורמי אשר צוקר התקין בחדר השינה. יש יופי קר וחד באופן שבו קרני השמש מאירות את הגבעות, השיחים והעצים, כאילו מפזרות בקמצנות את האור הדל, האפרפר.
"אם אתגרש משלמה, הילדים כנראה יישארו אצלי.” מהרהרת מרים ולבה של שרה מנתר."אבל אם הדיינים ידעו ששתי נשים הולכות לגדל אותן, הפסיקה עלולה להשתנות.”
"להתגרש? שתי נשים?” שואלת שרה. “את לא ממהרת קצת?” היא מוסיפה בעדינות.
"אני מצטערת…לא התכוונתי ש…כלומר…” מסמיקה מרים.
"שה.” מהסה אותה שרה. “אני רעבה, רוצה לאכול? נאכל במיטה, ברשותך.”
"כן בבקשה.”
"ותרשי לי להכין ארוחת בוקר לבד בלי להסתובב לי בין הרגליים?”
"אם תרשי לי להסתובב לך בין הרגליים אחר כך…” צוחקת מרים ושרה מצטרפת אליה. “ובתנאי נוסף: שתלכי אל המטבח בעירום.”
"את מלאה תנאים היום.” מתלוננת שרה וקמה מהמיטה. בחוץ האוויר קריר יותר ופטמותיה מתכווצות ומזדקרות מעט. היא מעיפה מבט לאחור ורואה איך האישה הצעירה צופה בה בתשוקה וליבה מתרחב בהתרגשות.
היא חוזרת לאחר כמה דקות ומביאה לחמניות, גבינות, סלט, קנקן מיץ אשכוליות וחביתה. הן מברכות בקצרה על הלחם ומתנפלות על הארוחה. פעילויות הלילה והבוקר הציתו בהן רעב והמנות הגדולות מראש, מחוסלות ביעילות מרשימה. לאחר הארוחה הן מברכות שוב ושרה מניחה את המגשים על הרצפה.
"אני מרגישה אשמה, לברך כך כאשר אני עירומה במיטה, עם אישה.”
"אני מקווה שהוא יסלח לך.” מפטירה שרה וממשיכה. “בקשר למה שאמרתי קודם, בקשר לגירושין ולעזיבה של הבית. אם תתגרשי משלמה, ביתי פתוח לפניך. וגם לבי. חלילה לא התכוונתי לומר שלא אקבל אותך. רק התכוונתי לומר שאולי שווה לך לנסות למשוך את ההסדר הקיים, או לפחות לא לשלול אותו על הסף.”
"ולחכות לך פעם בשמונה שבועות?”
"יש דברים גרועים מזה.”
"כן, לשכב עם שלמה פעם בשבוע.”
"התכוונתי שישנם אנשים שאין להם מישהו לצפות לו אפילו פעם בשמונה שבועות או שמונה חודשים או בכלל.”
"הקשיבי: זה לא עוזר לי. אף פעם לא עזר לי. אף פעם לא השכלתי להתנחם בעובדה שאני יפה או חכמה מאחרות או שיש לי ילדים יפים ובריאים. העצב שלי הוא מוחלט, אינני מסוגלת להתנחם מיחסיות.”
"הממ..אז אולי אני יכולה לנחם אותך בדרכים אחרות.” מחייכת שרה חיוך זימתי ומרים מתחילה לסעור במורד בטנה.
שרה הופכת אותה על בטנה ומתיישבת על ירכיה העירומות, נזהרת שלא להכביד על בטנה התפוחה. היא מניחה את ידיה על המזרן ואז רוכנת על מרים עד שקצות פטמותיה נוגעות בעדינות בגבה, משרטטות עליהן קווי צמרמורת. מרים מגרגרת בעונג ושרה ממשיכה ללטף כך את גבה באמצעות שדיה הגדולים, מניעה אותם בעדינות מצד לצד, מחליקה את העור הקטיפתי שלהם נגד גווה של מרים.
צמרמורת מסעירה את מרים כאשר השדיים מנמיכים במורד גבה ומלטפים עכשיו את עכוזיה. שרה מניעה אותם באטיות לפנים ולאחור, מחככת אותם שוב ושוב בעכוזיה של מרים. סערה גועשת במרים כאשר שרה מפשקת את פלחי העכוז ושד כבד אחד מחליק בינהם, מתחכך בפי הטבעת שלה והיא מפנה את ראשה לאחור במבוכה.
"ששש…” אומרת שרה וחוזרת על התרגיל בפעם השנייה, הפעם מתעכבת בכוונה על החור הקטן. “יש לנו זמן מועט, והרבה מה להספיק ללמוד. את לא חייבת להסכים לכלום, אבל את חייבת לנסות הכל, בסדר?”
מרים מהנהנת ומשתרעת בשנית בלב הולם וירכיים לוהטות. שרה מפשקת שוב את לחיי עכוזה ומטפטפת טיפת רוק גדולה הישר אל החור הרגיש ומרים מתנשפת, גופה חלש מהתרגשות. עוד טיפת רוק נוחתת על פי הטבעת שלה והיא מרגישה בראשה סחרחר מריגוש, מהחידוש שבעולם הזר והמופלא אליו פסעה.
שרה רוכנת עכשיו באטיות אל בין פלחי עכוזה החיוורים של מרים ולשונה מוצאת את החור הקטן שבמרכזן וצמרמורת מבזיקה בגופה של מרים. היא מתחילה ללקק בשקיקה את העיגול השרירי ואצבעותיה מתגנבות לקדמת מפשעתה של מרים, מעסות את הדגדגן מלפנים. שני מוקדי עונג בוערים כעת במרים, מלפנים ומאחור, בערוותה ובין פלחי העכוז שלה והיא גונחת בקול, אצבעותיה מאגרפות ופוכרות בשמיכה. לשונה של שרה מבקיעה את הדרך מעבר לשער הקטן של מרים והחדירה הרטובה לאחוריה ביחד עם ההרעדות המהירות של דגדגנה מטריפים את מרים ומביאים אותה לגובה חדש. צווחות גבוהות ונהמות גרוניות בוקעות מפיה כאשר שרה משתמשת בלשונה כדי לשגול אותה, חודרת לעומק ישבנה בלשון רטובה ונסוגה ממנו בתנועות מהירות והפיצוץ שבין ירכיה כמעט מסמא אותה, מתפשט מבין רגליה אל כל גופה בסדרת גלי הלם ארוכה.
מרים קורסת אל המיטה בהתנשפות ארוכה ושרה נשכבת מעליה לחיה נחה על לחיה ושתיהן מתנשפות יחדיו במשך כמה רגעים.
"אף פעם לא חשבתי שאפשר…”
"ליהנות כך…מאחור?”
"כן.”
"זה אחד האזורים הרגישים ביותר בגוף.”
"אבל…מלוכלך שם, לא?”
"העולם מלוכלך.” אומרת שרה. “אבל לא בכדי אנחנו מברכים 'נקבים נקבים, חלולים חלולים'.נהנית?”
מרים מהנהנת ושרידי צניעותה מסמיקים.
"סוף שבוע אחד בשמונה שבועות זה מעט, אז אני קצת 'רצה' אתך, מראה לך קצת מכל דבר. אחר כך תחליטי מה נעים לך ומה פחות.”
מרים מהנהנת ומודה:
"זה…היה נעים לי.”
"הגברים שאוהבים גברים, ה'הומוסקסואלים', עושים את זה הרבה.” מסבירה שרה.
"כלומר…איך…הם…”
"מחדירים את האיבר שלהם לשם, כן. זה בדיוק מעשה הסדום שאסור על פי התורה.”
מרים מהרהרת בכך ומוצאת עצמה מתרגשת. שוב היא מרגישה כמי שנכנסה לפרדס ומצאה בו עולם חדש, עשיר ומופלא בו יש הפתעות מוזרות אך מסעירות מאחורי כל פינה.
"זה לא כואב להם?” היא שואלת בסקרנות. “הרי אין להם…נוזלים שמה.”
"שמן. חמאה…”
"חמאה?” צוחקת מרים. “הרי זו בעיית כשרות חמורה…”
"אז יש גם מרגרינה. וזלין. יש אפילו נוזלי סיכוך מיוחדים.”
"נוזלי סיכוך מיוחדים?” מצחקקת מרים מתחתיה. ”למה צריך נוזלים מיוחדים?”
"הם נשארים זמן רב ולא נספגים בעור ונעלמים.”
"אנחנו צריכות לנסות נוזל כזה…” אומרת מרים.
"שוב את חשקנית?” מתלוננת שרה. “אם הייתי יודעת שאת כזו לילית, לא הייתי פותחת לך את הדלת מלכתחילה.”
"עכשיו כבר מאוחר מדי…” מגחכת מרים ומחליקה את ידה מאחורי גבה כך שכף ידה נחה על מפשעתה של שרה, וזו נאנחת ברכות כאשר מרים מתחילה לאונן לה מתחתיה.
את השעות הבאות הן מבלות במיטה. מדברות, סתם שותקות ומסתכלות בחלון הגדול, מתלטפות או מתעלסות לסירוגין עד שמגיעה השקיעה. אז הן מתלבשות בחלוקי בית ומכינות ארוחת ליל שבת לא מושקעת במיוחד, אותה הן מביאות למיטה.
"מותר לערוך קידוש במיטה?” תוהה מרים בקול.
"בתנאי שלא מפזרים פירורי חלה במיטתה של בעלת הבית.” פוסקת שרה.
"אם אכן יתפזרו פירורים, אני מבטיחה ללקק את כולם.” מתחייבת מרים.
"רעיון מצוין.” אומרת שרה. היא בוצעת חלה ומפזרת את הפירורים במכוון במחשוף הנדיב של חלוק הבית שלה. “את כולם, כן?”
* * *
במהלך שעות הבוקר המאוחרות של שבת הן יוצאות לבסוף מהמיטה. החדר מלא במגשים ועליהם כלי אוכל ושאריות מזון ובניגוד להבטחותיה וניסיונותיה הכנים של מרים, המיטה מלאה בפירורים וכתמים שונים. בארוחת הבוקר מרחה מרים את ירכיה של שרה בדבש וליקקה את רובו, מעניקה לה סדרת שיאים קולניים במיוחד לאחר שהתגברה על הביישנות מהחור השני, הקטן יותר. שרה גם מגלה לה את התנוחה הקרויה '69' ומרים מתאהבת בה מיד, ביכולת שלה לענג ולהתענג בעת ובעונה אחת.
אחר כך, לאחר שכנועים ממושכים (“אבל יהיה לי קר!”) מצליחה שרה לשכנע את מרים להתרחץ אתה בג'קוזי החשוף אל העמק. מרים מתפשטת במהירות ואחר כך מזנקת אל המים החמימים אך מתאהבת במהירות בניגוד המשגע של הצינה בחוץ והחמימות בפנים. מפאת הריונה של מרים הן לא מפעילות את הסילונים ובשעות הקרובות הן שותות יין, מפטפטות, מתעלסות, שותקות בעודן חבוקות ושותות עוד יין עד הצהריים.
את ארוחת הצהריים, מרים התעקשה מראש על הטבית של שרה, הן אוכלות בחדר האוכל.
"גם אם לא הייתי…את יודעת…” מרים לא מצליחה להגיד את המילה, אבל שרה מבינה. “עדיין הייתי מתאהבת בך בזכות הטבית הזה.”
שרה מחייכת תוהה בינה לבינה לגבי השימוש של מרים במילה 'מתאהבת'. כמו קוראת את מחשבותיה, מרים מוסיפה:
"כנראה שאני אוהבת אותך.”
שתיהן משתתקות אחר כך, ושרה נאנחת.
"בואי אלי.” היא אומרת ומרים קמה ממקומה ומתיישבת בחיקה. היא מניחה את ראשה על כתפה של שרה, וזו מלטפת את שערות ראשה.
"גם אני אוהבת אותך.” אומרת שרה. “אני לא יודעת לאן אנחנו הולכות, אבל אני אלווה אותך לשם. תמיד.”
"תודה.”
"אני והטבית.”
* * *
החושך כבר יורד כאשר שרה מקפיצה אותה לתחנת האוטובוס ומרים שמחה על כך, מפני שהוא מאפשר להם להתחבק במכונית מבלי שיבחינו בהן. יש מועקה בחלל המכונית, עצב של פרידה וחשש מפני צפונות העתיד, אבל אצבעות ידיהן משולבות בכוח, מבהירות לשתיהן שהקשר בינהן חזק יותר מסתם תשוקה אסורה.
האוטובוס מגיח מהחושך כמו מפלצת קדמונית ופנסיו מציפים באור את רחבת הישוב. מרים ממהרת לנשק לשרה נשיקה חטופה על לחיה ואז יוצאת מהרכב.
"תתקשרי אלי!” דורשת שרה.
"עוד הערב.”
מרים משלמת לנהג ומתיישבת בכיסא בחלקו האחורי של האוטובוס. כאשר זה מתחיל לנסוע היא מנופפת למכוניתה של שרה, לא יודעת אם היא יכולה לראות אותה או לא.
היא עומדת להתחיל שלב חדש בחייה עם שלמה, שלב של שקרים והעמדות פנים, אבל אולי השלב הזה אינו חדש אלא נמשך מאז ביקורה הראשון במלון. אולי התחיל בכלל מאז שנישאה לו. הם יכולים להתגרש, כמובן, אבל כרגע אינה רוצה לעשות זאת. לא עכשיו, היא נאנחת ומלטפת את בטנה ואת העובר המנמנם בה. שלמה רוצה לקרוא לה תקווה אם תצא בת. לא תזיק להם מעט תקווה. אולי עכשיו, כאשר היא יודעת מה היא, תלמד לאהוב את שלמה בצורה מסוימת, גם אם לא באופן מלא. אולי לא.
עוד ליטוף על הבטן מחזיר אותה לדאגות הרגילות של אם הרה. רק שההיריון יהיה כשורה ושהילד או הילדה יהיו בריאים. עד עכשיו כל ילדיה בריאים, ברוך השם, וגם היא ושלמה. וגם פרנסה יש לשניהם. ויש לה אהבה, גם אם מוזרה ועצובה קצת. עד עכשיו חשבה שהיא אינה מסוגלת להתנחם מיחסיות, אבל אולי תתחיל לנסות.

5 thoughts on “אל תעירו ואל תעוררו – חלק ג’”

  1. כתוב נפלא כתמיד. דווקא משום כך:
    לא סביר שזוג דתי, אפילו מסורתי בלבד, שלא לדבר על חרדי, יצא בשבת בבוקר לטיול רגלי. הם אמורים להיות בבית כנסת, וכלל לא יגיעו למלון שאין בו כזה. מהצד השני, לא סביר שמלון הפונה לאורחים דתיים, לא יארגן משהו דומה לפחות לבית כנסת.
    צרימה מיותרת. קל לתיקון.
    יש גם מעקשי שפה. "ברי מצוה" אולי ניתן לתירןץ כלשון דיבור, למרות שהדוברת מתנסחת בדרך כלל בעברית תקנית. אבל עיניים משקרות, מפי המספר, מתפרש לא נכון, אלא אם זו בדיוק הכוונה.
    עניינים שוליים, כמובן. אבל בסיפור מושלם הם מפריעים.

  2. דני דתיים כן יוצאים לטייל ברגל בשבת
    אבל מקלחת בשבת ועוד גקוזי???
    ולפי ידיעתי אין בעיה הלכתית באהבת נשים בשונה מגברים..

  3. אני מבין שהחניוקים בדקו בציציות ומצאו שומו שמים בעיות הילכתיות. טיפשי.
    כתוב היטב תאווה לקורא השפוי. אשמח לקרוא עוד.

  4. אני נאלץ להתערב בשיח המטופש הזה ולומר את ההלכה כפשוטה: מותר לטייל בשבת!
    מותר אפילו להתקלח בשבת. וכן גם להיכנס לג'קוזי אם הוא הופעל מראש.
    סיפור מ-ע=ו=ל=ה!!!
    ומי שרוצה ללמוד את הילכות שבת ,(ובעיקר "עונג שבת"),מוזמן… 😀

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *