מפגש מחודש

מפגש מחודש
שלומי עומד על המרפסת ומסתכל על העמק שמתחתיו. בשעת אחר הצהריים נדמה היה שתרדמה נפלה על הגבעות העגולות של הוליווד וגם בבתים המפוארים שמנקדים את העמק נראית מעט מאוד תנועה. בתוך שעות אחדות השקט ישבר ובכמה מהאחוזות יתחילו מסיבות, קבלות פנים ואולי אפילו אורגיה או שתיים, אבל עכשיו משלו השלווה והצללים בעמק.
נקישות עקב נשמעות מאחוריו, אבל שלומי לא מסתובב, מניח לה להתקרב אליו.
פריצתה אל תוך חייו הייתה פתאומית ומזעזעת. תמיד ידע שאימא עזבה אותו ואת אבא, אבל הוא אהב את אביו ולמרות שזה אמר לו "לעשות מה שהוא ימצא לנכון" כאשר רמז שאולי ינסה להתחקות על עקבות אימו, הרגיש שלומי שהוא ייעלב לו. אף פעם לא הבין מדוע הרגיש כך אביו, אבל כאשר ניסה לגשש מספר פעמים נתקל בשפתיים קפוצות ועיניים לחות עד שהחליט לרדת מהעניין: ממילא הייתה לו אימא מאז שזכר את עצמו. אימא-רותי הייתה אימא חמה ואוהבת ואהבה אותו כאילו היה בנה שלה. אחים נוספים לא היו לו מפני שהייתה עקרה.
אביו נפטר מהתקף לב בגיל הצעיר יחסית של חמישים ושלוש לפני שלושה חודשים. בעיתוי מוזר, בדיוק ב'שלושים' הגיעה שיחת הטלפון מארה"ב. למרות שהדחף הראשוני שלו היה לסרב, הייתה זו דווקא אימא-רותי שדחפה אותו לקבל את כרטיס הטיסה ולנסוע. תמיד הייתה אישה פרקטית והיא ידעה שהדחף לפגוש את אמו הביולוגית יתעורר מתי שהוא, ועכשיו, כאשר כרטיס הטיסה הוצע בחינם, היה זמן מצוין לכך. היא הבטיחה לשלומי שתסתדר בעסק לבד (מ-ק-ס-י-מ-ו-ם אחותה תעזור לה, הרגיעה את חששותיו).
יד מונחת בעדינות על כתפו.
“דיד יו מייק אפ יור מיינד?”
“דברי עברית.” אומר שלומי במהירות. הוא מסתדר בסדר עם אנגלית, אבל יש משהו מרגיז בלדבר עם ישראלית לשעבר באנגלית.
“החלטת מה ברצונך…מה אתה רוצה לעשות?” היא מחפשת את המלים.
שלומי מסתובב אליה ולבו שוב מחסיר פעימה. אין ספק שהדמיון בינהם קיים. השפה התחתונה המשורבבת מעט. האף הדק. הלחיים המלאות. רק שהעיניים שלה כחולות והוא קיבל את עיניו השחורות של אביו, ואת הגבות העבותות שלו.
מכל הנשים שאמו יכולה הייתה להיות, היא הייתה ניומי רובינס. שחקנית הקולנוע ניומי רובינס.
האם היה בו משהו שידע זאת כאשר תלה את הפוסטרים שלה על קירות החדר שלו בגיל 14? הוא נכנס אז למלחמה איומה עם אביו שהורה לו להסיר אותם, אבל רק עכשיו הבין למה הוא התעקש. אז חשב שאבא סתם זקן ושמרן. הוא הסיר את הפוסטרים אבל החל לאסוף את קלטות הוידאו של סרטיה, או שסתם היה צופה בהם שוב ושוב בקולנוע. כמה פעמים, חשב במבוכה אתמול בלילה, אונן במחשבה עליה? בבגדים קרועים וחושפניים, נמלטים משודדי הים ב"הניצולים"? סצינת הסקס הבלתי נשכחת על הגלשן ב"קיץ בחוף וניס"?
מכל הנשים בעולם, ניומי רובינס היא אימא שלו.
“לא.” הוא עונה.
“מה פירוש 'לא'? לא החלטת או שלא תבוא לג'אנקט?”
“'לא' זה 'לא'.” הוא אומר, חש בכעס זר ממלא אותו.
“אבל למה?” היא מתפלאת. “איט קוד בי פאן.”
“תדברי בעברית, קיבינימט.” הוא כבר כועס.
“זה יכול להיות מאוד…הממ…” היא מתאמצת לחפש את המילה האבודה. “יו נו…פאן". היא מתייאשת לבסוף.
“תסבירי לי שוב מה זה הג'אנק הזה.”
“ג'אנקט. איטס לייק…זה כומו שבאים הרבה…עיתונאים…ואז הם שואלים שאלות על הסרט…ומראיינים אותי ואת ג'וש…”
“סבבה, אבל בשביל מה את צריכה אותי שם?”
“איי אולרדי…כבר אמרתי לך אתמול.” היא מתלוננת. “המובי…הסרט זה על בן שמחפש את אימא שלו אחרי המלחמה…דונט יו גט איט? אתה לא רואה איזה…איזה…דבר מצוין זה שגם לי יש ילד שחיפש אותי?”
“אני לא חיפשתי אותך.” מתרגז שלומי פתאום. “ואם זה היה תלוי בי, הייתי יכול להמשיך לחיות בלי לפגוש אותך.”
הוא מתרחק ממנה מספר צעדים ומפנה אליה את גבו, מתנשף מעט ומנסה להסדיר את נשימתו. היא נשארת מאחוריו ולא מתקרבת וכך הם נשארים כמה דקות בשקט, מניחים לערב לעטוף אותם לאיטו.
את השלווה מפר ג'וש, המנג'ר הנוכחי של אמו. הוא נכנס אל המרפסת וניגש אל ניומי. הם מתחילים שיחה בטונים מהוסים, אך העניינים בינהם מתלהטים עד שהם כמעט מגיעים לצעקות. משום מה, מבין שלומי, שניהם סבורים שהוא "חייב" להיות באותה מסיבת עיתונאים. משהו שקשור ליחצנות של הסרט ולחובות שלה.
“אם הסרט הזה הלך,” אומר ג'וש בקול רם באנגלית. ”אז הקריירה שלך גמורה. מתה. את מבינה? יש לך הזדמנות אחת לעבור מבימבו לשחקנית אמיתית. רק אחת. הוא חייב להיות שם.”
את התשובה שלה הוא לא שומע, אבל כנראה שהיא מרגיעה במשהו את ג'וש כי הוא משתתק.
אמו חוצה את המרחק בינהם, מעכסת בעדינות.
“סלח לנו בבקשה.” היא אומרת. “המצב שלי מעט…לחוץ.”
שלומי מושך בכתפיו.
“אני מקווה שעוד לא החלטת…?” היא מחייכת ושמש מפציעה פתאום מבין שיניה הצחורות של ניומי רובינס, ממיסה את שלומי באחת.
“יש לנו…הזמנה…ל'דיורמה'. מסעדה ארמנית מצוינת, לא רחוק מכאן. אולי תבוא עמנו?” היא זוקפת גבה, החיוך עדיין זורח על שפתיה.
שלומי מוצא עצמו מהנהן מבלי לחשוב כמעט.
ה'דיורמה' היא מסעדה קטנה בעלת סממנים אותנטיים מובהקים, אך לשלומי אין מושג אם הם אכן ארמניים. ג'וש מתקרב אל המארח ושלומי פוער את עיניו לנוכח התקשורת בינהם, המילולית והגופנית גם יחד. ג'וש לא מהסס לגעת במארח, לפרוע את שיערו ולשמור על מרחק דיבור קצר בהרבה מהמקובל בין אנשים זרים, במיוחד אם הם גברים.
“הוא הומו.” מפטירה ניומי למראה הפתעתו הברורה של בנה.
אמו לבושה בשמלה שחורה ועוצרת נשימה, חושפת כתפיים צרות ושזופות ומחשוף נדיב ובעלת שסע אשר דרכו מבליחה מדי צעד רגל ארוכה ושזופה. כאשר ראה אותה לראשונה לבושה כך, לפני היציאה מן הבית לפני ארבעים וחמש דקות, התגובה הראשונית שלו הייתה זקפה מביכה והוא נאלץ לנזוף בעצמו ולהזכיר לעצמו כי היא אמו. על אף ארבעים וחמש שנותיה היא נראית צעירה בעשר שנים לפחות והוא מניח שבעזרת איפור ותאורה מקצועיים היא עדיין יכולה לעשות תפקידים בקולנוע של בת עשרים-ו.
“הצלחתי להוסיף גם לך מקום בשולחן.” מחייך ג'וש כאשר הוא חוזר אליהם.
"מכר שלך?” שואלת ניומי ולשלומי נדמה כי זוויות פיה מתעקלות מעט. אם זה לעג, בוז, או משהו אחר, הוא לא יודע.
“עוד לא.” מחייך אליה בחזרה ג'וש, וגם החיוך שלו אינו טהור. “אבל הלילה עוד צעיר.”
השולחן שלהם נמצא באזור מבודד יחסית במסעדה. דממה מביכה משתררת לאחר שאוזל מלאי הסמול טוק של אמו וכולם אסירי תודה כאשר המלצר מגיע ומפזר על השולחן מינים שונים של קופתה כמתאבנים. יין מובא אל השולחן ושלומי חורג ממנהגו ושותה גם הוא, אף כי בדרך כלל הוא לא מסתדר טוב עם אלכוהול. לאחר שאכל ושתה מעט, שלומי נינוח יותר והוא מתחיל לשאול את אמו שאלות. על היכרותה עם אביו, על נסיבות עזיבתה את הארץ ועל הקריירה שלה בהוליווד.
היא הייתה מלצרית במסעדה כאשר רוברט רובינס, אז מפיק הוליוודי ענק, נכנס למסעדה כאשר היה בחופשה פרטית בארץ הקודש. חודש דחתה את הצעותיו אבל הוא היה עיקש והסכומים שהציע לה היו דמיוניים. בהתחלה סוכם שתיסע לארצות הברית לכמה חודשים ואז תחזור, אבל ההצלחה נחתה עליה באופן מיידי. החודשים התארכו לשנתיים והעבודה לא הפסיקה. בנוסף לחץ עליה רובינס, שהתגרש למענה מאשתו, לזנוח את משפחתה הרחוקה ולהתחיל חיים חדשים באמריקה.
“אני…לא רציתי.” אומרת ניומי בפרצוף חתום. “אבל לא הייתה לי ברירה. עורך דין בישראל ניהל את כל העניינים, אבא שלך קיבל…סכום כסף…והתגרשנו.”
“אבל הסיפור לא נגמר עם רוברט רובינס, הא?” מעיר ג'וש ומחייך חיוך עקום.
ניומי שותקת וסוקרת את המסעדה, וג'וש ממשיך.
“רובינס הסתבך. סמים, הלוואות, מאפיה. המסלול הרגיל. ביום שהוא נכנס לכלא על מעילה בכספי האולפן, אימא שלך כבר הייתה אצל עורך דין. שבועיים אחרי זה רובינס מצא את עצמו גם בלי כסף וגם בלי אישה.”
“הייתי צריכה לשרוד.” אומרת ניומי ביבושת, מבטה מרוחק.
“לשרוד את יודעת, זה בטוח.” אומר ג'וש באותו חיוך עקום וסרקסטי, אך ניומי לא עונה ומבטה סוקר את המסעדה.
סקרנותו של שלומי מתעוררת.
“למה הוא מתכוון?” הוא שואל את אמו.
“סתם מקשקש." היא פוטרת אותו. "אתה תגיע לג'אנקט מחר?”
“אולי. למה ג'וש אמר קודם שאת גמורה עם הג'אנקט לא יצליח?”
“כי ג'וש אוהב לקשקש ולבלבל את המוח לאנשים.”
“מה אומר לך המספר 7.2?” שואל אותה גו'ש והיא חושקת את לסתותיה.
“שאני אספר לו?”
ניומי מושכת בכתפה, אדישה לכאורה.
“7.2 זה מספר המיליונים שאימא שלך חייבת לבנקים ולעוד דמויות מפוקפקות כאן בסביבה. וזה לפני משכנתא שנייה שהיא לקחה על הבית.”
“ועדיין…מה זה קשור לג'אנקט?” מקשה שלומי.
“הסרט האחרון שלה זו הפקה שלה. הכסף שלה, לא של אולפן. אם היא לא מחזירה אותו…היא בבעיה קשה. מאוד.”
“ו..?”
“ובינתיים לאף אחד לא אכפת מהסרט הזה. אנחנו לא מצליחים ליצר באז. כלום. ואימא שלך כבר רואה איך כל החלום ההוליוודי שלה מתרסק. ואז בא לה הרעיון המדהים: היא נזכרה שיש לה בן בארץ הקודש. הנה דרך מצוינת לייצר באז. אז עד עכשיו הכל הלך מצוין: אתה באת, אתה חתיך, אתה לא נראה כמו מפגר מושלם, אפילו האנגלית שלך בסדר. אבל עכשיו אתה פתאום עושה קולות מוזרים של 'לא רוצה להשתתף' ואין לה מה לעשות, נכון?”
“ג'וש, תסתום.” היא אומרת, אבל זה מתעלם ממנה.
“היא לא יכולה לקנות אותך, כי אין לה כסף, והיא לא יכולה לפתוח את הרגליים הארוכות האלה כמו שהיא עשתה בשביל כל שמוק שהיא הייתה יכולה להשתמש בו כי אתה הבן שלה, נכון?”
ניומי לא עונה.
“את לא יכולה, נכון?” מתעקש ג'וש. "לא עם הבן שלך?”
מבטה של ניומי סוקר לרגע את בנה. המבט מהיר ואורכו לא יותר מרף עין, אבל שלומי חש בדופק שלו מתגבר לרגע.
נקניקיות סוג'וק עשויות בשר עם גבינה ועגבניות, מובאות לשולחן ושלושתם מסתערים על המזון. במשך דקות ארוכות אף מילה לא נאמרת והצלילים היחידים הנשמעים מהשולחן הם אלו של צלצול כלי אוכל ופכפוך היין הכוסות. עד שהם גומרים את האוכל, בקבוק היין נגמר וניומי מזמינה בקבוק נוסף.
“הייתי מעריץ שלך, את יודעת?” אומר שלומי פתאום. “אבא שנא את זה, רק עכשיו אני מבין למה, אבל מכל השחקניות והזמרות בעולם, דווקא עלייך נדלקתי. מוזר, לא?”
“בן כמה היית?” שואל ג'וש.
“בן ארבע עשרה.”
“באיזו שנה?”
“תשעים וארבע.”
“אה…” מחייך ג'וש חיוך מלא ידעני. “'סוף שבוע שחור' יצא בתשעים וארבע…הסצינה במסעדה…”
“ג'וש, די.” דורשת ניומי, אבל הוא מתעלם ממנה.
“בתשעים וארבע אימא שלך כבר הייתה מספיק חזקה בשביל להחליט שהיא לא רוצה להתרוצץ עירומה על המסך, אבל חכמה בשביל לדעת שהקהל רצה ממנה סקס סקס סקס. אז היא דחתה תסריט ועוד תסריט, עד שהגיע סטיבן קרואו, הבמאי. הוא הבין את הבעיה שלה, והיה לו את הפתרון המושלם…”
“ג'וש די.”
“…כל מה שהצופה רואה זה את הרגליים של אימא שלך מתחת לשולחן ואת הפרצוף של רוב לאו מקבל את את המציצה הכי טובה בחיים שלו. בלי ציצי, בלי תחת, אבל זה הספיק, לא?”
שלומי מהנהן מוכנית ואז מסמיק.
“אבל יש עוד סוד קטן בקשר לסצינה הזאת שאתה לא יודע…”
“ג'וש, די!” רושפת ניומי וג'וש משתתק.
“למה? זה דווקא נשמע מעניין.” אומר שלומי, מזדקף בכיסאו.
“זה בולשיט.”
"לא זה לא.” מתעקש ג'וש.
“זה כן. זה סתם אגדות מסריחות ש…”
“אני רוצה לשמוע.” פוסק שלומי ומלקק את שפתיו.
“רוב לאו באמת קיבל את המציצה הכי טובה שלו, מתחת לשולחן, על הסט של 'סוף שבוע שחור'. אתה מבין? הוא היה אז חזק בסיינטולוגיה ולא רצה לעשות את הסרט. אימא הבטיחה לו משהו שהוא לא ישכח אם יעשה איתה את הסרט וכנראה שהוא באמת לא שכח.”
“זה נכון?” שואל שלומי את אימו.
“מה עם הג'אנקט?”
“זה נכון?” הוא מתעקש.
“אתה צריך להבין…לא היו לי קשרים כמו לכל האנגלוסקסיות המסריחות האלה שמסביב…כמה טובה שאני לא אהיה, תמיד יבוא איזה מפיק מאניק ויגיד שיש לי מבטא או שאני זקנה מדי או משהו. אני עושה מה שאני צריכה בשביל לשרוד.”
“אז זה נכון?”
“כן, זה נכון.” היא מפטירה לבסוף.
“וואו.” אומר שלומי. הריחוף העדין של היין מוסיף עוד ממד לסצנה המוזרה הזו, ממד סוריאליסטי ותלוש.
“אז היית בן ארבע עשרה כשהסרט יצא?” שואל ג'וש.
שלומי מהנהן.
“צפית בו בקולנוע?”
“כן."
“וגם בבית?”
“כן.”
"בוידאו?”
“כן.”
“לבד?”
“לפעמים…כן…”
“והיית…” ג'וש מחווה תנועת אוננות קצרה.
שלומי מהסס ומסתכל על אמו. היא מנסה לעטות אדישות, אבל נדמה לו שיש שמץ של סקרנות בעיניה.
“אל תענה על זה. ג'וש הוא סתם הומו סוטה ודפוק.” היא אומרת בקול נמוך.
שלומי מהנהן. הריחוף העדין שהוא נמצא בו משחרר את חרצובות לשונו והוא אומר:
“כן. הייתי מאונן בסרט הזה.”
ג'וש מוחא כפיים ומגחך אבל שלומי רק מתקשה שוב כאשר הוא נזכר בזוג נעליה של התובעת המחוזית מתחת לשולחן נעות בתנועות קצובות ומתואמות לפניו המתעווים של ראש העיר המושחת. שלושים ושש דקות מתחילת הקלטת, הוא נזכר פתאום. היה לו פתק קטן שעליו הוא רשם עבור כל סרט איפה הקטעים ה"טובים". ג'וש כאילו קורא את מחשבותיו.
“איזה עוד סרטים שלה אהבת לראות…לבד?”
“ג'וש, די…” ניומי מתחילה שוב לומר, אבל שלומי מתעלם ממנה.
“'המעודדת'." אומר שלומי ומתקשה.
“אאוץ'!” אומר ג'וש. “הסצינה בחדר ההלבשה? אחרי שהם זוכים באליפות?”
“שלא תעיז!” נוהמת ניומי, אבל ג'וש ממשיך.
“הסצינה שאתה רואה בסרט מבוימת וממש קצרה, אבל ריי דרגון רצה שהם יעשו את זה באמת…והוא היה אז השחקן הכי לוהט ב NBA אז אמא שלך שהחליטה שיש לה אינטרס שיראו אותם קצת ביחד. לריי לא היה אכפת לצאת איתה קצת, אבל הוא התעקש לשחזר את הסצינה מהסרט, כי הוא אמר שאף פעם לא יצא לו לזיין בחדר ההלבשה, בגלל כל האבטחה באצטדיונים. אז אחרי שנגמרו הצילומים היא, ריי ועוד כמה מהכושים המדהימים שהיו שם, חלקם, אגב באמת שחקני NBA, 'שיחזרו' את הסצינה של חדר ההלבשה עד אמצע הלילה.”
“שטויות.” רושפת ניומי בפנים סמוקים. “חתיכת הומו שקרן.”
“את שוכחת אולי שהומו הזה היה לידך, על ארבע, מקבל חתיכת נקניק שחור וגדול לתוך התחת הקטן והלבן שלו בדיוק כמוך, יקירתי.”
“שקרן.” ממלמלת ניומי.
הזין של שלומי קשה כמו מטיל פלדה ופניו לוהטים. הוא מרגיש כאילו הוא צופה בסצנה מרחוק ואינו מעורב.
“זה היה כיף. איזה עוד סרטים של אמא שלך אתה זוכר?”
“הממ…בוא נראה…'קיץ בחוף וניס'…”
“הסצינה על הגלשן.” אומר ג'וש.
“כן.” אומר שלומי במבט חלומי. המצלמה הייתה מרוחקת, אבל קל היה לראות את ניומי שוכבת על בטנה ונאחזת בגלשן ואת אלקס קרצ'ב גוהר עליה מאחור, אגנו נע בתנועות קצובות.
“גם שם את..?” שלומי מתגבר על המבוכה.
“לא.” היא מסתכלת על נקודה לא קיימת מאחור. “היינו עסוקים לא לטבוע. הגלשן המחורבן הזה התהפך כל שלוש שניות בערך.”
ג'וש ושלומי צוחקים וניומי מחייכת.
"למה אף אחד לא מזכיר את 'כשיבוא האביב'?” היא מתלוננת במרירות. “חולת סרטן זה לא מספיק סקסי בשבילכם? ומה עם 'על אבות ובנים'? ומה עם שתי מועמדויות ל'גלובוס הזהב'”?
“מעניין איך היא זכתה בהן…” לוחש ג'וש בקול מבודח ושלומי פורץ בצחוק לקול מחאותיה של ניומי הצווחת במחאה משועשעת.
“אתם איומים…” היא מוחה. “איומים.”
האור ברחבת הריקודים מתעמעם ומוזיקת ריקודים שקטה ניגרת מרמקולים משובחים, חבויים היטב.
“אז…אתה בא לג'אנקט?” היא שואלת כאשר האווירה סביב השולחן מתרככת, עיניה ננעצות בו בדריכות.
שלומי שוקל את הסוגיה ומוצא את התנגדותו הקודמת ילדותית וקטנונית. מה שהיה, היה, הוא צריך להרפות. לסלוח. היא הייתה צעירה אז…ועברו הרבה שנים. אין טעם להיאחז בשנאה ובכעס. אימא-רותי תמיד אמרה ששנאה זה כמו תולעת שמכרסמת ומכרסמת ויכולה להפיל גם את העץ הכי חזק ביער.
ניומי ממשיכה להמתין למוצא פיו. מבלי להסיר ממנו את עיניה, היא מסיטה קווצת שערות דמיונית ממצחה ומלקקת את שפתיה בהיסח הדעת.
לרגע נשבר האור משפתיה הרכות והחושניות ותחושה זרה-מוכרת צץ בו, משנה את הרגע מהקצה אל הקצה. איברו נרעד במכנסיו ונורת אזהרה עמומה נדלקת באחורי תודעתו.
“אולי נרקוד?” הוא מציע לה, ומבלי לחכות לתשובה, קם מכיסאו.
אימו מתבוננת בו בסקרנות וחשדנות לרגע, אבל קמה אף היא ומלווה אותו אל רחבת הריקודים. הרחבה ריקה כאשר הם עולים עליה ומיקומה בפינת המסעדה מעניק להם פרטיות מסוימת. היא הרקדנית המנוסה מבין שניהם והיא קובעת את המרחק שבין גופם למרחק נימוס בעודו אוסף אותה אל בין זרועותיו, ידו האחת מחבקת את גבה, השנייה אוחזת בידה.
“מי היה מאמין, אני רוקד עם ניומי רובינס.” אומר שלומי. ריח השמפו שלה משכר והוא שואף אותו אל נחיריו בחמדה. ניומי רובינס בידיים שלו.
“ואני מצאתי את הבן שלי אחרי עשרים שנה.” אומרת אימו.
גופה הדוק וחטוב על אף שנותיה ושלומי מצמיד אותה מעט אל גופו. עורה חמים ונעים, רך מתחת לידיו והוא מניח לניחוח הנשי שלה להתמזג באלכוהול בדמו ולכשף אותו, אף כי משהו בו יודע שהכישוף אסור. המוסיקה מובילה את צעדיו אבל הדבר שמפעים את ליבו עכשיו הוא לא הבאסים וידיו חובקות אותה חזק יותר עכשיו, מקרבות אותה אליו והמרחק בינהם כבר פחות מקובל מזה שניתן היה לצפות מאם ובנה הרוקדים ביחד.
היא מנסה להתרחק תוך כדי ריקוד אבל דווקא התנגדותה מעוררת אותו עוד יותר. ידו שעל גבה מונעת ממנה להגדיל את הרווח בינהם ומהדקת אותה אליו ביתר שאת. על אף התמדתה במכון הכושר הוא חזק ממנה ולאחר כמה רגעים גופה צמוד אל שלו, רפוי בכניעה זמנית.
היא מרימה אליו מבט כועס ונוזף אבל עיניו קרות ונחושות והבעתו מפחידה אותה. היא מכירה את המבט הזה אצל גברים: בדרך כלל היא יודעת לנצל אותו לטובתה או לחמוק, אבל הפעם משהו קר בשיפולי בטנה אומר לה שהדברים יעבדו אחרת. היא מצטמררת לפתע, פחד עמום מחליש את גופה באחת.
ידו שעל גבה מחליקה מטה עד שהיא נחה על חלקו העליון של ישבנה. היא מנסה להניע מעט את אגנה כדי לסלק משם את היד, אך הוא עיקש ובסיום התמרון היא מוצאת שכל ידו של בנה חופנת עכשיו את עכוזה מעל השמלה.
“שלומי, די.” היא מסננת.
“די? אני רק מתחמם.” הוא עונה.
“מספיק עם זה…אתה לא יכול…”
“התחת של ניומי רובינס…” הוא מתעלם ממנה. “מי היה מאמין? החיים כל כך מוזרים. רגע אחד אני מאונן עליו בחצאית ההדוקה ב'הניצולים', ורגע אחד הוא אצלי ביד.”
היד שעל ישבנה מצמידה פתאום את מפשעתה אל שלו והיא מזדעזעת כאשר איברו הקשה מתחכך בה. היא נרתעת ממנו אינסטינקטיבית אבל הוא מצמיד אותה אליו בכוח. הם נאבקים במשך כמה שניות עד שהוא מסנן באוזנה:
“את רוצה להרגיז אותי…ניומי?”
עיניה מתמלאות דמעות לפתע אבל היא מעפעפת אותן במהירות. לרגע היא נותנת בו מבט מתריס אבל אז היא משפילה את עיניה ומנידה בראשה לשלילה.
שלומי מתכופף מעט ומרחרח את שיערה וצווארה במחווה ארוטית ברורה. לשונו מגששת אחר אוזנה ומלקקת אותה בעדינות כאשר היא מוצאת אותה, הקצה הרטוב שלה פולשת מעט אל תוך הניקבה.
“שלומי די…” מבקשת ניומי, ללא הועיל.
היא חשה בתנועה מאחוריה ומבינה שאצבעות ידו הימנית אוספות באטיות את בד שמלתה למעלה. שלומי מכוון את גופו כך שגבה יפנה אל עבר קיר המסעדה, מסתיר אגב כך את המתרחש משאר הסועדים. האוויר הקריר על מפשעתה מבהיר לה שישבנה חשוף לחלל וידו הפולשת אל תחתוניה מאשרת תחושה זו.
היא כמעט מנסה למחות שוב, אך ברגע שהיא פותחת את פיה הוא לוחש:
“ששש…”
היא נושכת את שפתיה כאשר אצבעותיו מלטפות את החריץ של ישבנה, מתעכבות לרגע על פי הטבעת וממשיכות מטה. פיה מתייבש בבעתה כאשר הוא נוגע בשפתי ערוותה, אך התנוחה בה הם נמצאים מונעת ממנו את חופש התנועה לחדור אליה יותר מזה.
מבלי להסיר את ידו ממפשעתה, הוא אוחז בסנטרה ומקרב את פיה אל שלו. היא מסובבת את ראשה במרי, אבל ידו השנייה מתהדקת על עכוזה והיא מתעווה בכאב. כאשר הוא מקרב את פיה אל שלו בשנית, היא לא מתנגדת. שפתיו פוגשות בשלה והיא מוצאת שאינה יכולה לפתוח אותן, מעיכה נוספת כואבת של ישבנה סוחטת יללת כאב חנוקה והיא פושקת את שפתיה בכניעה. לשונו חודרת אל פיה, נעה בחלל הפה בעצלתיים כאילו היה זה מקומה הטבעי.
“תנשקי אותי.” דורש שלומי והיא נעתרת לו. לשונה המיומנת פוגשת בשלו והן מרקדות את הריקוד העתיק של גברים ונשים, ריקוד הפיתוי והחיזור, התשוקה והכיבוש.
ידו נסוגה מתחתוניה והוא גומר את הנשיקה, מלקק מעדנות את שפתיו. ניומי חשה ברווחה מסוימת מסוימת, אך זו נעלמת מיד. הוא מחווה בראשו אל עבר השלט הקטן המצביע אל עבר השירותים וגל קור ממלא את גופה, מרפה את איבריה. מוחה מתרוקן לחלוטין והיא מניחה לו להוביל אותה, פיה צחיח, רגליה כבדות. נדמה לה שאי שם בעולם היא מבחינה לרגע בפניו של ג'וש, חיוך קטן על שפתיו.
מעומקי ערפילי הבעתה בה היא נמצאת היא מבחינה שתא השירותים נקי ומצוחצח.
לפחות זה.
שלומי אוחז בגופה, מצמיד אותה בעדינות ובכח אל קיר התא ומצמיד את פיו אל שלה, לשונו חודרת אל בין שפתיה במהירות. ידו מוצאת את שדה הקטן וחופנת אותו, אצבעותיו ממוללות וצובטות את פטמתה דרך בד השמלה.
“שלומי…בבקשה…” היא נאנקת כאשר היא מסיטה לרגע את פיו משלה. “אני אימא שלך…”
“לא את לא.” אומר שלומי, קולו מעובה מתשוקה וכעס. ”לאימא שלי…קוראים רותי.” הוא מסובב אותה כך שגבה יפנה אליו ומכופף אותה בגסות על האסלה. ”לפני עשרים שנה אימא שלי…שהיא לא את…לקחה אבא מקולקל וילד מבולבל והפכה אותם למשפחה…” הוא מפשיל את שמלתה מעלה וקורע את תחתוניה הקטנטנים אך היא לא מתנגדת, דבריו מקפיאים אותה. "…בזמן שאת חגגת כאן.” דינדון אבזם חגורתו נשמע לרגע בתא השירותים ולאחריו אוושת מכנסיו המחליקים מטה. "את לא אימא שלי, את סתם איזו מישהי שכל מה שהיא עשתה בחיים זה להזדיין בשביל הקריירה. אז יאללה, עוד זיון אחד לא יהרוג אותך.” הוא מוסיף ויורק יריקה כדי להרטיב את איברו.
דמעות ממלאות את עיניה: דבריו מכאיבים לו יותר ממעשיו, וכאשר ראש הזין שלו מתחיל להידחק אליה מאחור היא מקבלת אותו בהקלה מוזרה.
שלומי אוחז במותניה ומתחיל לזיין את ניומי בתנועות קצרות ואטיות, מניח לגופה כמה שניות להסתגל אליו. הסיכוך הטבעי שלה מתעורר לאחר מספר שניות ובתוך כמה אבחות הוא נעוץ כולו בתוכה.
“וואו.” הוא אומר.
בתנועות קצובות ומדודות הוא מתחיל לזיין אותה, שולח אדוות בבשר ישבנה השזוף והחטוב. עשרים שנות תסכול וכאב מתפרצות עכשיו מאגנו ובטרנספורמציה מעוותת הופכות לעונג חושים עבור שלומי. התנשפויותיו מהדהדות בתא הקטן, מלוות בהתיפחויותיה החרישיות של אמו הכורעת תחתיו בכניעה מושלמת, מקבלת את גזר דינו של בנה ללא ערעור ומחלוקת. עשרים שנה נמלטה ממצפונה אבל זה השיג אותה כאן, בתא השירותים של המסעדה.
שלומי שולח את ידיו קדימה, אל קדמת שמלתה של אמו, וחושף את שדיה. היא נאנקת בהפתעה כאשר אצבעותיו חופנות את הבשר הרך, אך לא אומרת דבר. שלומי אוחז בשדיים ללא עדינות, משתמש בהם כאילו היו ידיות ומגביר את הלמות אגנו. ראשה מורכן בכל הזמן הזה, מושפל בהכנעה, נע בקצב שמכתיב האגן הפוגע באחוריה והחריקות החרישיות של מושב האסלה הנותנות לו קצב. דמעות חמות זולגות בשקט על לחיה והיא נאחזת במושב בחוזקה, לבל יפגע ראשה בקיר התא.
הוא משתנק פתאום, כאילו הופתע, ואז גוהר עליה מאחור ומחבק את גופה בכוח, אגנו ננעץ בה בתנועות חזקות וארוכות והיא מרגישה בגופו נרעד, כל שריריו רועדים. בעיניים עצומות הוא גומר לתוכה במשך שניות ארוכות שנדמות בעיניו לקמט בזמן. לאחר מכן שניהם משתתקים ורק נשימותיהם המרוסקות ממלאות את דממת התא.
אחר כך הוא מזדקף ואז פורץ בבכי. הבכי מציף אותו פתאום ובלי לומר דבר, שלומי פשוט עומד שם בתא השירותים, מכנסיו מופשלים וראשו מורכן, והוא מתייפח בשקט. אמו מתרוממת אף היא לאיטה ומסתובבת אליו. היא מביטה בו מבלי לעשות דבר, ופעמיים כמעט מניחה את ידיה סביבו אבל נמלכת בדעתה ויוצאת מהתא.
ג'וש לא אומר דבר כאשר היא מתקרבת אל השולחן, אבל הוא כבר שילם את החשבון. הוא קם ושניהם יוצאים מהמסעדה, בלי לחכות לשלומי.