בפקק

בפקק
"מה עם המגאן?” שואל אמנון.
"סלולרי.”
"בטוח? אני לא רואה.”
"בלוטות' באוזן.” אני אומר. כבר שנה וחצי שאנחנו עושים את זה, אני יודע לזהות אוזניה מארבעים מטר.
"בעסה, נראית לי כוסית.” הוא מתאכזב.
"סלולרי.” אני סוגר את הנושא וממשיך לסרוק את הפקק. אנחנו לא לוקחים אותן אם הן באמצע שיחה. אם השיחה נקטעת פתאום ולא מתחדשת אחר כך זה עלול לעורר שאלות.
בשלב הזה לא מדברים הרבה. רק סורקים. אמנון, טולי ואני במושב הקדמי הרחב, איתי ומנחם במושב האחורי. מאחוריהם, בחלק האחורי של הואן מזרון רחב וכמה ארוניות עם פינוקים לאורחות שלנו.
"טויוטה קורולה. כסופה. עוקפת אותנו משמאל.” אומר מנחם.
"תאיט.” אני אומר לאמנון. “תן לה לעקוף.”
"פי!” מתלהב אמנון כשהיא עוקפת אותנו. אנחנו גבוהים ממנה ויש לנו כמה שניות לראות רגליים ארוכות ושזופות, חצאית, שיער גולש. רכב ליסינג. חברת הייטק. מוחי רושם את המידע אוטומטית.
"תרגיע.” אני אומר, אבל גם אני מתחרמן. "שמור עליה. בלי להידבק.”
אנחנו מתחילים לעקוב אחרי הקורולה. בסבלנות. מרחוק. בפקק המכוניות בקושי זזות, אולי כמה מטרים בכל עשר שניות, בדיוק הקצב שאנחנו אוהבים. עם המשקפת אני מוודא שוב שהיא לא מדברת בטלפון. היא נשארת בעיקר במסלול המרכזי, אבל לא נראה שהיא ממהרת במיוחד. לנו זה טוב, כי אם היא לא ממהרת יש מצב שעוד מעט היא תעבור למסלול הימני.
אצלנו ברכב שקט דרוך, כולם מתכוננים מנטלית לקראת מה שאולי יקרה. הרבה פעמים מצבים כאלה מתפספסים בסוף: לפעמים הנהגת חותכת לשמאלי או פשוט לא מגיעה לימני, לפעמים ניידות על השוליים, לפעמים בסוף היא מתחילה לדבר בטלפון.
אבל זו לא. לא מדברת בטלפון ולא חותכת לשמאל. אחרי רבע שעה בערך היא מאותת לימין ואמנון מניח לה באבירות להיכנס לפניו.
כולם מסתכלים עלי. לא בבת אחת, לא בצורה גלויה, אבל הם מחכים שאני אפעל.
"ניידות?” אני שואל.
"לא.” הם עונים אחד אחרי השני. לא מיד, לא במקהלה. הם בדקו טוב לפני שענו, אף אחד לא רוצה לקחת סיכונים. צוות טוב.
"תן לה.” אני אומר.
אמנון נותן לה לפתוח פער של כמה מטרים ואז דורך על דוושת הגז בדיוק במידה המדויקת כדי להתנגש ברכב שלה בעוצמה חזקה אבל בלי לשבור שום דבר רציני או לפתוח כריות אוויר. הואן שלנו ענק והמכה בקושי מורגשת אבל הפגוש האחורי שלה מתעקם ואנחנו רואים אותה ניטחת קדימה בכוח, נעצרת על ידי החגורה.
היא מתעשתת במהירות ומסתכלת עלינו בזעזוע. אמנון מרים את ידיו בתמימות מתנצלת אבל היא לא מתכוונת לוותר. דלת הטויוטה נפתחת והיא יוצאת ומתקרבת לחלון של אמנון. בת ארבעים פלוס, שיער צבוע, טיפה מקומטת, אף ארוך קצת, עור שזוף, עיניים כחולות גדולות, ציצי גדול.
"אני ממש מצטער!” אמנון עושה את פרצוף הילד המבוהל שלו אבל היא מתחילה לצווח מבחוץ.
"את רוצה להחליף פרטים?” שואל אמנון.
"אז בואי נחנה בצד, בסדר?” הוא מחייך אליה. “שלא נפריע.”
היא חוזרת למכונית שלה וכולם עוצרים את הנשימה, אם היא תתקשר עכשיו למישהו הכל יכול להתפרק. אבל היא לא מתקשרת לאף אחד, רק מזיזה את המכונית לשוליים ויצאת מהרכב, עצבנית. אמנון נעמד על השוליים אבל לא מדומם, המנוע נשאר ב D.
"טולי שים עשן.” אני אומר וטולי מפעיל את המתקן שהוא בנה. עשן לבן וסמיך מתחיל להיפלט משני צינורות בחלק הקדמי והאחורי של הואן. אני ואיתי יוצאים מהרכב ואיתי פותח את הדלת הצדית הרחבה בזמן שאני ניגש אליה.
"אני ממש מצטער.” אני אומר וסוקר במהירות את הזירה. מאחור העשן מכסה באופן מושלם אבל מלפנים המיסוך פחות טוב והיא קצת רחוקה מדי: אם אני אפעיל כוח עכשיו, מישהו עלול לראות. מצד שני, ככל שנשתהה כאן יותר, משהו עלול להשתבש.
"תגיד לי, מה הוא דפוק?” היא צועקת, שלושה מטרים ממני. “תן לי מיד את מספר הפוליסה שלך.”
"יפקה לבביד נחבוב יפיריהו.” אני ממלמל בשקט ומושך בכתפיים.
"מה?” היא מתקרבת, מתאמצת להבין את הקשקושים שלי.
שני מטר.
"ירנידול ומירמר לורינזנה.” אני מחייך אליה בהתנצלות.
"לא הבנתי!” היא כועסת ומתקרבת עוד קצת.
קרוב מדי, מאמי.
בעת ובעונה אחת אני אוחז במרפק שלה ואיתי פותח את הדלת של הואן. היא צורחת כאשר אני משליך אותה בכוח פנימה בתנועה אטית אך חזקה ומנחם וטולי מיד אוחזים בה בתוך הרכב. טולי מכבה מיד את העשן ואמנון מאותת שמאלה ומשתלב לאיטו בתנועה. אני מתיישב על הכורסה המסתובבת וצופה בלהקה שלי קורעת ממנה חצאית, תחתונים, חזייה. הרגליים שלה מתנופפות באוויר והיא מצליחה לדפוק כמה בעיטות עד שמנחם מצליח להשתחל לה בין הירכיים, כבר בלי תחתונים ואיתי עוזר לו לפתוח לה את הרגליים.
היא תמשיך להיאבק קצת כמובן, אבל זה חלק מהכיף. בשעות הקרובות אנחנו נאנוס אותה בזה אחר זה ואין שום דבר שהיא יכולה לעשות נגד זה.