האקזיט של גיא

היום אני בכלל לא במחשבים. ב"הייטק”. פרשתי קצת לפני התנפצות הבועה הגדולה בסוף שנות התשעים, דווקא כשהייתי הכי מקצועי וכשיכולתי להרוויח כמעט כל סכום שרציתי. פשוט נמאס לי. יותר מדי לילות, יותר מידי סלנג מחורבן באנגלית, יותר מדי פנטזיות, מזרונים, מצגות. הרבה יותר מדי פיצה. היום אני מנהל מועדונית לילדים משכבות מצוקה והרבה יותר נהנה. לפעמים אני מתבאס מהמשכורת, אבל למחשבים אני לא חוזר יותר.
הקש ששבר את גב הגמל היה ליאנרו. ליאנרו הייתה סטארטאפ קטן וגועלי שעסק בהעברת וידאו דרך האינטרנט עם איזה קידוד מיוחד. אני שמח לפעמים לגלות כמה מעט אני זוכר מהחרא הזה. אני ממש זוכר איך שכשאביב, שלמד איתי, התקשר אלי כדי לספר לי על ליאנרו, אמרתי לו שזה רעיון מטומטם וזה בחיים לא יעבוד. חצי שעה הוא טחן לי בשכל לבוא אליהם ולראות בעיניים. והוא ידע למה הוא מבקש ממני להגיע. הסכמתי.
ליאנרו, ליאנרו. החברה שכנה בבניין קטן ומגעיל באזור הבורסה ברמת גן. תמיד התבאסתי מהלובי המלוכלך ומהמעליות הישנות והחורקות ואפשר להגיד ששנאתי את החברה הזו מהרגע הראשון. אביב התלהב שבאתי, הראה לי קצת את החדרים והחברה, ואז הכניס אותי לשיחה עם רווית. זאת הייתה המלכודת.
רווית הייתה סטודנטית למנהל עסקים שהחליטה שהיא מסרבת להישאר מאחור כשכל העולם רץ קדימה לאינטרנט. הרעיון האידיוטי של ליאנרו היה שלה והיא הייתה הכוח המניע מאחורי החברה. חברת סטארטאפ הייתה צריכה אז צריכה שני דברים: כסף ועובדים. עד כמה שזה נשמע מוזר, הכסף היה דווקא החלק הקל. באותה תקופה כולם רצו להשקיע בסטארטאפים, הריח של האקזיטים היה באוויר ואף אחד עם קצת כסף מהבר מצווה לא רצה להישאר מאחור. עורכי דין, בעלי בסטות, שרברבים, כולם רצו להיות חלק מהכלכלה החדשה. רק צריך היה ידע בסיסי באנגלית ופאואר פוינט וזהו, יש לך משקיעים.
החלק המסובך יותר היה למצוא עובדים טובים. בגלל כל הכסף שעף בתחום הזה באותו זמן, כולם נכנסו פנימה ומהר מאוד החברות היו מורכבות מחולמים שמנהלים עובדים מטומטמים, עצלנים וסחטנים. רווית ידעה את זה, אבל היא רצתה את הטובים ביותר. המשכורות שהיא הציעה היו טובות, גם אם לא מדהימות ביחס למה שהיה אפשר לקבל במקומות אחרים, אבל לרווית היה קלף מנצח גברים: רווית.
מעולם לא פגשתי אישה שידעה לנצל את מתנות הטבע יותר מרווית. היא הייתה בת למשפחה קוצ'ינית אבל העור הכהה שחלה היה בהיר מעט יותר מאשר של בנות העדה האחרות שפגשתי. השפתיים שלה היו רכות ומלאות, הריסים שלה ארוכים, העיניים גדולות ושחורות, מלאות הבטחה ופגיעות גם יחד. הרגליים שלה היו ארוכות, המותניים צרות ומעליהן התנוססה בטן חלקה ושרירית למראה. החזה שלה היא גדול והיא הכירה אלף דרכים להראות לך את זה בלי להפוך את עצמה לזונה. להיפך.
בליאנרו היו שבעה גברים ורווית. רווית הייתה מומחית בלהבהיר לכל גבר שני דברים: א. שהוא מקצוען מדהים. ב. שהיא בחיים לא תהיה שלו. היא ידעה את כל התרגילים. לצחקק, לגעת בעדינות ביד או במרפק ולפעמים אפילו להתכופף מעל תוכניתן כשלחצי שנייה החזה שלה נח על הגב שלו. היא ידעה להחמיא לגבר שעימו שוחחה ולסלק מעיניים שערות דמיוניות, ללקק את השפתיים בחוסר תשומת לב מעושה, לשרבב שפתיים במחווה ילדותית מתפנקת, או לזעוף, הכל לפי הצורך. היא ידעה להוציא מכל אחד מאיתנו 120% תפוקה, לעודד ברגעי משבר, להרים שפופים ולסמוך נופלים. היום הייתי מזהה את המחוות האלה אבל אז היינו כולנו צעירים יותר וכשאתה קבור שש עשרה ושמונה עשרה שעות ביום במשרד מסריח וממילא לא יוצא לך לפגוש בחורות אז אתה נשאר חרמן ומתוסכל, מה שבדיעבד שירת את רווית.
רווית לא הייתה טיפשה, רחוק מזה. היא ידעה שמגדל הקלפים שלה בנוי על המתח שהיה במשרד אבל היא ידעה שאם המתח הזה יתפרץ, הכל יתפרק. היא שמרה טוב טוב על המרחק מאיתנו, מקמצת באינטימיות אבל יודעת בדיוק מתי להשתמש בה. מתי להתכופף קצת כדי להניח לך לראות רמז של אפלולית מפתה בין השדיים הכהים שלה. מתי לעכס מעט כאשר היא יוצאת מהמשרד. מתי להטות את הראש ולעפעף שנייה כאשר היא מניחה לך יד בעדינות על הכתף.
והעסק עבד.
בליאנרו עבדו המפתחים המוכשרים ביותר, המורעלים ביותר והיצירתיים ביותר שהכרתי. היינו עובדים הכי קרוב לעשרים וארבע שעות ביממה שאפשר. לפעמים הייתי כושל הביתה, נרדם על הספה בסלון, חולם חלומות מסדי נתונים כל הלילה ובבוקר ממש רץ באטרף אל המשרד כי בא לי רעיון חדש בלילה. לפעמים הייתי ישן במשרד. והאחרים היא פחות או יותר אותו דבר. אבל החודשים חלפו, הניסיונות כשלו ואת הרעל של ההצלחה התחיל להחליף רעל אחר של יאוש. כי לאט לאט הבנו שהפער בין הטכנולוגיה הקיימת לחלומות וההבטחות של רווית הוא בלתי ניתן לגישור ומסביבנו, לאט לאט אבל בטוח, עוד חברות החלו להסגר גם הן. התאמצנו, קרענו את התחת, חשבנו על כל רעיון יצירתי. אבל העסק לא עבד.
החמצנו דדליין אחרי דדליין. לא היה לנו מוצר להראות למשקיעים והתחיל להימאס להם ממצגות. אני לא היית ממש מעורב בזה, אבל רווית התחילה לסגור את הדלת כאשר היא דיברה עם המשקיעים ולפעמים היא התקשתה מעט להיות קלילה ופתיינית כמו תמיד. חלק מהמשקיעים פשוט התקפלו וברחו, אחרים איימו בתביעות וגם אצלנו כבר התחילו להוריד הילוך. אביב ועמיר כבר אמרו שזה לא הולך לשום מקום. ואז היא התחילה להלהיב אותנו עם סיפורים על אקזיט מתקרב. בהתחלה זאת הייתה AT&T האמריקאית, אחר כך עוד חברה הולנדית גדולה ששמה פרח מזכרוני, הייתה גם טלפוניקה הספרדית, בטח היו עוד. הרבה שמות, הרבה מליוני דולרים, אף אקזיט.
אבל רווית המשיכה להאמין. היא המשיכה לחפש משקיעים ולמרבה ההפתעה, אפילו הצליחה לגרד קצת מכאן ומשם. יום אחד היא כינסה אותנו וסיפרה לנו על עוד אקזיט מתקרב. חברת טלפוניה ארגנטינאית שמוצאת את הטכנולוגיה שלנו מעניינת ורוצה להשקיע. אני אפילו זוכר את הסכום, ארבעים וחמישה מליון דולר. הבעיה היא ששאר החברה היו כבר כל ציניים ושבוזים שאף אחד לא ממש התלהב. היא נורא רצתה דמו ביום ראשון, אבל באותה תקופה כבר פחות היה נהוג אצלנו לעבוד בשבת. ביום חמישי ישבנו שוב על הקוד, ניסינו לחולל נס, לרגע היה נראה שיש פריצת דרך אבל מיד אחריה נתקלנו בקיר נוסף. אחד אחרי השני החברה הסתלקו עד שנשארתי לבד. בסוף הלכתי גם אני.
ביום שישי בבוקר צלצל הטלפון שלי. רווית. הצלחתם? לא הצלחנו. אז מה יהיה, יש דמו ביום ראשון. רווית, לא יודע מה יהיה. שתיקה. אתה יודע מה הבעיה? אני חושב שאני יודע. טעות, טעות איומה. אז אולי תקפוץ למשרד ותנסה לראות אם אתה יכול לצ'קצ'ק את זה? אולי זה משהו קטן? רווית, זה לא משהו קטן. איך אתה יודע, רק תקפוץ ותראה. לא, נו, רווית. יש לי תוכניות…אני צריך לנסוע להורים…די, נו, אל תהיה כבד, זה יכול להיות האקזיט שלנו! גם אני אבוא. אני אביא קצת אלכוהול, נעשה מסיבה, מה אתה אומר?
כמה קיללתי את עצמי שהסכמתי. כל הדרך למשרד קיללתי אותי ואותה ואת אביב הבנזונה שהביא אותי ואת כל העולם. קיללתי כל מדרגה וכל כפתור במעלית, כל צעד בדרך למשרד שלי וכל כפתור במקלדת. קודדתי וקיללתי, בעטתי במחשב ודיבאגתי, התעצבנתי וקימפלתי.
רווית הגיעה מאוחר יותר אבל תכלס הייתי כל כך שקוע שבקושי שמתי לב אליה. למען האמת הרגשתי שאני מצליח לעלות על איזה סוג של פתרון, סוג של אשליה שיעלים את הבעיות במערכת שלנו למי שלא יחפור עמוק מדי.
“נו, איך זה נראה?” רווית נכנסה למשרד שלי. היא לבשה מכנסי שלושת רבעי לבנים והדוקים ונעלה סנדלים גבוהי עקב. החולצה שלה הייתה חולצת כפתורים אפורה כסופה והשיער השחור שלה גלש על הכתפיים.
“יותר טוב.” הודיתי ללא התלהבות. כבר לא נשארה לי התלהבות, למרות שבדיעבד אף פעם לא היינו קרובים יותר למשהו אמיתי, שעובד.
“יהיה מוכן לדמו?”
“יש סיכוי.” נאלצתי להודות.
“באמת?” זקפה רווית גבות. היא מזמן לא שמעה את הצוות שלה אופטימי כך.
“יש סיכוי, כן.” אמרתי באדישות.
“וואו, מעולה!” היא אמרה ויצאה מהמשרד. למרות שהייתי שקוע במסך שמתי לב לאופן שבו היא נענעה את התחת שלה כשהיא יצאה. מזווית העין קלטתי תחתוני חוטיני כהים מתחת לג'ינס.
היא חזרה עם שתי כוסות שמפניה.
“זה עוד לא מוכן.” אמרתי לה, עדיין מריר, עדיין עייף, עדיין שבוז. טיפה חרמן.
“אבל זה קרוב, לא?” היא אמרה בהתרגשות.
“הכי קרוב שהיינו אי פעם.”
“אז תשתה!”
שתיתי. המשכתי לעבוד. רווית נכנסה ויצאה, בודקת אותי, מעודדת אותי וגם קצת מחרמנת אותי. הברך שלה נגעה בברך שלי יותר מפעם. לפחות פעמיים היא טפחה לי על הירך בידידותיות. אני בטוח שאת הכפתור שהיא פתחה בחולצה היא משאירה בדרך כלל סגור. ואני המשכתי לעבוד. התקדמתי, אבל לאט. לא בשביל האקזיט, אפילו לא בשביל רווית. המשכתי כי יכולתי, כי זה היה מאמץ גדול מדי לקום וללכת. רווית הביאה לי סנדווצי'ים, מים ואלכוהול ואני ישבתי ועבדתי.
עד שהכל קרס.
בדיעבד זה היה סתם שטות קטנה, סתם איזה משתנה ששכחתי לאתחל, אבל באותו הרגע ידעתי שאני פשוט לא יכול יותר. כבר היה ערב והייתי עייף ונמאס לי לחלוטין מלינארו ומחשבים ומכל הטירוף הזה. די, קמתי והתחלתי לצאת.
רווית פגשה אותי במסדרון ליד חדר הישיבות שהיה גם חדר האוכל שלנו.
“מה קורה?” שאלה אותי, מודאגת.
“כלום.” אמרתי במרירות. “כלום לא קורה.”
“זה עובד?”
“לא.”
“אז…מה יהיה עם הדמו?”
“לא יודע.”
“ואתה הולך?”
“כן.”
“תחזור מחר?”
“לא. מחר שבת ואני ישן. מגיע לי לישון. מגיע לי קצת נופש. נמאס לי קצת, רווית.”
“מה, פתאום…אתה לא יכול להישבר לי עכשיו…לא כשאנחנו כל כך קרובים!”
“נשברתי, רווית.”
רווית הניחה יד על היד שלי והחליקה אותה במעלה הזרוע.
“די, נו…אל תישבר לי…”
לפני כמה חודשים היא לא הייתה צריכה יותר כדי להחזיר אותי לפעולה, אבל עכשיו השבר היה עמוק בהרבה.
“די. זה נגמר.”
“לא, מה פתאום…” היא אמרה. המבט שלה בעיניים השתנה והוא כבר לא היה מבט קליל של פתייינות מרפרפת, היא הבינה שזה כבר לא מספיק, שאנחנו כבר לא שם יותר. היא החליקה את היד שלה למטה עד שידה הקטנה אחזה בידי כמו שני חברים. אבל במצב הזה היד שלה הייתה רק כמה סנטימטרים מהזין שלי ופתאום הייתי מודע לזה מאוד. לא זיינתי כבר חודשים ורווית השקיעה הרבה אנרגיות בלחרמן אותי כי ככה העסק עבד אבל הבנתי בבת אחת ששנינו כאן לבד ושהיא ממש ממש צריכה אותי והאלכוהול נסך בי אומץ לא אופייני.
לקחתי את היד שלה ומשכתי אותה רק קצת, עד שהיא נגעה בזין שלי. רווית פערה את העיניים הגדולות והשחורות שלה אבל נראה היה לי שאיפשהוא היא ידעה שהסיטואציה הזו עלולה להגיע. היא הייתה מופתעת, אבל לא מזועזעת.
היא לא אמרה כלום ולא הזיזה לי את היד אז התעודדתי והנחתי את היד שלה ממש על הזין שלי, על הג'ינס. הכל קרה נורא מהר, בכלל לא הבנתי מה אני עושה, אבל פתאום האצבעות שלה נגעו בזין שלי מעל הבד.
“תמצצי לי.” אמר מישהו בקול שלי, אבל מקרקר יותר.
היא שוב הסתכלה עלי בשוק, אבל בין החרמנות, העייפות, המרירות ושביזות שלי היא כנראה הבינה שאין לה הרבה מרחב תמרון אם היא רוצה אותי מחר.
“אתה מגיע מחר?”
“תמצצי לי.” אמרתי באומץ לא אופייני.
רווית לא היססה. היא כרעה על הברכיים בתנועה אצילית, היא שלחה את אצבעותיה העדינות אל רוכסן המכנסיים שלי ופתחה אותו. הזין שלי זינק החוצה ולרגע שמעתי את הנשימה שלה נעתקת. הוא לא קטן. לשמחתי היא לא התעכבה יותר מדי וברגע הבא הרגשתי את השפתיים הרכות ביותר, החושניים ביותר והמלטפות ביותר שאי פעם הרגשתי על הזין שלי. כמעט התעלפתי. נקודות שחורות וצהובות ריצדו לי מול העיניים ונאחזתי בקיר ועצמתי את העיניים אבל ברגע הבא כבר התעשתתי. הסחרחורת עברה ואני פקחתי עיניים וראיתי את המראה המדהים ביותר שיכולתי לחלום עליו. רווית המנכל"ית, המפתה האולטימטיבית, הפנטזיה שלי ושל שאר החברה מליאנרו כרעה על הברכיים על השטיח מקיר-אל-קיר המוכתם ומצצה לי את הזין. הבלתי יאומן התרחש.
ואיזו מציצה זו הייתה. רווית לא מצצה כמי שכפאו שד, נאנסת לעשות לי טובה כדי שאציל את החברה. היא מצצה באילו זה היה הזין האחרון בעולם, כאילו למצוץ זין זה העונג הכי גדול שיכול להיות לה עכשיו. העגילים שלה התנדנדו לפי הקצב של הראש והשיערות השחורות שלה נעו כמו גלי ים אפל כשהפה הרטוב והלוהט שלה עינג אותי. אני חושב שמלמלתי שטויות ונאנחתי שם במסדרון, נאחז בקיר ומשתגע מהעונג בקצה הזין שלי. הצצתי שוב וראיתי את התחתונים שלה שברחו כמעט לגמרי ממכנסי הגזרה הנמוכה שהיא לבשה וכמעט כל התחת השוקולדי והמדהים שלה היה בחוץ.
הייתי ממש חרמן והתחת שלה העיף אותי מעבר לקצה, הרבה יותר מדי מהר ממה שהייתי רוצה. אני יודע שזה חרא של נימוסים אבל פשוט לא הספקתי לזהיר אותה לפני שהתחלתי להשפיך לה בפה. היא הייתה שקועה לגמרי במציצה כי גם היא לא שמה לב עד שהספקתי לפלוט פעם או פעמיים. היא סילקה אותו מהפה שלה אמנם אבל הספקתי עוד להתיז לה על החזה. ביחד עם תערובת הרוק והשפיך שהיא פלטה נוצרה לה מהומה מקסימה על החזה ועור השדיים שלה הבהיק משפיך ורוק.
התנשפתי בכבדות, המום ממה שקרה, מאוכזב מעצמי שגמרתי כל כך מהר, מטושטש מעוצמת הגמירה. רווית נשארה על הברכיים.
“מרוצה?” שאלה אותי בשמץ של סרקזם אחרי כמה רגעים.
כמעט הנהנתי אבל מראה השפיך על הסנטר שלה והתחת השחום שלה שהבהיק באור הנאון של המסדרון הדליקו אותי שוב. לא זיינתי כבר כמה חודשים ורווית השקיעה הרבה אנרגיה בלתדלק אותי באנרגיה מינית והמיכל שלי, כך התברר עכשיו, עוד לא התרוקן. הרגשתי את הזין מתחיל להתעורר טיפה.
“עוד לא.” אמרתי והושטתי לה יד לקום.
רווית לקחה את היד שלי והתרוממה, עיניה בוחנות אותי. כבר לא היה אכפת לי כלום, רק רציתי לזיין אותה. פתחתי את הדלת לחדר הישיבות ונכנסתי פנימה, מוביל אותה אחרי. הצמדתי את רווית אל הקיר, מרגיש באנרגיה ממלאת אותי משנייה לשנייה. כבר לא הייתי המום ומבולבל, רק חרמן ובוער אליה.
“אמרת רק מציצה.” היא מחתה כאשר התחלתי לפתוח לה את הכפתורים של החולצה. רעבתי אליה ולפחות כפתור אחד נתלש במהלך הפתיחה הזו, אבל תוך כמה שניות היא נשארה לבושה חזייה שחורה בלבד והשדיים הגדולים עלו וירדו כאשר היא התנשמה בהתרגשות ואולי קצת בחשש.
לא עניתי. צללתי על שדה הימני והוצאתי אותו בעדינות מהחזייה, נזהר עליו כמו על פסלון קריסטל עדין. הוא היה כבד ומוצק בידי, שחום כמו כל עורה של רווית אבל מעט בהיר יותר במקום בו לא השתזפה ובמרכזו נחה עטרה עגולה וכהה אשר בליבה פטמה קטנה. לקחתי את השד ביד ומצצתי אותו, מלקק את הפטמה. המחשבה על מה שאני עושה עכשיו עם רווית המנכל"ית הייתה כל כך מדהימה שגם אילו היה מתהפך העולם על גבו עכשיו ופילים היו מעופפים בשמיים כנראה שהייתי נסער פחות.
רווית שלחה את ידיה לפנים ופתחה קרס קטן בחזייתה ועכשיו שני השדיים זינקו לחופשי ואני עטתי עליהם בתאוותנות. אחזתי אחד בכל יד ומצצתי וינקתי מהם, מעסה ומלטף, לש ומלקק את העטרות והפטמות הרגישות. רווית הניחה יד מהוססת על ראשי, כאילו נלחמת עם עצמה האם לעודד אותי או לא אך אני המשכתי להשתכר משדיה והתנגדותה נמסה מרגע לרגע. כעבור זמן מה ידה נחה על עורפי, מכוונת את ראשי ומסייעת לי לענג אותה.
התרוממתי ונישקתי אותה והיא פקחה את עיניה הגדולות והשחורות בהפתעה. לפה שלה היה טעם של שמפניה ושפיך אבל כל מה שאני הרגשתי היה את הלשון של האפרודיטה הכהה שמטיילת בפה שלי בתשוקה שלא נפלה מהרבה משלי. ביד אחת אחזתי בראשה והיד השנייה החליקה למטה, מטה אל מורדות בטנה, בואכה העמק שבין ירכיה. רווית נאנחה לתוך פי כאשר האצבעות שלי נגעו בה שם. הידיים שלה אחזו בחולצה שלי והיא פתחה אותה בחפזון, מפשילה אותה לאחור, וחשמל זעזע את שנינו כאשר שדיה נגעו בחזה החשוף שלי. בשלב מסוים החולצות והחזייה היו זרוקים על רצפת חדר הישיבות, אין לי מושג איך הם הגיעו לשם.
הידיים שלי געשו בין הרגליים שלה אבל גם היא לא נחה בשקט. ידה אחזה באיברי שכבר היה זקור כמעט לחלוטין והיא ליטפה אותו ושיחקה בו בשקיקה. הוא התחכך במפשעתה ויכולתי לחוש את החום שבקע משם גם מבעד לבד המכנסיים. את הידיים שלי הנחתי על גבה התחתון והחלקתי אותם במורד עד שחפנתי את עכוזיה מתחת למכנסיים. החוטיני שלבשה היה קטן, והדבר יצר אפקט מסעיר כאילו היא עירומה מתחת למכנסיים.
הפכתי את רווית והדפתי אותה אל הקיר והיא ימיימה באכזבה. כרעתי מאחוריה ואחזתי במכנסיים, מפשיל אותם באטיות, חושיי גועשים למראה ישבנה הכהה המפציע לאטו מהמכנסיים הבהירים, עגול ומוצק ומושלם. נישקתי את עכוזיה בזהירות והיא נאנחה ועל המשולש הקטן של החוטיני מאחור חייך אלי מיקי מאוס. חייכתי אליו בחזרה והפשלתי את תחתוניה, חושף אותה סופית. פס שיזוף דקיק סימן את האזור בו נוהגת המנכל"ית להשתזף בבגד ים שלא יכול היה להיות יותר מאשר שילוב של חוטים קטנים. המחשבה עליה בחוף הים, לבושה בשתי פיסות בד וחוט הסעיר אותי ומיד צללתי בין ישבניה, לשוני מלקקת את רטיבותה מאחור. היא נאנחה עכשיו והקול עדין והפגיע הזה הטריף אותי. הלשון שלי מצאה את שפתיה, ליקקה את דגדגנה ואפילו ליחכה את פי הטבעת הקטן והכהה שלה. רווית הניחה את ידה על ראשה מאחור ונשענה על הקיר, מניחה לי להטריף אותה בלשוני.
שוב ושוב צללתי בין לחיי עכוזיה, והלשון שלי נעה כאחוזת תזזית. שלחתי אצבע חקרנית אל הסדק הלוהט שבין רגליה, מזדעזע נוכח התובנה שאני מחדיר את אצבעי לתוך רווית. עכשיו ליקקתי לה ושגלתי אותה באצבעי והיא נאנחה והתנשפה בקול, נכנעת לחלוטין לכשפים שהטלתי בה. אצבעי האחת הייתה בתוכה עכשיו בשנייה השתמשתי כדי לאונן לה ואת הלשון התחלתי להקדיש לפי הטבעת שלה. לא העזתי לחשוב על זה, אבל הרעיון של לחדור אליה גם לשם הטריף את הוויתי.
“בוא אלי.” היא התנשפה ואני הזדקפתי במהירות.
רווית צעדה בזהירות אל שולחן הישיבות הגדול והתכופפה עליו, נאחזת במשטח העץ הרחב, ואני נעמדתי מאחוריה. את ראש הזין הנחתי בכניסה אל נרתיקה הרטוב וחדרתי מעט. היא התרגלה אלי במהירות והחלה להניעה את אגנה לקראתי ובתוך שניות ספורות כבר הייתי קבור בה לגמרי. מוחי מסרב לקבל את העובדה שאני אכן בתוכה וממש יכולתי לחוש במעגלי וידוא המציאות שלי מריצים שוב ושוב בדיקות, אך התשובה הייתה זהה. אני מזיין את רווית בחדר הישיבות בליאנרו.
התחת השחום והמדהים שלה ריקד עם כל ניעה של האגן שלי ואחזתי בו היטב בעודי דופק אותה בכוח. היא נשענה על השולחן, מניעה את ראשה מצד לצד בסערת שיער שחור ושדיה הגדולים התפרעו בקצב הזיון, מגיחים ומסתתרים מתחת לגווה הצר. רווית השפילה את ראשה, מתמכרת לתענוג ואני סיפקתי לה אותו בחדירות עמוקות ומהירות. השולחן היה יציב והיא נעזרה בו כדי לייצב את עצמה בזמן שבעלתי אותה מאחור. היא אגרפה את ידה הימנית והבחנתי בציפורניה ננעצות בבשר בעודה צוללת עמוק יותר ויותר אל העונג.
פי הטבעת שלה היה קטן ושחום יותר משאר הישבן ומבטי נמשך אליו. נגעתי בו בזהירות מבלי להפסיק לשגול אותה ולשמחתי לא חשתי בה נרתעת, אלא להיפך: גל רטיבות חדש גדש את נרתיקה. טפטפתי טיפת רוק אשר נחתה במרכז פי הטבעת שלה ואז הנחתי אצבע ודחפתי מעט פנימה בעדינות. רווית רק גנחה אך לא אמרה דבר ואני המשכתי לדחוק את אצבעי עד שכל הפרק היה בתוכה. אז החלתי להניע את אצבעי בתנועות מתואמות, מזיין אותה בשני החורים גם יחד.
התחת שלה שיגע אותי. הוא בהק עכשיו מזיעה והניאונים זהרו על עור השוקולד שלה. אצבעי הייתה קבורה עכשיו לחלוטין בין הכדורים המושלמים שלה וידעתי מה אני הולך לעשות עכשיו. קיוויתי שהיא תסכים, אך משהו אפל בי צחק שאין זה משנה אם היא תסכים או לא.
הוצאתי ממנה את הזין והיא הפנתה את ראשה אלי בחדות, כאילו שכחה שאני קיים, שיש מישהו מחובר לזין שדפק אותה. הנחתי את ראש הזין על פי הטבעת שלה והבעות פניה התחלפו במהירות. חשש אך גם תשוקה, כעס ושקיקה, כולן היו שם בזו אחר זו.
“אתה חצוף, אתה יודע?” שאלה.
אבל זה לא היה לא.
צל חיוך הופיע בזוית פיה והיא השפילה שוב את ראשה.
“תהיה עדין.” ציוותה.
פי הטבעת שלה היה רטוב מזיעה ורוק ומיצי נרתיקה סיככו את הזין שלי. היום אני יודע שזה לא מספיק אבל אז היינו צעירים וחרמנים מכדי לשים לכך לב. דחפתי בעדינות את קצה הזיין שלי לתוכה ופי הטבעת שלה נאלץ להכנע עד שכל הראש היה בתוכה. הנחתי לה להתרגל כמה רגעים ואז התחלתי להניע אותו בזהירות, כובש כמה סנטימטרים בכל ניעה.
התחושה הייתה חלומית, משכרת. פי הטבעת שלה היה הדוק על הזין שלי והמראה של הזין החיוור שלי הנעלם בין כדורי הישבן הכהים שלי היה היפה ביותר שראיתי מעודי. רווית נאנחה חרישית ושלחה את אצבעותיה אל מפשעתה, מאוננת לעצמה ואני התחלתי לזיין אותה בתנועות קצובות, גם אם אטיות מעט מאלו בהן שגלתי אותה קודם לכן. גבה הצר והכהה בהק מתחתי כמו קדרת שוקולד שלחתי את ידי קדימה וחפנתי את שדיה הגדולים והגירוי המשולש, שדיים, דגדגן וישבן הטריף אותה.
“אני גומרת…” נאנקה. “אל תפסיק…אל תפסיק…”
לא הפסקתי. המשכתי לזיין אותה בתחת, אוחז בשדיה הגדולים. הרכבת שלה התקרבה במהירות לתחנה ואני הקפדתי על קצב זיון קבוע, מניח לה להתרכז לקראת השיא, מתרגש בעצמי מהריגוש שלה.
“או, אלוהים…” היא נאנחה בסוף ופרצה בסדרת צווחות גבוהות, הולמת בשולחן באגרופה. אני התחלתי לגמור מיד אחריה, ממלא את התחת שלה בשפיך ומחבק אותה בעוצמה. היא המשיכה לגמור ולרעוד עוד מספר רגעים ואני חיבקתי אותה, עוטף אותה, אוהב אותה.
למחרת חזרתי למשרד אבל רווית לא הייתה שם. בעשר התקשרתי לגיל ואביב ואמרתי להם שמצאתי משהו מדהים. בצהריים היו שם כולם חוץ מאיתי שלא הצלחנו לתפוס אותו. עשינו שם לילה לבן אבל בבוקר היה מוצר שהיה מורכב משליש גאונות, שליש תחמנות ושליש הונאה ברורה. הדמו היה מוכן.
ליאנרו ביצעה אקזיט אחר כך, אבל אף אחד לא התעשר. שרפנו כל כך הרבה כסף והארגנטינאים גילו את חלק מרמאויות הקטנות שלנו שהסכום הסופי הלך ברובו המוחלט למשקיעים. מה שנשאר הספיק לארוחה מפוארת במסעדה לכולנו ועזר לרווית ולי לכסות את הוצאות החתונה שלנו כך שבאופן אישי האקזיט שלי היה מוצלח למדי, גם אם לא במובן המקובל של המילה.