רימונים, חלק ה’

לחלק הקודם
שתיקה ממלאת את הג'יפ בדרך חזרה. מאז שנכנסה גברת קליין לרכב היא אינה אומרת דבר ועל אף שלבו של אלון יוצא אליה, הוא חושש להרגיז אותה, לכן מניח לה לנפשה.
"יהיה סקנדל." היא אומרת לאחר כרבע שעה.
"למה ?" שואל אלון.
"אני בטוחה שהייתה זו פאולה בחדר השירותים. היא נתנה בי מבט בגמר האופרה. והיא גם היחידה מבינינו שנועלת נעלי עקב."
"היא בטח לא היחידה באולם שנועלת נעלי עקב…" אומר אלון. "וחוץ מזה, גם אם כן, אני לא מבין מה הסיפור. את כבר לא ילדה קטנה. אז מה קרה אם אנשים ידעו שאת…מזדיינת איתי בשירותים. מה, ההורים לא יתנו לך דמי כיס ?"
גברת קליין צוחקת צחוק מריר, מוזר.
"מה ?" שואל אלון. "מה יש ?"
"אני אכן לא אקבל דמי כיס מההורים."
"אוקיי…" מנסה אלון לדובב אותה, אך היא לא עונה. יש כאן משהו, הוא חש. הוא חושב על דבריה בימים האחרונים. בעלה. היא נהגה לבגוד בו. היא עצמאית וחזקה, אבל חוששת נורא מ"סקנדל".
"את מקבלת דמי כיס ? קצבה ?" הוא שואל, אך היא לא עונה.
"יאיר. את מקבלת ממנו קצבה." פתאום דברים מתחבר ים לו.
היא מהנהנת בחושך.
"הוא יודע על זה שאת…שבכל נסיעה לגרמניה היית…" ממשיך אלון להשלים את הפרטים ושתיקתה מבהירה לו כי הוא בכיוון הנכון.
"והוא כועס על זה. בגלל זה הוא לא חי בארץ ?"
גברת קליין מהנהנת.
"אוקיי, אז הוא חי שם כי הוא כועס עלייך ? מתבייש בך ? אבל הוא בכל זאת מעביר לך קצבה."
"כן."
"ומה יקרה אם הוא יפסיק ? הרי יש לך פנסיה לא ? חסכונות, משהו ?"
"כל מה שיש לי זה הפנסיה. פנסיה זעומה של מורה."
"ומה עם הבית ? את יכולה למכור את הבית, לא ?"
"כיצד אמכור אותו ואינו שלי ?"
"לא שלך ? אז של מי ?"
היא אינה עונה. עמודי התאורה צובעים את כתפיה הנשמטות בתסכול בכתום מרצד.
"של יאיר ?" מנחש אלון וגברת קליין מהנהנת. "אבל למה ?"
"גם אהרון ידע מה אני עושה בגרמניה." אומרת גברת קליין ושניהם שותקים עד סוף הנסיעה.
* * *
במיטה מנסה אלון לחבק אותה מאחור ולהרגיע אותה, אך היא מתנערת ממנו ומפנה אליו את גבה. הוא מחליט להניח לה. שנתו נודדת בשעות הבאות והוא בוהה בתקרה עד עלות השחר.
* * *
כאשר אלון מתעורר השמש כבר גבוהה בשמיים. הוא מתגעגע פתאום לגברת קליין אך נזכר בדבריה מליל אמש ועכירות ממלאת אותו. מבלי להתכוון הוא ערער את עולמה וסיכן את בטחונה הכלכלי ועתידה.
גברת קליין יושבת שוב בחדר העבודה ומטפלת בבובותיה. למראה, ליבו עולה פתאום על גדותיו והוא מרגיש עליץ ומטופש להפליא.
"בוקר טוב." הוא אומר.
היא מהנהנת וחיוכה עגמומי כחוף גשום.
"אני מצטער על אתמול…" מתחיל אלון, אך גברת קליין קוטעת אותו.
"אין לך על מה להצטער. שנינו אנשים מבוגרים. ידעתי לתוך מה אני נכנסת."
"אני לא ידעתי." אמר אלון. משהו גואה בו לפתע, חם וזוהר.
"מה כוונתך ?" שואלת גברת קליין בחשדנות.
"אני אוהב אותך." הוא אומר בהפתעה, המלים נשמטות מפיו כמו גולות מידיו של ילד מסורבל, ונדמה לו שהוא כמעט יכול לשמוע אותן מקפצות בחדר. גברת קליין נועצת בו מבט כחול ונוקב.
"אל תהיה אדיוט." היא אומרת.
"באמת." הוא אומר. הוא רוצה לגשת אליה ולאסוף אותה בזרועותיו, אך מבטה מצמיד אותו למקום. במקום זה הוא ממשיך לדבר.
"חשבתי על זה אתמול כל הלילה, אבל רק עכשיו הבנתי ש…"
"די. אינני רוצה לדון בזה." היא קוטעת אותו. "זו איוולת גמורה. פארסה. אישה בת שבעים וילד בן עשרים ? ועוד אדיוט ?"
"אני כבר בן עשרים ו…"
"מה זה משנה." היא אומרת. "אז נתאהב ? ונעבור לגור ביחד ? וממה נתפרנס ? הלא אינך עובד ?"
"ההורים שלי…"
"…רוצים לראות אותך מתחתן ומביא ילדים. הם לא הולכים לשלם לך בשביל שתביך אותם."
"אז אני אפסיק ללמוד, בסדר ?!" כועס אלון. "אני אלך לעבוד, ונשכור איזה דירה, ונתארגן! קיבינמט, אמרתי לך: אני אוהב אתך, אוקיי ?"
"ונניח שזה יסתדר," אומרת גברת קליין ונימה רכה יותר מתגנבת לקולה. "ואז מה ? הלוא אני לא אחיה לנצח. בעוד עשר, או חמש עשרה שנים אלך לעולמי. ואז מה ? תהיה אלמן בן ארבעים, ללא מקצוע או תואר. לא." היא קמה מכיסאה. "זה לא יוכל להיות."
"מה, את מחליטה בשבילי ?" שואל אלון, חש בדמעות מתגנבות במעלה גרונו. משהו בו מגחך: מעולם לא בכה בגלל בחורה.
"כן." עונה גברת קליין ומתקרבת אליו. היא שולחת את זרועותיה לחבק אותו אך הוא מתרחק ממנה.
"אני צריך להכין תיק למילואים." הוא אומר בקול עבה ויוצא מהחדר.
* * *
קבלן ההריסות מתקשר אחר כך ומתעקש לראות את הבית למרות שאלון אומר לו שכבר הרס אותו. הוא קובע עם אלון שיתקשר אליו שוב כשיהיה בסביבה. אחר כך הוא מתבזבזות ארבעים וחמש דקות בטלפון עד שסוף סוף הוא תופס את שאול, מפקד הפלוגה, אבל זה דורש שיגיע לאימון ואז כבר יראו מה אפשר לעשות. למרות שאלון מסביר לו על הבית שנשרף, שאול מתעקש שאין לו אנשים ולמה אלון מתקשר ברגע האחרון ? כי הבית שלו נשרף עכשיו, זה למה! בסוף הוא חצי נפרד מהמ"פ, חצי טורק לו את הטלפון.
הוא ניגש לתיק, מוציא משם מחברת ומתחיל להכין רשימה של הפריטים שחסרים לו למילואים. הרבה מהחפצים שנהג לקחת למילואים היו מאוכסנים אצל ההורים ועכשיו עליו לבדוק מה בדיוק חסר. לאחר זמן מה הוא מתייאש. הוא עצבני ולא מספיק מרוכז כדי לחשוב בצורה מסודרת, לכן הוא קם וניגש אל הדלת.
"אני הולך לקנות לי דברים!" הוא אומר בקול רם ויוצא מהבית מבלי להמתין לתשובתה.
בשעות הקרובות הוא משוטט בין חנויות, מנסה להיזכר מה חסר לו, אך התסכול והבלבול מקשים עליו. בכל פעם שהוא מבקר בחנות אחת, הוא נזכר מה שכח באחרת וכך הוא מבלה פעמיים בחנות עשה זאת בעצמך, שלוש פעמים במרכול ופעמיים בחנות בגדים. יותר מפעם אחת הוא מוצא עצמו מתגעגע לגברת קליין והדבר מכעיס ומעציב אותו.
לקראת הערב מסיים אלון את ענייניו, אך הוא מוצא שאינו יכול לחזור לביתה של גברת קליין. הוא מסתובב בחוסר מעש ברחובות, עד שהוא מחליט שאם כבר הוא מסכן ואומלל, עדיף לו למצוא אומללים ומסכנים אחרים כמותו. הוא נוסע לפאב בו ביקר לפני יומיים.
מהרגע שהוא נכנס לפאב, אלון מרגיש שיש עליו נאחס. חבורת חיילים בחופשה יושבת בפינה ומרעישה את כל המקום. אלון מגחך לעצמו כאשר הוא מבחין שהם לובשים בגאווה את חולצות המסלול שלהם, מרגישים מן הסתם גאים ומגניבים בלי לדעת כמה צעירים ומעוררי רחמים הם נראים לכל מי שכבר השתחרר. הוא מוצא לעצמו שולחן ומתבונן סביב. הפאב כמעט ריק, ומלבד חבורת החיילים יש רק שני זוגות ובחורה היושבת לבדה ליד הבר, בלונדה קצוצת שיער ותמירה. אלון מתקרב אליה.
"אפשר לשבת כאן ?" הוא שואל.
"לא." היא עונה מבלי להעיף בו מבט. אלון נרתע לאחור במבוכה, מושך כתפיים. היא שותה מהכוס הגבוהה שלה, אדישה אליו לחלוטין. הוא מעיף בה עוד מבט ואז חוזר לכיסאו, זנבו בין הרגליים.
ארבע בירות אחר כך, הוא לא מספיק שיכור בשביל להתחיל לקוות שהבלונדה תסכים לשתות איתו אבל מלנכולי דיו כדי להרים ידיים. הוא יוצא מהפאב ונכנס אל הג'יפ. הוא רוצה לנסוע הביתה, אבל נזכר שאין לו בית פתאום ואם יש משהו שהוא לא רוצה זה להיתקל בגברת קליין עכשיו. הוא משעין את הכיסא לאחור ונרדם.
* * *
המולת משאית זבל מעירה אותו. השמש רק החלה לזרוח אך קרניה הקלושות חזקות דיין כדי לסלק את מסכת החושך הדקיקה שלובש אזור התעשייה המכוער בלילות. בדלי סיגריות וקרעי מודעות מפוזרים על הכביש המטולא והמדרכות השבורות כמורסות, וצעקות פועלי הזבל ביחד עם גניחות בלמי המשאית ומהלומות הפחים שרים לו המנון השכמה שהולם את מצב רוחו כמו פנס לעין. אלון מתרומם בכיסאו, מניע את הג'יפ ומסתלק משם.
במהלך הנסיעה הוא חושב על גברת קליין ועל שניהם. אחרי המילואים הוא כבר ידבר עם יאיר, הבן שלה, ויסביר לו מה העניינים. הוא יסביר לו שהוא אוהב את אימא שלו ורוצה לגור איתה. אולי היאיר הזה בכלל חושב שהוא רוצה את הבית ? הוא יסביר לו שאין מצב ושהוא לא רוצה ממנו כלום. ואם החרא הקטן לא יסכים הוא ימצא עבודה וישכרו ביחד דירה. מקסימום יפסיק ללמוד לאיזה תקופה, מה קרה ? ואם עדיין היא לא תסכים, הוא יגיד לה מה דעתו עליה. שהיא לא יכולה להחליט בשבילו איך לנהל החיים שלו. מי היא בכלל ? לרגע הוא מתחרט על הדברים שאמר לה יום קודם, איך שהתנהג כמו איזה ילדון בכיתה י'. הוא אומר לה שהוא אוהב אותה והיא קוראת לו אדיוט ?
גברת קליין משוחחת בטלפון כאשר אלון נכנס לביתה. היא נראית נסערת, ומהעובדה שהיא עדיין לבושה בבגדי ההתעמלות שלה, מנחש אלון שלא היא יזמה את השיחה. היא מסמנת לו להיות בשקט.
גברת קליין אומרת משהו בגרמנית אך הקול הגברי מעברו השני של הקו קוטע אותה, וגברת קליין עומדת ומקשיבה לו בחוסר סבלנות. היא מתחילה שוב לומר דבר מה ונקטעת.
"יאירי…" היא מתחילה והפעם גם אלון שומע את יאיר מרים את קולו בטלפון. היא מאזינה לו בקוצר רוח בולט, עד שהיא קצה בדבריו ומנתקת את הטלפון.
"בני יאיר…" מתחילה גברת קליין. "מתברר כי הייתה זו פאולה ששמעה אותנו."
גברת קליין עצבנית ורועדת מעט בגלל ההתרגשות. לבושה עדיין בבגדי ההתעמלות, מחוץ למעטה ההגנה שמספקים לה בגדיה האלגנטיים הרגילים, היא נראית כעת יותר מתמיד כמו זקנה פגיעה ולא כמו האצילה האירופאית אותה למד להכיר.
"אני מצטער, לא חשבתי ש…." הוא אומר, הכעס שחש במהלך הנסיעה מתפוגג.
"אין לך מה להצטער." היא חותכת אותו.
שניהם שותקים מספר שניות.
"טוב, אני צריך להתארגן ולזוז למילואים."
"אולי תסיע אותי למרכז המסחרי ?"
"אין בעיה." הוא אומר והיא מסתלקת לחדרה להחליף בגדים.
מכיוון שממילא רוב הציוד שלו ארוז בתיק שבסלון והשאר בג'יפ, אלון מסיים להתארגן בתוך מספר דקות. הוא מתיישב על כורסא בסלון ומחכה לה. תכף יכנסו לג'יפ, הוא יקפיץ אותה למרכז וזהו. אין סיכוי שבאמת ישחררו אותו מהמילואים כל כך מהר כמו שהוא רוצה ועד שיחזור, ההורים שלו כבר בטוח יהיו בארץ ובטח ישכרו איזה חדר בבית מלון, בשבילם ובשבילו. הוא לא יוכל להסביר להם למה הוא מתגורר אצל גברת קליין והיא כבר הבהירה לו מה דעתה על שניהם ביחד. תחושת אובדן מציפה אותו, חונקת, שחורה וקרה.
אלון קם מהכורסא וניגש אל חדר השינה של גברת קליין. הדלת סגורה אך הוא פותח אותה וגברת קליין מסתובבת אליו בבהלה. היא לבושה בחצאית בצבע בז' ולרגליה נועלת סנדלים. שדיה הקטנים נתונים בחזיית תחרה לבנה הנראית בבירור מתחת לחולצתה שעדיין אינה מכופתרת במלואה.
"מה אתה עושה כאן ?" היא אומרת בחדות. "אתה יודע שאינני אוהבת שאתה צופה בי מתלבשת."
"אני אוהב אותך." אומר אלון בפשטות ומתקרב אליה. "אני לא רוצה לאבד אותך."
"אינני סבורה ש…" היא מתחילה להגיד אבל אלון ניגש אליה ולוקח אותה בזרועותיו. הוא מחבק את הזקנה ברכות והיא משתתקת ומניחה את ראשה על חזהו.
הם עומדים חבוקים במשך מספר דקות, בדממה, עד שאלון מרים את סנטרה ומנשק לה. גברת קליין מפשקת את פיה ולשונותיהם נפגשות, רעבות ומשתוקקות. הוא מניח את כף ידו הגדולה על שדה ומעסה אותו מעל החזייה. גברת קליין נאנקת לתוך פיו. ידו השניה מחליקה במורד גבה ומותניה עד שהיא נחה על ישבנה. הוא מלטף אותו מעל החצאית מעסה ירך, עכוז ומפשעה.
אלון מפשיל את חולצתה של גברת קליין לאחור, חושף את כתפיה, עדינות וקמוטות עור. פיו עוזב את שלה והוא מנשק אותה על לחייה ועיניה. היא מתנשפת כאשר שפתיו מוצאות את אוזנה ולשונו פולשת פנימה, מצמררת אותה. שפתיו גולשות במורד צווארה וכתפיה והיא עומדת בשקט, מניחה לו לענג אותה. ידיו של אלון מוצאות את שני הכפתורים המחזיקים את חולצתה והוא מתחיל לפתוח אותם.
"לא…" היא מבקשת. "רגע…"
אלון נעצר והיא ניגשת אל הוילונות ומתחילה לסגור אותם, מאפילה את החדר.
"מה את עושה ?" הוא שואל בסקרנות, חושב שהיא מודאגת שמישהו יראה אותם.
"אינני רוצה שתראה אותי…עירומה." היא אומרת, מסיימת לסגור וילון אחד וניגשת אל השני. אלון תופש את זרועה, מסובב אותה אליו בעדינות.
"אבל אני רוצה לראות אותך עירומה." הוא אומר בפשטות.
"אינני רוצה…בבקשה…" מבקשת גברת קליין, אך אינה עושה דבר כאשר אצבעותיו של אלון פורפות את שני הכפתורים האחרונים של חולצתה והוא מוריד אותה ממנה בעדינות ומניח על כיסא. ידיה עדינות ועורן מקומט במרפקים ובכתפיים.
"את יפה." הוא אומר.
אלון מסובב אותה עם גבה אליו ופותח את קרסי חזייתה. לאחר מכן הוא מסיר ממנה את החזייה, מניח אותה על הכסא, ומסובב אותה בחזרה. גברת קליין מכסה את שדיה בידיה.
"בבקשה." מבקש אלון, אך היא מניד בראשה לשלילה. אלון לוקח את ידיה בידיו ומסיר אותן משדיה בעדינות. גברת קליין עוצמת את עיניה, ראשה מורכן במבוכה וידיה שמוטות מצדי הגוף. שדיה החשופים קטנים ונפולים. הם חיוורים ועטרה ורודה מעטרת כל אחד מהם. אלון נושק לכל פטמה.
"את יפה." הוא אומר.
בלב הולם הוא מניח את ידיו על מותניה ומסובב אותה בשנית. לאחר מכן מוצאות ידיו את רוכסן החצאית, פותחות אותו, והוא מפשיל את החצאית מטה. גברת קליין יוצאת ממנה ללא אומר עדיין בגבה אליו, לבושה כעת בחגורת בירית, גרבי ירך ותחתונים בלבד, ואלון מניח את החצאית בזהירות על הכיסא.
"את מאוד יפה בעיני." הוא אומר ונושק לעורפה, חש בה נרעדת לרגע.
אלון כורע מאחורי גברת קליין ופותח בזהירות את התפסים המחברים בין חגורת הבירית הנחה על מותניה לביריות עצמן. לאחר מכן הוא מגלגל בזהירות את הגרביים הגבוהות מטה, אחת אחרי השנייה והיא מרימה בכל פעם את הרגל כדי שיוכל להוריד אותן ממנה לאחר שהוא חולץ את סנדליה. אלון מנשק את רגליה החיוורות, זרועות הדליות, מהקרסוליים ועד הישבן. הוא שוב מסובב אותה, מפנה אותה אליו ופותח את קרסי חגורת הבירית שמשאירה פסי לחץ אדמדמים על כרסה הקטנה של גברת קליין. גם את החגורה הוא מניח על הכסא עם שאר פרטי הלבוש.
אלון עדיין כורע מתחתיה כאשר הוא שולח את אצבעותיו אל תחתוניה. הוא מגביה אליה מבט, אך עיניה עדיין עצומות. מבלי לחכות הוא מפשיל את תחתוניה מטה באיטיות, חושף שיער ערווה חום שהשיבה זרקה זו במקומות מסוימים. גברת קליין שוב מרימה את רגליה בזו אחר, מניחה לו לסלק ממנה את תחתוניה, עירומה לחלוטין מלבד זוג סנדלים.
"גברת קליין," הוא אומר, מנשק את ירכיה. "את כל כך יפה."
"רות." היא אומרת בשקט. "שמי רות."
אלון מנשק את מפשעתה, מדלג בין ירכיה, שפתי ערוותה והדגדגן. ברכיה וירכיה מתחילות לרעוד במהרה והיא עוברת להישען על שולחן האיפור שלה. אלון עוקב אחריה על ברכיו, ושפתיו מוצאות את מפשעתה ברגע שהיא מפשקת את רגליה לקראתו. ישבנה על שולחן האיפור, היא נשענת על הראי הגדול בעיניים עצומות, רגל אחת על הרצפה, השניה נחה על ברכו של אלון הכורע בין רגליה והיא פשוקה לקראתו. ידיה נאחזות בשולחן, שומרות לבל תיפול בעוד אגנה מנתר קדימה לפגוש את שפתיו ולשונו.
הוא אוחז ברגלה ומניח אותה על גבו, פושק אותה עוד יותר. אלון מניחה אצבע חקרנית בין שפתי ערוותה ומגלה שהנרתיק שלה מתלחלח לאיטו אך אינו מוכן עדיין. על אף שהוא משתוקק כבר לחדור אליה, אלון לא ממהר. לשונו ננעלת על הדגדגן ומתחילה להרטיט אותו במהירות ויד אחת של רות אוחזת בצווארו החזק והיא מתחילה להתחכך בו בתנועות אטיות, עמוקות. הרטיבות סביב ערוותה כבר אינה רק זיעה ורוק, מבחין אלון ואצבעו החקרנית מגלה לו שהיא כבר רטובה יותר. הוא מחדיר את האצבע לתוך רטיבותה והיא גונחת בקול רם כאשר כרית האצבע נוגעת בנקודה המחוספסת מעט שבמעלה הנרתיק. כעת, כאשר הוא מענג אותה מבחוץ ומבפנים, גברת קליין מתחילה לגמור בסדרה של צווחות קטנות, שתי ידיה נאחזות בראשו של אלון ואגנה נע קדימה ואחורה כאילו היה גופה שוט מצליף באיטיות והאגן זנבו.
תנועותיה נחלשות ואלון חש שברכיה הרועדות לא יוכלו לעמוד במשקל גופה בעוד מספר שניות. הוא מתרומם, רגליו כואבות בגלל התנוחה הלא נוחה בה היה נתון בדקות הקודמות, ומסייע לה לשכב על המיטה. היא יפה עד כאב בשוכבה על גבה, עירומה מלבד מחרוזת הפנינים, רגליה פשוקות מעט וידיה מכסות את ערוותה. הוא מתחיל לפשוט את מכנסיו כאשר היא פוקחת את עיניה ומתבוננת בו.
"קודם את החולצה." מורה לו גברת קליין.
אלון מופתע לרגע. בכל הסיפור הזה הוא לרגע לא נעצר לחשוב מה היא רואה בו. הוא מבין פתאום שהיא מתרגשת ממראה גופו השרירי והרגשה מוזרה צובטת אותו לרגע. כאשר הוא מצליח לחרמן את התחתונים ממישהי בת גילו בזכות שרירי החזה שלו זה נראה לו בסדר, אבל פתאום יש כאן משהו שונה ולא מוכר. לרגע הוא מרגיש כמעט…מנוצל, חפץ, אבל אז הוא מחליט לזרום עם זה ולסדר לה הופעה.
אלון מתחיל לפרום את כפתורי חולצתו בחושניות עצלה, מבטו נעוץ בתקרה, אך מודע היטב לעיניה הנעוצות בו. כאשר חזית חולצתו פתוחה הוא מפשיל אותה לאחור, מבליט את חזהו הרחב, ואז מניח לה ליפול לרצפה.
"מוצא חן בעינייך, רות ?" הוא שואל בהתגרות. היא מהנהנת ולפתע מבחין אלון שידיה המונחות בין רגליה נעות מעט. לא רק המבוכה גרמה לה להניח אותן על ערוותה, הוא מבין. ומתרגש פתאום למראה הזקנה היפה המאוננת על המיטה מולו. הוא פותח את רוכסן מכנסיו באטיות ומסתובב כאשר הוא מחליק את מכנסיו מטה. כאשר הוא מסתובב בחזרה, לבוש בתחתונים בלבד, ירכיה פשוקות מעט ואצבעותיה נעות בבירור בינהם. עיניה של גברת קליין נעוצות באלו של אלון, כחולות ולוהטות. הסטריפטיז נקטע כאשר אלון אינו מסוגל לשלוט יותר בעצמו: הוא מוריד את תחתוניו ללא טקס וכורע בין רגליה, גוהר מעליה. גברת קליין שולחת אצבעות רטובות אל איברו. לרגע היא רק חופנת אותו, מניחה לחומו לפעפע בידה, לכובד משקלו לרגש אותה. אלון מתענה בהמתנה אך מניח לה לחוש אותו. סבלו נגמר כאשר היא מכוונת אותו אל תוך רטיבותה והוא חודר אליה בתנועה איטית אחת.
שניהם ממתינים כך מבלי לזוז במשך מספר רגעים, מתבוננים זה בעיניה של זו. אלון מלטף את ראשה של גברת קליין ואגודלו מרחפת על לחייה.
"אני אוהבת שאתה…שוכב עלי כך." היא אומרת, מתמכרת לכובד גופו הגדול על שלה. אגנו רחב משלה, מאלץ אותה לפשק את רגליה אך היא אינה מתלוננת.
אלון מתחיל להניע את אגנו אך היא עוצרת אותו.
"המתן." אומרת גברת קליין. היא נועצת את עקביה במיטה, אוחזת בגבו ומתחילה להניע את אגנה בתנועות זעירות ומהירות. אלון מתבונן בה, מוקסם מהמהירות בה העונג מתפשט בפניה מהאוננות המוזרה. פיה נפער מעט, נחיריה מתרחבים ועיניה נעצמות למחצה בעודו מניח לה להשתמש בגופו כאילו היה מכשיר.
"גוט אים הימל…" היא ממלמלת. "אס איסט…לנגסם…טיף…"
"מה ?" שואל אלון אך היא רק מנידה לשלילה. לא חשוב.
קצות אצבעות רגליה מתחילות לרעוד ובעקבותיהן גם קרסוליה וירכיה. אגנה לא נע כעת באותן תנועות מבוקרות בהן התחילה אלא רועד בכוח, והויברציות מרעידות את כל גופה.
"גוט אים הימל… גוט אים הימל…" היא מתנשפת, נשימותיה מהירות ושטוחות, ושרשרת הפנינים שלה רוטטת סביב צווארה.
אלון מביט מאחורי גבו. קצות אצבעותיה של גברת קליין מעוקלות ועקביה נעוצים במזרון. הוא חש כי הרעידות המזעזעות את גופה כבר אינן נשלטות והוא מוצא תענוג חדש ומטריף בעיסוי המהיר שנרתיקה מעניק לו. עיניה הכחולות מתגלגלות מעלה וראשה מתפתל לצדדים באטיות ואלון צופה בה מתקרבת לשיא כמו בהילוך איטי.
גברת קליין אוחזת בגוו של אלון בידיים רועדות ואגנה רוטט לתוכו. אלון משתדל שלא לזוז ולתת לה להשתמש בו ככל שתרצה, מתבונן באורגזמה האיטית שלה בפליאה וסקרנות, כצופה מרחוק. היא גונחת עכשיו, סדרת אטית של אנחות ארוכות בוקעת מגרונה כאשר גל אחר גל של עונג כובש אותה כמכבש, מקצות הרגליים ועד שערות ראשה, כמו מערוך המרדד בצק קדימה ואחורה, כבד ואטי.
לאחר מספר דקות נרגעת גברת קליין לאיטה. היא פוקחת את עיניה הכחולות ומחייכת אל אלון.
"תודה…זה היה…פנטסטי."
"עוד לא ראית כלום." מגחך אלון בחרמנות ומתחיל להניע את אגנו אך נעצר, מופתע כאשר היא מנידה בראשה לשלילה.
"אני מצטערת, אך אני תשושה מדי." היא שולחת יד ללטף את פניו והוא מרגיש שהיד רועדת.
"תמשיך…לבד…" היא אומרת.
"לא, שטויות…" הוא אומר ומתחיל לצאת ממנה.
"בבקשה" היא מחזיקה בו בידה המונחת על גבו. "אני רוצה לצפות בך מתרגש…בתוכי…"
אלון מהסס לרגע אך עיניה כה יפות וחכמות שהוא מתחיל להתחרמן רק מזה.
"את רוצה שאני אגמור…ככה ? בתוכך ?"
גברת קליין מהנהנת.
"אני רוצה לצפות." היא אומרת בשנית.
זה יהיה קצר, יודע אלון. הוא מתחיל לזיין אותה באיטיות, מתרכז בעונג שבחלציו, תמונות ורשמים חולפים בראשו.
להט שפתיה על איברו בלילה הראשון שלהם.
הפעם הראשונה בה ראה את עור ירכיה מבצבץ מעל גרבי הירך שלה.
גברת קליין עירומה וחשופה מולו על המיטה, לפני דקות אחדות.
מראה ראשה הכסוף על מפשעתו במכונית.
זה מגיח בו בדיוק ברגע הנכון, איטי וכבד כמו ג'מבו ממריא אך מוחלט ובלתי נמנע כמוהו. אלון מרגיש כל נים בגופו כאשר האורגזמה מציפה אותו באיטיות ואשכיו מתכווצים, זרעו ניגר לתוכה פעם, פעמיים ושלוש. הוא עוצם את עיניו, גופו רועד פעם אחת ארוכה והוא גונח בקול רם. הרחק מתחתיו, אלון חש בגברת קליין מלטפת את פניו, אולי גם אומרת משהו שהוא לא שומע. אחר כך הוא נוחת על המיטה ומתגלגל על גבו.
שניהם שוכבים במיטה, גברת קליין מתבוננת בתקרה ואלון מתבונן בה.
"אני באמת אוהב אותך." אומר אלון.
גברת קליין מחייכת אל התקרה וחיוכה נדמה לאלון קצת עצוב.
"זה יכול להסתדר." הוא ממשיך.
"נכון." מהנהנת גברת קליין.
"מה ?"
"סע למילואים. עד שתחזור, אני מבטיחה לך שהכל יסתדר." היא נפנית להסתכל עליו ומחייכת את אותו חיוך עצוב.
"ברצינות ?"
גברת קליין מהנהנת.
"כשתחזור, הכל יסתדר."
"אני אחזור צ'יק צ'ק" מבטיח אלון. "רק את האימון לפני הקו וזהו. תוך שלושה ימים אני בבית. ארבעה גג."
* * *
אלון נוסע למילואים בלב קל. הוא חושב על גברת קליין הרבה, אבל לא מספר לאף אחד עליה. כשהחברים דוחקים בו לספר "משהו" הוא שובה את מאזיניו בחדר האוכל כאשר הוא מספר על הזיון במכונית של דוקטור קליני. אחר כך הוא מרגיש קצת אשם על זה ובלילה, באוהל, הוא לא מוכן לחזור על הסיפור עבור אלה שלא שמעו בטענה שהוא עייף. סה"כ בחורה נחמדה. בין מטווח לשיעור הוא דווקא רוצה להתקשר אל גברת קליין, אבל מתבייש. הוא לא יודע מה יגיד לה.
המ"פ לא מוכן לשחרר אותו לפני שהם עולים לקו. גזרת חברון היא גזרה חמה והוא מעדיף שכולם יעלו כדי להכיר את האזור ורק אז יתחיל סבב היציאות הביתה. אלון מתרגז וצועק, אבל אין עם מי לדבר. הוא מפסיד לחלוטין בויכוח אחרי שהוא חושף בטעות את העובדה שהוריו לא בארץ ושהבניה ממילא לא תתחיל עד שיחזרו.
בימים הראשונים בחברון אין לו שנייה מנוחה. בסיורים הוא דרוך ומבוהל כמו כולם, במיוחד אחרי שצלף בן דוד מרסק את שמשות הג'יפ בו הוא נוסע בסיור ראשון שלו ואחרי שהרס"פ שלהם חוזר מסיור ומגלה מטען שלא התפוצץ שהוצמד לו לרכב. אחרי יומיים הוא מוצא זמן להתקשר לגברת קליין אחרי סיור הבוקר, אבל אף אחד לא עונה. בהתחלה הוא חושב שהיא ישנה. אחר כך, בצהריים, הוא חושב שאולי היא בסידורים, או ב"ז'קוזי". בערב הוא חושב שאולי היא שקועה בהתעמלות. בצהריי הבוקר שלמחרת הוא כבר מתחיל לדאוג. דרך 144 הוא מצליח לאתר את שלומית השכנה, ומבקש ממנה ללכת לבדוק. בערב היא חוזרת אליו ומוסרת לו שאין אף אחד בבית.
למחרת בבוקר הטלפון מצלצל. ההורים שלו מתקשרים, הם כבר באתונה, בדרך לארץ. כן, הם שמעו על הבית, אבל הם יותר מודאגים מזה שהוא בחברון. יתקשרו אליו אחרי שינחתו ויתארגנו קצת. השיחה מחו"ל לסלולרי נורא יקרה, אז ביי.
הימים הבאים קשים ומורטי עצבים. הוא עצבני בסיורים ובשמירות, ויש לו הרגשה שיש משהו רע באוויר. אולי גברת קליין שברה את הראש או משהו, בכל זאת, היא לא ילדה. הוא מסתובב עצבני בעמדה, מתווכח עם אמיר המ"מ החדש המתלהב על הוראות הבטיחות ההיסטריות שלו וצועק על הסמב"ציות שנראה לו שתופסות עליו תחת. אחרי שהוא כמעט מרים ידיים על "סבא" טוביה, שהיה מילואימניק כבר ב82, בגלל שזה מאחר להחליף אותו בשמירה ברבע שעה, גדי הסמ"פ מבין שיש כאן בעיה.
"עוף הביתה. תחזור כשתירגע." הוא אומר. רק גדי יכול להגיד דבר כזה, אמירה שלכאורה מעניקה לו חופש אבל בעצם כובלת אותו לחזור.
הג'יפ בדיוק מתקלקל לו במוצב. סוללת המצבר הלכה. אחד החברה, שהוא חשמלאי רכב, יביא לו סוללה חדשה כשיחזור מהבית, אבל בינתיים הוא מחליט להשאיר את הג'יפ במוצב ולצאת בטרמפים. טעות.
ארבעה טרמפים, אוטובוס ומונית נדרשים לו כדי להגיע הביתה, בשבע שעות מתסכלות ומתמשכות, במהלכן ממשיך הטלפון של גברת קליין לשתוק. הטרמפ הראשון "רק לוקח משהו" מכאן ו"רק מקפיץ מישהו" לשם, השני בהרצה, אז היא לא עוברת את הששים קמ"ש, השלישי טועה פעמיים בדרך "בגלל המחלפים החדשים האלה" ולרביעי יש פנצ'ר. אלון מכסאם אותו ואת האוטו הדפוק שלו וקופץ על אוטובוס שעוצר שם בלי להגיד מילה לנהג שלקח אותו במכוניתו.
* * *
כאשר המונית סוף סוף נעצרת מול פתח ביתה של גברת קליין, הוא מופתע לראות שם את אמו בשער.
"אלוני!" צועקת אמו ורצה אליו.
"איפה גברת קליין?" הוא שואל, חבוק בכוח בזרועותיה.
"למה לא אמרת שאתה מגיע? איך אתה? תן לי לראות אותך!" תובעת אימא. "התגעגעתי אלייך!" היא אוחזת בכתפיו, מתבוננת בו ואז מחבקת אותו שוב, ליתר בטחון.
"איפה גברת קליין?" שואל אלון שוב.
"מה?" שואלת אמו בהפתעה.
"שאלתי: איפה. גברת. קליין?" חוזר אלון בשקט קצר רוח.
"זה מה שיש לך להגיד?" מתרגזת אימא. "הבית נשרף, אתה חוזר בריא ושלם מחברון, ומה שמעניין אותך זה הזקנה הזאת?"
"נו!? גרתי אצלה עד המילואים. אני דואג לה. איפה היא?"
"אני לא יודעת." אומרת אמו. "כשהגענו, היה כאן מתווך דירות. הוא אמר שהיא טסה לחו"ל ושהבית להשכרה."
"לנו זה נורא נוח עם זה שצריך לבנות את הבית עכשיו." אומר אביו מאחוריו. "איזה מזל, הא?"
אלון מרגיש את הדם עוזב את פניו. הוא לא אומר דבר.
"מה יש לך, מאמי?" שואלת אימא. "אתה עייף? אתה לא נראה טוב. אתה רוצה להיכנס לנוח? הכנו לך חדר."
"יש לך את הטלפון של המתווך?" הוא שואל.
* * *
נדמה לאלון שהמתווך מוכן לקראתו, והוא מסרב בשום פנים ואופן לתת את הטלפון של יאיר בגרמניה. אלון מבקש וכועס אך זה בשלו. אלון עוזב את משרדו בכעס, שוקל את המשך דרכו.
הבניה מתחילה ואלון שוקע באוסף הבלתי נגמר של מטלות הכרוכות בה. קבלנים, עורכי דין, סוכני ביטוח, שמאים, מהנדסים ואישורים ממלאים את יומו מהבוקר על הלילה ואלון שש לטבוע בעבודה. מהפלוגה מתקשרים אחרי שבוע. יחזור, ייתן עוד שבוע וישתחרר. אלון מבין שזו עסקה טובה ונוסע לחברון. השבוע שהוא מבלה שם אינטנסיבי, עם רצף ארוך של אירועים, אך הוא נגמר לבסוף, ואלון שש להיכנס לג'יפ שלו ולחזור הביתה. בדרך הוא חושב על גברת קליין ועל איך לאתר אותה, אך לא מוצא פתרון. עוד יבוא לו איזה רעיון.
מועד ההגשה של הפרויקט שלו מתקרב וכעת ימיו הופכים עמוסים עוד יותר. מהבוקר עד אחר הצהריים הוא עובד עם אביו בבניין, ואחר הצהריים הוא מסתגר בחדר שהיה חדרו של יאיר פעם ועובד על הפרויקט, במחשב החדש שקנו לו הוריו. ככל שהוא צולל עמוק יותר בחומר, כך הוא מפקפק יותר שכל הקטע הזה של פיסיקה בשבילו. אולי גם הוא צריך לחפש כיוון אחר, כמו ההיא שלמדה אתו ופתחה עסק לניקוי יבש. איך קראו לה? מדי פעם הוא נזכר בגברת קליין ומחייך לעצמו, מתקשה להאמין שאכן היה עם אישה בת שבעים. אולי היא צדקה כשאמרה שהם לא מתאימים. הלב שלו נצבט, אבל לא חזק כמו פעם.
* * *
"תראה!" אומרת אמו של אלון בכעס, ומצביעה על כתם בחולצתו החדשה, אותה קנתה לו בכספי הביטוח לכבוד סיום התואר. שניהם יושבים במרפסת ביתם החדש ואוכלים ארוחת בוקר. "היא נורא יקרה. אמרתי לך שהרימון הזה יעשה לך בה כתם. עכשיו צריך לשלוח אותה לניקוי יבש."
"נו, נשלח אותה להרצל" אומר אביו מעל העיתון. "תפסיקי לעשות עניין מכל דבר."
"הרצל סגר לפני שנתיים." עונה אמו. "רואים מה אתה יודע."
בימי שישי אלון אוכל אצל הוריו ארוחת בוקר וכמעט בכל פעם הם גורמים לו להתחרט על זה. הוא שכן שלהם, עכשיו כששכר את ביתה הישן של גברת קליין. בהתחלה שכר אותו מתוך געגוע, אך זה נחלש בינתיים והיום שכר הדירה הזול והג'קוזי הם הגורמים העיקריים להישארותו שם. אלה, וגם עצי הרימונים במניבים לקראת ראש השנה, פרותיהם מתפקעים מזיכרונות וגרגירים מתוקים.
"האמת היא שאני מכיר איזה ניקוי יבש טוב." אומר אלון. "איך קראו לה…איך קראו לה…דוקטור קליני." הוא נזכר לבסוף. "זה בסדר, אימא. אני כבר אשלח את החולצה לניקוי. יהיה בסדר."
———–
סוף.

Print Friendly, PDF & Email

2 thoughts on “רימונים, חלק ה’”

  1. הכתיבה נהדרת, מלאת רגישות וניואנסים.
    הסוף לא מקובל עלי. נדרש קלוז'ר וזה שהוא נגמר עם דוקטור קליני זה בכלל אנטי קליימקס וכזה לא קשור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *