לילו – פרק י"ד

פרק י"ד – ישראל מאוהב

איילה מבחינה בשינוי שחל בגיסתה מהרגע הראשון כמעט. מהסמרטוט החרדתי שהיא מכירה, חנה עכשיו שלווה ורגועה, חייכנית ומפוייסת. אפילו הציפורניים שלה, שתמיד היו מוקד לבדיחות בינה לבין עזריאל, נראות נורמלי.

“אז מתי ישראל מגיע?” היא שואלת בפעם השלישית.

“אני לא באמת יודעת. הוא הלך ל…ידידה.”

“יש לו חברה?”

“אמרתי ידידה, אני לא יודעת מה מצב היחסים בינהם.”

“היא… משלנו?” שואלת איילה.

“לא נראה לי. מישהי מההרחבה. האימא ממש לא נראית לי שומרת. פרחה קצת.” היא מצחקקת ואיילה תוהה מה בדיוק מצחיק פה. טוב, המשפחה של זאב תמיד הייתה מוזרה. בזמן האחרון זה נהיה אפילו יותר מוזר.

“הבית נראה פחות… מאורגן.” אומרת איילה, מתקשה להסתיר את הסיפוק שלה. אחד הדברים שבגללו היא מתעבת את חנה הוא שהאובססיה שלה לסדר וניקיון תמיד גורמים לה להרגיש רע כאשר הם מבקרים פה.

“כן.” אומרת חנה בשלווה. “אני קצת פחות מבזבזת זמן על זה.”

“אה. את… בסדר?” שואלת איילה, נרתעת מעט מהתשובה הזו. ניקיון הבית הוא שדה הקרב בו היא שולטת. אי אפשר לנצח על ידי הכרזה שהתחרות התבטלה, זה… לרמות.

“מצוין.” מחייכת חנה חיוך כל כך אמיתי וכנה שלאיילה מתחשק להחטיף לה אגרוף.

“מצוין.” היא מאלצת את עצמה לחייך, פיה מלא שברי זכוכית.

“אז… מה הקטע עם הקמע?” שואלת חנה.

“זה משהו של עזריאל.” מנסה איילה להקטין את הסיפור. “הוא בא לפה…בְּעִדָּנָא דריתחא.. והוא לא ישן בלילה והוא קצת התפרץ… חשבתי לנסות לשאול את ישראל יותר ב… שקט. אולי הוא יזכר במשהו.”

“אולי.”

“הוא אמר משהו על קמע או משהו?”

“לא ממש. אני אתחיל להכין ארוחת ערב, תישארי לאכול איתנו?”

“לא, תודה.”

השתיקה המביכה מדכאת את איילה. אם הייתה זו מישהי אחרת איתה מלבד חנה, היא הייתה שולפת את הטלפון ומשחקת במשחק עם הבלונים, זה שהיא משחקת כשהילדים הולכים לישון. אבל יש לה דימוי לשמור עליו והיא ממש לא רוצה שמכל האנשים בעולם חנה המוזרה תראה אותה, אשת הרב, משחקת בטלפון. לכן היא שולפת את הספרון הקטן אותו היא שומרת בדיוק למצבים כאלו ומתחילה לעיין בו, מתנדנדת קלות באינסטינקט.

צעדים בחוץ וחנה מזדקפת פתאום ועיניה נאורות כאילו הייתה כלה טרייה בבוא חתנה.

“הנה הוא בא!” היא אומרת בחיוך קורן.

ישראל פותח את הדלת ונכנס פנימה, עיניו נפערות לרגע כאשר הוא מבחין באיילה. מבלי להתייחס למזוזה הוא נכנס פנימה, היישר אל אימו, ואומר:

“ערב טוב, דודה.”

למרבה המבוכה, הם מתחבקים. למרבה הזוועה הם גם מתנשקים, נשיקה קלה.

על השפתיים.

“דודה?”

“ערב… טוב…” ממלמלת איילה.

“היא באה לראות אותך. לדבר על איזה קמע.”

“אה.”

הנער נפרד מאימו ונעמד מולה, סוקר אותה. מסיבה כלשהי, הלב שלה מתחיל לדפוק חזק יותר. משהו השתנה בו מאז שראתה אותו לאחרונה? אולי גדל? לא, הוא בדיוק באותו גובה, עיניו מול שדיה. למה הפטמות שלה מזדקרות לפתע?

“אז מה רצית?” שואל אחיינה.

“אולי… אני אשאיר אתכם לבד?” שואלת חנה וישראל מפנה אליה את מבטו ונדמה לה שיש בינהם איזו בדיחה שהיא לא מבינה. משהו בבטנה רומז שאולי הבדיחה על חשבונה.

“רעיון מצוין.” עונה ישראל.

“אין צורך.” ממהרת איילה לומר.

“שטויות, לא יזיק לי אוויר צח.” מחייכת חנה. בדרכה אל הדלת הראשית היא מהנהנת לעבר בנה וזה עונה לה בהנהון קל בחזרה.

מאחוריה היא שומעת את הדלת הראשית נפתחת ולפני שהיא מספיקה לומר "איסור יחוד”, הדלת גם נסגרת. ואז, משום מה, חנה גם נועלת את הדלת מבחוץ. טוב, היא היא לא צריכה לספר על זה לעזריאל.

“את נראית טוב, דודה איילה.” אומר ישראל בחיוך קטן.

“אה… תודה.” היא ממלמלת. זה רק לה חם?

הוא מביט בה עכשיו באופן שנער לא אמור להביט באישה מבוגרת, בטח שלא אחיין בדודתו. אבל יש משהו בעיניים שלו… משהו שלא היה שם קודם.

“אז מה רצית?” הוא שואל ומתקרב אליה לאט והיא רוצה שיתרחק אבל פתאום רוצה גם שיתקרב. והחום… מלהיט את פניה אבל זולג מטה אל חזהּ ואפילו מטה משם.

“אה?”

“מה רצית? למה באת?” הוא שואל וידו נחה לרגע על חזהו ואז, בתנועה טבעית ואגבית, מבטה עוקב אינסטינקטיבית אחר היד הגולשת מטה אל בטנו ועוד למטה אל… אוהּ! מה זה?

היא מעפעפת כמה פעמים, עיניה נעוצות במפשעתו של אחיינה. משהו זז שם. גדול וקמאי, צל אפל ומפחיד ומפתה.

“איילה?” הוא שואל, כאילו מנסה לעזור לה להתרכז, אוחז בעדינות בידה, רק נגיעה קלה. “למה באת?”

“הקמע.” היא ממלמלת. במאמץ היא מתיקה את עיניה ממפשעתו ומסבה את מבטה אל פניו.

“אה.” הוא אומר והיא מודעת לכך שהוא עדיין אוחז בידה.

“חם.” היא אומרת, אבל החום בוקע עכשיו משיפולי בטנה, פועם את דרכו מעלה, מייבש את פיה ומאיץ את הולם לבה.

“את זה אפשר לפתור בקלות.” הוא אומר וידו מתנחשת במעלה זרועה, אל כתפה ואז, למרבה הזוועה אל חזית חולצתה.

“אסור.” היא מצליחה לומר כאשר הוא פותח את הכפתור העליון של חולצתה.

“ששש… חם לך… תצטנני קצת ואז נסגור את הכפתור.”

ועוד כפתור. ועוד אחד.

“את כל כך יפה, דודה איילה.” מילותיו מגיעות אליה ממרחקים ויש בהן קסם, הן ממלאות אותה גאווה והתרגשות.

חזייתה נחשפת עכשיו ולמרבה המבוכה זה מקל מעט על החום הפועם בה אז למרות שהיא יודעת שהיא צריכה לנזוף בו או להסתלק, היא פשוט עומדת שם ומניחה לו לעשות בה כרצונו כי הוא צדק ובאמת חם לה בגלל החולצה.

היא כן משתנקת כאשר חולצתה נושרת ממנה והיא נותרת בכיסוי ראש, חזייה וחצאית מול הנער. מבטו רעב ולמרות שהרעב בעיניו מסעיר אותה באופן שלא נסערה מעולם, הוא גם מפחיד אותה. איילה אוזרת את כוחותיה ושפיותה ומסתובבת אל הדלת, אפילו לא טורחת לאסוף את החולצה מהרצפה כי משהו בה אומר לה שאם תשתהה אפילו שנייה נוספת אחת היא לא תצא מהבית הזה כפי שנכנסה אליו.

שמונה–תשעה צעדים בברכיים פקות והיא מול דלת הכניסה. לוחצת על הידית ו… כלום. הדלת נעולה. מאחוריה היא שומעת בנער מתקרב אליה באיטיות. חשה בו מתקרב, כפי שאיילה ביער חשה בזאב דולק.

“חנה! תפתחי!” היא צועקת ודופקת בדלת.

“אין צורך.” אומר ישראל בקול רם, ממש מאחוריה.

“חנה…” היא אומרת ביאוש כאשר הוא מחבק אותה מאחור, נוגע בה ומגעו אסור ומסעיר כל כך.

“ששש…” הוא אומר ואז, למרבה הזוועה, מניח את ידיו על שדיה הגדולים, מעל החזייה.

“את כל כך יפה, איילת שלי…” הוא אומר, והיא מצטמררת כאשר היא חשה במפשעתו מתחככת באחורי ירכה, מעל החצאית.

“איילה.” היא מתקנת אותו משום מה.

“פה את איילת.” הוא פוסק, ידיו מעסות את שדיה במיומנות מפתיעה.

“בסדר.” היא נאנקת כאשר הוא סוחט בעדינות את פטמתה השמאלית מעל בד החזייה. אחר כך הוא מפנק גם את הפטמה הימנית ומוחה מתערפל בערפל סמיך של עונג. ימין, שמאל, ימין, שמאל ולפעמים שניהם ביחד.

“תפתחי את החזייה.” הוא מורה לה ולמרות שהקול המתריע במוחה לא נדם לגמרי היא כבר בקושי שומעת אותו וידיה הבוגדניות נשלחות לאחור אל קרסי החזייה, מתירות אותם בתנועה מיומנת.

איילה משתנקת כאשר ידיו חופנות עכשיו את שדיה העירומים והוא מעסה אותם, מרגש ומיומן ואסור ונפלא. קצת חזק וקצת עדין, קצת עיסוי ועוד צביטה מדודה של הפטמות והיא נאנקת, נשענת על דלת הכניסה אשר מאחוריה עומדת גיסתה, והכל נורא ומופלא כל כך.

“חצאית.” מורה ישראל ולמרות שנורת האזהרה במוחה של איילה נדלקת שוב, אורה עמום בערפל הממלא את תודעתה, כמעט בלתי נראה. אצבעותיה רועדות אבל היא מצליחה לפתוח את הרוכסן והחצאית נושרת מטה. היא רוצה לראות אותו אבל גם אסירת תודה שגבה פונה אליו. מפחדת מהעיניים אליהן היא משתוקקת.

ידיים זרות מלטפות את אחורי ירכיה, מעל הגרביונים. לבה מחסיר פעימה כאשר הידיים מלטפות את פנים ירכיה, מאמצע הדרך ומטה.

“חכי כאן.” הוא אומר ונעלם לפתע ואיילה רוצה לצחקק: היא בקושי עומדת מרוב התרגשות, איך תלך? צחקוק מוזר נפלט לה.

הוא חוזר והיא מרגישה במשהו קר ומתכתי על עורה.

“אל תזוזי.” הוא אומר והיא חשה בו נאבק בבד הגרביונים הדק ואז שומעת צליל קריעה. עוד כמה ניעות והוא גוזר או חותך את גרביוניה ממנה.

“אל תלבשי יותר גרביונים.” הוא אומר והיא מצטמררת כאשר ידו מחליקה על עור ירכיה העירום. “לכי ל… לחנויות האלה של הבגדי נשים בקצרין ותקני בגדים תחתונים יפים.”

“בסדר.” היא מהנהנת.

“בגדים סקסיים.” הוא אומר וידו עולה עכשיו במעלה ירכיה הפנימיות. המילה מרגשת אותה ואצבעותיו מרגשות אותה והיא נאנקת כאשר הן מרחפות מעל בד תחתוניה, מחליקות מעל שפתי ערוותה ממש. ערוותה הלוהטת.

“ראיתי פעם חנות ב…חיפה.” היא שומעת את עצמה אומרת, לרגע מדמיינת את עצמה במיטה, שיערה גלוי ושופע והיא לבושה ב… בגדי נשים שראתה בחנות ההיא. היא לא צריכה לדמיין את ישראל לידה, ברור שהוא שם.

אגודלים. בד תחתונים. לחץ קל של הגומי ו… תחתוניה מחלקות מטה. אוויר על עור ישבנה החשוף. משב קל על שפתי ערוותה הלוהטות.

“לא…” היא נאנחת במאמץ כאשר אצבע אסורה מחליקה על החריץ של ערוותה אבל היא מיד מקווה שהוא לא שמע אותה.

“ששש…” הוא מורה והיא משעינה את מצחה על דלת הכניסה, גופה חלש כאשר אצבעו של אחיינה מחליקה לתוכה, מוצאת אותה רטובה ומשתוקקת.

“את רטובה, דודה.”

איילה רוצה לבכות. היא מושפלת. היא מבולבלת. היא רעבה למגעו כפי שמעולם לא השתוקקה לעזריאל. גופה חלש ולבה הולם ורגליה פקות.

ישראל נצמד אליה מאחור ומחבק אותה ולפתע היא מבחינה באיברו בין רגליה, עבה ומתנודד בגאווה. היא שואפת אוויר בחדות.

“תחזיקי אותו.” מצווה ישראל והיא מצייתת, שולחת יד רועדת אל הזין העצום. זה נמשך נצח, כאילו הדרך היא מפה ועד אמריקה, כאילו הזמן בעצמו נעצר ומביט בסקרנות בידה הענוגה המחליקה דרך האוויר אל הדבר הלא אמיתי הזה.

ואז הוא נוגע בה, משקלו הלא הגיוני על ידה, חומו כמעט חורך את אצבעותיו. צמרמורת חולפת בגווה.

ישראל מניע את אגנו לאחור ומבלי שהצטוותה, איילה ממשיכה לאחוז בו, מלווה אותו, מתכופפת עוד מעט.

“תכניסי אותי.” אומר הנער, דבריו כמו חנית קרח בלבה, עיניה נפערות. ואז נעצמות.

“קדימה, דודה איילה. תכניסי אותי פנימה.” הוא אומר ומעסה בעדינות מושלמת את פטמותיה. היא רוצה להתפלל, לבקש עזרה מטאטע אבל היא יודעת שאיפה שהיא נמצאת עכשיו אפילו הוא לא רואה אותה. היא לבד, לבד עם תשוקתה המטורפת.

“סליחה, עזרי…” היא לוחשת ובאצבעות רוטטות מכוונת את ראש הזין אל בין שפתי ערוותה.

זהרורים. שדה הראיה של איילה מתמלא בהם כאשר אחיינה הצעיר מחליק לתוכה, ממלא אותה, את החריץ שלה, את נשמתה. חייבת לברוח. זה כל כך טוב. דופקת על הדלת. ברפיון, כדי שלא ישמעו. והוא מחליק עוד ועוד, ממלא אותה ומקרין עונג משם אל כל גופה. זה לא יכול להיות סתם "זיון", זו התגלות. זה סנה בוער בין רגליה, רוק ניגר במורד סנטרה.

“הכל בפנים.” נשמע קולו של הנער, מאחור ומתחת. הוא כל כך קטן וכל כך גדול היא מצחקקת אבל מפיה נפלטת רק נאקה מוזרה. היא מצפה שהוא יתחיל להניע את אגנו עכשיו אבל להפתעתה הוא רק נשאר כך מבלי לזוז. לאכזבתה.

ידו של ישראל מחליקה קדימה ונחה על מפשעתה. איילה שואפת בחדות כאשר הוא מתחיל לאונן לה, אצבעו מרקדת על דגדגנה, פורטת עליה במיומנות. היא משעינה את ראשה על הדלת, מכורה לעונג הפועם בה כך, מלאה זין ומאוננת על ידי נער שאינו בעלה והעיניים מזדגגות ועוד זרזיף רוק והלשון משתרבבת קמעה ואצבעותיו על פטמתה השמאלית וחופנות את שדהּ הזקור וכל כולה דולקת עכשיו והנה מגיע שיא והיא מתאבלת על מי שהייתה ומנסה להזכר בעזרי אבל לא מצליחה להעלות את פניו מול עיניה, האור רב כל כך ו…

“הו!” היא זועקת. “הווו!!”

“תגמרי, דודה איילה.” מורה לה ישראל בקור רוח. “תרכבי על זה עד הסוף.”

והיא משחררת הכל ונאנחת ודופקת את ראשה בדלת והכל אור ואין משקל והיא שומעת שירה והשיר יפה ומתוק, אולי זו השכינה עצמה והיא עפה אליה, תרה אחריה בים העונג והאור אבל לאט השיר דועך והאור מתעמעם והיא נופלת. צונחת, יותר נכון.

כאשר היא חוזרת לעצמה, איילה מוצאת את עצמה כורעת על הרצפה ליד דלת הכניסה, מעליה מיתמר ישראל והוא אוחז באיברו, וזה רטוב ובוהק ממיצי ערוותה.

“תפתחי פה גדול.”

היא מצייתת, מוחה עדיין גדול בצמר גפן מתוק וורוד והוא מניע את ידו קדימה ואחורה על הזין הגדול וזה הכל כל כך מוזר שהיא כמעט מצחקקת כי אין דרך להסביר את מה שהיא רואה עכשיו ואת מה שחוותה מאז שהגיעה לפה. ואז הוא נאנח והיא חשה שוב בהתלקחות בתוך מוחה ובין רגליה וזרע ניטח עליה מלמעלה, ונכנס הישר אל פיה וזה מן, מן מהשמיים והיא שותה הכל והיא יודעת שהיא שוב גומרת וזה יותר חזק ממה שחשבה שאפשר והיא רק רוצה עוד ועוד מזה ושלא יגמר והיא נאנחת וזה חמים ונעים בפיה ועל פניה והיא רק רוצה עוד ומבלי לחשוב, בעיוורון, שולחת את ידה מעלה, מוצאת את הצינור ממנו נובע השפע הזה ומקרבת אותו אל שפתיה, יונקת את השפע עד תום.

“איילת.”

הקול מגיע מלמעלה. מחוץ לגוף. היא מבינה שעיניה עצומות והיא פוקחת אותן, מפלבלת במבוכה. מה בפה שלה? אוי! הזין של… הילד!

“נגמר.” הוא מצחקק. “נגמר להיום. היום לא זיינתי אותך, רק הכנסתי אותו בשביל שתהיה לך טעימה. אם את רוצה עוד תבואי פעם אחרת. אבל אז תקבלי עוד.”

הפנים שלה לוהטות. בוערות. מה היא עשתה?! איילה קמה על רגליה ומסתכלת סביב במבוכה. בגדיה פזורים על הרצפה והיא ממהרת לאסוף אותם אבל כאשר היא מתקרבת אל תחתוניה ישראל מניח עליהם את רגלו.

“לא, זה נשאר אצלי. וגם אני מזכיר שאת לא לובשת יותר תחתונים מכוערים כאלו.”

מהנהנת במוח ריק ומתלבשת. כאשר היא לבושה ישראל פותח לה את דלת הכניסה והיא ממהרת לצאת אל הלילה.

מה קרה פה? מה קרה פה?!

כאשר היא מתקרבת הביתה היא מתחילה לחזור לעצמה… טיפה. בודקת שבגדיה מסודרים איפה התחתונים? ושיערה עשוי בקפידה מתחת לכיסוי הראש. הכל בסדר היא אומרת לעצמה שוב ושוב. רק שמרי על קור רוח והכל יהיה בסדר.

הילדים ישנים כאשר היא מגיעה הביתה, וזה נס קטן: במקרים הבודדים בהם הוא נשאר איתם, עזריאל בדרך כלל מעדיף להימנע מלהתעמת עם הילדים ולהניח לה לסגור את הערב, טוען שלמד וששכח את עצמו. אבל הפעם הוא בעצמו היה כנראה עצבני וחסר סבלנות ואולי לא רצה שיהיו ערים כאשר אמם חוזרת משליחותה החשובה.

“נו?” הוא שואל.

“עקשן האחיין שלך.” עונה איילה ומביטה בו בשמץ ביקורת, כאילו הוא, עזריאל, אשם במשהו בעקשנותו של אחיינו. כבר מזמן למדה שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.

“הקמע אצלו?”

“אני לא בטוחה, אבל דיברנו ונראה לי שהוא מעט 'נפתח' אלי. אולי הוא צריך מישהי מבוגרת לדבר איתה, עם האימא המשוגעת הזאת שלו.” אומרת איילה ולרגע נזכרת בחנה יוצאת מהבית ונועלת את הדלת. זוכרת את אגרופיה שלה על הדלת. זוכרת את עונג. את טעם הזרע בפיה. מן שמימי. סחרחורת קלה.

ישראל.

“מה זה אומר?” מקשה עזריאל. “אני לא מבין איפה הקמע.”

“מה זה אומר?” מתרגזת איילה. “שאני צריכה ללכת לשם שוב, כי אתה לא הצלחת לשמור על הקמע!”

“שוב? למה?”

“כי אולי בפעם הבאה הוא ידבר איתי יותר.” היא רושפת. “אתה לא מבין? זה בגללך כל ה… עסק הזה!”

עזריאל מהנהן בעליבות. הוא חסר אונים והוא יודע שהיא צודקת. כרגע נראה שהיא היחידה שיכולה להשיג את הקמע ובאמת יש לו חלק מסוים באובדן שלו.

“בסדר.” הוא אומר ופונה לחדר העבודה שלו. “רק תזהרי… משהו שם נראה לי לא בסדר.”

“ברור.” עונה איילה, חשה במיציה ניגרים במורד ירכיה.

“ארזת לי את המזוודות?”

“לא. תארוז לבד, אני עייפה.”

עזריאל מביט בה בהפתעה: מעולם לא ארז לעצמו את המזוודות לנסיעה לאומן, אבל משהו עבר עליה והוא מרגיש שזו תהיה טעות לבקש.

“אני אארוז ואת תעברי על זה?”

“בסדר.” היא נאנחת. “אני במקלחת.”

* * *

ישראל מגיע לבית הספר בהתרגשות הולכת וגוברת. למרות המפגש האסור והמרגש עם דודתו איילה, מחשבותיו בשארית הערב חזרו שוב ושוב אל טל גדידה דווקא. היא הסכימה שיבוא, הקשיבה לו, ואז… יזמה את ה… זיון עם מונה. והוא יכול היה לבעול אותה, את טל, והוא התגבר. והכי מצחיק זה שלמרות שהוא ראה את ערוותה החשופה הוא חושב כל הזמן רק על העיניים שלה.

“הכל בסדר?” שאלה אותו יהודית אמש בעת שאבא ואימא היו עסוקים באריזת המזוודה של אבא.

“כן, למה?”

“סתם, נראה שאתה… מחייך לאוויר. עם מי היית היום?”

“הייתי אצל טל גדידה.” אמר.

“הנה החיוך הזה. זיינת אותה?”

“לא.” הוא מיהר להגיד. “לא…”

“היית אצלה… בבית?”

“כן.”

“רק שניכם?”

“הייתה גם ה… עוזרת שלהם.”

“ולא..?”

“לא.”

“אוי ואבוי, אתה לא מאוהב או משהו, הא?” גיחכה יהודית.

“אולי תתעסקי בעניינים שלך?” התרגז עליה והסתלק.

צחוקה של יהודית ליווה אותו כל הדרך לחדרו.

אבל כאשר טל נכנסת לכיתה הוא לא מצליח ללכוד את מבטה. גם כשהוא שולח לה "הי!” היא לא עונה. מוזר. בשאר השיעור הוא לא מרוכז. האם עשה משהו אתמול אצלה בחדר שעבר על החוקים שלה? לא. הוא עשה כל מה שהיא רצתה, אפילו… דברים שהוא לא רצה כל כך לעשות. הוא בסדר, היא לא כועסת עליו, זה בטח משהו אחר.

בהפסקה הוא מתקרב אליה אבל כאשר הוא לידה מבטה קר: אדיש ופוצע.

“הי.” הוא אומר.

“מה.”

“סתם…” הוא מופתע מקרירותה. “רציתי לשאול… כאילו… מה שלומך…”

“בסדר.”

“את כועסת עלי?”

“זה מסובך.”

“עשיתי משהו לא בסדר? כאילו… אתמול?”

טל נושפת ולרגע היא נראית פגועה ויפה כל כך שבא לו לחבק אותה אבל הוא לא מעז. אך הרגע חולף ומסכת הקור חוזרת לפניה.

“לא. אבל… טוב, לא בא לי לדבר על זה באמצע הכיתה.”

“אז בהפסקה הגדולה? בסככת האופניים?”

“בסדר.” היא עונה מבלי להביט בו.

נבוך ומבולבל ישראל חוזר לכיסאו. מה קרה?! אחרי שהיה להם כזה אחר צהריים מטורף פתאום הכל מתחרבן ככה. לילית ויהודית צדקו? הוא מאוהב בה? ברור שכן, טמבל. כבר שנים. אוי ואבוי, זה נכון. אז מה קרה עכשיו? עד עכשיו לא היה לך סיכוי איתה אבל בימים האחרונים התחלת לחשוב שיש לך. טוב, זה לא ממש הרוס היא רק קצת… משהו. הוא ייפגש איתה בהפסקה והם יסדירו את הכל והוא יבטיח לה שהוא בחיים בחיים בחיים לא יפעיל את הכח עליה וגם יראה לה שאתמול הוא היה ממש בסדר והיא תבין והוא יבטיח לה שהוא לא יהיה עם אחרות אם היא לא תרשה והיא תרגיש יותר טוב ותצחק והם יתנשקו והצלצול קוטע את דמיונותיו.

טל אוספת את עצמה בדרך לסככת האופניים באופן שמעורר בו חרדה. מבטה כבוש ברצפה ובמקום להיות מאיימת ולוהטת כפי שהוא אוהב, היא פשוט נראית… עצובה. כאילו משהו מכביד עליה.

“תראה.” היא פותחת. “זה לא מתאים לי. כל ה… קסם הזה… ומה שעשית אתמול למונה…”

“זאת את שקראת לה לחדר שלך! זאת את שרצית לראות איך זה עובד!”

“וזה אמור לגרום לי להרגיש טוב? זה לא. אתה אנסת אותה.”

“כי את קראת לה.”

“אני יודעת, אני לא בורחת מזה. אבל מה שיש לך זה… זה באמת אמיתי. וזה מסוכן. וזה גורם לך ולי לעשות… דברים רעים.”

“היא נהנתה!”

“היא לא בחרה בזה, ואתה יודע את זה.”

ישראל שותק, הלום רעם. רק לאחרונה הבין שהוא מאוהב בה והנה כבר איבד אותה ושום קסם בעולם לא יגרום לזה לעבוד.

“לא… באתי אלייך…” הוא ממלמל. “למרות שיכולתי ואת יודעת את זה… בסוף, כש… זיינתי את מונה… מאחורה… אז זה היה במקום… לבוא אלייך.”

“אני יודעת, הבנתי את זה כבר אתמול. ותודה על זה. אבל… אולי זה אפילו מחזק את מה שאני מרגישה. אתה ילד חמוד אבל זה כח חזק מדי וזה מושך למקום רע. אותך וגם אותי.”

“טל…”

“די. חלאס. אמרתי מה שיש לי להגיד… אין בינינו כלום. היה אחר צהריים אחד פסיכי ו… זהו. עדיף שלא תתקרב אולי ואם אני ארגיש אותך בראש שלי…” היא שולפת משהו מהכיס ועיניו של ישראל נפערות כשהוא מבין שזה שוקר חשמלי.

“אל תכנס לי לראש.” היא אומרת, יותר עצובה מכועסת. “ביי.”

היא הולכת וישראל נשאר לבד בסככת האופניים. גם כשהפעמון מצלצל הוא לא קם, רק נשאר לשבת. איפה לילית עכשיו? איפה העצות החכמות שלה עכשיו? הוא ניסה לעשות את הדבר הנכון שוב ושוב והנה הוא עם לב שבור. אל טל הוא הגיע כדי לא לבעול את אימא ויהודית, כדי לא לעבור על איסור העריות. והוא בא אליה רק בשביל לדבר. הוא עשה מאמץ כדי להלחם ביצר ולא לקחת את טל ומה הוא מקבל? לב שבור וכואב. זה לא הוגן. בשביל מה להתאמץ בכלל?!

גננים דרוזים מגיעים לעבוד על השיחים ולא בא לו להישאר שם, וגם לחזור לכיתה הוא לא יכול, השיעור התחיל כבר מזמן. הוא רוצה לדבר עם מישהו. נכנס למבנה בית הספר ורגליו נושאות אותו במסדרונות עד שהוא עובר ליד חדר המורים.

שיערה הזהוב של אייג'יי המורה לאנגלית זוהר בקרן שמש ומושך את מבטו וישראל נעצר. נראה שהיא עוברת על מבחנים או משהו, והיא מרוכזת בדפים, רגלה מתנדנדת בהיסח הדעת, והיא נושכת את שפתה. כמה היא יפה כך, אולי המורה הכי יפה בבית הספר. מבטו חוזר אל רגלה המתנדנדת, בד החצאית צמוד לתווי המתאר של ירכה וחריץ קטן חושף מעט משוקה. לבו מחסיר פעימה.

אולי איתה הוא יכול לדבר על טל, הוא משקר לעצמו.

נראה שאייג'יי חשה במשהו כי צמרמורת קלה חולפת בגווה. היא מזדקפת ומביטה סביב ואז מבחינה בישראל העומד בכניסה לחדר המורים. עיניה נפערות לרגע במשהו שמזכיר חשש.

“Oh! Israel! I didn't see you back there.”

ישראל מתקרב אליה, סוקר את צורת ירכיה מתחת לחצאית כאשר היא משנה את תנוחת ישיבתה לרשמית יותר. הו, כן…

“Shouldn't you be in class?”

“רציתי… לדבר איתך.” הוא משקר, בוחן את גופה ברעבתנות מתגברת.

“הכל בסדר?!” היא שואלת.

מקרוב הוא כבר רואה את הנמשים על פניה, את עדינות עצם הבריח שלה, את האור הנשבר על שפתיה. ריגוש מציף אותו כאשר הוא נזכר בשפתיים אלו עוטפות את איברו.

“ישראל?” היא בולעת ומלקקת את שפתיה.

“אני יכול לדבר איתך?” הוא שואל, נזכר בערוותה הזהובה בספרייה.

“בטח, שב.” היא עונה במבטא האמריקאי שלה.

“לא פה. זה… אישי… בואי נלך למקום אחר.”

“I'm not so sure it's a good idea after last time… Why can't we talk here? There's nobody here but us.”

נראה שהיא נאבקת בתאוותה המתגברת אבל ישראל כבר שולט בתשוקתו הרבה יותר מאשר בפעם הקודמת שנפגשו והוא מציף אותה ללא רחמים. הוא מביט בעיניה הכחולות ואומר:

“בואי נמצא מקום שבו נוכל… לדבר… בפרטיות.”

אייג'יי מהססת ואז מהנהנת ונושכת את שפתה התחתונה, מעיפה מבט אשם סביב.

“בואי.”

“Oh… sure… Where do you want to go to?”

“אני יודע איפה.”

מאז שסל אחד נפל באמצע שיעור ספורט אסרו עליהם להיכנס לאולם וישראל יודע איפה המפתחות, המורה לספורט שלח אותו להביא אותם לא פעם ולא פעמיים. ממילא אף אחד לא בוחר בו במשחקי כדורסל. ביציאה מחדר המורים הוא לוקח את המפתח, מעיף מבט סביב ואז מתחיל לפסוע בלב הולם לעבר אולם ההתעמלות, נעלי העקב של אייג'יי נוקשות לצדו.

“Where are we going? No funny business, promise me that…”

“לא, לא…אני… פשוט רוצה לדבר איתך בפרטיות.”

המסדרונות ריקים והוא מרשה לעצמו לאחוז בידה של המורה באפלולית. ידה קטנה וחמימה והוא שומע את התנשפותה כאשר ידו סוגרת על אצבעותיה אבל כאשר היא מנסה אינסטינקטיבית למשוך אותה הוא מיד מציף אותה בהתרגשותו וידה נרפית, מלבד אגודלה המלטף את גב ידו.

“ששש…” הוא אומר. “כמעט הגענו.”

יוצאים מהבניין המרכזי אל החורשה הקטנה אשר ליד אולם ההתעמלות. שלוש מדרגות מובילות אל הכניסה לאולם וישראל נעמד על הראשונה ועוצר את המורה כך שראשו נמצא מעט מעל ראשה; חייו מלאים בנשים גבוהות ממנו ופעם אחת הוא רוצה לנשק בחורה מלמעלה. היא מתחילה למחות כאשר הוא אוחז בעדינות בראשה בשתי ידיו אבל הוא כל כך רעב אליה שכאשר לשונו פולשת אל פיה של המורה הבלונדינית היא רק נאנקת בתשוקה אל תוך פיו בצל האלונים.

“אני נשוי…” היא נאנחת בין נשיקה לנשיקה, חוזרת אל שפתיו כמו טובע הנאבק לעלות לנשום אוויר.

ישראל מתעלם מדבריה, פותח כפתור בחולצתה ומחליק את ידו אל חזייתה, מוצא שם פטמה זקורה על שד קטן.

“We can't have sex, Yisrael… We're trying to have a baby…”

“דונט וורי, המורה. יו ויל גט א בייבי…”

===============================================

המשך יבוא