פרק י"ב – חנה ויהודית
מילותיה של השדה מאיצות את הדופק שלו. משום מה ביממה האחרונה צץ בו הדחף לכבוש גם את ה… חור הזה. מה שפעם היה בדיחה גסה בין בנים הפך בשעות האחרונות למחשבה מפתה.
“לזיין אותה… בתחת?” הוא שואל.
“מעשה סדום.” מתרחב חיוכה של השדה. “עתיק כמו אבות אבותיך, ישראל. הו, סדום היפה…”
“זה לא… יכאב לה?” שואל ישראל ומלקק את שפתיו, מבטו נעוץ עכשיו בישבנה של גברת גדידה הנראית כמתאוששת לאטה משיא העונג שחוותה.
“אֶה…” מושכת השדה בכתפה הגדולה בתנועה עמומה. לישראל נראה שהיא רוצה לראות אותו מבצע מעשה סדום בגברת גדידה לא פחות משהוא רוצה להחליק את איברו הזקור אל תוך הישבן החטוב תחתיו.
“בוא, תרים אותה לספה ותחליט.” מציעה השדה בנימה ערמומית. “תשכיב אותה על המסעד.”
ישראל מציית ומרים בקלות משכרת את האישה המומת האקסטזה, משכיב אותה על המסעד כך שרגליה החטובות שמוטות משני צדי המסעד הרחב וישבנה העגול נח מולו, עגול ושזוף ומזמין, כמעט בוהק מתחת למכנסי היוגה השקופים. הפס הצר של תחתוני החוטיני נבלע בין העמק האסור של פלחי העכוז הכדוריים, מזמין את ישראל לבוא אחריו.
“תעשה לה חור קטן במכנסיים.” מציעה השדה.
“חור?”
“כדי שתוכל לראות טוב יותר.”
“אבל חבל על ה…”
“היא עשירה, היא תקנה מכנסיים חדשים. היא באה לפה בשביל שתזיין אותה, לא?”
“כן.” ממלמל ישראל, מבטו כבול לפס בד החוטיני הדק אשר מזמין אותו לבוא אחריו. “גם דודה דקלה יכולה לתת לה משהו ללבוש.”
“בדיוק.”
כאילו מעצמן, ידיו של ישראל נשלחות אל מכנסי היוגה הדקיקים של רונית גדידה והוא קורע בהם חור קטן. הוא מלקק את שפתיו, מבטו נעוץ בגבעות העגלגלות ובחריץ האפל והמפתה שבינהן.
“תפתח.” אומרת השדה ומתנשפת.
ישראל לא צריך לשאול מה לפתוח, ידיו אוחזות בחרדת קודש בכדורים השזופים של ישבנה והוא מסיט אותם לצדדים, נשימתו נעתקת כאשר הוא מבחין בחור הביישן, מוסתר בקושי על ידי פס החוטיני הדק. הוא מסיט את הבד הצידה, חושף את הפתח הקטן, האסור.
“תטעם את זה.” מלחששת השדה. “תאכל לה קצת את התחת לפני שאתה כובש אותו.”
ישראל צולל אל בין פלחי ישבנה העסיסיים של רונית גדידה, לשונו שלוחה לפנים כמו רומח. הוא פוגש את הטבעת האנאלית שלה ומתחיל ללקק, שומע את המילף נאנקת בסיפוק מהספה.
“הו… כפרה שלי…. וואוו…”
לשונו מרגישה מוזר, כאילו גדלה, התעבתה. היא מחוללת כאילו מעצמה על החור הרגיש, סוחטת נאקות עונג מגברת גדידה ואף מחליקה פנימה משל הייתה זין קטן, רטוב ונחוש.
“תפתחי את התחת.” מצווה לילית על רונית גדידה וזו בוהה בה במבוכה.
“מי את?”
“את רוצה את הזין?” מתעלמת לילית מהשאלה.
“כן.” עונה רונית במהירות.
“אז תפתחי את התחת.”
רונית ממצמצת במבוכה, זה כל כך מוזר. אבל למרות זאת היא מצייתת, אוחזת בחוזקה בשני פלחי עכוזה, פותחת אותם אל לשונו של הנער וזו מרקדת, חודרת ומלקקת את החור הרגיש שלה, מעיפה אותה מעלה במהירות.
“היא מוכנה.” אומרת השדה לישראל. “קום.”
ישראל מזדקף, איברו קשה ורעב. תחתיו, על מסעד הספה, גברת גדידה פושקת בכניעה את פלחי עכוזה, מגישה לו את הכניסה האחורית שלה לשימושו. בלב הולם ויד רועדת קמעה הוא מכוון את ראש הזין אל החור הקטן ומתחיל ללחוץ בהיסוס.
“מה זה?!” נזעקת גברת גדידה.
“זה אדונך!” רושפת לילית. “אדונך בחר בחור הזה, ואת תצייתי או שתושלכי מפניו ולא תוחזרי!”
“זה גדול מדי!” מייללת גברת גדידה וישראל מביט בלילית בחשש, עוצר את ניעת אגנו.
“דחוף!” היא מצווה עליו. “אתה אדונה, משול בה! כבוש את כולה, כל חור בה! דחוף חזק!”
“איה… אימא…” נאנקת רונית גדידה מתחתיו. “אף פעם לא… עשיתי שמה…”
“היא רוצה אותך!” נוהמת לילית. “אתה אדונה, כבוש אותה!”
ישראל מביט בגברת גדידה, מהסס. זה לא נעים לה נשמע בו קול: פניה מכורכמות וקצות אצבעותיה הלופתות את פלחי העכוז כמעט לבנות ממאמץ, אך היא לא אומרת לו להפסיק. תזכור כמה היא התעללה בך כל השנים נשמע קול אחר. תחזיר לה!
“קח אותה!” נדמה שאש בוערת בעיניה של השדה ולשונה המלקקת את שפתיה נראית מפוצלת מעט.
ישראל דוחף.
גברת גדידה נאנקת בקול כאשר ישראל נאבק להבקיע את בתוליה האנאליים והיא מפשקת את גבעות ישבנה עוד יותר בניסיון נואש להקל על חדירת הזין העבה. הוא נאנח בעונג כאשר הראש מחליק לבסוף פנימה, פי הטבעת הצר שלה לופת את איברו בלפיתה אימתנית, עזה ומענגת.
“תן לה את העונג שלך.” מורה לו לילית בחיוך חושף ניבים וישראל מתרכז בגברת גדידה, חולק איתה את התחושות המרגשות.
“איך זה מרגיש?” שואלת לילית את המילף מכורכמת הפנים, בעוד ישראל נאבק להחדיר עוד ועוד מאיברו הלא טבעי לישבנה.
“כואב…” נאנקת גברת גדידה.
“ו..?” שואלת לילית.
“ו… טוב…” היא נאנחת. “כואב וטוב.”
“הטוב הוא הסיפוק בכניעה לאדונך.” מסבירה לילית בחיוך. “כניעה מושלמת, למרות הסבל שהוא מסב לך…”
“כן…” נאנחת רונית. “כל כך גדול… זה קורע אותי…”
“ששש… את תהיי בסדר…” מלטפת לילית את ראשה של האישה המבוגרת.
ישראל ממוקד בעונג שלו. ישבנה של גברת גדידה הדוק ולוהט והוא צופה, מוקסם, באיברו הכובש את הכניסה האחורית שלה, נעלם בין הגבעות השזופות, הבשרניות. נראה שגברת גדידה מוצפת בעונג וכאב והוא מוצא את עצמו נרגש משניהם. לילית קוראת לו "אדונה" של גברת גדידה וזה מסעיר ומרגש כי זה נכון: הוא כבש את כל נקביה של האישה אשר תיעבה אותו וכעת היא מניחה לו לייסר אותה, לתקוע את איברו בישבנה רק כדי לרצות אותו.
עוצמת אנקותיה של גברת גדידה גוברת ככל שהוא משפד אותה יותר על איברו, מחדיר עוד ועוד מהזין העבה אל החור ההדוק שלה. ראשה נח על המסעד, פיה פעור ועיניה מתגלגלות בחוריהן בעודה מעפילה מעלה מעלה אל שיא קולני.
“ידעתי שתאהב את ההפתעה השנייה.” אומרת לילית ונושכת את שפתה בחושניות, מנגבת זרזיף ריר מזווית פיה של המילף הנדפקת באקסטזה.
“היא… קצת פחות…אוהבת…” נאנח ישראל, מחליק עוד סנטימטרים אל התחת החמים והמוצק.
“אתה האדון, והיא… עומדת לגמור כמו שהיא לא גמרה מעולם.”
לילית מביטה בדודה דקלה הצופה במחזה בתדהמה וקורצת אליה, מהנהנת במחווה רבת משמעות. דודה דקלה פוערת את עיניה ונדה בראשה לשלילה וחיוכה של השדה מתרחב בעודה מהנהנת לקול האורגזמה הקולנית של רונית גדידה.
“סדום.” היא לוחשת ומצחקקת לנוכח עיניה המתרחבות של הדודה.
גברת גדידה מחליקה מהשיא שלה, נדפקת עכשיו בתנועות עמוקות ונחושות על ידי ישראל הרעב.
“תשאל אותה אם היא אוהבת שאתה מזיין אותה בתחת.” אומרת לילית, אבל ישראל מתבייש. למרות הכל הוא מרגיש נבוך, לעשות זה דבר אחד אבל להגיד זה… כאילו יותר מביך, או משהו.
“בשביל מה?” הוא פולט, מתאמץ להתרכז לנוכח העונג הפועם בו, מחלציו ולכל גופו.
“כדי שהיא תגיד את זה. שהיא תודה בזה.”
הוא מבין עכשיו, וזה מרגש אותו, והריגוש מחליש את הבושה, גם אם לא מעלים אותה לגמרי. זה עדיין קצת…
“נו?!” דוחקת בו השדה.
“את אוהבת שאני… מזיין אותך… בתחת?”
“אה!” נאנקת גברת גדידה. “אה!”
“היא לא ענתה.” מחייכת אליו לילית, אולי בלעג? ישראל מוצא שהוא מתעצבן מזה, מהחיוך של לילית ומזה שגברת גדידה מתעלמת ממנו.
“הא?!” הוא שואל. “את אוהבת זין בתחת?!”
גברת גדידה רק נאנקת וחיוכה של לילית מתרחב, ללא ספק לעגני עכשיו.
“אתה לא מצליח לשלוט בנשים שלך.” היא אומרת. או שהוא חושב שהיא אומרת.
ידו של ישראל נשלחת אל מחלפותיה של רונית והוא מושך את ראשה לאחור בכוח, סוחט אנקת כאב מהמילף המופתעת.
“אה?!” הוא שואל, בעצמו מופתע מאיך שהוא מתנהג. רעב. קשוח. מניאק. “את אוהבת?!”
“כן!” היא נאנקת, בתמהיל משכר של כאב וריגוש.
“כן מה?” תובע הנער.
“אני אוהבת ש'תמזיין אותי בתחת!” היא מודה והריגוש מציף את עורקיו של ישראל, שוצף בו כגעש הסמבטיון.
הוא מרפה ממחלפותיה ומגחך לעבר לילית, אגנו הולם באגנה של גברת גדידה, מרטיט את ישבנה השרירי. לילית מחייכת באישור ומבטו נודד לעבר דודתו. הוא מצטנן מעט כאשר הוא מבחין בהבעתה. בד בבד עם הבעת הריגוש והתשוקה שלה שאותם הוא מכיר, הוא מבחין בסימני משהו אחר. פחד. ממה היא..?
“אה!” נאנקת גברת גדידה תחתיו, קוטעת את הרגע.
מחשבותיו של ישראל חוזרות ומתמקדות בניצחונותיו, במילף היפה והרעה שהוא מזיין בתחת ומושך לה בשיערות והיא מתה על זה ופלחי ישבנה כל כך מוצקים ושזופים וחלקלקים ולילית מהנהנת באישור והוא הראה לרונית גדידה מי בעל הבית והוא בעל הבית של… כולן והוא יזיין את כולן וכולן ירטבו ולמראהו ויפתחו את הרגליים שלהן והוא יעבר את כולן (מה?! לא! לא!) הוא הכי גדול והכי חזק והכי…
והוא מתפוצץ עמוק בתחת של גברת גדידה, פולט לתוכה נתז אחר נתז אל מעיה החמימים, גופו נרעד בטלטלת השיא. גם מבטה של דודתו מתרכך למראהו והוא מביט עמוק בעיניה כאשר הוא ממשיך להציף את ישבנה של גברת גדידה, לפמפם שפיך לתוכו עד שנתזים מתחילים להנגר החוצה.
ישראל מחליק מישבנה ההדוק של גברת גדידה. הוא נשכב על השטיח, בוהה בתקרה ומתנשף, הסיפוק מרים אותו כמו על ענן. המילף המיוזעת סרוחה על מסעד הספה כמו הייתה כיסוי, עורה השזוף בוהק מזיעה, מפלי זרע ניגרים על ירכיה השריריות. מסוקרן, הוא מרים את מבטו מעלה ומבחין שהכניסה האחורית שלה לא קפוצה לגמרי עדיין, וחור קטן ושחור בערך בגודל של מטבע שקל נשאר פעור. נראה שדודתו נקרעת בין רתיעה ודחף להתכרבל איתו, לחסות בגופו והוא מוצא את עצמו מחווה באצבעותיו ללא אומר. היא ממהרת לשכב על השטיח לצדו, מניחה את ראשה על חזהו הצנום והוא מנשק את ראשה באדנות. למרות שהרגע גמר, הוא חושב על ישבנה של דודה דקלה ולבו מחסיר פעימה.
אבל לא עכשיו. עכשיו הוא רגוע ונעים והוא עוצם עיניים.
* * *
“מה העניינים?” שואלת חנה את יהודית. בתה שוכבת במיטתה, משחקת בטלפון או קוראת או משהו.
“בסדר, איך… את?” שואלת יהודית ומורידה את הטלפון. היא עוד לא התרגלה לאימא החדשה והמשופרת הזאת, שמרוצה ומחייכת כל הזמן. איזה כיף!
“מצוין.” זורחת אימא, כאילו חיכתה לשאלה הזו בדיוק. ואולי זה הגיוני, יהודית יודעת את סודה, היא היחידה שיכולה להבין אותה.
“שרול?” שואלת יהודית ומחייכת גם היא ואימא נכנסת לחדר ונעמדת ליד המיטה.
“בואי, אני אעשה לך מקום.” אומרת יהודית וזזה.
“כמו פעם, כשהיית קטנה.” מצחקקת אימא ונכנסת למיטה.
אמהּ לובשת כותונת שינה שקופה במפתיע ועטרותיה כהות מתחת לבד.
“איפה אבא?”
“הופה–חרופה.” מגחכת אימא. “זאת לא השעה שלו.”
“אבל שלך… כן. במיוחד מאז שהתחלת… לעשות עם… ישראל.”
“כן.” אומרת אימא. “היום…”
“היום מה?”
“היום עשיתי לו…”
“נו?!”
“עם הפה.”
"אימא?!”
אימא צוחקת צחוק משוחרר, ללא שמץ בושה.
“הוא היה צריך עזרה עם הזהו שלו, נו.” היא מסבירה, מבסוטה מעצמה בעליל.
“אימא, את מצצת לו את הזין.” אומרת יהודית ביותר חריפות ממה שהתכוונה, ונראה שדבריה פגעו. למרות ענן האושר/סטלה שאופף את אימא, משהו בכל זאת פגע.
“אוי ואבוי.” ממלמלת חנה.
“אימא, אני לא התכוונתי…”
“לא, את צודקת. אני… רק רציתי לעזור לו.”
“אני מבינה, פשוט צריך להיזהר, בסדר? עריות וזה.”
“אוי ואבוי.”
“די, אימא. הכל בסדר. את הכי בסדר שאני אי פעם זוכרת אותך.”
“אני יודעת, אבל עריות… אני לא יכולה שוב… למצוץ לו…”
“בסדר, אז תעשי לו את השני.”
“כן, כן.”
משהו מדגדג את נחיריה של יהודית ומבטה נודד במורד פניה של אימא. מוזר, נראה שמתחת לבד כותונתה עטרותיה… גדלו? לא, הן לא גדלו. השדיים רטובים.
“אימא, זה חלב?”
“מה?! אוי, כן.”
אינסטינקטיבית, חנה מסירה את הכותונת ובוחנת את שדיה הגדולים. זרזיף זעיר של חלב ניגר מפטמותיה.
“את וישראל לא..?”
“מה?! לא! מה פתאום!”
הריח מדגדג בנחיריה של יהודית והשד כל כך קרוב.
“לנקות לך?” היא שואלת.
“תני לי את הטישו, אני אנקה.” אומרת אימא. בשעות האחרונות התחיל לה גודש מוזר וכואב בשדיים והיא לא רוצה שמישהו אחר יגע בהם.
“לא צריך.” ממלמלת יהודית ומבלי לחשוב מצמידה את פיה לשד גדול.
“יודית!” נזעקת אימא אבל יהודית אוחזת בה בכוח ומתחילה לינוק. הטעם גן עדן והעונג מציף אותה בעודה לוגמת עוד ועוד.
“מדהים…” נאנחת יהודית ועוברת לשד השני.
“יודית, מה את עושה?” שואלת אימא אך קולה רפה יותר, והתנשפות קלה מהולה בו. יהודית לא עונה וחנה נרפית ומניחה לבתה לינוק, מלטפת את שיערותיה ביד מהוססת. טוב לה להניק.
“הו…” היא ממלמלת לאחר כמה רגעים. הגודש פוחת ומשאיר אחריו נועם בוהק והיא מניחה לו לסחרר את ראשה ולהתמסר לשפתיה של בתה.
ירכיה של יהודית נעות ולפתע אחת מהן נמצאת בין אלו של חנה. היא יודעת שזה אסור, רק לפני כמה רגעים דיברו על עריות, אבל הירך נעימה כל כך בין רגליה, חלקה וחמימה, לא מאוד רחוקה ממפשעתה. מוחה מעורפל והיא מלטפת את ראשה של יהודית היונקת כאילו הייתה תינוקת שוב, רק שלהניק אז לא היה מספק ומענג כמו להניק עכשיו. ויהודית של אז לא הייתה מניעה את אגנה בתנועות כאלו, אסורות ומענגות עד ש…
אגנה של יהודית מתחכך במפשעתה של אמהּ וזו משתנקת.
“ששש…” אומרת יהודית, פניה עכשיו מול אלו של חנה.
“אנחנו לא יכולות…” ממלמלת חנה.
“לא יכולות מה?” מיתממת יהודית ומניעה את אגנה, מחככת שוב את מפשעתה מול זו של אימא, בד תחתונים רטוב מול בד תחתונים רטוב.
“את זה…” נאנחת אימא.
“לשרול את מרשה…”
“לא את זה…” נושכת חנה את שפתה, אבל להבות המדורה במפשעתה מגביהות עכשיו. “זה… עריות…”
“עריות זה רק עם גבר.” אומרת יהודית ומנשקת את סנטרה של אמה, אגנה ממשיך לכשף אותה.
“באמת?” נאנחת חנה.
“כן.” עונה בתה בבטחון.
“אה…” עונה חנה. “אה..! אה..!”
הנשיקה הבאה של יהודית היא על שפתיה של אמהּ והיא מוצאת אותן קפוצות ומסוגרות. אבל יהודית נחושה וניעות אגנה מדויקות וכאשר אימא מפשקת מעט את פיה כדי להיאנח יהודית מצמידה שוב את שפתיה, והפעם אימא נינוחה יותר וכאשר לשונה של יהודית מחליקה אל זו של אמהּ, זו רק נאנחת בקול משלים ומתוק.
מתנשקות. אגנים רעבים, ניעות עדינות. תחתונים רטובים. שוכבות צד מול צד ויהודית שוב גוהרת על שד גדול ויונקת, סוחטת אנקות רכות מאימא.
“הוי, יודינקה…”
אבל אין דברי תוכחה או אשם ואימא מתמסרת לשפתיה ולשונה של יהודית ומפשעתה עולצת לעבר זו של בתה והשפתיים, האסורות והסודיות, מחליפות דברי מתיקה בינהן, עטויות בבד תחתונים דק ורטוב.
יהודית נעצרת וידה האחת נשלחת מטה.
“מה את עושה?” שואלת חנה בחשדנות.
“מורידה את התחתונים.” ממלמלת יהודית.
“לא.” אומרת חנה בפסקנות אמהית נדירה. “זה לא.”
“אבל זה סתם…”
“לא, יודינקה.” מתעקשת חנה. “הכל, אבל אני לא מורידה את ה… תחתונים.”
ליהודית יש היסטוריה של עקשנות בבית ולרגע היא כמעט מתחילה להתעקש, אבל אז היא מרפה.
“אוקיי, אימא.” היא אומרת ומלטפת את מצחה של אימא. “לא נוריד את התחתונים.”
“תודה.”
אגנה של יהודית נחוש ורעב והיא מביטה עכשיו בעיניה של אימא כאשר היא מניעה את מפשעתה מול זו של אמהּ, צופה בעונג מהדהד בפניה היפות. היא עושה את זה שוב ושוב, מחככת ומתחככת עד שזו מעפילה מעלה, נאנחת ברכות ומשיבה לה בניעות נואשות משלה, מזיינת ברכות ובאהבה את בתה. והן מתנשקות עם לשון, ושפתיים על צוואר ולשונות באוזניים ועוד נשיקות ואנחות ויניקות ואגנים רעבים ושיאים ועוד שיאים. אבל התחתונים, רטובים ודביקים, נשארים במקומם.
כשעה אחר כן יהודית מניחה את ראשה על חזהּ השופע של אימא וזו מלטפת את מחלפותיה. שתיהן מיוזעות ומתנשפות אפופות עונג ורוגע.
“זה הכל שרוליק, הא?” שואלת יהודית בשלווה.
“זה… קשור אליו, כן.”
“כל כך הרבה איסורים.”
“ממתי לך זה אכפת?” שואלת חנה.
“לא יודעת. אולי כשאני… אולי נהניתי טיפה לעצבן את… כולם…”
“את דוד עזריאל?”
“כן, ואת אשתו הצדקת.” אומרת יהודית. “אולי נהניתי להיות הכבשה השחורה וקצת לתקוע להם אצבע בעין. אבל כשזה בא ממני וזה לא מעצבן אף אחד, זה מרגיש יותר… חטא. לא יודעת.”
“אני עושה את זה בשביל ישראל.” אומרת חנה בביטחון.
“באמת? הכל? גם את… מה שעכשיו עשינו?”
“אמרת שעריות זה רק עם גבר.” מתגוננת חנה.
יהודית פולטת צחקוק ושתיקתה של חנה מעידה עד כמה היא בעצמה מאמינה בטיעון הזה.
“אני לא יודעת.” היא מודה לבסוף. “אבל אני יודעת שמאז ש… התחלתי… לעזור לו, כל ה… הבעיות שהיו לי נעלמו. החיים שלי יותר… מוארים. כאילו אני מרגישה את השכינה.”
“כן, זה מדהים.” מסכימה יהודית. “אף פעם לא ראיתי אותך ככה. רגועה.”
“אז אם זה… חטא אז זה חטא. אני לא חושבת שאני יכולה… לחזור אחורה.”
“אני חושבת עליו עכשיו עם דודה דקלה…”
“ששש…”
“למה ששש…? את יודעת מה הוא עושה שם. מזיין אותה.”
“יודינקה!”
“אל תגידי לי שאת לא חשבת על הזין הגדול שלו… בתוכך.”
“יודית די! זה באמת עריות כבר!”
“כן.” אומרת יהודית בקול חלומי. “הוא כל כך קטן לעומתה אבל כשהוא שוכב עליה…”
“די!”
“…היא פשוט נמסה. לא ראיתי בחיים דבר כזה.”
“יודינקה!”
“אל תגידי לי שאת…”
“די כבר!”
הפעם אימא באמת כועסת ויהודית משתתקת.
“סליחה.” היא אומרת.
“פשוט אל תדברי שטויות.” אומרת אימא ומלטפת את שיערותיה של יהודית. ולרגע נדיר אחד הן באמת אימא ובת, לא אישה עצובה וילדה הורית ולא… הדבר האסור והיצרי והפסיכי שהן היו עד לפני רגעים. סתם אימא ובת. ויהודית לא מדברת יותר שטויות אבל כן חושבת על אחיה דופק את דודה דקלה והיא מתחילה להניע את אגנה. בתנועות קטנות בהתחלה אבל כשאימא נאנחת בשקט בשקט היא מגבירה.
* * *
ישראל מסתובב על ענן כל הבוקר, עד הרגע שהוא רואה את טל גדידה והאופן בו היא מביטה בו מפוגג אצלו את כל האופוריה שמילאה אותו מאתמול בערב. אתמול דפק את התחת ההדוק של אימא שלה אבל עכשיו הוא מרגיש שהוא עומד לשלם איזה מחיר וכל כוחותיו החדשים והדמיוניים לא עוזרים לו כשמה שהוא באמת צריך זה מה שהאריה השתוקק לו כל חייו: אומץ.
אלוהי בית הספר מחייכים אליו (יש לו הרגשה שהקב”ה פחות קשוב אליו לאחרונה) ובמפגן נדיר של מזל, פעילויות התנדבות–חובה בהפסקה וקבוצות לימוד שונות הוא מצליח לחמוק ממנה אבל אחרי השעה החמישית מזלו אוזל, הטלפון שלו רוטט והוא רואה את ההודעה. הוא יכול לברוח ממנה ולעלות על ההסעה אבל הוא יודע שהאוטובוס עוד לא שם ואם היא תחפש אותו שם ותבין שהוא ברח… עדיף שלא; הוא עדיין מפחד מטל גדידה.
בדרכו אל סככת האופניים הוא יודע שאם לא היה משקשק ככה היה יכול לגרום לה… לעשות כל מה שעשה לאחרות, אבל כאשר אתה טובע, דיונים תאורטיים באיכות האוויר לא מכניסים חמצן לריאות וככה הוא מרגיש ככה עכשיו, קצת בלי חמצן. אבל זה עדיף מאשר לברוח, את זה הוא יודע.
כל היופי שלה רק מדכא אותו. מכנסיים קצרים, גרבי ברכיים, מגפיים כבדים, חולצה ארוכת שרוולים והדוקה, צמודה על שדיה הגדולים וכמובן מחלפות שיערה הוורוד, הקוצני. אבל הכי מפחידות העיניים, גדולות ושחורות ויפות, נעוצות בו ובוערות כלפיו כמו שתי מדורות מהשאול. וכמו כולם, גם היא גבוהה ממנו בכמעט חצי ראש.
“מה עשית לה?!”
לרגע הוא רוצה לשקר. או אולי להגיד משהו מתחכם כמו "שום דבר שהיא לא רצתה" או משהו. אבל הוא לא יכול לשקר עכשיו. את הפחד מפני אמהּ הוא כבש אבל עם טל זה לא רק פחד. טל זה משהו אחר, מהרגע שהוא ראה אותה.
“נו?!”
“זיינתי אותה… בתחת.” הוא פולט, בכלל לא מרגיש גיבור עכשיו.
“איפה?!”
“בתחת.”
“שמעתי אותך, התכוונתי איפה הייתם?!”
“אה. בבית של דודה שלי.”
“מה? מה היא עשתה שם?”
“היא… באה לחפש אותי.”
“בשביל מה היא באה לחפש אותך?!”
הוא מביט בה לרגע ואז משפיל את מבטו באשמה, מתבייש לומר לה את מה שברור כל כך.
“פאק, בשביל זה היא באה לבית של דודה שלך?!”
“כן.”
“אני לא מאמינה.”
“באמת.”
היא נושפת, לאט. והוא מתחיל להרגע.
“טוב, לפחות היא גמרה עם המדריך שלה לסלסה. הזין הזה ניסה להתחיל איתי בכל פעם שהוא היה בא אלינו.”
“לפחות זה.” הוא אומר, מנסה שלא להביט לה בחזה אשר, כמו חזן של לא מעט נשים בחייו, נמצא כמעט בגובה עיניו. מתחת לקווי מתאר של חזייה מאסיבית הוא מבחין בשתי תלוליות זעירות של פטמות. נחמד.
“הי!” רושפת טל והוא פוער מולה עיניים מבוהלות.
“מה?!”
“אני מתחילה להרגיש משהו… זה החרא שלך, לא?!”
“כן.” משיב ישראל באשמה.
“והנה זה הפסיק.” היא אומרת בסקרנות.
“כי הפחדת אותי.” הוא מודה וטל מצחקקת.
“טוב מאוד, אמרתי לך לא להשתמש עם זה עלי.”
“אני לא לגמרי שולט בזה.” הוא מתגונן.
“אז תשלוט.” היא אומרת באיום והוא נזכר בעצמו שוכב על הרצפה בנקודה זו ממש, עם ריאות מרוקנות וטל עומדת מעליו.
“אני… אשלוט.” הוא מבטיח.
“זה באמת עובד, הא?”
“כן.”
“הממ… אולי בא לי לראות הדגמה..?”
עיניו נפערות.
“באמת?!”
“הממ… תן לי לחשוב על זה.” אומרת טל ומסתובבת. “רק תיזהר לא לכוון את זה עלי.” היא מוסיפה, בדרכה לעבר בית הספר.
היא משאירה אותו בלב פועם ופה יבש. מה השעה? לעזאזל, עוד רגע הוא מאחר את האוטובוס. ספרינט לעבר תחנת ההסעה והוא רואה את האוטובוס נכנס לתחנה. פותח צעדים, רץ יותר מהר ממה שאץ אי פעם, אולי יותר מהר ממה שמישהו בבית הספר רץ אי פעם והוא מספיק לעלות ממש ברגע האחרון.
באנחת רווחה הוא מתפרקד במושב האחורי של האוטבוס, מניח למחשבות לרוץ. הוא נוסע הביתה, ואימא בבית ואימא מצצה לו את הזין אתמול ונתנה לו לזיין לה את השדיים. גל של חרמנות מציף אותו והוא מצטמרר מעונג וציפייה.
אני בא, אימא.
========================
להנגר – לא בטוח שזו הטייה חוקית של הפועל הזה, אבל מה שעובד
נשער פעור – נשאר
מצתמרר – מצטמרר
תוקן, תודה!
איך זה שלילית מוותרת ככה לטל גדידה
לא פייר 😏
מדהים מדהים מדהים
פרק מחרמן
לא יודע מה לגבי אחרים כאן
אבל יש לי ולחברה שלי הנאה מיוחדת לקרוא פרק שלך
רצוי ארוך ככל האפשר
ואחר כך להזדיין בטירוף
אתה פשוט גאון
זה מחרמן גברים ונשים כאחד
תודה!!
תיקון קל:
מצטמרר עם א ( המשפט האחרון בסיפור)
תודה דור בשמי ובשם חברתי
היה לנו זיון סוער ואיכותי בזכותך
מעולה . תודה
התשתית טובה דור אבל הסיפור צריך להתפתח לדמויות נשיות נוספות. האמא, האחות, הדודה, גברת גדידה מיצו את עצמן.
ממש לא נכון יש בניה האמא רק מתבשלת האחות רק מתבשלת המורה. המנהלת. הבת של שמתחילה ל…. הכל בבניה לדעתי
כל הכף אצל רונית גדידה
מי הבאה בתור?
הכתיבה שלך נהדרת
אני נכנס כל יום לבדוק אם יצא הפרק הבא 🙈
יש איזה דרך להירשם לעדכון אוטומטי כל פעם שעולה פרק?
יש אפליקציה חינמית לאנדרואיד בשם Web Alert.
הגדרתי לה את הכתובת של המפת אתר עם כל הפוסטים:
https://hayadit.com/wp-sitemap-posts-post-1.xml
היא בודקת פעם בכמה זמן ושולחת התראה אם יש שינוי
תודה
לא… מה אין עדכון היום? אני כל יום נכנס לאתר במחשבה שאולי הפתעת והעלת עוד פרק. שבת חיכית רק לראשון בגלל זה
ואופססס לא יהיה היום😭😭😭
חלפו שבועיים ועוד יום
סקרן כבר לדעת את ההמשך.
האמן לי שאני סופר את ה 14 יום עד לפרסום פרק חדש.
אני בדרך כלל מפרסם בכל יום ראשון פעם בשבועיים, אם כי לאור האפאתיה בתגובות לפרק האחרון כנראה אגדיל את האינטרוול מעט. אפאתיה עובדת לשני הכיוונים 🙂
לא!!!
הפוך גוטה הפוך, תגדיל תדירות, נוקיר תודה ותזכה לתהילת עולם.
חבל אנחנו נהנים מאוד מהסיפורים שלך
איזה אפתיה יא דוררר!!!
חחח אני באתר על בסיס יומי, מחכה לפרק !♥︎♥︎
אם כבר קצר קצת את המרווחים🙏
לאאאאאאאאא
בבקשה תצמצם את הרווחים
קשה לי הצפייה
שום אפתיה!
אני נכנס לפה על בסיס יומי למרות שאני יודע שאתה מפרסם רק כל שבועיים ,
רק מתוך תקווה שאולי הפעם תפנק אותנו בפרק יותר מוקדם .
לאא
עד שסוף סוף אני יודע את החוקיות אתה משנה אותה 😪
רק לא זה, אי אפשר לחכות יותר …
אוי, קיוויתי שהיום יתפרסם פרק חדש 🙁
הפוך העם זקוק לעוד פרקים שלך בימים אלו.
מחכה בקוצר רוח ומסמן לי ביומן כל יום ראשון שני,
אחד מסדרות הסיפורים היותר טובות שלך!
לדור נוב היקר
אנחנו בתקופה של מלחמה.
החודש הזה של החגים היה קשה מבחינה רגשית.
יש מצווה לשמוח אבל רובנו נושאים מטען בליבנו.
הנה אתמול בערב החגיגות ברחובות היו דהויות לעומת לפני שנתיים (הרבנים היו צריכים לבקש מאיתנו "לקפוץ/לרקוד" עם הספר)
אני אישית רק נשאתי אותו, הרגליים היו כבדות.
אגב אני חילוני, שוטר ואוהב את הסיפורים שלך.
אז יש לך את הזכות והכישרון לבדר אותנו, לגרום לנו לדמיין ולברוח קצת מהמציאות.
אנא המשך באותו לוז שקבעת לעצמך במקור… יום ראשון בכל 14 יום.
אנחנו כאן. מחכים.
ותתקין google analytics (אם לא עשית את זה כבר)… תראה שיש לך קהל מגוון.
והקהל הזה בד"כ שותק.
בהצלחה לכולנו
בתור מי שכותב אני בשוק אני לא נוהג להגיב פה.
דור היקר אני עוקב אחריך רוב החיים שלי!
ואני ואישתי מתחרמנים מסיפוריך ושנינו קראנו את כל מה שכתבת.
מצפה בקוצר רוח לפרק הבא.
פעם שביעית שאני פה היום, מבאס.
מחכה לפרק חדש.
דוקטור תציל תמצב שחרר לנו בבקשה פרק
וואי דור אל תעשה לנו את זה. חייבים את הבריחה
והבריחה היא ככ טובה… בחייאת תושיע
מתיי הפרק הבא ???
נו מה יהיה?
כמה ציפייה
פרק מרגש!
הקטע בו פי הטבעת נוזל וקצת פתוח, סגר ממש את הפינה של האדנות של ישראל.
בא לי לבקש שתכניס דמות בשם , באזור גיל ה 45, ילדים בוגרים גילאי תיכון. ציצים בינוניים, עור שחום. עיני שקד, קמטים עדינים מסביב לעיניים, שפתיים בשרניות, שיניים צחורות. גוף רחב, נשואה באושר ולא תבגוד לעולם.
אם יש לה מקום בכיבושים של ישראל, זקפתי תגיע לשמיים.
דור תרחם עלינו
חייבים עוד פרק. אי אפשר לחכות כל כך…
אני גם אהבתי את הפרק ואוהבת את הסיפורים שלך מאוד, אפילו רכשתי אותם בעבר…
אני לא אפאתית אפילו אם אני לא מגיבה
הסיפורים שלך מדהימים
מה עם הפרק החדש??
קוראים אדוקים כשהם מגלים שאין פרק חדש ביום ראשון אחרי שבועיים (ללא התראת נחליאלי):
https://photos.app.goo.gl/7KNAHGyTyPWnh8Dv7
למה להתעלל בקוראים הוותיקים שלך?
רחמנות!!!