לילו – פרק י'

פרק י' – בעלה של דודה דקלה

“כל הערב חשבתי עלייך.” פולטת דודה דקלה כאשר הם יוצאים מהחצר.

“גם אני עלייך.” מודה ישראל. הוא מת להחזיק לה את היד.

“מה שאתם הולכים לעשות, אני רוצה לראות.” אומרת יהודית ושניהם מביטים בה פעורי עיניים . “כבר ראיתי אתכם היום בבוקר.” היא מוסיפה.

ישראל מביט בדודתו וזו מושכת בכתפה.

“בסדר.” אומר ישראל. “אבל…”

“…אל תספרי לאמא?” שואלת יהודית בסרקזם. “קצת מאוחר מדי בשביל זה.”

“תכלס.”

הזין שלו קשה במכנסיים, פועם וחם כמו שמקבלים מכה אבל בקטע נעים וטוב. בספונטניות הוא אוחז בידה של דודתו ומניח אותה על חזית מכנסיו.

“השם ישמור…” היא פולטת.

“מה?” שואלת יהודית.

“ה… הזה שלך אח שלך.” מצחקקת דודה דקלה. “הוא כמו… ברזל חם.”

“נגעת בו? עכשיו כאילו?” שואלת יהודית ומסתכלת סביב אבל המושב כבר ישן בשעות האלה.

“כן.” מודה דודתו. “הוא שם לי את היד שמה…”

שותקים. הולכים.

“את רוצה שאני… אשן אצלך?” שואל ישראל ולבה של דודתו מנטר בחזהּ.

“כן.” היא עונה במהירות.

“אבל אני לא אשן על הספה.” אומר אחיינה בערמומיות.

“למה שתשן על הספה?” שואלת יהודית.

“אני רוצה לישון בחדר השינה.” הוא מסביר, אוחז בידו של דודתו. “לא כמו אורח, כמו… בעל הבית.”

“הגיוני.” אומרת אחותו.

“אני לא יודעת.” היא עונה בפה יבש ולב הולם. “זה… לא מרגיש לי מתאים…”

“אני בעל הבית.” הוא אומר.

“אולי.” הוא עונה, מהססת. “אולי אתה באמת בעל הבית.” נעים לה להגיד את זה. זה מופרע ואסור אבל זה נעים נורא.

יהודית חשה בעצמה מתרגשת ככל שהם מתקרבים לביתה של דודה דקלה. מוחה האנליטי מעריך שזה שיקוף של חרמנותו של אחיה אבל היא בקושי שמה לב לכך, רק סקרנית לראות מה עומד לקרות. איך זה מתחיל.

מגיעים אל החצר וישראל פותח את השער, מזמין אותם להיכנס.

“איפה המפתח?” הוא שואל את דודה דקלה.

“אצלי.” היא עונה במבוכה.

“תני לי.”

“למה?”

“אני אפתח את הדלת, אני בעל הבית.”

לבה של דקלה מחסיר פעימה כאשר הוא מגיש יד בציפייה. היא שולה את מפתח הדלת הראשית מכיסה, מניחה בכף ידו והוא פותח את הדלת, שוב מזמין אותם פנימה.

יד ביד, הנער מוביל את דודתו אל חדר השינה. יהודית מחפשת חרטה בפניה של דודה דקלה, אולי חשש, אבל לא מוצאת אותם, רק… קבלה. קבלה וכמיהה. שרול נמוך ממנה כמובן ועדיין נדמה שהיא זו שמגביהה את מבטה אליו, כאילו הוא שגיב ורם, מתנשא מעליה.

“מדהים, לא?” שואלת האישה העצומה שעומדת מאחורי יהודית, תלתליה אפלים ונשימתה חמה.

“זאת את, הא? את עשית את כל זה?” שואלת יהודית.

“אני פותחת דלתות, אנשים נכנסים בהם.” מחייכת האישה. “תראי איזה יופי.”

ישראל שולח את ידיו אל כיסוי הראש של דודתו והיא מרכינה את ראשה בכניעה, מניחה לו לשלח לחופשי את גלי שיערה הערמוניים. משם זולגות ידיו אל חזית חולצתה, מתירות את כפתוריה בזה אחר זה. חזייתה של דקלה נראית כאילו עומדת על סף כניעה לשדיה העצומים וכתמים לחים מציינים את מיקום פטמותיה.

“מה זה?!” משתוממת יהודית.

“בדיוק מה שאת חושבת.” מצחקקת האישה מאחוריה. “באי, שבי איתי. אני לילית.”

“יהודית.” היא ממלמלת.

יש כיסא רחב ליד המיטה ויהודית, חלשה וסקרנית ונרגשת מניחה לאישה הגדולה לשבת ולהושיב אותה על ברכה משל הייתה ילדה קטנה.

יהודית צופה כאחיה מורה לדודתו להסתובב ואז מתיר את קרסי חזייתה. שדיים גדולים וגדושים למראה משתחררים בעצלתיים וישראל מסובב אותה בשנית, פניה אליו.

“מה זה, חלב?” שואלת יהודית למראה הטיפות החוורות הזולגות מפטמותיה של דודתה.

“כן.” עונה לילית, מלטפת את ירכה של יהודית מעל החצאית.

“אני לא רוצה…” אומרת יהודית לנוכח היד החמימה והחצופה.

“זה או זה או שתרוצי אליו, ואת לא רוצה לרוץ אליו. עוד לא. אני מחזיקה אותך.”

למרות הערפל במוחה, יהודית מבינה את ההיגיון בדבריה: לילית חזקה כמו שור והיא שוב מרגישה כמו ילדה קטנה בזרועותיה.

דקלה עומדת עכשיו תחתונים בלבד, נרגשת וכמהה למגע ידו של בעלה, לא! אחיינה. אבל בעלה נשמע נעים כל כך. וממילא הוא עומד לבעול אותה. לבה הולם בעוז כאשר הוא מפשיל את תחתוניה, והם לחים ומהבילים.

ידה הימנית של לילית מתגנבת מתחת לחצאיתה של יהודית, השמאלית מרתקת אותה; ספק מונעת ממנה לברוח, ספק מונעת ממנה להתפשט ולקפוץ על המיטה. יהודית נאנחת כאשר אצבע חזקה וחמימה מלטפת את החריץ הלח מעל בד התחתונים שלה וקרסוליה מתלפפים סביב שוקיה החזקים כשיש של לילית.

"היא עוד לא מצצה לך.” אומרת לילית וישראל מהנהן בהבנה. הוא מרים את ידיו אל כתפיה של דודתו ולוחץ מעט למטה.

“מה?” שואלת דקלה במבוכה.

“רדי על הברכיים.” הוא מורה.

דקלה כורעת על ברכיה מתחתיו, התעלות מציפה אותה. יש משהו נכון בלכרוע ככה מתחת לבעלה… לא, לא בעלה. הילד. שרול. אין לה הרבה ניסיון בזה אבל היא מבינה מה הוא רוצה, שולחת אצבעות רועדות אל מכנסיו. משיכה מטה, מאבק קצר כדי להעביר את הבד מעל הזקפה הלא הגיונית והנה הוא מפציע שם, מושלם ועצום, האל של האל.

“שימי אותו בפה.” אומר מישהו והיא יודעת שזה מה שהיא צריכה לעשות. מה שהיא משתוקקת לעשות.

נהרה ממלאת את הווייתה של דקלה כאשר הזין של שרוליק ממלא את פיה. אור. שמחה. כמו שהרגישה לפני כמה לילות בסלון שלה, כאשר הוא חדר אליה. יש בו משהו… שמימי מבליחה המילה במוחה. כן. לא ארצי. יש לו סגולה, לילד.

היא מניעה את ראשה קדימה ואחורה, חשה בזין הגדול ממלא את פיה אבל… לא חונק. לא מפריע. כמו בין הרגליים שלה, גם כשהוא בפה שלה הוא מרגיש בדיוק מתאים. היא אוחזת בישבנו הצנום של ישראל ומפנקת את הזין בפה רטוב ולשון רכה, חשה בעונג שלו גואה, זורם דרך פיה במורד בטנה ומלהיט את חלציה. עוד מעט.

יהודית אף פעם לא ראתה מציצה. היא שמעה עליהן פה ושם, בדרך כלל בהקשר של קללות או התייחסות לשרמוטות, אבל עכשיו היא צופה מרותקת במראה של דודתה המוצצת את איברו של ישראל ונדמה שדקלה מתענגת על האקט לא פחות ממנו. לרגע היא מדמיינת את זין…הזין… בפה שלה ולבה גואה בהתרגשות. לילית צדקה; אם היא לא הייתה אוחזת בה כבר מזמן הייתה יהודית על ברכיה מתחת לאחיה.

לילית… אצבעותיה שלה האישה הגדולה מפשפשות עכשיו בין שפתי ערוותה העירומות, מתישהו הפשילה ממנה את תחתוניה. אני עם אישה חושבת יהודית לעצמה. והיא מדהימה.

בעיניים מזוגגות צופה יהודית בדודתה המוצצת בשקיקה את איברו של ישראל, בעודה מתמכרת לאצבע עבה ומיומנת המטפלת בערוותה שלה, מעסה את דגדגנה ומחליקה על שפתי הערווה. השיא שלה מתקרב והיא מרפה את גופה לקראתו, מקבלת אותו אליה בכמיהה. איזה כיף לגמור לא לבד. על הרצפה נדמה שדודה דקלה גומרת עכשיו והיא קוראת ונוהמת בפה מלא זין, גופה רועד ועיניה מתגלגלות בחוריהן.

“אח שלך מתפתח.” מציינת לילית בגאווה.

“מה?” שואלת יהודית, סקרנותה נלחמת בצונאמי העונג שעומד להישבר עליה.

“הוא מתחיל לטפטף את זרעו לפני השיא… בגלל זה היא גומרת ככה.” מסבירה לילית.

“אההה..!” ממלמלת יהודית, רועדת ומטלטלת בין הזרועות החזקות. הזרע של אחיה… ישר לפה…

ישראל מוציא את הזין הרטוב שלו מפה של דודה דקלה.

“תשכבי על הגב.” הוא מורה לאשה המבוגרת וזו מהנהנת בערפול מסוים, מזדקפת בגפיים רועדות ונשכבת על המיטה הרחבה.

ישראל עולה אחריה למיטה, אוחז בברכיה ומצמיד אותן לכתפיה באדנות. הזין שלו רטוב מרוקהּ והוא מניח אותו בין שפתיה התפוחות של דודה דקלה. משהו מישראל הישן רוצה להגיד לה שהוא נכנס ולשאול אם זה בסדר אבל… לא. היא האישה שלו עכשיו, הוא מזיין אותה על המיטה שלהם בחדר השינה שלהם, הוא לא צריך לבקש רשות.

למרות זאת יש בו עדיין שמץ מבוכה כאשר הוא מחליק פנימה.

“הווֹ!” נאנחת דקלה. “הווֹ! שרוליק..! זה… ממלא אותי… אתה ממלא אותי…”

וזה נכון. דקלה מרגישה כל כך… מלאה. כאילו הזין הזה נמצא בכל מקום בין הרגליים שלה. נוגע בהכל. מעסה את הכל. את כל כולה. הילד נשען עליה, כתפיו הרזות והחזקות לוחצות על אחורי ברכיה והיא מתפשקת עוד יותר, הכי פתוחה אליו שאפשר. בתוך כמה שניות הוא כולו בתוכה, קבור עד האשכים ממש.

“כן… כן…” היא ממלמלת, אוחזת באמות ידיו. גופו הצנום של אחיינה נע בעוצמה בין רגליה, אגנו דופק בשלה במהירות, כמו מכונה. דקלה חשה בגופה מזדעזע באופן מענג עם כל מהלומה, ירכיה רוטטות ושדיה מרקדים. שדיה… בימים האחרונים הם גדלו באופן לא הגיוני והתמלאו חלב. אבל בעצם… מאז אותו לילה שבילה אצלה שרול אין יותר "לא הגיוני", כי "נכון" מנצח את "הגיוני". נכון שהיא תשכב עם אחיינה, ונכון שאחותו תשב בפינה ותאונן ונכון שהוא יעבּר אותה ושהיא תלד ממזר והכל יהיה לגמרי בסדר. הכל בסדר והכל אסור והכל נפלא והכל חטא. כאילו… מסך הורם מול עיניה והיא יכולה לראות את העולם בכל צבעיו. והצבעים ממלאים עכשיו את שדה הראיה שלה, זוהרים ללבן מסמא והיא מבינה שהיא עומדת לגמור שוב.

“עוד!” היא נאנקת, מחייכת אל יהודית המאוננת בכיסא לידה. “זה מדהים, יודינקה'.”

“אני רואה…” אומרת יהודית.

ישראל מפנה את ראשו לעבר אחותו, נועץ בה מבט מתגרה בעודו נועץ את איברו עמוק בתוך הכּוּס הרטוב של דודתם הנאנקת, פשוקה מתחתיו. הוא מהנהן באיטיות ואחותו מבינה את המסר גם ללא מלים, והמסר הזה אסור ומרגש כל כך שהיא חשה בעוד שיא מתלקח בין ירכיה.

יהודית כבר הפסיקה לספור את האורגזמות שלה. לילית פשטה את חולצה וחזייתה והיא מאוננת לה ומשחקת בפטמותיה במיומנות מדהימה, מטפלת בה באהבה אמהית, מעניקה לה שיא אחר שיא. בעיניים מזדגגות היא צופה באחיה דופק בקצב מהיר את דודתה, מזעזע את המיטה כולה, את שדיה הגדולים של דודה דקלה ואת רגליה, מיושרות מהישבן עד בהונותיה, מצביעות אל התקרה.

“הנה… הנה…” קורא שרול.

“תן לי הכל!” תובעת דקלה מתחתיו, עוד לא לגמרי מאופסת אחרי עוד שיא, עוד חגיגת זיקוקין בתוך מוחה. “תמלא אותי, שרוליק!”

הוא נאנח בקול ודקלה חשה בנתזים, כמו… אורות בתוכה, חמימים ומהירים, מציפים אותה, ממלאים אותה. עוד ועוד הוא פולט לתוכה ומגע זרעו מצית אותה שוב, אף שעוד לא לגמרי התאוששה מהאורגזמה הפרועה שטלטלה אותה רק לפני כמה רגעים.

“עוד!” היא שומעת את עצמה לואטת. “עוד, שרוליק!”

והוא פולט עוד ועוד עד שנתזים מתחילים להתפמפם מחוץ לשפתי ערוותה ועדיין הוא ממשיך ונרעד ומתענג והיא רכה מתחתיו ופשוקה ושופעת וכבר לא עצובה.

ואז זה נגמר, או לפחות נחלש. ישראל נשכב על דודתו, איברו השמן עדיין בעריסתה ההדוקה והוא מתנשף. דודה דקלה מלטפת את שיערותיו ומנשקת את פדחתו, מזמזמת דבר מה לעצמה, כמו שיר ערש.

“מה זה?” הוא שואל.

“משהו שסבתא הייתה שרה לנו.. לי ולאמא שלך… ואני שרתי לך כשהיית תינוק.”

“זה… היה יום בטוח?” שואל ישראל, נזכר פתאום. “מבחינת הריון וזה?”

“ממש לא.” היא מצחקקת. “הכי לא.”

הוא מוצא שהוא לא מודאג בכלל ובכל זאת אומר.

“הוא יצא ממזר. התינוק, זאת אומרת.”

“בכלל לא אכפת לי, זאת סתם מילה.” היא אומרת. “מאז… אותו לילה… כל כך הרבה דברים לא חשובים. מוזר, לא?”

“אני כבר לא יודע מה זה מוזר. מאז ש…”

“מאז שמה?” שואלת דודה דקלה, שופעת ומיוזעת ורכה. ראשו של ישראל נח בין שדיה הגדולים והיא מלטפת אותו באהבה.

“לא משנה. משהו השתנה ומאז… אין יותר 'מוזר'. אני לא יודע איך להסביר את זה.”

“אז אל תסביר.” עונה דקלה בחדות מסוימת. “אני לא רוצה לדעת. הדבר היחיד שאני יודעת זה שטוב לי כמו שלא היה לי אף פעם.”

“אני חושבת שכדאי שתזוזי.” אומרת לילית ליהודית. “הם עוד מעט מתחילים שוב ואני לא אהיה פה בשביל… לעזור לך.”

“תודה.” ממלמלת יהודית וקמה בכבדות מהכיסא, אוספת את בגדיה מהרצפה.

“שרול, אני זזה.” היא אומרת לאחיה. ישראל שרוע עכשיו בין רגליה של דודה דקלה, ישבנה צנום בין ירכיה העבות, ראשו בין שדיה השופעים. “אתה בא?”

“תישאר איתי.” מבקשת דודה דקלה. “אני לא רוצה לישון לבד.”

“בסדר.” הוא מסכים ומתחיל להניע את אגנו.

“מה אני אגיד לאמא?” שואלת יהודית.

“תגידי משהו… בבקשה, רק הלילה.” מבקשת דודה דקלה, שוקיה נועלים את רגליו של אחיינה, אגנה מתחיל לנוע בניעות קטנות אך רעבות. “מחר אני מבטיחה שאקח אותו לבית הספר. מבטיחה.”

“בסדר אני… אסתדר עם אמא.” עונה יהודית. “תבלו.”

והם בהחלט מבלים: אנקותיה המתגברות של דודה דקלה עולות באוזניה עוד לפני שהיא בחצי הדרך לשער הגינה.

* * *

כשישראל נכנס לבית בית הספר הוא מרגיש כאילו בילה את הלילה במכונת כביסה, הן מבחינת תחושות והן מבחינת רגשות. מובן שהוא זיין את דודה דקלה כמעט עד אור הבוקר, מביא אותה לשרשרת בלתי נגמרת כמעט של שיאים. מדי פעם נרדמו ואז היה מי מהם מתעורר והוא היה מוצא את עצמו שוב, בועל את דודתו בתשוקה פראית. אז עכשיו הוא מעט עייף, אם כי הרבה הרבה פחות עייף ממה שהוא היה אמור להיות. הכושר שלו אף פעם לא היה טוב, אבל הוא יודע מספיק שאת מה שעשה אמש עם דודתו גם אתלטים גדולים היו מוצאים מאתגר.

ואז יש הנושא של הרגשות. אף פעם לא חש קשר חזק במיוחד לדת או לקב"ה אבל משהו בסיטואציה הזו, שבו שום דבר אינו מוזר, דווקא גורם לו להרגיש מוזר. כאילו… אין חוקים יותר והכל מותר. יותר נכון, הוא מתקן את עצמו לו הכל מותר. לו ולנשים שלו.

שלו, איזו מילה מענגת. אבל אין לו ספק שדודה דקלה שייכת לו וגם רונית גדידה תעשה כל שיבקש. למעשה… כל אחת תעשה מה שיבקש, הוא רק צריך לרצות. ומשהו בו נלחם בזה ומשהו בו אוהב את זה. וגם… לילית היא שדה. שדה אמיתית. אבל… הקב"ה שולט בהכל, לא? אז לא בכדי הוא הפגיש אותם. מי מבין את התכנית הגדולה? מי רשאי לפקפק בה?

“הי!” נשמע קול חד אשר מקפיא את דמו של ישראל. הוא מסתובב לאט והפחד כמעט מביא אותו לידי סחרחורת: טל גדידה מתקרבת אליו, פניה מסכת זעם, ממוסגרות בקווצות שיערה הוורוד. מרוב אימה הוא בקושי מבחין בשדיה הגדולים המרקדים בחימה מתחת לחולצת פאנק רוק.

“אני… צריך להיכנס לשיעור.” הוא אומר בפה יבש.

“יש לך הרבה הסברים.” היא מסננת. “יא…”

ילדים מביטים בהם בסקרנות וטל מבינה שעדיף לה לא לעשות בלגן, מכמה וכמה סיבות. ישראל מבין את זה גם ולמרות הבלה, מבטו זולג אל חזהּ הגדול, לבו מחסיר פעימה כאשר הוא מבחין בקווי המתאר של פטמותיה.

“תעיף 'תעיניים למעלה!” היא רושפת והוא מציית. “בהפסקה הגדולה תגיע לסככת אופניים. יותר טוב שתגיע ואני לא אצטרך לבוא לחפש אותך.”

“אוקיי.” הוא מהנהן.

“עוף.” היא נוהמת.

והוא הולך לשיעור. הלב דופק אבל… זו לא רק אימה. כן, הוא מפחד מטל גדידה וכן הוא בהחלט נתן לה סיבה לפרק אותו במכות אבל קול קטן ועליז בראש דווקא מזכיר לו את השדיים שלה, מתנודדים מתחת לחולצה עם השם של הלהקה שהוא לא בטוח בכלל שהיא מכירה. ואז הפטמות שלה, זקורות מתחת לבד השחור.

ישראל מספיק להגיע לכיתה בזמן והוא מתיישב בחצי חיוך במקום, אדיש מעט להמולה סביבו. טל רוצה לרצוח אותו או משהו אבל כל מה שהוא חושב עליו זה השדיים שלה, שהוא חרמן עליהם כבר שנתיים. והפטמות האלה, הוא כמעט יכול להרגיש אותן בפה.

השיעור מתחיל וישראל עמוק בשרעפיו. רונית גדידה נאנקת תחתיו ודודה דקלה רטובה ורעבה אליו והוא גומר בה שוב ושוב וכל הלילה והיא ללא אמצעי מניעה וזרעו מציף אותה ו…

משהו מוזר. ישראל מביט סביב וחש באיזו אווירה משונה בכיתה. מימינו לינוי דמר פוערת מעט את פיה והיא מחככת את ירכיה זו בזו. ליה בן-אגון נושכת שפה ומרכינה מעט את ראשה, מתנשפת רכות. גם טליה המורה נראית כאילו היא מתקשה להישאר ממוקדת.

זה אתה, מטומטם. הוא נבהל. כהרף עין נראה שהבנות סביבו חוזרות לעצמן, כמי שמתעוררות מחלום. זה אתה עושה את זה. משום מה הוא ממש נבוך, כאילו הפליץ וכולם יודעים שזה הוא או משהו. הוא מצחקק. תשלוט על עצמך הוא נוזף בעצמו ומוסיף טמבל.

“ישראל?” שואלת המורה. נראה שמרוב מבוכה על הקטע שעברה קודם היא מחפשת מישהו להפיל את זעמה עליו.

“מה?”

“הכל בסדר?”

“כן.” הוא אומר, מתאמץ שלא לצחקק שוב. הכל מטומטם. שדה מהמיתולוגיה נותנת לו… כוחות על? והוא… מזיין כל מיני נשים… נשואות וקרובות משפחה… וזה כאילו בסדר? ובקושי מפריע לו?

"אמרתי משהו מצחיק?” שואלת המורה וישראל מתאמץ להסדיר את צחוקו אבל במקום זה מוצא את עצמו נועץ מבט בחזהּ. פתאום הוא מודע לכל המורות וכל התלמידות בבית הספר וכולן עירומות מתחת לבגדים וכולם יכולות לשכב על הגב עבורו ולפשק את רגליהן ולהיאנח כאשר הוא מחליק לתוכן, נשים וילדות, מנוסות ובתולות וכולן… והוא לא יכול להסיר את מבטו מחזהּ של המורה גם כאשר הוא שומע אותה מרימה את קולה.

“טוב, הפעם הגזמת.” מבקיע קולה של המורה טליה את שרעפי חרמנותו. למרבה המבוכה הוא מבין שהיא שילבה את ידיה על חזהּ והצחקוקים סביב מרמזים ששאר התלמידים קלטו חלק ממה שקרה.

“קח את הדברים שלך ולך למשרד של יעל המנהלת, תסביר לה… למה אני צריכה לסבול התנהגות כזאת.”

“לא, אני אהיה בסדר. אני מצטער.” הוא פולט, משפיל את ראשו. חרמן או לא, הוא מתוכנת לפחוד ממשרד המנהלת.

“כבר שלחתי הערה.” עונה המורה, מנופפת בטלפון שלה. “צא מהכיתה ואל תחזור בלי אישור שלה.”

לבו של ישראל כבד כאשר הוא יוצא מהכיתה. אמא ממש לוקחת קשה בלגן מול מסגרות, ולא משנה אף פעם מה היה הגורם ומי אשם. הוא לא בלגניסט אבל במקרים הבודדים בהם הגיע לחיכוכים עם המערכת, אמא הייתה עצובה ימים ארוכים. אפילו לא ממש כועסת רק… עצובה. יותר מהרגיל. ועכשיו… יגיע דיווח שהוא הפריע בכיתה ו… בהה בחזה של המורה? כמה מביך. איזה מטומטם. האם יצליח לשכנע את המנהלת שלא לספר? לא סביר.

אלא אם כן…

לבו של ישראל מזנק כאשר הרעיון האסור מבליח במוחו. זה ממש… להשתמש בכח שלו לרעה. זה רוע.

אבל זה למטרה טובה. שאמא לא תהיה עצובה.

לא, זה עדיין ניצול.

שמרית המזכירה מביטה בו במבט מאשים כאשר הוא נכנס לחדר ההמתנה.

"טליה שלחה אותי.” הוא אומר בדכדוך.

“תיכנס.”

אבל ברגע שהוא נכנס למשרדה של יעל המנהלת, הוא יודע שזה אבוד: השדיים של יעל קורצים לו מבין מחשוף צנוע יחסית אבל הוא יודע כמה הם גדולים. הוא מתאמץ לדכא את הפחד, מתמקד בחרמנות.

“סבלשטיין, מה יהיה איתך?” שואלת המנהלת ומרימה אליו את מבטה מאחורי משקפיים.

“יהיה טוב, המנהלת.” הוא עונה, מניח לתשוקתו למלא אותו, חש בה מאיצה את הדם בעורקיו. הוא יודע מה הולך לקרות, או לפחות יודע מה הוא רוצה שיקרה, וזה יהיה כל כך מדהים אם הוא יצליח.

“אתה… יודע למה טליה שלחה אותך… אלי?”

“כי הסתכלתי לה על השדיים.” הוא אומר בעוז, נועץ מבטו בשדיה של המנהלת. ריגוש פועם בחזו והוא חש בהתקשות במכנסיים. זה עובד!

“אתה… מה?! אתה מודה?!”

“כן.” הוא אומר, מעוּדד, חושש אך בעיקר חרמן. “הם לא גדולים כמו שלך אבל עדיין יש מה לראות.”

“אתה… חוצפן.” היא אומרת בשמץ התנשפות ומלקקת את שפתיה.

“אבל את לא כועסת.” הוא אומר בבטחון מתגבר. במקום לעמוד במקומו כראוי לתלמיד המצפה לנזיפה, ישראל מתחיל להתקרב אליה מצדו הימני של השולחן, החשש הד קלוש, הרעב גואה בו בעל צעד שהוא מתקרב אליה ולא ננזף.

“אני… פשוט המומה.” היא אומרת ובולעת רוק כאשר הוא עוקף את השולחן ונעמד לצדה, במפגן תעוזה שלא נראה כמותו בכל הקריירה שלה.

“מה אתה עושה?” היא שואלת כאשר הוא מסובב את הכיסא המסתובב כך שרגליה פונות לעברו. ישראל לא עונה, רק שולח יד בחוצפה אל חולצתה, חופן שד גדול מעל חזייה מאסיבית.

“אתה… לא יכול…” היא ממלמלת ושולחת יד רפה להדוף אותו. אבל ישראל אוחז בידה ומסיט אותה לעבר מפשעתו והיא שואפת בחדות.

“מה זה?” היא לוחשת.

“זה מה שאת רוצה.” הוא מסביר בסבלנות, מוביל את ידה של המנהלת לאורך זקפתו.

“לא.” היא לוחשת שוב, אך אינה מרחיקה את ידה. “זה אסור…”

ידו השנייה כבר שיפרה את מיקומה וכעת היא בתוך חזייתה של המנהלת, חופנת שד עצום. יעל נאנקת כאשר הוא צובט את פטמתה.

“אני צריך שלא תשלחי הודעה לאמא שלי על… מה שהיה היום בכיתה.” הוא אומר, לש את שדה של האישה המבוגרת. “זה עושה אותה עצובה.”

“בסדר…” היא נאנחת. חופנת את זקפתו מעל המכנסיים.

“…ובשביל להבטיח את זה אני אצלם את עצמי מזיין אותך.”

“מה?!”

אבל ישראל לא עונה. הוא מושך אותה מעלה לעמידה והיא צווחת, שניהם מופתעים מכוחו של הנער הצנום: היא קלה כמו בובה בידיו, למרות שהיא גבוהה ממנו בראש כמעט. באצבעות רועדות מחרמנות ושרידי חשש, הוא מתחיל לפתוח את כפתורי חולצה, חושף בהדרגה את החזייה המסיבית ואת השדיים המרשימים אשר בתוכה. הוא מגלה שאינו יודע איך לפתוח את החזייה, לכן אומר בקול צרוד מעט: “תורידי.”

יעל המנהלת לא מהססת ובתוך כמה שניות היא מסירה את החזייה, משחררת את השדיים העצומים מכלאם.

“זה לא הגיוני…” היא ממלמלת כאשר הוא אוחז בשד כבד ומוביל אותו אל פיו אבל נאנקת בקול כאשר הוא מתחיל למצוץ פטמה זקורה. הוא מוצץ את הפטמה במשך כמה רגעים ואז עובר אל השנייה, סוחט ממנה נאקת עונג נוספת.

להחזיק שד שלה ביד אחת מתגלה כמשימה מאתגרת, אבל הוא מאזן את השד הכבד בין אצבעותיו, שולח את ידו השנייה אל בין ירכיה העסיסיות. במספר תנועות חפוזות הוא אוסף את חצאיתה מעלה, עד שהוא מלטף את עורה החלק בין הירכיים העבות. הוא מהתל בה במשך כמה רגעים, מלטף ומוצץ, עולה ויורד עד שהוא מניח לאצבעותיו לגעת בתחתוניה הרטובים.

“אוהה… סבלשטיין…” היא נאנחת. “זה לא הגיוני… פסיכי… צריכה אותך…”

למרות כל מה שעבר עד כה, הרגע בו הוא מסיט את תחתוניה של יעל המנהלת ומחליק אצבע לכּוּס הרטוב שלה הוא רגע שהוא יודע שנחקק אצלו בזיכרון לנצח. המנהלת נאנקת, מניחה לו להחדיר אליה אצבע ואז עוד אחת ולמשך כמה רגעים הוא מזיין את החריץ הלוהט שלה באצבעותיו, מתענג על הקולות הרטובים שהוא מפיק. המתמזגים באנקותיה של המנהלת.

כאשר הוא הודף אותה אחור אל השולחן היא מופתעת רק לרגע, אך במשנהו היא נשכבת על גבה ומפשקת את רגליה העבות והארוכות לקראתו, עיניה מזוגגות רעב מאחורי משקפיה העבות. ישראל סוגר לרגע את רגליה ופושט את תחתוניה, מניח אותם בכיסו ואז שולף את הטלפון.

“מה אתה עושה?” שואלת המנהלת, אך אינה סוגרת את רגליה וערוותה הסמיכה גלויה לנער המצלם.

“מוודא שאת לא תחליטי בכל זאת להודיע לאמא שלי.”

“אוקיי.” היא אומרת, כאילו זה הגיוני באיזשהו אופן.

ביד אחת הוא מצלם בוידאו ובשנייה מפשיל את מכנסיו ותחתוניו, זקפתו מזנקת ברעב החוצה. הוא נמוך מכדי לזיין אותה כאשר הוא עומד על הרצפה, לכן הוא נפטר ממכנסיו ועולה על השולחן, מתעד את עיניה הנפערות למראה איברו האימתני.

“זה מה שאת רוצה?”

“כן.” היא עונה ללא היסוס, עיניה מהופנטות אל הזין היפיפה. “בבקשה.”

הוא מפסיק את הצילום, שם את הטלפון על השולחן ואז מניח את ראש הזין בכניסה הוורודה לערוותה.

“הזדמנות אחרונה להתחרט.”

“בוא אלי.” היא ממלמלת.

ישראל דוחף. הכּוּס של המנהלת רטוב וחם והיא שואפת אוויר בחדות כאשר הוא מחליק פנימה.

“שנייה…” היא מבקשת. “שנייה… זה גדול…”

הוא נותן לה את הזמן שלה, מנצל את הזמן לסקור את גופה, כמו משה מעל הר סיני, רק שמשה הזה לגמרי עומד לכבוש את הארץ המובטחת. יעל היא אישה גבוהה, גדולה למעשה. רגליה ארוכות, ירכיה עבות והמפגש בינהן טובע בפרווה כהה וסמיכה אשר בתוכה נעוץ איברו העבה. שדיה עצומים מתחתיו, שתי גבעות של בשר מוצק במפתיע אשר בראשן עטרות גדולות וורודות, מעוטרות בפטמות דובדבניות.

המנהלת נאנקת כאשר הנער מתחיל לדפוק אותה, רעב וחסר סבלנות ואיברו ממלא אותה סנטימטר אחר סנטימטר, עבה וקשה ונחוש. הוא ניצב על ידיו על השולחן, נועץ את איברו בחריץ הנובע שלה, מתענג על הבעת התדהמה בכל פעם שהיא מבינה שיש עוד זין. שהוא יכול להיכנס עמוק יותר. השולחן חורק מעוצמת חבטות אגנו, ואלו מטלטלות את שדיה השופעים המרקדים לפניו בריקוד פתייני.

“סבלשטיין…” היא נאנחת. “סבלשטיין… סבלשטיין… זה טוב… עוד… עמוק…”

והוא נותן לה עוד והוא נותן לה חזק והוא נותן לה עמוק והיא נאנחת בקול ומושכת אותו מטה והוא מניח לה לעטוף אותו, ראשו בין דדיה העצומים וידיה חובקות את גבוה הצנום, מאמצת אותו אליה כאילו לא רוצה שיצא מבין ירכיה לעולם בעודה מעפילה לעוד אורגזמה קולנית. דופנות ערוותה מעסות אותו, מענגות אותו ברכותן הקטיפתית בעודו דופק אותה עוד ועוד, על שולחן המנהלת באמצע יום לימודים. משהו בו תוהה איך שמרית המזכירה לא מבחינה במתרחש ואז הוא נזכר בבנות כיתתו קודם לכן: לא מן הנמנע ששמרית חרמנית כל כך עכשיו שהיא עסוקה בענייניה.

השולחן חורק בקצב הפראי של הזיון והפריטים אשר עליו, בעיקר מסך המחשב, מתנדנדים באופן מסוכן. אבל לישראל לא אכפת: הוא ממשיך לדפוק את המנהלת חזק ועמוק, אגנו נוחת על אגנה כמו מקבת של יצרים, כבד ועמוק אבל גם מהיר באופן בלתי הגיוני, על אנושי כמעט. שוב ושוב הוא הולם פנימה ושוב ושוב הוא מחליק החוצה והקצב מטריף אותה, עיניה של האישה המבוגרת מתגלגלות בחוריהן ושדיה העצומים מרקדים כמו גלי הלם סביב רעידת אדמה.

קול הנפץ של נפילת המסך לא מאט את הזיון וכפי הנראה לא חודר את חומות האקסטזה של מנהלת התיכון השכובה תחת תלמידה החרמן ומניחה לו לפרק אותה בעוצמות שמזכירות פטיש אוויר אנושי. ישראל נאחז בגופה הגדול ומטיח בה את מלוא עוצמת חרמנותו ולאור קריאותיה הנרגשות, נראה שהיא רק רוצה עוד מהדבר הזה, אדישה למסך המחשב שנפל וגם למקלדת שנגררה איתו מטה. שוב דבר לא חשוב עכשיו כמו מוקד העונג הבוער בשאגה בין רגליה וסדרת פיצוצי העונג המטלטלת אותה.

“הולך לגמור…” הוא מסנן.

“לא בפנים!” היא נזעקת. “לא בפנים!”

“לצאת?!”

היא משתהה לרגע אבל אז רושפת: “כן! תצא! אל תגמור לי בפנים!”

משהו בו מתמרד והמחשבה לגמור לה בפנים למרות שהורתה לו לצאת מענגת אותו אבל הטוב מנצח הפעם והוא מחליק החוצה, כורע על רגליו בין ברכיה, אוחז באיברו הבוהק ממיצים ומכוון אותו לעבר פלג גופה העליון. ברגע הבא זרע מתחיל להיפלט מהזין, סילונים ארוכים וכבדים למראה אשר נוחתים על שדיה המיוזעים של המנהלת, על משקפיה ופניה הנאות. שרוך אחר שרוך של זרע פניני מזנקים ממנו, מטנפים אותה בלבן חמים וסמיך. כאשר כמה טיפות נוחתות בפיה היא מגחך למראה תגובתה: המנהלת המבוגרת נורית שוב מעלה לעבר שיא נוסף ומפתיע וכאשר היא נוחתת הוא מבחין בה אוספת את זרעו באצבעה ומובילה אותו אל פיה. בזמן שהוא מתלבש נדמה לו שהיא מנסה להסתיר אורגזמה נוספת בעודה מוצצת את אצבעה. או שהיא פשוט תשושה מרוב גמירות.

“את לא תשלחי שום הערה לאמא שלי.” הוא מודיע.

“לא.” היא מקרקרת בקול שבור.

מסתדר מול הראי ויוצא מהחדר. שמרית המזכירה סמוקה ליד שולחנה ובגדיה סתורים מעט אך הוא רק מבליע חיוך ויוצא אל המסדרון.

“יפה מאוד.” אומרת לילית. “אני מאוד גאה בך.”

“עשיתי את זה רק כדי לא לצער את אמא.” הוא עונה.

“אני בטוחה.” היא אומרת והוא יכול לשמוע את החיוך בקולה.

“באמת!” הוא מתרגז, האשם על מעשיו מתדלק את כעסו לנוכח לעגה המרומז.

“לא זה באמת לא אכפת למה, העיקר שזה קורה. למרות ש… אני כן מאוכזבת שיצאת ממנה בסוף. זו ממש השחתת זרע.”

“פתאום מצוות חשובות לך?!”

“המצווה הזו תמיד, כן.” מגחכת השדה הגדולה. “בפעם הבאה אתה גומר בפנים. יאללה, יש לך דייט, לא?”

“מה?!”

“טל גדידה מחכה לך ליד סככת האופניים כבר שלוש דקות.”

“לעזאזל! היה צלצול? מתי?!”

“בזמן שזיינת את מנהלת בית הספר.” היא צוחקת, קולה עשיר ומתגלגל. “יאללה, רוץ!”

אם הוא לא היה מבוהל כל כך, אולי היה ישראל שם לב שצעדיו גדולים ומהירים מכפי שהיו אי פעם אבל הוא רק חושב על פניה הנזעמות של טל גדידה ועל העובדה שהוא מאחר לה. בחוץ הוא אולי היצור שלילית מגדלת, חזק ומהיר מרוב בני שכבתו אבל בפנים הוא עדיין ישראל סבלשטיין, צנום וחששן.

טל עומדת בצל סככת האופניים, הבעת פניה מוזרה. לפחות זה לא זעם.

“הי!” הוא אומר, מודע לכך שאינו מתנשף. “מצטער על האיחור, פשוט…”

“זיינת את המנהלת.” אומרת טל, דבריה כמו אגרוף בבטנו.

“מה?!”

“אחרי שטליה העיפה אותך מהכיתה יצאתי לשירותים ואז לא התחשק לי לחזור אז הלכתי למשרד של המנהלת לשמוע אם היא צורחת עלייך או משו.”

“ו…?” שואל ישראל באימה.

“שמעתי אותך… יא דפוק.”

“מה… מה שמעת?”

“שמעתי אותה… מזדיינת…” רושפת טל. “ושאלתי את שימרית, שאני בת זונה אם היד שלה לא הייתה בתוך המכנסיים שניה קודם, מי בפנים והיא אמרה לי שאתה. וגם… יא בן של זונה… הרגשתי את זה.”

“את… מה?” הוא שואל, חושש מהתגובה.

“אתה יודע בדיוק את מה.” היא אומרת בקוצר רוח. “את החרא הזה שאתה עושה… שעשית לאמא שלי וליעל המנהלת.”

ישראל שותק. מה יגיד? היא ראתה אותו עם אמא שלה ועכשיו פחות-או-יותר עם יעל. מסביבם ההפסקה שוקקת בצעקות וקריאות ושברי מוזיקה וצחוק אבל הם שניהם רחוקים מכל זה.

“איך אתה עושה את זה?” היא שואלת, נימתה רכה יותר. “זה איזה כדור?”

“לא.” הוא עונה, כמעט אומלל. “זה… מעצמי.”

“מזתומרת מעצמך?”

“אני רק צריך… לרצות והן… את יודעת…”

“לא, אני לא יודעת.”

“אני רק צריך לרצות והן מתחילות להתחרמן כמו אני לא יודע מה. כאילו… ממש לרצות.”

“לא מאמינה לך.”

“את רוצה לנסות?” הוא שואל, גאוותו פגועה.

בתגובה היא מניפה את ברכה בתנועה קלילה הישר לבטנו וישראל המופתע קורס על האדמה, חסר נשימה.

הוא ממש לא מצליח לנשום, מביט בה בתדהמה בעודו נאבק להכניס אוויר לריאותיו הסרבניות.

“לא אכפת לי שאתה מזיין את המנהלת. או את אמא שלי.” אומרת טל מעליו, דבריה שלווים במפתיע. “אמא שלי זונה מזדיינת, אתה ממש לא הראשון שהיא פותחת בשבילו את הרגליים מאחורי הגב של אבא שלי. רק ממני תתרחק עם החרא הזה, ברור? כי אני יודעת את הסוד שלך ואני ארגיש שזה מגיע ואם זה לא יבוא לי טוב… אני ארצח אותך לפני שתספיק להוציא את הזין, ברור?”

“כן.” הוא מצליח לסנן, שואף מעט אוויר יקר פנימה. טל מוציאה את הטלפון ומצלמת אותו מקופל על הרצפה. אחר כל היא אומרת:

“אנחנו אפילו-אפילו-אפילו יכולים להיות ידידים או משהו כי זה קצת מסקרן אותי לראות אותך עושה את זה, אני מודה. אבל עלי? שלא תעיז.”

“סבבה.”

שותקים. לאט לאט הוא מצליח לנשום קצת יותר.

“אתה בסדר?”

“כן.”

“אני מצטערת על זה, פשוט… הייתי חייבת להעביר את המסר בצורה שתזכור. מה הטלפון שלך? אה, לא משנה, יש אותו בקבוצה של הכיתה. יאללה, עוד מעט צלצול, אני זזה.”

הוא צופה בה מתרחקת ואז שומע דנדון מהטלפון שלו, הודעה חדשה. הוא פותח את הטלפון ורואה הודעה מטל גדידה: תמונה שלו מקופל ואומלל על רצפת סככת האופניים. במעט האוויר שהרוויח לעצמו הוא מצחקק.

===================================

לפרק הבא