פרק ט' – יהודית מגלה
יהודית מתקרבת אל בית דודתה, ילקוטו של אחיה על כתפה. היא זו שחשבה על כך שלא יוכל ללכת לבית הספר ללא ילקוט והציעה להקפיץ לו את התיק לשם. למעשה המניע שלה רחוק מלהיות טהור, היא רוצה לפצח את התעלומה. אתמול בלילה היא ארבה לאחיה בחדרו, אפופה בריח המוזר והנעים הזה ואפילו אוננה כמה וכמה פעמים אבל הוא לא הגיע הביתה. ואמא עם מצב הרוח הטוב באופן חשוד והשדיים הענקיים. משהו קורה פה, ועכשיו היא תבין מה.
כאשר היא מתקרבת אל הבית המוכר היא נעצרת. קולות נשמעים מבפנים, רפים אך קצובים. מתקרבת בשקט אל הכניסה הראשית וכמעט נוקשת בדלת אבל משהו עוצר בעדה. הקולות רמים עכשיו יותר, גבוהים וקצובים. קולה של דודה דקלה.
מה קורה פה? לבית הקטן יש כניסה אחורית והיא מתגנבת מתחת לחלונות בהליכה מהירה ושפופה. הדלת האחורית לא נעולה והיא פותחת אותה בעדינות ונכנסת פנימה בשקט.
סקס. אלה קולות סקס. דודתה נאנחת וגונחת בקול, בעוד המאהב שלה כנראה נותן עבודה נמרצת.
פאדיחה. היא כנראה שלחה את ישראל לבית הספר ואז החבר שלה הגיע אבל זה לא הגיוני כי היא הייתה אמורה להקפיץ אותו ואיך הוא נסע בכלל בלי…
“שרול!” מגיע קולה של דודתה. “עוד אחד עוד אחד עודחד….!!!”
שרול?!
רגליה של יהודית נושאות אותה מעצמן לעבר הסלון של דודתה, פיה יבש וחמימות מתפשטת בשיפולי בטנה.
“עוד! עוד! שרול! שרול!” קוראת דקלה, נטחנת בניעות קצובות על ידי אחיינה. היא שוכבת עכשיו על צדה, רגלה האחת מונפת אל על, ירכה צמודה לחזהו של שרול וזה מחבק את הירך העבה בשתי ידים בעודו דוחק לתוכה את איברו העבה, הבוהק ממיציה. כאשר הוביל אותה אחיינה הצעיר אל הספה הוא הורה לה לעמוד על ארבע ואז לקח אותה מאחור. זה היה לפני שעה כמעט ומי יודע כמה אורגזמות. המוח שלה נהיה דייסה של עונג ונצנצים והאמת? אין לה שום חרטות.
בהתחלה עוד מלמלה מחאות כאשר גמר בתוכה אבל הוא התעלם ממנה וממילא היא מכורה למגע זרעו בתוכה, כמו סוכריות קופצות בתוך התודעה שלה. אלה ימים בטוחים. יחסית. אבל בתוך תוכה היא יודעת שזה לא משנה, היא חייבת אותו בתוכה. מעליה, מתחתיה או מאחוריה, זה לא משנה. רק שיהיה בתוכה. היא חשה באצבעותיו על פטמתה, נאנקת בקול כאשר הוא צובט אותה באופו מושלם, לא חזק מדי אבל גם לא חלש מדי, שולח ברקים במורד גופה. דגדוג עדין מלטף את לחייה והיא מבינה שהיא מזילה ריר. אשכרה שוכבת על הצד ונדפקת על אחיינה שמגלה כושר עמידות של מרתוניסט, מגלגלת עיניים ומריירת מרוב עונג. רק רוצה עוד ועוד.
לעזאזל.
יהודית צריכה לאזור את כל המשמעת העצמית שלה כדי שלא לתחוב את אצבעותיה לתחתוניה הרטובים ולהתחיל לאונן בו במקום. במפשעתה מטפטפת ושיניים חורקות היא מאלצת את עצמה לצאת מהבית ולהתרחק ממנו, משאירה את ילקוטו של אחיה על המפתן.
היא מתנשפת במאמץ כאשר היא מגיעה לצלו של עץ תות גדול מול ביתה של דודתה. הרעב במפשעתה שכך מעט והיא מסוגלת לחשוב בצלילות יחסית.
לעזאזל. היא באה לחפש תשובות ויצאה עם יותר שאלות? לפחות יש לה תאוריה עכשיו לגבי החרמנות המוזרה שאפפה אותה בחדרה באותו ערב וגם אמש, בחדרו של אחיה. איכשהו… אחיה הצעיר מסוגל… להפוך נשים לחרמניות? זה הגיוני בכלל? והזין הענק הזה, זה הגיוני? והשדיים של אמא? וזה שהוא מזיין את דודה שלהם שנשמעת כאילו זה הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לה?
אולי זה באמת הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לה. אולי.
לא. לא. לא לא לא.
ישראל לא זיין את אמא. זה לא יכול להיות. למרות שזה מסביר הרבה דברים. כל אווירת המסתורין בבית, השלווה המוזרה של אמה אם הוא… אבל זה עריות. לא יכול להיות.
מודיעה לסמלת שלה שהיא לא מגיע היום ומתיישבת מתחת לעץ התות. ממתינה. השעות חולפות אבל יש לה סבלנות, היא יודעת מה הצעד הבא שלה, גם היא תצטרך לחכות פה.
לקראת הצהריים נפתחת הדלת ואחיה יוצא. הוא מופתע למצוא את ילקוטו על המפתן אבל לא עוסק בזה יותר מדי ויוצא אל הכביש בצעד קל.
עכשיו.
יהודית חוצה את המרחק אל דלת הכניסה בצעדים מהירים. לשמחתה אחיה לא נעל את הדלת והיא נכנסת פנימה, אל ביתה של דודה דקלה.
“שוב?” נשמע צחוקה של דודתה. “אני מפורקת, שרול. באמת!”
“לא שרול.” אומרת יהודית ונעמדת בפתח הסלון. דודה דקלה שוכבת על השטיח, עירומה מלבד כיסוי ספה וחיוך ענק. הריח מדיף את הריח שהריחה אמש, בחדרו של אחיה, רק עז יותר, משכר ממש.
“שלום חמודה.” אומרת דודה דקלה בשלווה מפתיעה. “מה את עושה פה?”
“באתי לראות מה… מה אח שלי עושה.” היא אומרת, חשה במוחה מתערפל ובירכיה מתלהטות.
“הוא… קיבל מכה בברך אז הוא נשאר פה קצת.” עונה דודתה ללא שמץ של אכפתיות אם השקר שלה עובר או לא.
“ממש.”
“את לא מאמינה?” שואלת דודה דקלה באפתיה.
“הוא הרגע יצא בלי שמץ של צליעה ואת עירומה במיטה.” והריח הזה, לעזאזל.
“כן.” מהנהנת דודה דקלה בחיוך, כאילו הסבירה בכך משהו.
“כן מה?”
“כן המפקד?” מצחקקת דודה דקלה. יהודית כמעט המומה, לא זוכרת מתי ראתה את דודתה העצובה תדיר צוחקת כך, משוחררת כך. המחשבה עליה משופדת על איברו של אחיה מאיצה את לבה ואז מכווצת אותו: זה גם מה שהוא נותן לאמא?
“את…” היא מאלצת את עצמה להגיד את המילים. “שכבת איתו? עם אחי?”
“את לא חושבת שזה ענייני הפרטי?” שואלת דודתה, עדיין נינוחה ומחויכת.
הכל משתגע. קודם אמא ועכשיו דודה דקלה. מה עכשיו? הביתה, ישראל בטח שם.
עם אמא.
“להתראות.” היא אומרת לדודתה ויוצאת מהבית. היא עייפה עכשיו. ורעבה. לא ישנה טוב בלילה ולא ממש הספיקה לאכול ארוחת בוקר והיא מרגישה שהיא כל הזמן צעד אחד מאחורי העלילה. ישראל מקדים אותה כל הזמן עם ה… דבר הזה שלו.
כשהיא מגיעה הביתה היא שומעת את אמא מדברת. לפחות זה, אם הייתה שומעת אותה גונחת ונאנחת היא הייתה… לא ברור מה. עם נגיעות של ייסורי מצפון היא מאטה מחוץ לדלת ומקשיבה.
“… לא צריך עזרה כרגע, אמא. באמת.” נשמע קולו של ישראל.
“אתה בטוח? אפילו לא קצת?” עונה אמהּ, תחינה בקולה.
“אני רק רוצה לישון.”
יהודית פותחת את הדלת ושניהם נזעקים למראיה, אשמה על פניה של אמא.
“שכבת עם דודה דקלה.” אומרת יהודית ועיניה של אמא נפערות. “לא קיבלת שום מכה בברך, הלכת אליה הביתה, ידעת שהיא לבד ועצובה וזיינת אותה.” היא ממשיכה, זעם מתגנב לסוף דבריה.
“מה?!” נדהמת אמא.
“זה לא היה ככה.” קורא ישראל. “בכלל לא.”
“לא היה ככה? לא… שכבת איתה?” ממשיכה יהודית.
“כן…” הוא מודה, פחות אשם ומיוסר מכפי שהיה אמור להיות.
“אז..? איך זה היה?” ממשיכה יהודית.
“חזרתי הביתה מבנצי ואז דודה דקלה… היא ישבה על המדרגות של הבית שלה… ובכתה. היא קראה לי. היא עצובה. היא תמיד עצובה. אז… רציתי לנחם אותה.”
“בהחלט ניחמת.” עונה יהודית בארסיות. “לא ראיתי אותה מנוחמת ככה מאז ירח הדבש שלה. אם לא הייתי יודעת שבילית אצלה את הלילה הייתי בטוחה שהיא התארגנה על חומר משהו משהו.”
“היא הייתה במצב רוח טוב?” שואלת אמא בסקרנות.
“הכי טוב שראיתי אותה מאז ש… את יודעת.” מודה יהודית וחיוך קטן מתגנב לשפתיו של אחיה.
“והיא שמחה? ממש שמחה?” מתעקשת אמא.
“כן.” מהנהנת יהודית. “ממש שמחה.”
“כל הלילה שימחתי אותה.” אומר ישראל בשקט, החיוך עדיין על שפתיו.
“ישראל!!!” נוזפות בו שתיהן והחיוך נעלם.
“רגע, את גם?” שואלת יהודית בלב הולם.
“אני? לשכב איתו? השם ישמור.” עונה חנה ומיטיבה את כיסוי הראש על שיערה אבל פיה מתפלא רוק פתאום.
“אז?”
“אני רק… עוזרת לו מאז שהתחיל ה… מצב שלו ב…”
“זין.” משלים ישראל.
“עוזרת לו איך?” תובעת יהודית.
מהאופן שבו אמהּ מביטה בישראל, יהודית מנחשת שעל זה נסוב הדיון קודם לכן. אמהּ רצתה "לעזור" לו אבל ישראל סירב, כנראה תשוש מהלילה או משהו.
“אתה רוצה להראות לה?” שואלת אמו ומלקקת את שפתיה בהיסח הדעת. עיניו נודדות אל שדיה הגדולים של אמא והרעב שבוקע ממנה מזכיר לו את הגאווה שחש אמש, כאשר דודתו הפסיקה לבכות והתרפקה עליו. הוא יכול לספק אותה. לתת לה את מה שהיא צריכה.
“בסדר.” הוא אומר, איברו מתקשה שוב במכנסיו.
בעיניים קרועות ולב הולם הולכת יהודית אחרי אחיה ואמה לחדרו של ישראל. ישראל מפשיל בטבעיות את מכנסיו ומתיישב על המיטה ומביט באחותו. יהודית כמעט מתעלפת כאשר אמה פושטת את חולצתה, חזייתה וחצאיתה, כורעת מול בנה בכיסוי ראש ותחתונים בלבד.
יש מגבת ובקבוקון שמן תינוקות ליד המיטה ואמא מושחת את איברו העבה של ישראל ונותנת ביהודית מבט גאה כאשר הוא מזדקר בידיה.
“שמע ישראל.” ממלמלת יהודית.
“ראית פעם כזה?” שואלת אמא, מניעה את ידיה על הזין הקשה, החלקלק.
“לא ראיתי אף… זין.” פולטת יהודית, גוערת בעצמה על הווידוי הזה.
“את בתולה?” שואל ישראל ומשהו במבטו מרתיע ומרגש אותה.
“שתוק כבר.” היא מסננת, סמוקה להוטת ירכיים. הנה, זה קורה שוב. מה שהרגישה באותו הלילה והבוקר אצל דודתה. הרעב הזה, החרמנות הזו. את בתולה? השאלה הזאת צורבת אותה פתאום ולרגע היא רואה את עצמה בחדרה, על מיטתה כאשר שרול עמל בין ירכיה הפשוקות והלהבה מתפשטת במפשעתה.
“לא…” היא פולטת והוא מביט בה בסקרנות. “סתם… לא משנה.” היא ממלמלת.
“את יכולה לגעת בעצמך.” הוא מסביר בידענות. “כמו אמא.”
“שרולי, די…” ממלמלת אמא אבל שרול צדק: ידה השמאלית של אמה חבויה בתחתוניה והקולות הרטובים שבוקעים משם לא מותירים מקום לספק מה היא עושה. עיניה של אמא מזוגגות והיא נשענת על ברכיו הרזות של בנה, מאוננת לו ביד אחת ולעצמה ביד שנייה. פיה פעור קמעה, לשונה כמעט משתלשלת החוצה כלשונה של כלבה מיוחמת.
משהו נוזל על ירכה של יהודית והיא מפשילה את חצאיתה. לכל השדים והרוחות, התחתונים שלה רטובים ממש ומיצי הערווה שלה נוזלים ממנה. היא מבחינה במבטו של אחיה וצמרמורת חולפת בה, אך הצמרמורת אינה בלתי נעימה.
“תורידי אותם.” הוא מורה ויהודית פושטת את תחתוניה הרטובים, חשה באוויר מלטף את ערוותה.
“את יכולה לגעת בעצמך.” הוא אומר שוב והיא מהנהנת, מלטפת את ירכיה ועולה לעבר הרעב שבין רגליה במהירות. רגליה חלשות והיא נשכבת על המיטה ליד אחיה, מביטה בעיניים מזוגגות מבט באמהּ המעסה את הזין הגדול של אחיה. זה לא הגיוני. זה אסור. זה מדהים.
אמהּ מתחילה להשמיע קולות דומים לאלו שבקעו מפיה של דודתה לפני כמה שעות ויהודית מבינה שהיא עומדת לגמור. היא עצמה שוכבת במיטתו של אחיה, מאוננת לצד אמהּ המענגת את אחיה שיש לו זין שלא אמור להימצא מחוץ לגן חיות. כאילו הקב"ה נרדם עם הרגל על הגז ומישהו הסיט את ההגה של ההיגיון ב90 מעלות הצידה. מאז חטיבת הביניים היא הייתה הכי פחות אדוקה בבית אבל זה כבר… מוגזם. אם כבר, בהפוך על הפוך, מאורעות הימים האחרונים יחזקו אצלה את האמונה שיש כוחות נסתרים בעולם.
אבל בינתיים נראה שהם באים בטוב. ממש בטוב. היא משחררת את המוזרות, משחררת את הדחף לפצח תעלומות ופשוט… משחררת, חשה את השיא שלה מתגבר בין הירכיים. הו, כן. קולות רטובים ושמחים בוקעים ממפשעתה ומצטרפים לקולות אחרים, שמחים לא פחות, שבוקעים מפיה והיא חשה בזה מאיר אותה ומרים אותה והיא מחייכת ונאנחת, אוחזת בעקביה במזרון של ישראל ומתפרקת מעונג, גופה מיטלטל שוב ושוב, שומעת מרחוק את אמהּ משמיעה קולות דומים.
“שרולי, כואבת לי היד.” נשמע קולה של אמא לאחר כמה רגעים. “אתה כבר קרוב?”
“אני מצטער… אמרתי לך.” אחיה נשמע כן בצערו. “כל הלילה… עבדתי אז עכשיו אני צריך קצת… יותר.”
“יותר מה?”
“את יכולה לעשות לו… עם השדיים אולי?” פולטת יהודית.
“מה?!” משתוממת אמא וגם ישראל מביט בה בפליאה.
“כאילו… הם נראים לי מאוד נעימים.” אומרת יהודית במבוכה. "הכרתי מישהי ש… דיברה על זה. שאפשר לעשות את זה כאילו."
לפי מבטה, יהודית חושדת שאלמלא הייתה פה איתם כבר הייתה מסכימה מיד.
“בסדר.” מסכימה אמא. “אבל רק בגלל ש… זה כואב לך.”
“ברור.” מסכים ישראל בהתרגשות, מביט אסיר תודה באחותו.
הוא נאנח בעונג כאשר אמא חופנת את שדיה העצומים ומניחה אותם בהססנות סביב איברו. היא מתחילה להניע אותם מעלה ומטה והוא מתנשף שוב בהתרגשות. מכל שמן התינוקות בו השתמשה, הכל חלקלק ורך והעיסוי שמעניקים לו העטינים החלקלקים הזה הוא לא מהעולם הזה. ישראל צופה בהתרגשות בזין נעלם ומבצבץ בין השדיים החלקלקים, מאושש בשמחה כאשר עור דדיה מפנק אותו שוב ושוב.
“זה טוב?” שואלת אמא בסקרנות.
“מדהים.” הוא עונה במהירות וגאווה ממלאת אותה; היא יודעת לטפל בילד שלה ולעשות לו טוב.
חנה חופנת את שדיה המוגזמים ומניעה אותם מעלה ומטה, מהדקת אותם כדי שיעסו את הזין המופלא של בנה. התשוקה לזרעו אופפת אותה והיא כמעט יכולה להריח אותו, לטעום אותו, לחוש בו נוחת על פניה כמו גשם של שפע וטוּב והתשוקה הזו מדרבנת אותה להניע את דדיה מעלה ומטה, ללחוץ אותם סביב האיבר הזקור ולענג אותו בתנועות חלקלקות וקצובות. היא מעיפה מבט בבתה וזו שוכבת על המיטה ומאוננת במרץ, קולות רטובים בוקעים מחריצה. חנה אחרת הייתה נחרדת מהתמונה הזו אבל החנה ההיא הייתה מבוהלת, חרדתית ו… כבולה.
אלה הכבלים שכבלו אותה באותו הלילה? היא שאלה את האישה הגדולה "את יכולה לשחרר אותי?” וזו ענתה לה שרק היא, חנה, יכולה לשחרר את עצמה.
“אמא!” נאנק ישראל, קוטע את שרעפיה של חנה בדיוק כאשר היא חשה בזרם החמים של זרעו ניתז עליה מלמטה, הנתז הראשון פוגע בסנטרה. שיא אדיר מטלטל אותה והיא נאחזת בברכיו הרזות של ישראל בעוד ממטיר עליה שרוך אחר שרוך של זרע חמים. אינסטינקטיבית היא פותחת את פיה, כמהה לחוש את הטעם המשכר על לשונה המשתרבבת בעוד חלציה זוהרים מבפנים באור מסמא, מנחם, מעניק תקווה. החיוך. החיוך פושה בתוכה עוד לפני שהוא מגיע לפניה. ההרגשה שהכל טוב והכל יהיה טוב ואף פעם לא תפחד והחרדה תנוס ולא תשוב יותר.
“וואו, אמא.” היא שומעת קול ממרחקים ויד מלטפת אותה. חנה מצטנפת בתנוחה עוברית, מחייכת ומתמכרת ליד המלטפת.
“היא תמיד ככה?” שואלת יהודית, הכורעת לצד אמה העירומה כמעט ומלטפת את ראשה.
“זה… משפיע עליה חזק.” עונה ישראל הסרוח במיטתו, רגליו על הרצפה.
יהודית לוקחת בהססנות טיפת זרע מלחייה של אמה וטועמת אותה. וואו, זה חזק! חזק מאוד. תחושת התעלות אופפת אותה מיד והיא חשה בחיוך אווילי מתפשט על פניה. היא מצחקקת.
“טוב, זה מסביר הרבה דברים.” היא אומרת בחיוך שלא נמחה.
“מתי זה התחיל, שרול?” היא שואלת אבל רק נחירות מגיעות ממיטתו. אחיה נרדם, כנראה שהלילה שלו היה קשוח יותר משחשבה.
“אמא?”
אמהּ מתיישבת באטיות ועיניה של יהודית נמשכות לרגע לשדיה. לעזאזל, הם גדולים. ומוצקים הרבה יותר ממה ששדיים בגודל הזה אמורים להיות. כמעט המקבילה הנשית של הדבר הזה שאחיה מסתובב איתו בתחתונים.
“מה, חמודה?” שואלת אמא ויהודית מסמיקה ומעלה את מבטה מעלה.
“את… רוצה להתקלח?” שואלת יהודית.
“כן, נראה לי שלא תזיק לי מקלחת.” אומרת אמהּ בשוויון נפש, כאילו לא אוננה הרגע לבנה על ידי עיסוי הזין שלו בשדיה העצומים. זו בדיוק אותה שטלטלה כל כך את יהודית מאז שנתקלה בה לראשונה בשבוע שעבר. זה לא ניתוק או אופוריה של סם. זו… שלווה אמיתית. שקט נפשי. המצב שאמה מעולם לא זכתה לו מאז שהיא, יהודית זוכרת את עצמה. עיניה מתמלאות דמעות.
“מה קרה, חמודה?” שואלת אמא, נעמדת בטלטלת שדיים.
“רק עכשיו אני מבינה באמת כמה סבלת כל השנים האלה.” היא אומרת ומנגבת את דמעותיה. “אף פעם לא היית רגועה. אף פעם לא היה לך שקט. אני רק מתחילה בקושי להבין מי נגד מי פה, אבל אני יודעת שטוב לך עכשיו כמו שלא היה לך טוב מעולם. או לפחות מאז שאני זוכרת אותך.”
חיוכה של אמא משתנה עכשיו, משלווה ושוויון נפש להכרת תודה. היא מחבקת את יהודית וזו מחזירה לה חיבוק, חשה בשדיים הגדולים נלחצים מול חזהּ ובריח זרעו של אחיה ממלא את נחיריה ומערפל את שיקול הדעת שלה. יש לה דחף פתאומי לאמוד את משקל שדיה של אמא ולנשק אותה עם הלשון אז היא נרתעת ורק אומרת: “כדאי שתתקלחי, אם מישהו יבוא פתאום יהיה הרבה מה להסביר.”
“צודקת, חמודה. תסדרי פה קצת?”
“כן.”
* * *
דפיקות בדלת. ישראל עוצר את המשחק ומקשיב. דפיקות בדלת. הוא קם והולך לעבר הדלת. עוד דפיקות.
דוד עזריאל עומד בפתח, זעם ממלא את פניו כאשר הוא מבין מי עומד מולו.
“אתה! אתה גנבת את זה!”
“את מה?” מיתמם ישראל.
“את הקמע, אידיוט! גנבת את הקמע של סבא שלך!”
“אני לא יודע על מה אתה מדבר.” אומר ישראל בלב הולם. הוא מת מפחד אבל מבין שהדבר היחיד שיציל אתו מזעמו של דוד עזריאל הוא שקר בפנים נחושות.
“היית אצל סבא שלך וגנבת את הקמע! הוא אמר לי!”
“סבא? אמר לך משהו?” שואל ישראל בשמץ סרקזם.
“אל תהיה חצוף!”
חנה מגיעה לעבר הדלת ויהודית מאחוריה.
“עזריאל? מה קרה? על מה כל הרעש?” שואלת אמא.
“הבן שלך… הוא… לקח משהו מהבית של אבא שלי.”
“מה? לקחת משהו, שרול?”
“לא, מה פתאום? מה יש לי לקחת שם?”
“נו, אז מאיפה הבאת את זה שהוא לקח?” שואלת יהודית. “ומה הוא לקח בכלל, כביכול?”
“קמע.”
“לקחת קמע מסבא?” שואלת חנה את ישראל.
“לא.”
“הוא משקר!” מתאדם עזריאל.
“איך אתה יודע?” שואלת חנה.
“כי… אבא שלי אמר לי.”
“סבא אמר לך שישראל לקח את הקמע?!” שואלת יהודית בלעג. “ממש כך?”
“לא בדיוק… שאלתי אותו איפה הקמע והוא אמר 'ישראל'.”
“אבא שלך סנילי.” אומרת חנה בגסות שמפתיעה את כולם. “ואתה בא אלי הביתה וקורא לבן שלי שקרן וגנב.”
“כי הוא…”
“לך מפה.” אומרת חנה בנחישות קרה. “לך מפה עכשיו, אני לא רוצה לראות אותך פה.”
“חנה…”
“לך. מפה. עכשיו.” רושפת חנה.
עזריאל רוצה להגיד עוד משהו אבל הוא רק מסתובב והולך.
“וואו, אמא.” אומרת יהודית. “כל הכבוד.”
חנה נרגעת לאיטה.בעצמה הופתעה מהנחישות שהפגינה אבל דבריו של עזיראל הוציאו ממנה איזו… אמא דובה. נקבת גריזלי עצומה וזועמת, מישהו מאיים על הגור שלה.
“הוא ממש הרגיז אותי.” היא אומרת. “לבוא ככה ולהאשים…”
“לקחת את הקמע, שרול?” שואלת יהודית ברוך.
“הוא אמר שלא.” פוסקת חנה.
יהודית מביטה באחיה ונראה שהיא לא ממש משוכנעת, אבל אמא נחושה ושרול רק מביט ברצפה אז היא רק מהנהנת.
“סבבה.” היא אומרת. “אני נוסעת לקנות דברים בקצרין, מישהו צריך משהו?”
* * *
חנה הולכת לביתה של אחותה. למרבה הפליאה, היא לא חושבת בכלל על הקמע ולא חשה שום זעם על אחותה אשר גזלה את תומתו של בנה, גם מפני שהיא יודעת שהוא ילד חריג עם צרכים ויכולות מיוחדים שכבר… זיין את רונית גדידה וקיים עוד יחסי מין כאלה ואחרים עם נשים אחרות וגם מפני ש… לא ברור למה באמת. חלק מאותה שלווה שאופפת אותה בימים האחרונים? תהליך רחב יותר שעובר עליה? היא בעיקר סקרנית לראות את דקלה, מקווה שבתה צדקה והעצב ששכן בפניה וכתפיה של אחותה עזב את הבית.
חום ממלא את לבה של חנה כאשר אחותה פותחת את דלת הבית. מהרגע הראשון היא מבחינה בשלווה הקורנת מאחותה. אבל העצב לא נעלם לגמרי, היא לא מאושרת כפי שתיארה אותה יהודית.
“שלום, דיקי.”
“אהלן, מה קורה?” שואלת אחותה, עיניה מתרוצצות לראות אם יש מישהו ברחוב. “בואי, תכנסי.”
ריחו של בנה עדיין מרחף באוויר, הופך את המקום למוכר ואהוב יותר, כאילו מניס את העצב שדר פה זמן רב כל כך. החלונות תריסים קרני ושמש מציפות את החדר ורק עכשיו מבינה כנה שהיא רגילה לראות את הבית חשוך ומוגף.
“הבנתי ששרול בילה פה את הלילה.”
“אוי…” נאנחת דקלה.
“מה 'אוי'?”
“אני לא יודעת מה עבר עלי, חני. אנחנו… שכבנו. אוי ואבוי.”
“יותר מפעם אחת.” משלימה חנה לפי דבריה של בתה.
“כל הלילה.” מצחקקת דקלה, מבלי יכולת לעצור את עצמה למרות המבוכה. “שוב ושוב… עוד ועוד…ואז… כשהתעוררנו… עוד.”
“לא לקחת אותו לבית הספר?”
“אני ממש מצטערת, חני, הוא פשוט… את יודעת איך זה.”
“לא, אני לא.” מעקמת חנה את אפה. למה אחותה מניחה שהיא שכבה עם בנה? ולמה היא לא מזועזעת כפי שהיא אמורה להיות? האם זה קשור לקמע שעזריאל מחפש?
“את לא שכבת איתו?!” פולטת דקלה.
“לא.” אומרת חנה. נבוכה, אבל לא זועמת או מזועזועת לנוכח השאלה. “הוא… הוא הבן שלי, דיקי.”
“אוי.” נאנחת דקלה. “ עכשיו הוא אומר שאני… שייכת לו עכשיו. הוא רוצה… להיות איתי בחדר השינה. כדי ש… אני אהיה שלו. לא הסכמתי. לחדר שינה לא הסכמתי.”
“זה מה שהוא אמר? שאת שייכת לו?” משתוממת חנה. שוב, במקום הזעזוע שהיא אמורה לחוש יש רק… גאווה מוזרה ואולי מעט קנאה. היא גאה בבנה שניחם את דקלה כפי שאף פסיכולוג או רב לא הצליח, ומגלה להפתעתה שהיא גם גאה בו על כך שהודיע לדקלה שהיא 'שלו'.
“כן.” מהנהנת דקלה. “אני מתעקשת אבל… אני לא יודעת למה. אני מרגישה שזהו זה.”
“שזהו זה?”
“שאין מה להתעקש, בסוף… הוא יחליט. ככה אני מרגישה.” נאנחת דקלה. “אני כל כך מצטער, חני. אני כל כך מתביישת. אני לא יודעת מה עבר עלי. זה פשוט היה כל כך…”
“הו.” אומרת חנה, חשה בירכיה מתלהטות ובפיה מתייבש. “טוב, אני… אני אחזור הביתה.”
“השדיים שלי… כואבים מהבוקר.” פולטת דקלה. “הם חמים כל הזמן. אני כמעט יכולה להישבע שהם גדלים.”
“כן.” מהנהנת חנה בידיעה, מחווה לעבר חזהּ העצום.
“גם את?”
“כן.”
“אבל אמרת שלא שכבת איתו…”
“לא, אבל אני… עוזרת לו עם ה… הוא כל כך גדול הרי, שזה כואב לו. אז אני עוזרת לו. רק עם היד.” היא מסבירה, מוסיפה תנועת אוננות.
“הו.” עונה דקלה, נושכת את שפתה באשמה. “אני יודעת שמה שעשינו אסור ושזה נורא אבל…זה פשוט כל כך מדהים כשהוא… בתוכי.” האשמה מתחלפת בחיוך חלומי ועיניה של אחותה מזדגגות לרגע. “זה גן עדן, חני. באמת. זה חייב להגיע מ…” והיא מצביעה למעלה. “אני כבר מתגעגעת אליו.” היא פולטת, מחככת את ירכיה בהיסח הדעת. “אבל אסור. אסור. את סולחת לי?”
“כן.” אומרת חנה. “הוא ילד מיוחד מאוד.”
“אני לא אעשה את זה יותר, מבטיחה.”
אני לא מאמינה לך ו… לא מאשימה אותך.
"אני אחזור הביתה עכשיו, דיקי. אל תדאגי, הכל יתהפך לטובה.”
“באמת?” תולה בה דקלה מבט מלא תקווה. “כי אני כל הזמן…”
“כל טוב.” פולטת חנה ויוצאת מביתה.
חם במושב כאשר חנה פוסעת במהירות בחזרה לביתה, אבל לא בגלל הראש ראשה סחרחר עליה. ישראל… מזיין, זו המילה, מזיין את אחותה ובמקום לחוש זעזוע או זעם היא חשה גאווה. גאווה וקצת… קנאה. לרגע היא נזכרת בדבריה של אחותה ומעיפה מבט אל השמיים הכחולים. אולי היא צודקת, עונג כזה לא יכול להגיע אלא מהקב"ה. אולי אחרי שנים ארוכות כל כך בהם התעלם ממנה הוא החליט לדבר. אולי… ישראל הוא פיצוי על שנות החרדה והסבל והקור.
מכונית ספורט אדומה מאטה לידה והיא מביטה בפליאה באישה שבפנים, מופתעת מהאופן שהאישה מביטה בה. האם זאת האישה שישראל עבד אצלה ו… זיין? המילה הזאת מתחילה להפציע בה בטבעיות גוברת. נראה שהאישה… גדידה? מתחילה לומר משהו אבל נראה שהיא נמלכת בדעתה ורק מלקקת את שפתיה, אצבעותיה האוחזות הגה פוכרות.
“כן?” שואלת חנה.
“ישראל בבית?” פולטת האישה אבל למרבה ההפתעה היא לא מחכה לתשובה אלא לוחצת על דוושת הגז והמכונית מזנקת בצרחת צמיגים ונהם מנוע. חנה פורצת מצחוק. רם, מתגלגל, שלא אכפת לו מי ישמע אותו ומי יגיד מה. מכל אירועי השבועות האחרונים, הרגע הזה היה המצחיק מכולם. היא עדיין מצחקקת כאשר היא ממשיכה בדרכה הביתה, תוהה בינה לבינה אם אי פעם צחקה כך בפומבי.
כאשר היא מגיעה הביתה, חנה אינסטינקטיבית הולכת לעבר חדרו של בנה, כאילו היה הציר שסביבו חג עכשיו עולמה. היא פותחת את דלת חדרו, מוצאת אותו ישן שינה עמוקה. ליבה מזנק כאשר היא רואה אותו כך, עירום ושלו, תמים כל כך למעט איברו העבה המתנחש על ירכו הצנומה. רוק ממלא את פיה והיא מלקקת את שפתיה.
היא רעבה פתאום, אבל לא רוצה להעיר את שרול. הוא עבד כל כך קשה בלילה. רגליה נושאות אותה לכיוון המטה, עיניה נעוצות באיבר הזה, מפלצתי וכליל שלמות בעת ובעונה אחת. היא יכולה הכניס אותו לפה. רק לרגע. היא רוצה להכניס אותו לפה אבל…
חריקות קצובות נשמעות לרגע מחוץ לחדר, מלוות באנחה רכה. יהודית. היא שכחה שגם בתה בבית. ברגליים רועדות היא קמה ויוצאת מחדרו של ישראל, שומעת את החריקות והאנחות הרפות מתגברות, ללא ספק בוקעות מחדרה של יהודית.
היא לוחצת על ידיה הדלת ונכנסת.
יהודית שוכבת על מיטתה, עירומה כביום היוולדה, רגליה פשוקות וידה מחוללת בהתלהבות בינהן, מפיקה מהחריץ הרטוב בעליל שלה קולות רטובים ורמים. כמו כמעט כל אירוע מדהים בשבועות האחרונים, היא רק מעט מופתעת למצוא כך את בתה אבל לא מזועזעת.
יהודית פוקחת את עיניה, נזעקת לרגע כאשר היא מבחינה בדמותה של אמהּ בפתח אבל הרעב שבין רגליה לא נותן לה מנוח והיא ממשיכה לענג את עצמה, חשה בזהרורים נאספים שוב בשיפולי בטנה.
“אמא זה… שרול… אני רוצה… אני רוצה גם…” היא פולטת, רסיסי האור מתאחדים לדלקה בין רגליה. “זה היה מדהייים… אני רק חושבת על… על… שרוווולל!!!” היא נאנקת וגומרת שוב, עיניה מתגלגלות בחוריהן ואגנה מנתר מעלה, כאילו מחפש… את הזין של שרול.
הכל משתגע.
חנה יוצאת בשלווה מחדרה של יהודית הנאנחת ופוסעת לעבר חדר האמבטיה שלה. היא מתפשטת מעדנות צופה בגופה השופע בראי ואז ניגשת לארון התמרוקים שלה. היא בוחרת בקבוק מרכך שיער, גלילי ועבה כמו כף ידה הקמוצה. היא נשכבת על שטיח האמבט ומתחילה ללטף את שפתי ערוותה בבקבוק המרכך. לאחר כמה דקות של משחק מקדים היא מוכנה: באנחה רכה היא מחדירה את הבקבוק לתוכה, קרסוליה לופתים את שני צדי האסלה.
“שרול…” היא נאנחת בעוד הבקבוק עושה את דרכו לתוכה. “יפה שלי…”
בתוך כמה רגעים היא חשה בחמימות המתוקה בשיפולי בטנה וכאשר האורגזמה הראשונה פוגעת בה, שמו של בנה מלווה אותה במעלה השיא כאילו ידו החמימה בכף ידה.
* * *
ישראל מתעורר, מבולבל. מה השעה? שבע וחצי בערב. ישן את כל אחר הצהריים. מאורעות היממה האחרונה מציפים אותו והוא מחייך לעצמו בסיפוק כאשר הוא נזכר בדודתו נכנעת לו שוב ושוב ושוב, בסלון , אך עדיין לא בחדר השינה. הוא קיבל מתנה מהשדה והוא משתמש בה לטוב, לא לרע. עובדה: אל אלישבע הוא התנהג באיפוק… יחסי. איפה לילית באמת, הוא ציפה ממנה לעשות פסטיבל אחרי הלילה שבילה בין ירכיה של דודה דקלה.
כאשר הוא יוצא מחדרו הוא מגלה שארוחת הערב כמעט מוכנה.
“בוקר טוב אליהו!” צוחק אבא. ”הוד מעלתו התעורר משנת היופי שלו. הלוואי עלי.”
“הייתי עייף.” הוא ממלמל. “אני מת מרעב, מתי אוכלים?”
“עוד מעט, חמוד.” מגיע קולה של אמא מהמטבח.
“שלום ישראל.” נשמע לפתע קולה של דודה דקלה והוא מסתובב אליה בפליאה.
“אה… שלום, מה… מה קורה? את אוכלת איתנו?”
“כן, בא לי לראות… את כולם.” היא מסמיקה, מבטה זוחל לעבר מפשעתו. “לא רציתי להיות לבד פתאום.”
“איזה יופי.” אומר אבא. “גם יהודית וגם דקלה, בורכנו. איפה הכיפה שלך?”
“אה, בטח בחדר.” עונה ישראל, יודע שזו תשובה לא נכונה. ילד דתי מרגיש את הכיפה על ראשו כאילו הייתה חלק מגופו, לא שוכחים אותה סתם.
“אז תביא אותה.” אומר אבא ברוגז מסוים.
אבל ישראל מרגיש פתאום דחף לסרב. הוא לא רוצה את הכיפה על הראש. משהו עמוק בו דוחה אותה. זאת לילית הוא מבין ומאלץ את עצמו ללכת לחדרו ולהביא את הכיפה. היא לא תנצח אותו ככה.
יש עליצות סביב השולחן. עליצות נדירה. היא בוקעת מדודה דקלה ומהדהדת אצל אמא שכפי הנראה מאושרת לראות את אחותה כך ומשפיעה עליו, על ישראל שיודע שהוא זה שעשה את זה. הוא לא ידע שדודתו יודעת לחקות בכשרון והיא מחקה דמויות מהמושב וכולם צוחקים ומציעים לה דמויות נוספות, גם מהמשפחה. והנה דוד עזריאל החשוב בעיני עצמו והנה אשתו היפה איילה שבטוחה שהיא טובה יותר מכולם כי באה מאנגליה ובעלה חכם וחשוב כל כך ואפילו את סבתא החמורה היא מחקה כך שהם כולם פורצים מצחוק כאשר היא אומרת "עזרררריאל! אין לכך צורררה!”
אולי מצב הרוח הכללי הטוב הוא שנוסח באבא ביטחון.
“הנסיעה לאומן היא בשבוע הבא.” אומר זאב.
בבת אחת משתתקים ישראל ויהודית ואחריהם גם דודה דקלה וכולם מביטים באמא. הנסיעה השנתית של אבא לאוקראינה היא מקור מתח בבית מאז שישראל זוכר את עצמו, נוכח כמו החרדות של אמא.
“ואני בתרגיל בשבוע הבא.” פולטת יהודית, בלי סיבה אמיתית. אולי מתוך הרגל לשבור את המתח בנסיבות האלה, לשנות נושא.
“אשרייך.” מחייכת אמא אל אבא והאופן שבו היא מביטה להרף עין בישראל גורמת ללבו להחסיר פעימה. “שרול ואני נסתדר בסדר גמור, נכון?”
“א–הה.” הוא ממלמל ובולע רוק. “בסדר גמור.”
“ישר כוח, חנה'לה.” אומר אבא ברווחה גלויה. ”ישר כוח גדול.”
ההקלה של אבא מידבקת ועכשיו החיוכים חוזרים ולכמה רגעים, ערב החול הסתמי הזה נראה כמו ערב שבת חגיגי במיוחד. אף פעם לא היה פה שמח כל כך חושב ישראל. וזה אני. קול אחר בו מנסה להזכיר לו את החטאים שביצע בדרך לשמחה הזאת אבל ישראל מעדיף להתמקד דווקא בכוונות הטובות שלו. אמא ודודה דקלה מאושרות כפי שלא היו מעולם. לילית אמרה שהקב"ה רק רוצה שנהנה ור' נחמן מברסלב אמר שזו מצווה גדולה להיות בשמחה, לא? כשהוא חושב על כל החברים שלו והמשפחות שלהם שמקפידים על המצוות… במה הם עזרו לאמא ולדודה דקלה? מלמולים ש"הכל מלמעלה"? “ישועת השם כהרף עין"? למי זה עוזר לעזאזל?
“איפה אתה, שרול?” שואלת דודה דקלה, עיניה הכחולות מביטות בו, בהירות כל כך.
“סתם, חשבתי על דברים.” הוא עונה במבוכה. “כיף לראות אותך ככה. שמחה.”
“היה לנו כיף אתמול בלילה.” היא אומרת בשלווה וישראל כמעט נחנק, מביט באבא. “דיברנו כל הלילה. הבן שלך כבר מאוד בוגר, זאב. אתה צריך להיות גאה בו.”
“מה? ישראל? אה… כן, בהחלט, בהחלט.” מהמהם אבא. “מאוד בוגר.”
“טוב, כבר מאוחר בשבילי. חני, את צריכה עזרה עם הכלים?” שואלת דודה דקלה.
“לא, שטויות.” מחייכת אמא.
“אז אני אזוז.” מזדקפת דודה דקלה. “ישראל, אתה רוצה ללוות אותי הביתה?”
“זה שתי דקות פה במושב, בשביל מה את צריכה ליווי?” משתומם אבא אבל ישראל מתעלם ממנו ועונה: “בשמחה.”
“גם לי לא יזיק לשאוף אוויר.” אומרת לפתע יהודית. “אני אלך אתכם גם.”
פניה של אמא מתכרכמים מעט והיא אומרת: “טוב, רק אל תחזור מאוחר, ילד'לה. יש בית ספר מחר.” היא מוסיפה במבט רב משמעות.
“בסדר גמור.” אומר ישראל.
“נעשה את זה זריז.” מוסיפה דודה דקלה.
“ חפוז.” פולט ישראל.
============================================================
ככה אנחנו אוהבים. איזה פרק משובח!
איי.איי.איי הולך ומשתבח הסיפור הנפלא הזה
להסיר את הכובע….
אוי אלוהים
אתה כותב כל כך מושלם
תודההההה
וואי וואי, מסתבר שזה מתרחש במושב דתי ברמת הגולן,אפשר לדעת את שם המושב?
הכי מתבקש להגיד נוב, אבל…
עברנו כבר שבועיים.
מה עם ההמשך?
פרק י'
WOW
יכולתי לנחש שנגיע לזה
אבל הכתיבה מעולה ואני מתוח לקראת הפרק הבא
ואוו! אדיר!
אם היה אפשר הייתי קונה ממך את הפרק הבא בלי למצמץ .
דור היקר דואג לנו לשיפור מצב הרוח.
תודה גדולה ????
הסיפורים שלך כמו הזרע של ישראל
והמוח שלי מרגיש לי כמו חדה ודודה דקלה וכל החבורה…
מחרמן, מרגיע, עושה כיף וטוב..!
ו… צריך את זה באופן קבוע ורציף????????
תודה
משובח ביותר
אם ישראל לא יזיין את יהודית בפרק הבא, אני אזיין אותה!
כבוד על ה א' בגוף ראשון עתיד.
מעניין למה העלילה צריכה להוציא את זאב לאומן. גם ככה הכול של לילו יכולה לקרנן אותו
הקוראים של דור זה פירסט קלאס
מה הסיכוי לקנות את כל הסיפור?
זה לא הולך לקרות. אני צריך לפתוח בשביל זה חנות באמאזון וממש אין לי כח לזה.
תעשה חסד איתנו ותפתח.
אם לא למענך עשה למעננו
ורק אני מרחם על רונית גדידה שלא קיבלה את עונתה מזה זמן?
אני מחכה בעיקר לטל גדידה
עם טל יהיה בישול איטי.
תודה.
איטי זה הכי טוב.
השנה תיקח גם חופש מהכתיבה?
לא.
רק רוצה להגיד תודה רבה על ההחלטה שלא לצאת לחופשת הקיץ המסורתית שלך ולהשאיר אותנו עם הנחליאלי ביד. למרות הקושי הקבוע שבהמתנה בת השבועיים בין ראשון לראשון, הפרקים החדשים והציפייה להם עוזרים מאוד בתקופה הקשה הזו בין סבב לסבב.
לאחרונה נתקלתי במשחק insatiable וקלטתי שיש שמה כמה אלמנטים מאוד דומים, יש מצב שאתה מכיר אותו?
יש מצב לפוסט המלצות אולי למשחקים שאתה אוהב?
לא מכיר. אולי אפרסם בעתיד פוסט על משחקי פורנו שאני אוהב.
שישי בצהריים והמחשבות נודדות אל חנה, דקלה ויהודית. שבת שלום לבנות משפחת סבלשטיין שקפאו בזמן, מחכים לכן בפרק הבא
מחכה לפרק הבא בקוצר רוח, מקווה שהוא יפעיל היטב את האיבר המעובה שלו ואת היכולת לענג היטב על עוד נשים ונערות.
מה עם סיפור על שלש הבנות (שתי שליחות ומקורבת) שבאו לג' תמוז, תעו בדרך ונתקעו בקומה העליונה של 749, כשהן עוברות מחדר לחדר במשך שבוע?
מרפרש בשירותים דרך ה-vpn אולי יצא פרק חדש, אולי עכשיו, אבל עברו כבר שבועיים, יו, קשה לחכות…
תודה רבה אחלה פרק, הכי טוב עד עכשיו נראה לי מבחינת התפתחות העלילה.
יש דרך לקנות את שאר הפרקים?
דור תודה!
אני ממש מחכה ליעל המנהלת ????
מחכה כבר לפרסום היוםםםם
קשה לרפרש כל שעה.. מחכה בקוצר רוח לפרק י'
מיוחמת כל הוויקנד..
אם ארבעה-עשר יום הם נצח שנמשך שבועיים, מה נאמר ומה נגיד ביום החמישה-עשר?…
תחזור תחזור…
אני נכנס כל חצי שעה כדי לבדוק אם עלה פרק י׳
ממש באיחור קלטתי את האיזכור של אומן.
האם יתכן שהסיפור הזה פורסם במיוחד בתקופה הזו, הפרקים משתחררים בקצב הזה, ודור לקח הפסקה מחופשת הקיץ שלו, כדי שלכבוד ראש השנה נקבל פרק חגיגי שבו זאב נוסע ומשאיר את ישראל להתהולל באין מפריע?