לילו – פרק ח'

פרק ח' – דודה דקלה

“או, רעֶבּ סבלשטיין! ברוך הבא!” אומר צקי, אביו של בנצי, כאשר ישראל נכנס אל הבית, מאלץ את עצמו לנשק את המזוזה כנגד כוחות ההולכים ומתחזקים בתוכו שלא לעשות כן. “באת לראות את המשחק?”

הטלוויזיה פועלת בסלון וקולות של משחק כדורסל בוקעים ממנה. זה יום חמישי בערב ונראה שבנצי ואביו התכוננו לצפות במשחק.

“אההה… כן.” מאלתר ישראל. הוא רק רצה לחמוק מאלישבע אבל עכשיו נראה שמצא את עצמו בבעיה קשה יותר.

“בוא, שב.” מחווה צקי לעבר הספה הגדולה. ישראל מכיר את ההיררכיה בבית משפחת לוי: יש שתי כורסאות טלוויזיה השמורות לצקי ולבן הבכור, רחמים. אבל עכשיו רחי בצבא ובנצי יושב בכורסתו בגאווה, אביו בכורסה לידו.

“איך הוא מוסר? איך הוא מוסר?!” רוטן צקי כאשר שחקן של אליצור זורק את הכדור באופן עקום ושחקן הקבוצה היריבה חוטף אותו ומתחיל לרוץ.

“מגיעים לחצי גמר ומתחילים לשחק כמו עגלות.” מחרה מחזיק אחריו בנצי.

“רוצים פינוקים, בנים?” שואלת אלישבע מהכניסה לסלון וישראל מפנה לעברה את ראשו, מבטו נמשך אל "מגנטי הבנים" הגדולים שלה המרקדים מתחת לחולצתה עם כל צעד.

“כן.” עונה בנצי.

“בבקשה.” ממלמל אביו.

“מיד… חותכת לכם פומלות.” היא אומרת ומביטה בישראל במבט מוזר, לרגע מחככת את ירכיה זו בזו נושכת את שפתה התחתונה בהיסח הדעת.

הנה זה מתחיל הוא חושב בהתרגשות וקורטוב עצב.

היא מעכסת אל המטבח, הפעם מנדנדת את ישבנה באופן ברור יותר וישראל קולט אותה נותנת בו מבט חטוף מעבר לכתפה. אולי היא לא תחזור. מציץ במסך אבל מתקשה להתרכז, המחשבות על אמו השופעת של בנצי, מהולות בדוק מריר של אשם מסיחות את דעתו לחלוטין מהמשחק. גם צקי ובנו שקטים במפתיע אבל לישראל יש ניחוש טוב לגבי הסיבה לכך: הוא מלטף את זקפתו הקשה ומתיר את רתמת הגומי תחתונים, חש בצמרמורת התרגשות ועונג מדגדגת את גוו.

אולי היא לא תחזור.

אבל הוא גם חש ברעבונו גובר. הידיעה שהוא יכול מקהה את תחושות האשם ומחדדת את הצורך. תמיד ערג אליה אבל זה היה מרחוק, כמו לייחל לפגוש את משה רבנו או לרצות לעוף כמו ציפור. לא משהו שאמור לקרות. כל כל הרבה חומות הפרידו בינהם שזה פשוט היה לא מעשי אבל עכשיו… החומה היחידה שנותרה היא המצפון שלו וזה מוכיח את עצמו כלא יותר מאשר חוט צמר בין מוטות רעועים.

לבו צונח ואיברו מתקשה כאשר הוא שומע את דשדוש צעדיה. אלישבע חוזרת מן המטבח אוחזת מגש בידה ובין אם התכוונה לכך או לא מתחת לבד חולצתה שדיה השופעים נחים על המגש לצד צלחות עם פלחי פרי הדר כאילו מוגשים כחלק מהתקרובת.

“הבאתי פומלות.” היא אומרת ומביטה בישראל. כאשר היא מניחה את המגש לצדו היא מעניקה לו הצצה ארוכה אל שדיה העסיסיים, בהירים ומנומשים מתחת לחולצתו הגדולה של בנה. בנה ובעלה לא עונים אך נדמה שהיא אינה שמה לב לכך, רק מחייכת אל ישראל בהתרגשות מפתיעה.

“אכפת לך אם… אני אשב לידך?” היא שואלת ומתיישבת על הספה לצדו, לא צמוד ממש אבל בוודאי קרוב ממה שנהוג שתשב אישה ליד גבר שאינו בעלה. אבל הוא לא בדיוק גבר, אז אולי זה בסדר. או לפחות פחות גרוע.

“זה הבית שלך.” עונה ישראל.

”כן, אבל…” היא מחייכת במבוכה. “כן.”

“את אוהבת כדורסל?” שואל ישראל. הוא מת לגעת לה בשדיים הענקיים אבל… עדיין עוצר את עצמו. נאבק ביצר הרע כמו שאדם הנופל המקומה השבעים נאבק בכח המשיכה.

“לא כל כך.” היא מודה. “פשוט… אנחנו אף פעם לא מדברים, נכון? אתה חבר של בנצי כל כך הרבה שנים ואנחנו לא מדברים בכלל.” היא אומרת ומחככת את ירכיה אלו באלו בהיסח הדעת. בד מכנסיה נראה דק כל כך פתאום והוא נזכר איך נראו לו שקופים באור הזרקור בחוץ.

“כן, פשוט… את כל כך יפה.” הוא פולט, איברו קשה במכנסיו.

“אולי נלך ל… מטבח.” היא מתנשפת מעט. “אנחנו מפריעים להם עם הדיבורים. נכון צקי?”

צקי לא עונה וישראל יודע שהוא במצב "האור דולק אבל אין אף אחד בבית" כמו שאומר אבא לפעמים אבל הוא נבהל מהמחשבה על להיות איתה לבד ואומר במהירות:

“לא! זאת אומרת… אני מעדיף לשבת פה, לראות בחצי עין את המשחק.”

“בסדר.” היא מהנהנת וישראל חש התעלות על כך שיכול ליצר הרע. לרגע הוא ממש חש הקלה. הוא גיבור ממש, הוא לא יזיין את אמו של חברו הטוב.

אז אולי מגיע לו פרס קטן. באמת קטן. שמירת נגיעה זה ממש לא ניאוף.

שדיה הגדולים של אלישבע נמצאים ממש בהישג יד והוא רוצה לגעת בהם. בסדרות בטלוויזיה רואים איך הבחור שם את ידו על גב הספה ואז בהדרגה מחליק ונוגע בבחורה אבל הבחור בטלוויזיה לא נמוך כמוהו. נבוך משהו, הוא לוקח כרית ומתיישב עליה, מרגיש לרגע כמו ילד קטן שצריכים להגביה את כיסאו בערב שבת אבל המבוכה חולפת כאשר הוא רואה שהגובה מתאים עכשיו. מניח את ידו על גב הספה, כעשרה סנטימטרים מעורפה של אלישבע.

“נחמד.” אומרת אלישבע בהתנשפות קלה, מלטפת את ירכיה ונעה בחוסר שקט במקומה. “מי נגד מי? אתה יודע?”

“אה… אשדוד אני חושב.” עונה ישראל במבוכה. הוא אוזר אומץ, תמות נפשי עם פלישתים, ומלטף את עורפה העירום.

אלישבע נאנחת ברכות אך לא אומרת דבר, רק נעה שוב במקומה בחוסר נוחות, תנועה שבסיומה היא ישובה צמוד ממש לישראל. באופן אירוני משהו, כשהיא קרובה אליו כל כך הוא כבר לא יכול להגיע לעורפה. רק יעד אחד נותר לידו.

ישראל חש כאילו הוא באמת מחסיר פעימה כאשר הוא מניח את ידו על שד כבד. כאילו הכל עוצר. כאילו הוא מת קצת. אבל הרגע חולף והדם ממשיך לזרום בעורקיו ואת היראה והפחד מחליפה עליצות פראית ומלאת שקיקה של מי שנגס בעץ החיים, מצא את טעמו משיב נפש וגילה שלא ייענש.

היא נצמדת אליו, ממש מתרפקת, וזה אמור להיות מוזר כי זאת אלישבע אמא של בנצי אבל זה הכי מרגש שיש כי הוא שם עליה יד וחופן לה את השד מעל החולצה והיא לא אומרת כלום, רק… מתחככת בו כמו החתולות לפעמים בייחום. ולא אכפת לה שהוא ממש מעסה לה את השד מעל החולצה, מרגיש את החזייה שלה מתחת ומתחתיה השד עצמו, כבד ומוצק ואמהי ומרגש.

“בנצי…” ממלמלת אלישבע כאשר אצבעותיו מאתרות את פטמתה מעל שכבות הבד. “אני לא מבינה… אני צריכה…”

לפי קריאות השדרנים במשחק קורה כנראה משהו מרגש אבל צקי ובנו לא מגיבים להתרגשות, אדישים לנעשה על המרקע וגם לאם המשפחה הנאנחת בזמן שישראל ממזמז את שדהּ הגדול וממלמלת את שמו כאשר הוא אוזר אומץ ומחליק את ידו דרך פתח הצוואר של חולצתה הרפויה הישר אל תוך חזייתה, חופן שם שד חמים ומנומש. השד של אמא של בנצי! צורח מוחו בהתרגשות. חמים ומוצק וכבד ואסור כל כך.

רק כאשר הוא מניח יד על שדה השני מעל החולצה היא לוקחת יוזמה. אלישבע מקרבת את שפתיה לשלו ומביטה לרגע במבט כמהּ בנער החרמן החומס את דדיה, כאילו יש בה עדיין משהו התוהה לפשר הסיטואציה ההזויה. אבל הרגע חולף ואלישבע מצמידה את שפתיה הרכות לאלו של ישראל והן רכות כמו שדמיין תמיד, מגען החטוף כמו שולח חשמל סטטי עדיף בשפתיו שלו.

“אסור לנהההה…” היא ממלמלת אבל ישראל מטפל כעת בשתי פטמותיה בעת ובעונה אחת, בשמאלית מעל החולצה והחזייה ובימנית הוא נוגע באצבעותיו, ממולל וצובט ברכות, והמשפט שלה נמס לאנחה רכה. הנשיקה הבאה שלה היא נשיקה של ממש ולשונה מחליקה אל תוך פיו, מתעלסת עם לשונו של הנער, מזמינה אותה לחקור את פיה שלה.

ידו השמאלית של ישראל נעה מעצמה עכשיו, זורמת מהשד השופע אל בטנה, קצות אצבעותיו תרות אחר חלקם העליון של מכנסי השרוואל. כשהוא מוצא אותם הוא לא משתהה, מחליק את אצבעותיו אל תוך מכנסיה ותחתוניה גם יחד.

אלישבע קוראת בקול מתוק וגבוה כאשר אצבעו מוצאת את החריץ הרטוב שלה בין שיערות פרוותה הסבוכות. מבלי להפסיק לעסות את שדה העסיסי בידו הימנית הוא מאונן לה בידו השמאלית, מאלתר בחוסר ניסיון תוך כדי תנועה. למעשה, הוא מעולם לא ראה מקרוב ערווה של אישה. יש בו משהו שרוצה לכבוש אותה, דורש לכבוש את אמו היפיפייה של בנצי, שופעת ומנומשת ורכה. אבל עדיין משהו אחר, עיקש, קשה, נואש, מסרב להניח לו להיכנע לייצר.

פשרה. פשרה. מבליחות המלים במוחו, כאילו היצר הרע והמוסר הגיעו לאיזו הסכמה.

ואז הוא עושה מעשה.

מבלי לחשוב יותר, ישראל מזדקף קמעה ומפשיל את מכנסיו, שומע את אלישבע שואפת בחדות למראה איברו הזקור.

“ישראל…” היא ממלמלת אבל עיניה כבר בערגה צמודות אל הזין הגדול.

אני עושה את זה בשבילה, כדי להגן עליה, הוא חושב כאשר הוא מניח יד על עורפה, אגודל על כיסוי הראש שלה, ומכוון אותה לעבר זקפתו הדואבת מרוב רעב. שניהם ממתינים עכשיו לשלב הבא, הוא בלב הולם וזין קשה והיא בפה מלא רוק לפתע, רטוב כמעט כמו מפשעתה.

הזין הזה… מופלא. גדול ומעוצב ועבה כל כך. אלישבע בולעת שוב את רוקה, מלקקת שפתיה ללא משים. לא כמו של צקי. כל כך לא כמו של צקי. אבל… נראה שלצקי לא אכפת. הוא שקוע במשחק שלו, בכלל לא שם לב אל אשתו המתקרבת באיטיות אל הזין המופלא כמו נחש אל ארנבת קטנה. אולי לא אכפת לו. אולי זה בסדר. והיא כל כך רעבה ל… דבר הזה. חייבת. חייבת להרגיש אותו ב…

ישראל נאנח כאשר אלישבע סוגרת את שפתיה על ראש איברו. זה לא הגיוני. אלישבע היפה, אמא של בנצי, מוצצת לו את הזין עכשיו, ראשה עולה ויורד בהססנות, פיה רך ורטוב ומענג כל כך. זה טוב. מבליחות המילים במוחה. זה… מושלם. זה הכי טוב. הזין ממלא את פיה וממלא את ליבה באושר. הכל טוב. במעומעם היא מודעת לבעלה ובנה הצופים במשחק מטרים ספורים ממנה אבל… הם בעולם אחר. הם לא יכולים להבין מה היא חשה, איזו התעלות. ואולי זו בכלל אשמתו של צקי שהוא כל כך שקוע במשחק שלו שהוא לא שם לב שאשתו מוצצת את הזין לישראל סבלשטיין הקטן.

ידה של אלישבע מחליקה מטה, פוגשת אשכים עצומים בגודלם. זרע. מבליחה בה המילה לפתע. חיים. היא מערסלת את האשכים ביד אוהבת, שומעת בסיפוק את ישראל, שרול, נאנח בריגוש מעליה. גאווה ממלאת אותה, על שעינגה אותו כך והיא ממשיכה למצוץ לו במסירות, ליבה הולם וירכיה לוהטות ופיה מלא במסה החמימה והמטריפה של הזין הזה.

בפה מלא בשר היא נאנקת כאשר הילד מחליק את ידו לתחתוניה מאחור, בעודה גוהרת על מפשעתו, מחליק שתי אצבעות לחריץ המשתוקק שלה ועוד אחת, מפתיעה, לחור הקטן שלה. היא מתקשה לשמור על ריכוז כאשר הוא מתחיל לבעול אותה כך מאחור, אצבעותיו זריזות ומיומנות במפתיע. קולות רטובים ממפשעתה ומגרונה ממלאים את הסלון ומתערבים בקולות השדרים מהטלוויזיה, והיא חשה בשיא שלה מתקרב, מהיר ופראי כמו שיטפון שראתה פעם בנגב.

“אלישבע…” היא שומעת את הילד נאנח מעליה ולרגע רוצה להביט בו אבל משהו בה מסרב להוציא את הזין הזה מהפה וגם כל כך כל כך נעים לה מהמפשעה, גלים גלים של עונג בהיר שמרצדים בכל גופה והולכים ומתגברים ואז הפתעה חמימה בפה והיא קולטת שזה הזרע שלו ובלי לחשוב מתחילה לינוק אותו כי זה שורש של עץ החיים המקראי והיא יונקת חיים לתוכה ומפשעתה מתפרצת עכשיו בשמש בין הרגליים שלה והכל גופה והזרע בפיה והיא לא צועקת כי צקי אבל צקי לא שומע והילד מתנשף מעליה וגומר וגומר וגם היא וזה מטורף וחזק כמו שלא היה אף פעם.

עכשיו. קורא בו איזה קול. קום וברח עכשיו.

אלישבע עדיין גוהרת עליו, ראשה על ירכיו, וידו הימנית עמוק בתחתוניה. הוא גמר לה בפה. הוא גמר לאמא של בנצי בפה. היא אישה נשואה. הוא גמר לה בפה. אמא של החבר הכי טוב שלו. תברח.

"אני… חייב ללכת.” הוא ממלמל.

“כבר?” מזדקפת אלישבע, פניה היפות סמוקות ורטובות מזיעה וזרע שברח פה ושם. היא כל כך יפה, שהזין שלו מתחיל להתעורר שוב.

“כן… כבר מאוחר לי.” הוא אומר ומסתדר, מבחין באלישבע צופה כשבורת לב באיברו הנעלם במכנסיו.

“אולי..?” היא מתחילה, מלקקת את שפתיה ומלטפת את ירכיה בהיסח הדעת.

“אני ממש חייב לזוז.” הוא אומר. “להת', גבר. אני אדבר איתך בצפר.” הוא ממשיך, כועס על עצמו שהוא יודע שהוא משקר ושבנצי כנראה לא שומע מילה.

“לילה טוב!” קוראת אלישבע אחריו.

רק בחוץ הוא מרשה לעצמו לנשום נשימה עמוקה. הוא עמד במבחן, סוג של. הוא לא זיין את אלישבע, סוג של. הוא משל ביצר, או לפחות הגיע איתו לפשרה.

“איזה מבאס אתה.” אומרת לילית. “ממש רציתי לראות איך אתה מרביע את אמא של בנצי.”

“בחיים לא.” הוא אומר בפחות שכנוע ממה שהוא מרגיש. “היא אישה נשואה, היא אמא של החבר הכי טוב שלי…”

“…ואתה מת לזיין אותה מאז שהתחיל לעמוד לך, נו.” מגחכת השדה הגדולה.

“הרִשעות שלך מתחילה לעצבן.”

“זאת לא רשעות, זה כיף. כבר הסברתי לך.” היא עונה לו בסבלנות. “פשוט חינכו אותך שהנאה היא חטא, אז מי שנהנה, חוטא. אבל מי הביא את ההנאה לעולם? את העונג? את שכרון החושים? הבוס הגדול. ההוא עם הזקן. הצ'יף. הוא רק רוצה שתהנו, ילד. מי שרוצה שתהיו מרירים וזועפים זה כל הכמושים שבאו אחריו, הפרשנים שלו.”

"זה ניאוף…”

“מה שאלישבע הרגישה עכשיו זה עונג. מושלם. אתה באמת חושב שהיא הייתה אי פעם קרובה לאלוהים יותר מהלילה? ושנינו יודעים שלא נתת לה עשירית ממה שנתת לרונית גדידה…”

“אז זה מה שזה?” הוא שואל, אדיש לטרקטורון שחולף לידם במהירות ונעלם בלילה. “סוג של… תפילה?”

כאשר היא לא עונה לו הוא מבין שהיא שוב נעלמה. לעזאזל איתה.

* * *

יהודית יושבת בחושך ומחכה. זה מעט מלודרמטי, וזה יותר משהו שהיא ראתה בטלוויזיה מאשר טכניקת חקירה אמיתית אבל זה הדבר הנכון בעיניה, לחכות לישראל בחדר שלו, בחושך. משהו לא מסתדר בבית הימים האחרונים והוא קשור לאמא ולישראל אבל היא לא מצליחה להבין מה. וזה די ברור לה שישראל ברח מהבית כדי להתחמק ממנה, זה דווקא כן קשור לתפקידה כחוקרת. אז היא יושבת בחושך ומחכה.

חשה במשהו מוזר בחדר. איזה… ניחוח שמעולם לא הריחה. בהתחלה חשבה שאחיה מעשן גראס בסתר אבל זה לא גראס, היא כבר למדה להכיר את הריח. היא מרחרחת ומוצאת שהריח המוזר, דק מן הדק דווקא… נעים. מרגש אפילו, באיזה אופן מוזר. עוצמת עיניים ושואפת מלא החזה, חיוך אידיוטי מתפשט על פניה, זולג במורד חזהּ ובטנה ונאגר בין ירכיה. נעים. מוזר ונעים.

* * *

דקלה יושבת על מדרגות ביתה, צופה באפלולית הרחוב עם כוסית ביד. לפעמים הבית הריק כמו חונק אותה, בייחוד בלילה. בייחוד בקיץ, שבו העולם חוגג את החיים והיא מתאבלת על בדידותה. אז היא שותה, אבל לא הרבה. רק להקהות את הכאב. כולם כבר אמרו לה שהיא צריכה להתגבר על רועי ולהמשיך הלאה אבל היא יודעת שהיא קבורה שם איתו, בבית העלמין הקטן. רק הגוף שלה ממשיך להיגרר על הכביש של החיים, קשור למצוות עתיקות ומוסכמות פוצעות.

דמות קטנה פוסעת מול ביתה ושמחה קטנה ונדירה נעורה בה.

“שרול?” היא קוראת.

הדמות נעצרת.

“דודה דקלה?”

“בוא, חמוד. מה קורה?”

“אה… בסדר.”

ואז היא פורצת בבכי, מפתיע כמו שבר ענן וחזק כמוהו. בקושי יודעת מאיפה בא.

“דקלה?!”

שומעת את השער נפתח ואז הוא ממהר אליה.

“מה קרה?”

והיא רק מצליחה לבכות ולבכות והוא, חמוד שכמותו, מניח יד על כתפה ומתיישב לידה על המדרגות.

“אל תבכי.” הוא אומר. “יהיה בסדר, באמת.”

אבל היא לא מצליחה באמת להפסיק לבכות, רק להחליש מעט את ההתייפחויות.

“בואי ניכנס פנימה.” הוא מורה, כמי שמכיר את הרגישות שבחשיפה במושב קטן. “בואי.”

הוא נותן לה יד ומסייע לה לעמוד ואז מוביל אותה אל הסלון המוכר יחסית באפלולית. הם מתיישבים על הספה והיא מתאמצת להפסיק לבכות, בכייה שוכך בהדרגה.

“אני מתגעגעת אליו, שרוליק.” היא אומרת, אוספת את רגליה ומחבקת אותם, צמודה לאחיינה.

“אני מצטער.” עונה ישראל ומלטף את שיערה, חש בחמימות פדחתה. נודף ממנה מעט ריח אלכוהול, וזה נעים.

“אני כל הזמן עצובה… כל הזמן.”

“זה יעבור.” הוא מבטיח לה. “יהיה בסדר. אל תהיי עצובה.”

“אתה חושב?” היא שואלת ומושכת באפה.

“כן.” הוא עונה בבטחון של נער מתבגר שאינו מכיר את פראותו ואכזריותו של העולם. סיפוק ממלא אותו כאשר היא מתרפקת עליו, מתנחמת בו. הוא הרגיע אותה, הוא חושב בגאווה. ריח השמפו שלה ממלא עכשיו את נחיריו והוא מודע לחלוטין לעובדת היותו איתה לבד לגמרי. הזין שלו קשה עכשיו ולבו הולם בעוז.

“אל תהיי עצובה.” הוא נושק לפדחתה. “אני איתך.”

“תודה, חמוד.” מתנשפת דודתו באפלולית. “אני… פשוט יותר מדי לבד.”

“את לא תהיי לבד.” הוא אומר, מלטף את ידה. “זה יסתדר.”

“איזה חמוד, אני כבר מרגישה…”

“…יותר טוב?” הוא שואל, ידו מלטפת עכשיו את ברכה ואמת רגלה מלפנים.

“כן.” הוא אומרת בפליאה מסוימת. “אתה ממש חמוד.”

“רק אל תהיי עצובה.” הוא אומר, ידו מחליקה כמו מעצמה אל מתחת לחצאיתה.

“ישראל…” היא ממלמלת ולוכדת את ידו בין ברכיה.

“זה בסדר.” הוא מבטיח לה, מניע את ידו בחמימות שבין רגליה עד שבלב גואה הוא חש בה משחררת אותן מעט.

בהתרגשות הוא מחליק את ידו הימנית אל עבר ירכיה העירומות של דודתו, חש בהן מתפשקות לעברו, חרמנותו גואה מרגע לרגע. בידו השמאלית הוא אוחז עכשיו בראשה, מפנה את פניה אל שלו, עיניה מביטות בו בפליאה בחשכה.

“הו, ישראל…” היא מתנשפת כאשר קצות אצבעותיו נוגעות בתחתוניה הרטובות וישראל מקרב את שפתיו לשלה ונושק לה. דקלה נאנחת ברכות אך כאשר היא חשה בקצה לשונו של אחיינה מתדפקת על שערי פיה היא מהססת רק לרגע לפני שהיא מניחה לו לחדור. ערפל ממלא את ראשה, מתוק וסמיך, מגרש את העצב התמידי ומותיר אותה סחרחרה ונרגשת ורטובה.

היא כבר לא עצובה הוא חושב בגאווה, אצבעותיו מחליקות בין שפתי ערוותה של דודתו. היא לא בוכה, הוא הרגיע אותה והיא התרפקה עליו ונרגעה וזה כמעט יותר מחרמן מהרטיבות שבוקעת בין שפתי ערוותה. קולות רטובים ממפשעתה של דודתו ממלאים את הסלון החשוך בעודו מזיין אותה באצבעותיו, לשונותיהם מחוללות זו כנגד זו.

“הו, ישראל…” היא נאנחת, מתמכרת לחלוטין לאצבעותיו, מסתמאת מתשוקתו, ידה אוחזת את אמת ידו של אחיינה. “הו, חמוד שלי… אסור ש… אני לא… הו… הווו!… הווו!!!!”

ישראל צופה בדודה דקלה נשכבת לאחור על הספה, מתנשפת בכבדות, ידה השמאלית משולבת על פניה. ככה עושים את זה. הוא חש בגאווה מציפה אותו. הוא לקח ממנה את העצב, גרם לה להרגיש טוב.

הוא קם מהספה ופושט את מכנסיו ותחתוניו בשלווה מוזרה. היא לא אמא של חבר, היא לא נשואה, והיא ממש צריכה את זה. שיעזור לה. שיקל על העצב שלה, על הבדידות. משא של כל כך הרבה שנים.

חלק גדול מדי מהספה מלא בכריות הגב השמנות והוא אוחז בהן ומשליך אותן אל הרצפה בזו אחר זו, הופך את ספת הטלוויזיה לרחבה כמו מיטה כמעט. ישראל כורע בין רגליה של דודתו ומפשיל את חצאיתה, ירכיה בהירים באפלולית ומפשעתה מוסתרת על ידי תחתוניה. דודה דקלה לא אומרת דבר, רק מסדירה את נשימתה מתחת לידה המשולבת פניה מבקשים מסתור במרפקה.

ישראל מהסס רק לרגע כאשר הוא אוחז בתחתוניה הרטובים ומושך אותם, חושף את ערוותה העירומה. משהו בו קורא לו לעצור, שהוא מגזים, אבל הוא דוחק אותו לקרן הזווית. הוא משל ביצרו מול אלישבע, אז… מגיע לו. וגם, הוא הרגיע אותה והיא בכלל צריכה את זה, כל כך הרבה שנים היא עצובה ככה…

ביד רועדת הוא מקרב את ראש הזין אל שפתי ערוותה של דודתו ונראה שהמגע מעיר אותה משרעפיה והיא מסלקת את ידה מפניה, בדיוק כאשר הוא מחליק את ראש הזין לתוך החריץ שלה.

“ישראל..!” היא נזעקת.

“ששש…” הוא מרגיע אותה, חרמנותו פועמת בגלים סביב הסלון. “אני פה. אל תהיי עצובה…”

היא נאנקת בקול כאשר הוא מחליק לתוכה, רטובה וצרה ולוהטת.

“ישראל..!” היא רוצה לגעור בו אך רק מסננת: “חכה… חכה רגע…”

זה כל כך גדול וממלא אותה אבל טוב ונעים ומרגיע כל כך… רק שיחכה רגע…

“עברו כל כך הרבה שנים…”

“אני מחכה.” הוא אומר, מניח לדודתו להתרגל אליו כמה רגעים לפני שהוא מתחיל להניע את אגנו בחוסר סבלנות.

“הו…” היא נאנחת.

ישראל נשכב עליה עכשיו מחליק עוד יותר לתוכה. הוא מגביה את ראשו ומקשית מעט את גבו עד שפניו מעל פניה של דודתו ואז נושק לה. בבעלות. באדנות.

“אל תהיי עצובה, דודה דקלה.”

“אני לא.” היא נאנחת בפליאה מסוימת. עוד ועוד מהזין העבה של אחיינה מחליק לתוכה, ממלא אותה כפי שלא הייתה מלאה מעולם. “טוב לי… תודה…”

“אין בעד מה…” הוא ממלמל, מתחיל לבעול אותה באטיות. דופנותיה לופתות אותו ככפפות משי חלקלקות והוא נאנח בעונג בכל פעם שהוא מחליק מתוכה וממנה, כובש אותה בתנועות קצובות. דודה דקלה נאנחת בעונג, ידיה מלטפות את עורפו וגבו של שרול, שרול החמוד והמתוק שהיא מכירה מאז שנולד, השוכב בין ירכיה השופעות ומענג אותה בזין הלא הגיוני שלו. הכל פה מוזר, היא חושבת ומצחקקת.

“זה… חלום?” היא נאנחת בקצב הדפיקות של אגנו.

“לא.” הוא מסביר לה. “אם זה היה חלום לא היית מפקפקת בו.”

“זה כמו חלום.” היא עונה, חופנת את ישבנו הקטן העמל בין ירכיה. “גן עדן.”

אשכיו הכבדים של ישראל נוחתים בתנועות קצובות על אחוריה של דודתו בעודו שוקע בתוכה שוב ושוב. חלל הסלון מתמלא באנקותיה הקצובות, מלווה בהתנשפויותיו של אחיינה וחריקות עדינות של הספה, משלבים בניחוחות זיעה וסקס. חזק ועמוק הוא דופק אותה, גאווה ממלאת אותו כאשר הוא חש בה מתרוממת לשיא נוסף.

“ישראל! הו! כןןןן!”

היא נאחזת בו וצועקת בעודה מתפוצצת והוא ממשיך לדפוק אותה ללא הפוגה, כמו במשחק מחשב כשאתה טס בין עננים מתפוצצים ומתעלם מהם כי אתה נעול על המשימה והמשימה היא דודה דקלה ולהפוך אותה לשמחה ולעשות שהיא תהיה שלו והוא יהיה הגבר שלה. והעיניים שלה מתגלגלות והלשון משתרבבת והיא נאנחת וקוראת בשמו, רטובה ומשולהבת וגם כאשר היא גומרת הוא מניח לה רק כמה רגעים להתאפס לפני שהוא ממשיך.

“עוד..?” היא שואלת בהתנשפות.

“עד שתהיי שלי.” הוא פולט.

“מה?”

“אני אהיה הגבר שלך.” הוא שומע את עצמו אומר, חוזר לדפוק אותה.

“אי אפשר… חמוד…” היא ממלמלת, נדהמת מכמה מהר היא רעבה אליו שוב.

“אפשר.” הוא עונה בפשטות ואז גוהר אל שדיה, מוצא את פטמתה מעל החולצה וחזייה ומתחיל למצוץ אותה. דודתו נאנחת לנוכח התחושות החדשות וגל רטיבות נוסף מציף אותה. נשען על מרפקיו הוא עובר לשד השני, מעניק לו טיפול דומה. משד לשד, מצד לצד, הוא מוצץ את פטמותיה דרך שתי שכבות בד מבלי להפסיק לענג אותה בניעות אגן עמוקות וקשות.

“אני הולך לגמור.” הוא מודיע לה כעבור כמה רגעים.

“הו…” היא נאנחת, שבויה בעונג שלה. “יש לך… קונדום?”

“לא.”

"אני לא… אני לא…” קולה מתגבה. “אתה צריך…”

היא שומעת את ישראל נאנח ברכות כאשר נתזי זרעו הראשונים נפלטים אל ערוותה, העונג מטלטל את גופו הצעיר בין רגליה הרעבות. מגע זרעו בתוכה מצית בה אש והיא חשה בזיקוקין מתפוצצים בתוכה, מאזור רחמה ומטה ומשם מתפוצצים בכל גופה, עד השיניים והציפורניים. במעומעם היא מודעת לכך שגמר ברחמה החשוף אבל היא אינה מצליחה לחוש צער או חשש, רק התעלות. אור בוהק וחמים ממלא אותה, חזק מהשיאים שחוותה קודם לכן ובוודאי שחזק יותר מכל שיא אחר שחשה בחייה.

לאט לאט היא צונחת לאדמה, כמו זלזל מעץ. מבעד לשמי הלילה, ודרך הגג ועד הספה, עליה היא שרועה, פשוקה ומיוזעת ומאושרת, אחיינה הצנום בין רגליה, ראשו נח על חזהּ.

הוא מזדקף על מרפקיו, נמוך כל כך שהוא צריך להתאמץ כדי להביט בפניה.

“עדיין עצובה?”

“לא.” היא מצחקקת. “אני לא מרגישה כמו שאני… אמורה להרגיש וזה… ממש אסור אבל… עצובה אני לא.”

“בואי לחדר השינה.”

“למה?” היא שואלת. “מה רע פה?”

“הספה זה… לאורחים.”

“וחדר השינה?” היא שואלת, התרגשות מוזרה מתגנבת לקולה.

“זה של בעל הבית.” הוא עונה בבטחון.

“הו, ישראל.” היא נאנחת, חשה בו קשה שוב בתוכה.

“בואי.” הוא תובע.

“אי אפשר בחדר השינה.” מסרבת דודה דקלה והוא לא מתעקש.

היא לא מרשה לו להיכנס לחדר השינה שלה אבל כאשר הוא אוחז בעורפה באדנות ומעמיד אותה על ארבע על השטיח היא נעתרת לו בשקיקה. בתוך כמה רגעים הוא כורע מאחוריה בעמידה מחמת נמיכות קומתו, אוחז בישבנה השופע והולם בה מאחור במרץ. דקלה שולחת יד אל תפס חזייתה ומשחררת אותו לאחר מאבק, חשה בשדיה מתנודדים מתחת לחולצתה בקצב העוצמתי של הזיון. גופו של אחיינה קטן אך היא מופתעת מכוחו ומהביטחון בו הוא מטפל בה, ידיו מיומנות והוא נחוש מבלי להיות פראי, חזק מבלי להיות אלים ורגיש מבלי להיות רכרוכי. בין אורגזמה אחת לשניה היא שוב תוהה אם זה חלום, כי זה באמת טוב מכדי להיות אמיתי. טוב ומוזר.

“אני… אהיה הגבר שלך…” נאנח ישראל מאחוריה, צנום ונחוש ומענג. מילותיו שקודם היו מופרכות כל כך נשמעות פחות הזויות, אבל היא עדיין אינה יכולה להסכים להן, לכן היא רק שותקת. היא חופנת באגרופיה את השטיח חשה בעוד שיא מתגעש בה והיא מצמידה את מצחה לשטיח, ישבנה השופע גבוה, מיטלטל בקצב אגנו הפראי של הנער. בתוך כמה רגעים היא גומרת שוב, בפעם המי–יודע–כמה. העולם שלה הופך לרצף מענג של אפלולית הסלון וטלטול השדיים וזיעה ואנחות ושיא אחר שיא אחר שיא עד שאין יותר.

הטלפון מצלצל מאי שם והיא פוקחת את עיניה, מבינה שהוא מצלצל כבר כמה רגעים. יש אור בחוץ והיא מוצאת שהיא עדיין לבושה אך אחיינה העירום הישן בשלווה לידה והמהפכה סביבה מזכירים לה את מאורעות הלילה הקודם.

איפה הטלפון הזה הממשיך לצלצל בעקשנות?

כאשר היא קמה היא גונחת מכאב של שרירים שלא התאמצו כך, שלא הותשו כך, מאז ומעולם. משהו נוזל בין ירכיה וכאשר היא אוספת את חצאיתה המקומטת היא מבינה שזה זרעו של ישראל הניגר מתוכה. כיסוי הראש שלה זרוק על השטיח והיא לוקחת אותו, אוספת בתנועות מהירות את שיערה הערמוני בדרכה אל הטלפון המנג'ס. היא מוצאת את הטלפון, נזעקת לרגע כאשר היא מבחינה בשם על המסך.

“חני!” היא קוראת.

“ראית את ישראל?!” שואלת אחותה מהצד השני של הקו.

“אה… כן… הוא פה.” ממלמלת דקלה.

“באמת?! הוא שם.” היא שומעת את אחותה מדברת עם מישהו. “הכל בסדר?”

“כן, כן, ברוך השם.” עונה דקלה.

“מה קרה? מה הוא עושה אצלך?”

“הוא…” היא משתתקת. “הוא… הוא פשוט קיבל מכה בברך בדרך הביתה ועצר אצלי ואז נרדם.”

חני משתתקת מהצד השני, אולי מסבירה את המצב לאחרים.

“ואיפה הוא עכשיו?” שואלת חני לאחר כמה רגעים.

“ישן.”

“יש לו הסעה עוד כמה דקות. לבית ספר.”

“זאב יצא כבר?” שואלת דקלה.

“כן.”

“אז… אני אקפיץ אותו.” היא אומרת, חשה בהתרגשות בשיפולי בטנה כאשר היא אומרת זאת.

“באמת?” שואלת אחותה. “זה יהיה מצוין.”

“אין בעיה, אני רק אכין לו ארוחת בוקר וניסע.”

“מצוין, תודה, דיקי.”

“אין בעיה.”

כאשר היא מנתקת את השיחה לבה של דקלה הולם. יש לה רעיון מופרע אבל קודם היא צריכה לשתות, היא כמעט מיובשת. הגוף שלה מרגיש כאילו רצה מרתון וישנה אחר כך על רצפת בטון אבל את החיוך האידיוטי היא לא מצליחה למחוק מהפרצוף. הכל כל כך מוזר ולא הגיוני אבל השלווה שממלאת אותה מקהה את דקירות המצפון וההיגיון, מאיינת אותן. טוב לה כמו שלא היה לה… הרבה זמן. ואין לה שום כוונה להניח לייסורי מצפון להרוס את זה.

“מי זה היה בטלפון, אמא שלי?”

דקלה קופצת בבהלה למשמע קולו של ישראל אך למרבה המזל הכוס בה היא אוחזת ריקה.

“כן. היא דאגה שלא חזרת הביתה.” היא אומרת, בולעת בעיניה את גופו העירום של אחיינה. הוא צנום אמנם אבל שרירי במפתיע והזין הזה… צמרמורת עונג מדגדגת אותה כאשר היא מביטה בו. “סיפרתי לה ש… קיבלת מכה בברך.”

“אה. אני צריך להספיק להסעה.”

“אמרתי לה שאני אקפיץ אותך.”

“יופי.” הוא מחייך אליה, חיוך שגורם לה להסמיק בין הרגליים. המחשבה על רצף האורגזמות מאמש מסחררת אותה והיא נאחזת לרגע בשיש. אם חשבה מתישהו במהלך הלילה המטורף שאור היום יפכח אותה ויחזיר אותה למציאות היא מתחילה לחשוש או לקוות שלמציאות הקודמת היא כבר לא תחזור. אין בה שום געגוע למשא האבל, האשם והעצב שנעלם בין לילה. לכמישה האיטית בין קירות הבית הריק.

“אז יש לנו זמן.” הוא אומר ומתקרב אליה והיא מהנהנת בהתרגשות, חשה במיצי ערוותה גועשים.

“בואי לחדר השינה.” הוא מורה, עיניו נעוצות בשלה.

“לא.” היא מסרבת, מצחקקת כלפי פנים. הזרע שלו ניגר במורד ירכיה, על מה יש עוד להתעקש?

“טוב.” הוא מסכים, מופתע לחוש במשהו פראי בו, משהו בועט בו. משהו שתובע ממנו להתעקש על חדר השינה. “בואי לסלון.” הוא מאלץ את עצמו לומר.

יש שקט כאשר הם חוזרים אל הסלון. הנער נעמד מולה ואוחז בחולצתה הקמוטה והמוכתמת. היא לא אומרת מילה כאשר הוא מפשיל אותה מעלה, מותיר אותה בחזייה פתוחת קרסים בלבד. דקלה משתנקת כאשר הוא מסיר ממנה את החזייה וכאשר היא משלבת אינסטינקטיבית את ידיה על חזה הוא מסלק אותן בעדינות אך בנחישות והיא רק נאנחת בכניעה ומניחה לו להביט בה כך. שדיה תפוחיים וזקופים, מזדקרים לשתי גבעות קטנות וורודות של פטמות מתוקות למראה. מבטו נעוץ במבטה כאשר הוא אוחז במותני חצאיתה המקומטת ומחליק אותה מטה, מותיר אותה עירומה לחלוטין, נרגשת ורטובה. משולש כהה וסמיך מתנוסס סביב ערוותה של דקלה אך היא לא מנסה להסתיר אותו מאחיינה. מה הטעם?

כיסוי הראש שלה נשמט כמובן מראשה במהלך הסקס אבל הפעם זה שונה. ליבה מנתר כאשר אחיינה הנמוך ממנה כמעט בראש שולח את ידיו את המטפחת ומתחיל להתיר את קישוריה. כמה רגעים אחר כך שיערה הערמוני, העשיר, מחליק על כתפיה העירומות.

“יש לנו זמן.” הוא אומר ורוכן לנשק שד זקור.

===============================

לפרק הבא