פרק ז' – היום הכי לא מתאים בחודש
ישראל לא משתהה יותר. הוא נפטר במהירות ממכנסיו ותחתוניו ואז ניצב בין ירכיה השזופות והחטובות של רונית גדידה. עיניה החומות כמעט יוצאות מחוריהן כאשר היא רואה את איברו הזקור מתנודד באיום עד שישראל אוחז בו ומכוון אותו אל בין שפתי ערוותה הכהות והמעיין הנובע בינהן. הוא מתנשף בעונג כאשר ראש הזין נעגן בין שפתי ערוותה ואז, בסרבול של כמעט–בתולים ספק נשכב ספק נופל עליה, סוחט ממנה צווחת הפתעה וכאב.
“אני מצטער!” הוא אומר במבוכה.
“כוסאמק…” היא נאנקת. “עם כזה דבר לא נכנסים ככה, כפרות…”
“סליחה. שאני אצא?!”
“לא לא לא, זה… בסדר.” היא ממהרת ללטף את ראשו. "פשוט אני צריכה כמה שניות להתרגל… תן לי רגע…”
ישראל נשאר כך, מתענג על הלהט הרטוב שאופף אותו ועל מראה פניה של רונית גדידה שמפשיר בהדרגה מסבל לרווחה לשקיקה גלויה.
“בסדר.” היא מתנשפת כעבור כמה רגעים. “תתחיל.”
“מה?”
“לזיין אותי. תתחיל לזיין אותי כבר.” היא אומרת בשמץ של חוסר הסבלנות האופייני לה.
ישראל מתחיל להניע את אגנו, לומד את הכּוּס של רונית גדידה בתנועות קצרות ואטיות, צופה, מרותק בהבעות פניה המשתנות באלף גוונים של שקיקה, עיניה החומות נעוצות בו. היא מהנהנת והוא מבין את זה כאיתות להגביר את הקצב, תנועותיו הופכות ארוכות יותר, שליש זין פנימה, שליש זין החוצה וחוזר חלילה. קולות רטובים בוקעים ממפשעתה, מלווים במקצב חלקלק כל ניעה של אגנו, כל שקיעה וכל נסיגה.
רונית נאבקת בין הדחף לעצום את עיניה ולשקוע בעדן הזוהר האופף אותה לבין הצורך הבלתי נשלט כמעט להביט בנער הבועל אותה. קומתו הצנומה, עיניו הכחולות והיפות, כאילו כל מה שתיעבה בו התהפך וכעת איננה יכולה לשבוע מדמותו. והזין. הזין הזה ממלא אותה עכשיו בתנועות ארוכות ועמוקות כל כך, מגיע למקומות ששום גבר לא היה בה בעבר ובמקום שזה יכאיב לה, זה כאילו מגיע לרבדי עונג שכלל לא הייתה מודעת לקיומם.
פנימה והחוצה היא חשה בו מחליק בתוכה, מענג את דפנותיה הרטובות כל כך, הששות להתחכך בזין הפלאי שלו. היא מחבקת את גבו הצנום, החזק במפתיע, מתענגת על הניגוד בין קומתו הצנועה לעוצמת ניעותיו. הוא מגושם וחסר ניסיון אבל יש בתנועותיו עוצמה שלא מביישת את קלאודיו המדריך שלה, חזק וגמיש, משתרג בין ירכיה הפשוקות בתנועות קצובות ורעבות, שולחת רסיסי אור בכל גופה: מהמפשעה ועד שערות ראשה וקצות בהונותיה.
ואז היא מתחילה לרחף. כל זהרורי העונג שממלאים אותה מתחילים להתלכד לכדור אור שהולך ומתבהר בין רגליה והיא מרגישה שעוד כמה רגעים היא תחווה את האורגזמה העזה ביותר שחשה מעודה, והאגן המדהים הזה ננעץ בה שוב ושוב ושוב וזה הולך ומתגבר ו…
“אני הולך לגמור…” מתנשף ישראל בין רגליה. “לצאת? פשוט אמרת ש…”
“עוד לא…” היא נאנחת. “עוד… לא…”
“לא לצאת?”
“עוד לא…” היא שומעת מרחוק את פיה עונה.
“אבל את תכנסי להריון!”
“עוד לא!” היא צועקת עליו, יותר חרדה מכועסת.
היא מרגישה את הזרימה בתוכה לפני שהוא אומר, אולי לפני שהוא מרגיש אפילו, אבל זה בדיוק מה שמעיף אותה מעבר למעקה, אל תוך ענני האור. והיא צועקת ומגביהה את אגנה, חשה בזרעו שוטף בתוכה, מציף אותה, ממלא אותה. אוחזת בילד בשתי ידיים והודפת אותו פנימה פנימה פנימה שיגמור בפנים כי זה גן עדן, גן עדן בכל תא בגופה ויש לה שמשות מאחורי העיניים והיא צועקת שוב שכל העולם ידע כמה טוב לה. במעומעם היא חשה בגופו ממשיך להתקשח בתנועות קצובות בעודו גומר וגומר והיא חושבת משום מה שזה נפלא, הזרם הזה שפועם בה של זרעו.
“אני מצטער.” היא שומעת אותו מתנצל, פדחתו ליד אוזנה.
“שמה?” היא תוהה.
“שגמרתי… בפנים וזה.”
אבל זה לא חשוב פתאום. ממש לא חשוב, למרות שיש בה משהו שמזכיר לה שזה דווקא די חשוב. היא מתעלמת מהקול המנדנד, מתכסה בשמיכת הנעימות שאופפת אותה ומצחקקת.
“מה?” הוא תמה.
“ישראל זבלשטיין העיף אותי…” היא מצחקקת שוב. “בספר התורה, לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות.”
“ואני לא מאמין שרונית גדידה שוכבת מתחתי ו… הזין שלי בתוכה.” הוא אומר באומץ.
“הזין המעלף שלך.” היא מתקנת. “מה, יש עוד?”
“עוד מה?”
“עוד קשה?”
“כן.” הוא אומר במבוכה. “זה בסדר, כאילו?”
“יא וולי.” היא ממלמלת, חשה בחרמנותה גואה ביתר שאת, בצורך שלה בו שב בעוצמה. “כן, בסדר. בסדר גמור. עוד, ישראל. אני צריכה עוד. אבל אל תגמור בפנים עוד פעם.”
בתוך כמה רגעים הם מזדווגים שוב, מיצי ערוותה נמהלים בשפע זרעו והוא משכשך בעונג במרקחת הלוהטת, נועץ את אגנו הצנום והחזק שוב ושוב בין ירכיה המשתוקקות. למרות המזגן שניהם מיוזעים עכשיו אבל אין לה פנאי להסיר את שמלתה, המחשבה על להוציא את הזין הזה מתוכה מרגישה לרונית מתועבת ממש. היא רק רוצה עוד ועוד ועוד ממנו, מגביהה את אגנה לקראתו בכל פעם שהוא מחליק לתוכה, ארוך ועבה ויחד עם זאת מושלם, כאילו נועד למלא אותה.
היא נועדה לזה, חולפות המלים במוחה כאילו בחלום. נועדה להבעל על ידי הילד הזה. לפתוח רגליים ולתת לו מה שירצה, רק שירצה בה. רק שיתן לה. את הזין המושלם הזה והזרע הקסום הזה, ואין לה ספק שיש בו סגולה. היא מריחה אותה, חשה בה בתוכה והיא כמהה אליה, משתוקקת אליה בכל מאודה. יש פה איזה שחוּר אבל הידיעה שהיא מכושפת לא מכבה את האש בחלציה אפילו במעט. היא רק רוצה עוד.
האקסטזה שלה נקטעת כאשר דלת משרדה נפתחת והיא רואה את רונן מציץ. לרגע איום אחד היא רואה את עולמה כפי שהוא: נתפסה מזדיינת עם ילד כשהיא בשיא פוריותה וכולם ידעו ותהיה פדיחה ואם כבר להיתפס אז עדיף עם קלאודיו כי זאת פדיחה של הלייף לספר לחברות שהיא הזדיינו עם האשכנזי הגמד הזה כמו איזה מתבגרת…
“רונן…” היא מתחילה להגיד למרות שאין לה מושג איך להמשיך את המשפט אבל לפתע היא שומעת את ישראל אומר בהחלטיות:
“לך לראות טלוויזיה.”
והיא רוצה לצחוק כי זה הדבר הכי מטומטם שאפשר להגיד למי שעכשיו תפס את אשתו על חם עם איזה תיכוניסט מעפן בין הרגליים אבל למרבה הפליאה רונן רק מהנהן כמו דביל וממצמץ כמה פעמים.
“לך לראות טלוויזיה, רונן.” חוזר ישראל. “יש משחק.”
“טלוויזיה.” ממלמל בעלה ומהנהן. “כן.” הוא מסתובב ויוצא.
“הוא ישכח את זה.” אומר הילד בבטחון.
“יא אללה 'שך, אתה קוסם או מה?!”
“לא, פשוט…” הוא מתחיל להגיד ואז נעצר בחטף. “הוא פשוט ישכח הכל, תאמיני לי.”
“אתה מאמם, ישראל סבלשטיין.” היא אומרת, נושקת למצחו. “עכשיו תזיין אותי.”
“לגמור בחוץ?”
“תשתדל.” היא אומרת ללא כוונה, מייחלת לחוש שוב את הנתזים העזים של זרעו בתוכה. “עכשיו בבקשה בבקשה תזיין אותי כבר.”
* * *
טל גדידה נכנסת אל הבית הגדול בצעד קל, מלטפת בהיסח הדעת את צדעיה המכוסחים קצוץ. להפתעתה גם מכוניתו של אבא וגם של אמא חונות בחנייה, מצב נדיר באמצע השבוע. היא שומעת את הטלוויזיה בסלון דולקת וצועקת "אני בבית!” אבל אף אחד לא עונה. היא הולכת לחדרה, מניחה את התיק במקום והולכת למטבח להכין לה משהו לאכול. אבא יושב ליד הטלוויזיה אבל להפתעתה הוא צופה באיזה ערוץ ברוסית.
“מה קרה, אבוש, נהיית רוסי?” היא מגחכת אבל הוא לא עונה. היא הולכת למטבח, לוקחת פשטידה, מחממת אותה וחוזרת אל הסלון, לשבת קצת עם אבא.
“נו, מה נסגר עם טלוויזיה ברוסית?” היא שואלת את אבא, לראשונה מבחינה במבטו הריק.
“אבא?”
היא ניגשת אליו ומניעה את ידה מול פניו אבל הוא בקושי מגיב, אם כבר נראה שהוא מנסה להתחמק מידה כדי להביט בטלוויזיה.
“מה קרה?” היא שואלת, מודאגת מעט. הוא לא עונה.
היא נסוגה מהסלון והולכת לחפש את אמהּ במשרדה הביתי. אבל כאשר היא מתקרבת לשם קורה דבר מוזר. לבה מתחיל להלום בפראות והיא מרגישה דגדוג בין רגליה. קולות בוקעים ממשרדה של אמהּ, כאילו אמא צועקת או שרה או משהו אבל ככל שהיא מתקרבת לשם הדגדוג מתגבר והוא לגירוי והגירוי לתשוקה וכשהיא בתחילת המסדרון היא שומעת במעומעם קולות רמים וקצובים של… סקס.
טל מגלה שידה נמצאת בתחתוניה רק כאשר גל הריגוש של מגע אצבעה כבר מציף אותה. היא נשענת על קיר המסדרון ביד אחת, השנייה מתעקשת לרקד בתחתוניה והיא צועדת כך לעבר מקור הקולות. אמא. אמא נאנחת וגונחת וצועקת… “ישראל"?
מה?!
היא מאלצת את עצמה להמשיך קדימה. דלת המשרד פתוחה אבל האור הבוקע מהחלונות הגדולים מסנוור אותה ומקשה עליה לראות, שלא לדבר על האור הבוקע מבין ירכיה ומערפל את מוחה. עוד צעד והיא רואה הכל:
אמא שוכבת על הגב, רגליה החטובות ישרות באוויר, מצביעות על התקרה ובינהם שוכב ילד ומזיין אותה בעוצמה, אגנו הולם בה בתנועות קצובות. משהו בו נראה לה מוכר אבל טל מרגישה שהיא חייבת לעוף משם או שעוד רגע תתחיל לצרוח או שתתפשט ותצטרף אליהם או שניהם. הדם פועם באוזניה והיא מאלצת את עצמה להתרחק משם, מתנשפת בכבדות, המומה וחרמנית ברמות שלא הכירה. היא מדדה לחדרה, שם האפקט נחלש בהדרגה והיא נשארת לשכב על המיטה, מוחה כמו אחרי פיצוץ, קרעי שאלות מרחפים בו באבק של מבוכה.
* * *
כאשר ישראל קם לבסוף מגופה מפורק הסקס של רונית הוא מיוזע כמעט לחלוטין. רונית הצליחה בשלב כלשהו לפשוט את שמלתה וכעת היא שוכבת על גבה, עיניה עצומות, עורה השזוף נוצץ מזיעה והיא מתנשפת עמוקות. מפשעתה נראית כאילו הלמו בה בשק מלא ג'לי במשך שעה ארוכה והיא נפוחה ואדומה, זרע ניגר ממנה לשלולית על השטיח. לפחות ארבעה מטעני זרע הוא פלט לתוך רחמה החשוף ובכל פעם תחושת זרעו בתוכה הביאה אותה לכדי אקסטזה ברגע שהחל לפלוט.
הוא מביט בה בסיפוק ומחייך. זאת לא בדיוק נקמה, אבל זה נחמד לזיין אותה ככה אחרי שנים של התעללות. למרבה ההפתעה, המחשבה שיכניס אותה להריון פחות מפחידה ממה שהיא אמורה להיות. מעין… רע הכרחי. הוא מתלבש באטיות, מרים את הכיפה שנפלה ומניח אותה על ראשו בהיסח הדעת.
בדרך החוצה הוא קופא. טל גדידה עומדת בקצה המסדרון, מביטה בו. עיניים ירוקות ורעמת שיער ורוד מזדקרת אל על וצדעיים מגולחים וחזה שממלא גופיית בטן ושני עגילים באוזן ועוד אחד באף.
אימה. אם רונית הפחידה אותו בגלל האופי הנורא שלה, טל פשוט מרגישה… עשר ליגות מעליו. זה לא רק הלוק המרדני, זה גם שהיא חריפה ויפה כל כך.
“זיינת את אמא שלי?”
“אני צריך ללכת.” הוא אומר וממהר לעבור אותה, משפיל את ראשו.
“מה עשית לאבא שלי, יא דפוק?”
“כלום…” הוא ממלמל במבוכה. “עוד מעט הוא יהיה בסדר. שלום.”
בלב הולם הוא יוצא מהבית בהליכה מהירה, על סף ריצה. הוא מתחיל להרגע רק כשהוא מתרחק מהבית.
“כל הכבוד.” אומרת לילו, פוסעת לצדו על המדרכה, חיוך גדול על פניה. “גרמת לי להיות מאוד גאה היום.”
“איפה היית?” הוא שואל. “הייתי בטוח שתבואי.”
“רציתי לתת לך… לעבוד לבד. כמעט איבדתי את האמון בך אחרי הכישלון שלך בספריה היום.”
“אני לא מוכן…” הוא מביט סביבו לראות שאיש לא שומע. “…לזיין אותה כשהיא… לא בהכרה. לא מוכן.” הוא אומר בהחלטיות.
“יאמר לזכותך שלא היססת לעמוד על שלך מולי.” אומרת לילו בנימה רצינית במפתיע. “ לא הרבה גברים בהיסטוריה העזו להגיד לי 'לא'.”
“תודה.” אומר ישראל, פניו עולים באש ואיברו מתעורר מעט.
“טוב, רונית גדידה בהחלט הייתה בהכרה.” עולצת לילו כאילו בנה יחידה קיבל את הציון הכי גבוה בכל בית הספר.
“למרות שהיא לא ככה עכשיו…” הוא מגחך בעל כורחו.
“ראיתי!” צוהלת השדה המגודלת. “וראיתי איך אתה עובד על השדיים שלהן! אני מאוד גאה!”
“אני בכלל לא יודע אם אני צריך לדבר איתך. את שדה.”
“אז?”
“אז… את רעה?”
“'רעה' זאת התנהגות. אני רעה אלייך?”
“את רצית שאני… יזיין את איי… המורה כשהיא הייתה מעולפת.”
“כבר אמרתי שאני לא אעשה את זה יותר.”
“אוקיי.”
“אמא שלך ממש נחמדה.”
“פגשת אותה?”
“כן, דיברנו. על התסבוכים שלה.”
“איזה תסבוכים?”
“לא שמת לב שאמא שלך תמיד עצובה? תמיד מבוהלת?”
“האמת שכן…”
“אז עזרתי לה לראות בגלל מי זה. מי יכול לעזור לה.”
“מי?”
“היא.” מלטפת לילו את שיערו. “רק היא. היא צריכה לפתוח את העיניים, להודות בפני עצמה מה היא צריכה ומה היא רוצה ואז לקחת.”
“מה היא צריכה ורוצה?” שואל ישראל, אשם לרגע בגלל הדחף שגואה בו פתאום לדעת את הדברים האלו על אמו.
“צריכה להשתחרר מהכבלים שלה ורוצה גבר. אמא שלך כמהה לגבר.”
“היא נשואה, אבא שלי הוא הגבר שלה.”
“אבא שלך חי בצל של אמא שלו ואח שלו. היא צריכה מישהו אמיץ, שלא מהסס לעמוד על שלו. גבר.”
ישראל שותק, כובש את מבטו במרצפות המשתלבות תחת רגליו. הוא מנסה להתעלם מדבריה של לילו, מהמבטים בינו לבין אמא, מהאופן שבו נמלט מהבית בבוקר, מאיזה דחף שמתעורר בו, קמאי ואפל ועז.
“היא נשואה.” הוא ממלמל, ספק לעצמו, ספק ללילו. למעשה, לעצמו כי היא שוב לא שם.
כשהוא נכנס הביתה הוא מתכווץ תחת מבטה של אמא: אבוד וזקוק לו כל כך.
“איפה היית?” היא שואלת.
“מה?” הוא שואל במבוכה.
“איפה. היית?” היא שואלת שוב.
“אצל רונית גדידה.”
“השם ישמור.” נדה אמא בראשה. “ואתם..?”
“כן.” מהנהן ישראל, מבטו נעוץ בשדיה הגדולים של אמו אשר נדמה שהם גדלים מיום ליום. “כמה פעמים.” הוא מוסיף בהתרסה פתאומית.
“נשאר לך?” היא שואלת, מלקקת את שפתיה בהיסח הדעת. “כלומר… אם אתה צריך שאעזור לך…”
“כן.” הוא ממהר לומר. “אמא את… לובשת חזייה?”
אמא מסמיקה, אינסטינקטיבית מכסה את שדיה הגדולים אבל ישראל, נישא על גלי אומץ וחרמנות מתקרב אליה לאטו, אוחז בידיה בזהירות ומסיט אותן לצדי גופה. אמא משפילה את מבטה אך מניחה לו לחשוף אותה כך, שדיה נמוכים רק בכמה סנטימטרים מגובהם הרגיל אך גדולים בהרבה מתחת לחולצה ופטמותיה זקורות בעליל.
“אין כמעט חזיות שעולות עלי…” היא אומרת בהתנצלות. “גם בעיר אין.”
המחשבה על כך שכאשר היא "עוזרת לו" היא עושה את זה ללא חולצה מגעישה את דמו של ישראל והוא נותן בה מבט חושק, אפקט רחמנותו מנתר אליה באופן והכמיהה משתקפת מיד גם בעיניה. ללא מילים הם ממהרים לחדרו של ישראל, שם כבר ממתינים בקבוק שמן התינוקות וכמה מגבות נקיות.
לבו של ישראל מחסיר פעימה כאשר אמא פושטת את חולצתה. שדיה גדלו מאז שראה אותם לאחרונה ונדמה כי כל אחד מהם קטן רק במעט מראשו שלו. צורתם כשל מלונים מאורכים וורידים עדינים מעטרים אותם, מייפים אותם לכדי מלאכת מחשבת ממש. בכל תנועה שלה הם מרקדים מצד לצד וכאשר היא כורעת תחתיו בשתיקה כנועה וחושנית ישראל חש כאילו נשמתו עוד רגע פורחת מגופו.
בפעמים הקודמות נדמה היה לישראל שהיא מתאמצת שלא להביט בעיניו אבל הפעם משהו בו דורש שהיא כן. הוא תר אחר מבטה אבל היא, בעקשנות, מסיטה אותו מאיברו לידה, אל החלון ואל בקבוק השמן אבל מעיניו היא מתחמקת עד שמשהו בו פוקע והוא מורה לה בשקט:
“תסתכלי לי בעיניים.”
חנה מהססת לרגע, כאילו כניעה לבקשה זו היא אות לכניעות הבאות שעוד יבואו, אבל קולו נחוש כל כך, בוגר ושקט ונחוש שהיא כבר לא מצליחה לברוח ממבטו והיא נכנעת ומעניקה לו את עיניה הכחולות. משהו מוזר בה חש כאילו שרוליק כפה עליה לפשק את מבטה בקולו וכעת הוא מזיין אותה בעיניו. כל ניעה של ידה חלקלקת השמן מסמלת ניעה של אגנו, חזק ונחוש ורעב. והיא מאוננת מתחת לחצאיתה ומענגת אותו בידה השנייה וממוסמרת לעיניו היפות כאילו הייתה חרק המוצמד לתא תצוגה, נשזף בעין שרואה הכל, את כל כולה, צפונותיה ומעמקיה.
“הולך להיתפס לך השריר?” הוא שואל כאשר היא חשה בשיאה מתגבר. היא מהנהנת.
והוא שולח יד זהירה לעבר פניה, מלטף את מצחה בגב אצבעותיו והמחווה הזו מעבירה בה זרמים. שילוב מגע אצבעותיו על עורה, עיניו הבוחנות את מעמקי נפשה ואצבעה אחוזת התזזית המרגשת את הכפתור הקטן והרעב שלה והיא מביטה בו בערגה, בילד שגידלה ובגבר הצומח מול עיניה בימים האחרונים ולרגע רואה את שניהם זה בזה.
“תגמרי, אמא.” הוא אומר בפשטות והיא צריכה כמה שניות כדי לעכל את דבריו. ישראל יודע. הוא יודע הכל, רואה אותה עירומה והיא חשופה מול עיניו ולא יכולה להסתתר וזה מפחיד ומרגש והיא נאנחת ומתפוצצת ושומעת אותו תובע ממנה להביט בו והיא מישירה אליו מבט, עיניה הכחולות בועלות אותה בעודה גומרת כך מתחתיו.
“את בסדר?” שואל שרוליק והיא מהנהנת, מתנשפת.
“גמרת חזק.” הוא אומר והיא נבוכה למשמע דבריו, לבה עדיין פועם במהירות.
“אתה יודע?” שואלת חנה.
“הבנתי את זה.” הוא אומר ברכות. “בהתחלה באמת חשבתי שנתפס לך השריר, אחר כך… הבנתי.”
“זה כל כך מביך.” היא אומרת. “אבל כל כך טוב. אני מרגישה כל כך… טוב.”
“תמשיכי, אמא.” הוא מורה והיא ממהרת להזליף עוד שמן תינוקות על ידה ולאונן לו בתנועות אוהבות ורכות, עיניה נעוצות בשלו והיא כמו מפשקת את עפעפיה בצייתנות, מניחה למבטו לחדור אליה.
קולות רטובים וחלקלקים. התנשפויות, קטועות ונרגשות של ישראל, רכות וגבוהות יותר של חנה. ישראל שולח שוב את ידו בזהירות ומלטף את פניה היפות של אמא. צמרמורת חולפת בה כאשר הוא מניע את אגודלו בתנועה חקרנית על שפתיה ועיניה המתגלגלות לרגע מעידות על הריגוש שמציף אותה ממחווה זו. הוא אוזר אומץ ותוחב בעדינות את אגודלו אל בין שפתיה, נתקל שם במחסום שיניה.
אמא נדה בראשה לשלילה אבל תנועתה מהוססת ואחיזתה על איברו הקשה מתהדקת. ישראל מתעקש וכעבור רגע או שניים חש בשער נכנע, לסתותיה נפתחות קמעה כדי להניח לו להיכנס אל תוך פיה.
הריגוש חולף בשניהם. ישראל חש בלשונה של אמא תחת אגודלו והוא מניע את אצבעו בפיה כמצביא הסוקר את הטירה שזה כבש. הוא חולף בכרית אצבעו על שיניה, מלטף שוב את לשונה ואז מחליק החוצה, מרחף על שפתיה הרכות וחוזר פנימה שוב. בתנועות איטיות הוא מחדיר ומוציא את אגודלו לפיה של אמא וזו מאפשרת לו לעשות כן ללא מחאה נוספת, מניחה לו לכבוש אותה בעודה מאוננת לו, עיניה הכחולות נעוצות בשלו בהכנעה ובהתרגשות.
כאשר הוא חש בשיא שלו מגיע ישראל נעמד, לבו מחסיר פעימה לנוכח האופן האינסטינקטיבי בו אמא פוערת את פיה ברעבתנות מתחתיו. תמונה מבזיקה בדמיונו והוא מסמן בשתי ידיו תנועות חפינה על חזהו השטוח. אמא מבינה את כוונתו וללא היסוס חופנת את שדיה הגדולים ומציגה אותם לראווה כמו עולה לרגל המציג את מנחתו במקדש. ישראל נאנח ומתחיל לפלוט את זרעו, שרוכים שרוכים ממנו ונוחתים על אמא, על פניה, לתוך פיה, על שדיה העירומים, על כיסוי הראש שלה, צווארה וכתפיה. והיא נאנחת וחורצת את לשונה בשקיקה, גומרת כאשר זרעו ניטח על לשונה ונאנחת בקולה הגבוה, האורגזמה מטלטלות אותה, מרקידה את גווה ושדיה העסיסיים.
ואז הוא מושיט לה יד, מקים אותה בקלות אבל מפתיע אותה ומצמיד אותה אליו, שדיה הגדולים מול חזהו העירום. למרות שהיא גבוהה ממנו ביותר מחצי ראש ומביטה בו מלמעלה, חנה מרגישה קטנה עכשיו. קטנה ובטוחה בידיים חזקות ומה שהכי בא לה עכשיו זה לנשק אותו, עם הלשון והכל ולהתמסר לו ויהיה מה שיהיה והיא חשה באיברו מטנף את חצאיתה, כבד ולא רגוע ורוק מציף את פיה והיא בולעת אותו, הודפת את שרוליק, חוטפת את בגדיה ובורחת מהחדר אל חדר האמבטיה.
* * *
את יהודית לא "עשו באצבע" כמו שאומר אבא לפעמים כשהוא מנסה לתאר איך לקוח או ספק ניסו לקמבן אותו והוא זיהה את הקומבינה. היא מרגישה שמשהו מוזר בבית. משהו בין אמא לשרוליק. ומצב הרוח המוזר של אמא, שדווקא עושה את יהודית מאושרת אבל מגיע גם עם איזה חוסר שקט מפני שאינה מבינה באמת את הסיבות לאושר הזה. ואבא שבאופן תמוה לא מרגיש כלום ובעצמו מסתובב בבית חצי מעופף ואיכשהו גם השדיים הענקיים של אמא והאגן שלה שהתרחב. והתקף החרמנות הפסיכי שתקף אותה כשבאה לאפטר ו… העובדה שכי הנראה אחיה הצעיר התחיל לדחוף גרביים לתוך המכנסיים, תעלול שהייתה מצפה ממנו לעשות כשהיה בר מצווה, לא היום. כאילו היא צריכה להרכיב פאזל אבל החלקים שלפניה מורכבים מחמש תיבות שונות. אבל היא חוקרת מצ"ח לא מהיום וחלק מהסיבה שהיא אוהבת את התפקיד שלה זה בגלל שהיא אוהבת את הפאזלים המוזרים. והיא גם תרכיב את זה, לא משנה איזו תמונה תתגלה.
“הבאתי לך תפילין.” אומר אבא בארוחת הערב.
“מה?” משתומם שרוליק.
“במקום אלו שיש לך. שעושים לך פריחה. עברתי היום אצל 'אבשלום' ליד התחנה המרכזית. בזמנו עשיתי את הגג לאמא שלו אז קפצתי יעני לשאול מה מצב הפאנלים אבל זרקתי לו ככה שהרצועות עושות לך פריחה והוא הסכים למכור לי בהנחה.” הוא מחייך בניצחון.
“מה קרה?” שואלת אמא בדאגה.
“התפילין… כנראה עושים לילד פריחה.”
ישראל מהנהן, למרות שיש לו חשד גובר והולך שגם התפילין האלו יגרמו לאותו אפקט. הכיפה מגרדת לו מהבוקר וגם את ברכות המזון עכשיו נאלץ להיאבק בעצמו כדי לברך. זה לא סתם. לילו היא באמת לילית והוא נכנס למיטה עם שדה אז למה בדיוק הוא מצפה? והמחשבות שיש לו על אמא הולכות ונהיות… מרגשות יותר ויותר ונדמה שהיא ממש מסוגלת לחוש בכך שחשב עליה והיא מביטה בו במבט שמאיץ בו את הדופק.
“הכל בסדר, שרול?” שואלת יהודית.
“מה? כן.. בטח.” הוא מגמגם.
יהודית. היא מביטה בו עקום מאז שיצא מחדרו. שמע אותה מדברת עם אמא אחרי שזו יצאה מהמקלחת אבל המבט הנוקב בעיניה של אחותו חדר עמוק יותר ממה שחשב. אפילו הטון שבו דיברה עם אמא היה… מקצועי. בטח ככה היא מדברת בצבא.
עם חשודים.
“אולי נשב אחר כך, תספר לי מה קורה איתך.” אומרת יהודית. ישראל מלכסן מבט מהיר לעבר אמא אבל נזכר מאוחר מדי שאחותו מביטה בו: נראה שהיא ציפתה למבט הזה ותפסה אותו. “הרבה זמן לא דיברנו.”
“בטח.” הוא מהנהן. “בכיף.”
אחרי הארוחה אמא פורשת אל הגזוזטרה עם כוס יין כדרכה בימים האחרונים, בלתי מוטרדת בעליל מהכלים והאוכל על השולחן. ישראל ממהר לפנות את הכלים בשאיפה שאחותו תמצא לעצמה עיסוק אחר או תשכח ממנו אבל היא יושבת ליד שולחן האוכל ומתעסקת בטלפון, כאילו אורבת לו. הוא מתחיל לעבוד לאט יותר יותר, רוחץ ביסודיות כל כלי במקום להכניס אותם למדיח הכלים ומנצל את העובדה שהוא מכניס מזון למקרר כדי לסדר אותו, למיין את המזון לישנים וחדשים, החדשים מאחור והישנים יותר מלפנים.
למרבה המזל יהודית קמה ממקומה בשלב כלשהו, ממלמלת משהו על כביסה שהיא צריכה לעשות ויוצאת מהמטבח. ישראל שוקל ללכת לחדרו אבל מהסס, ה"תספר לי מה קורה איתך" של אחותו מאיים עליו אם היא תתפוס אותו לבד בחדר. ואז צץ לו רעיון מחוכם: במקום ללכת לחדרו, ילך לבנצי. הוא מציץ החוצה מהמטבח, מוודא שאחותו לא נראית באופק ואז ממהר לצאת לצאת מהבית.
“אני קופץ לבנצי.” הוא אומר לאמא וזו משלחת לו נשיקה באוויר, שפתיה רכות ומזמינות לרגע. בעודו מתרחק מהבית הוא מברך את עצמו על פקחותו.
“למה ברחת ככה?” שואלת לילית.
“היא חושדת במשהו.” עונה ישראל, שווה נפש כבר להופעות הפתאומיות של השדה. “היא חוקרת בצבא.”
“נו? אז תתעמת איתה ו… תשפיע עליה.” עונה לילית וישראל כבר יודע לזהות את החרמנות בקולה וגם איזה ניחוח מסתורי שבוקע ממנה כשהיא רעבה.
“אני לא הולך לזיין את אחותי.” הוא אומר בקול הרבה פחות נחוש ממה שהתכוון.
“גם אם היא מאוד תרצה?”
“לא.”
“תמיד חשבת שהיא סקסית.”
“נאה.” ממהר ישראל לתקן. “נאה זה לא סקסית.”
“אני חושבת שהיא תיראה נאה מאוד עם הזין שלך בפה.” מחווה לילית את דעתה. “עם העיניים הכחולות והנמשים…”
“די, לילית.”
“אתה יודע שאני יכולה להרגיש מתי אתה קשה, נכון?”
“וואי, איזה פאדיחה את.”
“אל תדאג, זה דווקא נחמד שאתה קשה.”
“מה?”
“אני בטוחה שאמא של בנצי תשמח.”
הוא כבר הלך כמה צעדים על כביש החנייה של ההורים של בנצי אבל משמעות דבריה של לילית נוטע אותו במקומו.
אמא של בנצי.
איך לעזאזל הוא שכח כמה אלישבע יפה עם מחלפות הזהב האלה שהיא מקפידה שתמיד יבצבצו מעט תחת כיסוי הראש שלה, והעיניים הכחולות והנמשים על פניה וידיה? תברח! אתה לא רוצה להיות איתה בבית אחד. עם אמא של החבר הכי טוב שלך.
“שרוּאל!” קורא לו בנצי שמבחין בו מהבית. “מה אתה עושה פה, אחי?”
לך! ברח!
“נו, מה נתקעת שם?” ממשיך בנצי.
“ישראל, הכל בסדר?” הוא שומע את קולה המתנגן של אלישבע. תברח.
הוא מתחיל להסתובב כאשר דלת הבית נפתחת לפתע ואלישבע יוצאת. היא אוחזת בשקית זבל שיצאה לזרוק אבל היא יפה בכל מקרה, גם כשהיא לובשת חולצת מסלול של אחיו של בנצי שמבליטה את שדיה הגדולים ומכנסי שרוואל רפויים.
“מה נתקעת פה, אתה צריך הזמנה מיוחדת?” מבהיקות שיניה בחיוך מושלם. “אין בעיה, שרול. תישאר פה ואני אלווה אותך פנימה אחרי שאזרוק את הזבל. “
רק אחרי שהיא ממשיכה לעבר פח הזבל ישראל חושב שהוא היה יכול להציע לה באבירות לזרוק את השקית ואז לברוח אבל מכיוון שעיניו התמגנטו לעבר ישבנה ולאופן שבו זרקור הגינה הפך את מכנסיה לשקופים למחצה הוא החמיץ את ההזדמנות וכעת הוא עומד כמו מטומטם ובוהה בה חוזרת בצעד קל ושדיים מתנדנדים, שוב משפיעה עליו את חיוכה.
“נו, אתה רוצה שאמשוך אותך בכח פנימה?”
“לא, זה בסדר, אני בא.” הוא נכנע. בלב צונח וזין צוהל הוא הולך אחרי אל הבית, עיניו נעוצות בריקוד העדין של ישבנה, מטר לפניו.
================================================
יפה מאוד. המשך מושלם. ללא אונס ועם נטייה של ממש לעיבור.
אינשאללה גדידה תתעבר ממנו וכמוה עוד רבות. בעיניי זה החלק המחרמן ביותר. הידיעה שהיא מבייצת אבל שהיא לא מסוגלת שהוא ייצא ממנה לפני הגמירה…
כה לחי!
וואי וואי וואי, אני מחכה ליהודית…
אני מכור לסיפור ומבאס שכל שבועים אתה מעלה עוד פרק חח…. אבל תתמקד ברגעים המיניים…אני יודע שאתה מנסה לבנות את העלילה
אבל שאני קורא שוב ורוצה לשחרר אין בשר אין תיאור מיני כלכך
אני מחפש תטירוף
עם הדודא של לילו לעיבורים לא נראה פה אנאלי, אה?
יהיה בסדר…
מתי יהיה סיפור ארוך שמותר רק אנאלי עם צעירות..
ב"ה, מצפים פה. סיפור מטריף ממש, ההמתנה בין פרק לפרק קשה.
וואו. מהמם. הסיפור הכי טוב אי פעם
זה רק אני או שהריטואל עם חנה די מיצה את עצמו?
ממש רק אתה, זה היה החלק הכי מרגש בפרק הזה.
זה רק הקדמה לרגע האמת שהוא יזריע את אמא שלו כשהיא מבייצת ומשם הכל יהיה היסטוריה
רק אתה עוזיאל,
אתה והקיטורים…
מפרק לפרק זה נהיה יותר ויותר טוב.
יופי של סיפור ושל סצנות סקס.
ואני מתה על האלמנט של השליטה המוחית/כישוף שכזה.
מהמם. אני כבר לא יכולה לחכות להמשך 🙂
(אני האישה היחידה שמגיבה פה?)
Rule #29: In the internet all girls are men and all kids are undercover FBI agents
מאז תיאטרון חובבים, לא היה סיפור באתר הזה שחיכיתי לכל פרק שלו בטירוף. יש לזה פוטנציאל מטורף, בעיקר עם חנה, ואני מקווה לשמוע יותר על התחת שלה הזה שהזכרת שגדל…
ופתאום שמתי לב שעוד מעט הנחליאלי אמור להגיע, ודור היקר פינק אותנו בלי חופשת הקיץ המסורתית שלו.
אז גם לדברים הקטנים וגם בשנה משוגעת, צריך להגיד.
תודה
ל.ע.ז.א.ז.ל יש לך כישרון נדיר
דור שלום,
מאמין שיש גם כאן טעות קטנה הדורשת תיקון:
הוא מתלבש באטיות, מרים את הכיפה שנפלה ומניח אותה על ראשה בהיסח הדעת.
אני מאמין שצריך היה להיות כתוב ראשו ולא על ראשה
תוקן, תודה!