פרק ו' – חנה ולילו
השער נפתח בחריקה ועזריאל נכנס אל הבית הישן, מתקשה למשול בזעמו. מישהו פישל ועכשיו… הקמע נעלם. דופק בדלת בדפיקות נמרצות, כאילו אם יקיש מהר יוכל להאיץ את הזמן. איש לא עונה.
הקמע הזה אמיתי. הוא משוכנע שיש לו כוחות אמיתיים. עזריאל שם עליו את הידיים וחקר אותו קצת לפני כמה שנים ואז אבא, שהיה צלול עדיין, גילה את זה ולקח לו את הקמע. מטומטם, איילה כבר מזמן אמרה שהוא צריך לגנוב אותו והוא השתהה. ועכשיו אין קמע.
דופק שוב. חזק.
ההודי פותח את הדלת. הבעתו מתחלפת לחשש ברגע שהוא מזהה את עזריאל, ולרגע ההבעה הזאת מספקת את הרב. שיפחד קצת, הגוי.
“Sarah.” אומר הגוי במהירות. “Azriel is here.”
עזריאל מנשק את המזוזה במהירות ונכנס אל הבית, עיניו בולשות אינסטינקטיבית. אולי לפתע יתגלה הקמע הארור.
“עזרי!” אומרת אמו המבוגרת, מדשדת בשמלה וכפכפי בית. “מה שלומך, חמוד?”
“ברוך השם.”
“הכל בסדר?! איילה בסדר? שאעשה לך תה?”
“לא, תודה. אני… באתי לדבר עם אבא.”
“עם אבא?” שואלת אמו הזקנה ועצב מתגנב לפניה. “אתה יודע ש הוא לא…”
“יודע.” מתעקש עזריאל. “בכל זאת.”
“מה אתה רוצה ממנו? אולי אני יכולה לעזור.”
“זה בקשר לקמע.”
“שוב זה? מה יש לך ממנו?”
“זה חשוב. זה… קמע אמיתי. אבא במרפסת?”
“נו, איפה הוא יהיה?” היא נאנחת.
עזריאל יוצא החוצה אל המרפסת ולבו מתכווץ לרגע כאשר הוא רואה את אביו, כמו בלון שיצא ממנו כל האוויר. הוא מתיישב לידו ומנשק את אצבעותיו. אבא לא מגיב.
“אבא.”
אין תגובה.
“אבא, איפה הקמע?” הוא ניגש ישר לעניין.
אבא ממצמץ, אבל מעבר לכך לא מגיב.
“אבא, זה חשוב. הקמע החשוב נעלם. איפה הוא? איפה שמת אותו?”
אבא ממלמל משהו.
“מה? אמרת משהו?”
עוד מלמול רפה.
עזריאל מקרב את אוזנו לפיו של אבא.
“ישראל.”
“ישראל? אמרת 'ישראל'?!”
אבל אבא שוב לא פה.
* * *
חנה שוכבת במיטתה, כבולה בחישוקי מתכת נוצצת. קרה. לידה ישן זאב בשלווה, אדיש לניסיונותיה והתפתלויותיה להשתחרר.
“זה לא יעבוד.” אומרת אישה גדולה לבושה בקטיפה היושבת לידה על כיסא. “הם חזקים ממך.”
“אני חולמת.” עונה חנה.
“כבר הסברתי לישראל, החולמים לעולם לא מפקפקים בחלום. עצם זה שאת מפקפקת אומר שאת לא חולמת.”
“אז למה אני לא נבהלת ממך?”
“כי אני נחמדה.” מחייכת האישה הגדולה ומבטה של חנה נמשך אל שדיה העצומים.
“את קשורה ל… ישראל וכל מה שקורה לנו.”
“כן.”
“את קשרת אותי?”
“לא.”
"אז מי קשר?”
“את.”
חנה נאבקת להשתחרר אבל החישוקים לא מושפעים ממאמציה ולאחר כמה רגעים היא מפסיקה.
“הוא שכב עם… נשים מבוגרות.” נזכרת חנה. “בגללך.”
“אני לא הכרחתי אותו כלום, אנחנו מאמינים ברצון חופשי.”
“גבר צעיר? רצון חופשי? אל תצחיקי אותי. הם חושבים עם ה…”
“זין.” משלימה האישה השנייה בחיוך. “זה הדבר שהכי יפה בהם. הם פשוטים. רוצים לדפוק. להזריע. להרביע. לעבּר.”
“מה ש… נתת לו שם, זה… לא הגיוני.”
“וזה הדבר היחיד שאת חושבת עליו מהרגע שאת פותחת עיניים. זה ותכולת האשכים שלו.”
“הפכת אותו למפלצת.” מתפתלת חנה שוב.
“תשאלי אותו אם הוא רוצה את ה… ממדים הקודמים שלו. אלה שאת ובעלך נתתם לו. נראה לי שהוא מאושר כ'מפלצת'.”
“הוא היה מבוהל היום כשהוא סיפר לי על הנשים האחרות. הוא מרגיש אשם.”
“הוא יתרגל. הוא נועד לשלוט, ואת יודעת את זה. בכל מי שירצה. ברונית הזאת, בבת שלה החמודה, במורה, באחותך. אפילו בך.”
לבה של חנה מחסיר פעימה והיא שותקת. בך.
“לילה טוב.” קמה האישה הגדולה ממקומה.
“רגע!” קוראת חנה. “את יכולה לשחרר אותי?”
“אני?” מחייכת האישה השנייה. “ממש לא. רק את יכולה לשחרר את עצמך, חנה סבלשטיין. רק את כבלת את עצמך ורק את תשחררי את עצמך.”
* * *
“עוּר.” אומרת לילו ברכות והוא מתעורר מיד, חש בגופה הגדול ליד שלו. חושך בחוץ אבל הוא ער לחלוטין, ער וחרמן מכיוון שלא הספיק לגמור עם אמא ולילו שללה ממנו את היכולת לגמור לבד. אבא בהה עוד כשעה בטלוויזיה אבל התאושש בהדרגה ולא נראה ששם לב למה שראה בחדרו של ישראל.
“אתה יותר מדי בשמש, זאביק.” אמרה חנה בזהירות בארוחת הערב והוא רק הנהן בפיזור נפש, מבטו בטלוויזיה. היא שלחה מבט זהיר לעבר ישראל וזה רק משך מעט בכתפיו. על פניו נראה שאביו לא ראה כלום.
“לא הספקת לגמור, אלוף שלי.” היא מלטפת את גופו, ידה זולגת אל מפשעתו, מוצאת אותו קשה ורעב.
“אבא שלי…”
“לא נראה לי שאכפת לו.”
“אני לא מבין…”
“ששש… הלילה נלמד איך לענג אישה. נתחיל מהשדיים שלי.”
הם שוכבים זה מול זו, פניו של ישראל מול השדיים הענקיים.
“קח פטמה אחת ולקק אותה… חזק מדי… בעתיד נעבוד גם על אגרסיביות אבל תתחיל מעדין. תמצוץ… תינק ממני, יפה שלי…”
ידה מובילה את ידו אל מפשעתה ואז פונה ללטף ברישול את איברו. ישראל שחש בשפתי ערוותה הבשרניות מתעוררות בידו, מתחיל ללטף אותה שם מבלי להפסיק לטפל בשדיה.
“פטמה שנייה.” נאנחת לילו בחושניות. “לקק את העטרה מסביב… תרטיב אותה ואז תנשוף בעדינות. יופי… יופי… לשון… שפתיים… תמצוץ קצת… ככה…”
כל הווייתו של ישראל היא השדיים העצומים של לילו, והם גדולים ורכים וחמימים והוא מתענג עליהם בזה אחר זה לסירוגין, מדי פעם פשוט תוחב את פניו בינהם, אצבעותיו החרוצות לא משות מהחריץ הצר והלוהט שלה. הוא מלקק בלשונו פטמה זקורה ואז מוצץ אותה כשהוא מאונן ללילו. הוא פוער את פיו ומכניס את כל העטרה לתוכו, יונק ומלקק את הפטמה הרגישה.
“לעזאזל, ישראל…” נאנחת לילו מעליו. “אתה לומד מהר…”
אז הוא ממשיך. טובע בשדיה הגדולים, ישראל ממשיך לרָצות אותה בשקדנות בלשונו ושפתיו ועכשיו גם באצבעותיו. לילו הורתה לו להניח את ידו על שדה העצום וכעת הוא מעסה אותו, ממולל בעדינות את הפטמה ומעביר אל לשונו על קוטר עטרתה, מתגרה בפטמתה עד שלילו נאנחת ואוחזת בראשו בחוסר סבלנות, מובילה אותו לעבר פטמתה הרעבה ליניקה ונאנחת כאשר הוא מעניק לה את העונג בו חפצה. בכל אותה העת ידו נעה ללא הפסק בין ירכיה החזקות והוא בועל אותה באצבעותיו בתנועות רטובות וקצובות.
מעוּדד וחרמן ישראל משנה את תנוחתו: עד כה שכבו על הצד, זה מול זו אבל כעת הוא מזדחל אליה, נצמד, הודף מעט ומסובב את גופה הגדול כדי שתשכב על גבה. לילו משועשעת בעליל מיוזמתו/חוצפתו אבל לשמחתו היא לא נוזפת בו, אולי שבויה בחרמנותה עקב הטיפול שהעניק לדדיה. ישראל מזדחל בין ירכיה הפשוקות, החום הבוקע מחריצה הרטוב קורא לו שיבוא והשפתיים כמו שואבות אותו פנימה כאשר היא מחליק את ראש הזין בינהן.
כאשר הן מתוחות, קצות כפות רגליו של הנער מגיעות כמעט עד חלקם העליון של קרסוליה וראשו הנח על כריות שדיה בקושי מגיע לסנטרה אבל הזין מתאים לה בדיוק, ולילו נאנחת בקול ומנשקת את פדחתו של הנער. במספר ניעות הוא מחליק את כל עוצמתו לתוך החרך הרטוב והלוהט שלה והיא מחבקת את גופו הצנום הממלא אותה באופן מושלם כל כך. קולות יניקה רמים נשמעים מערוותה בכל פעם שהוא מסיג לאחור את אגנו, כאילו גופה מסרב להפרד ממנו, ולו לרגע.
עכשיו הוא מפעיל את המיומנות שרכש קודם לכן: בזכות קומתו הנמוכה ישראל נמצא בגובה המושלם כדי להגיע לפטמותיה של לילו ללא מאמץ בעודו דופק אותה בתנועות קצובות והאפקט עליה הוא מדהים: לילו מניחה יד רעבה על עורפה ונאנחת בקול בעודו בועל אותה באיברו המאסיבי. קולה צלול ורם כל כך שלרגע ישראל חושש שמי מבאי הבית ישמע אותה למרות ה… סגולות המיוחדות שלה. אבל נראה שאיש חוץ ממנו לא שומע אותה נאנקת פה, מפצירה בו לבעול אותה עמוק וחזק יותר, מתפוצצת תחתיו בשורה של שיאים תוך שהוא מרוכז בשני דברים: להמשיך לבעול אותה ולהמשיך לפנק את דדיה.
ואז הוא מאבד שליטה ונסחף עם העונג שלו, אגנו הולם בשלה בעוצמה בעודו מתיז את זרעו לתוכה בנתזים ממושכים ועזים. פניו של ישראל קבורות בהררי שדיה והוא נאנח באופן ילדותי כמעט, אשכיו משחררים את מטענם פעם ועוד פעם ומעליו, מחוץ לנקיק הדדיים הוא שומע גם אתה נסחפת איתו, נאנחת וקוראת בשמו ומלטפת את שיערו.
“ים סוף.” הוא שומע אותה ממלמלת. “זה ים סוף.”
ישראל מניח את ראשו על שד גדול ומרים אליה את מבטו באפלולית.
“אתה לומד. ומתחזק.” היא אומרת לו. “שָן.”
והוא ישן.
* * *
ישראל מוצא שקשה לו יותר ויותר לקיים מצוות. אף פעם לא היה אדוק במיוחד אבל בימים האחרונים יש בו משהו ש… מתנגד לכך. את 'מודה אני' הוא ממלמל במהירות במיטה, כאילו לגמור לפני שהתנגדותו תתעורר אבל בשביל 'שחרית' הוא ממש נאבק והתפילין ממש לא נעימים לו על היד. אמא לא באה "לעזור" לו הבוקר אבל אולי עדיף ככה. אחרי הקטע המוזר עם אבא אתמול ומה שלילו אמרה לו בתחנת ההסעה… עדיף שישמור ממנה מרחק.
“אני נוסע לכיוון של הבית ספר שלך,” שואל אבא. “אתה רוצה טרמפ או לנסוע עם החברה' בהסעה?”
“אני אסע איתך.” אומר ישראל. בזמן שהם חוטפים את ארוחת הבוקר, המבטים שהוא נותן באמא והיא נותנת בו הם מוזרים. כאילו שניהם מנסים לא להסתכל אחד על השני אבל בו זמנית לבדוק אם השני מסתכל. הוא שם לב שהחזה של אמא… גדול פתאום. אפילו יותר מאתמול. למעשה, הוא מבין בזעזוע מהאופן שבו פטמותיה הזקורות נעות מצד לצד עם כל תנועה שלה, היא אינה לובשת חזייה. עיניה הכחולות של אמא נפערות כשהיא מבינה שהוא מבין ולזוועתו חש ישראל עכשיו שהזין שלו מתעורר לחיים. ואם כל זה לא מספיק גרוע, לילו עומדת ליד הכיור, לבושה בגלימת הקטיפה שלה, מחייכת אליו חיוך חם.
“אני אחכה לך באוטו.” הוא אומר לאבא ויוצא במהירות מהבית.
“שכחת את האוכל!” קוראת אמא אבל ישראל חושש ממה שיקרה אם יחזור הביתה. עומד ומחכה ליד הטנדר של אבא.
“מה ברחת ככה?” שואל אבא אחרי כמה דקות. “ראית איזה שֶד?”
“היה לי חם בבית.” הוא פולט. "רציתי קצת אוויר.”
“ומה יש לך ביד?” שואל אבא. כאשר ישראל מביט הוא מבחין ברצועות אדומות כהות על עור זרועו.
“זה מהתפילין נראה לי.”
“אתה מהדק יותר מדי?”
“אני יודע להניח, אבא.”
“זה כאילו… אלרגיה לעור או משהו.” מאבחן אבא. “אני אקנה לך חדשים.”
אבל לישראל יש הרגשה שהאלרגיה הזו היא לא לעור התפילין.
* * *
מה זה אומר "רק את תשחררי את עצמך"? חנה משחקת דמקה עם ויקי חג'ג' במועדון הקשיש אבל היא כל כך לא מרוכזת שאפילו ויקי שהיא או–טו–טו דמנטית מנצחת אותה. אבל ויקי אלמנה כבר שלושים שנה והילדים עזבו את המשק ואת הרמה ובקושי באים לבקר אז הניצחון הזה מתוק לה והיא שמחה בו מאוד וחנה מצליחה לחייך אליה למרות שהיא מרגישה את הכבלים הקרים חונקים אותה ביתר שאת מהבוקר. היא מיטיבה בהיסח הדעת את חזהּ בחזייה, בקושי מצליחה לתחוב את שדיה הגדולים גם לחזיות החדשות שרכשה והבוקר, כשהחליטה להסתובב בבית ללא חזייה עד שיצאו הבנים מהבית היה לה ברור שישראל הבחין בכך גם אם בעלה החוקי לא.
חנה הבינה מדוע יצא בנה מהבית במהירות. היא תוהה אם גם הוא מריח את ריח אבק השריפה בבית או שרק היא. היא מצאה את האושר, את השלווה אבל המחיר… את המחיר היא מפחדת לשלם. אז מה? “מפחדת" היא מכירה מיום שהיא זוכרת את עצמה. התקופות היחידות אותן היא זוכרת ללא עולו הצמית של הפחד הן מהשבוע האחרון, תחת כנפי שכינתו של שרוליק. ניאוף וגילוי עריות. לא, היא רק עוזרת לו, היא מתעקשת. וה… תגובה שלה לזרעו זה בטח איזו… תגובה להורמונים שלו. זה ההסבר. היא עושה את זה כדי לעזור לו והגוף שלה מגיב מעט מוזר, זה הכל.
אבל הכבלים על ליבה קרים וקשים בלי שרוליק וציפורניה אכולות וחיוכיה מאומצים ורגלה מתופפת ללא הפסק מתחת לשולחן הדמקה עליו ויקי חג'ג' הזקנה מביסה את צבאה משל הייתה סיסרא מול חילו של ברק בן אבינועם.
* * *
בהפסקה הולך ישראל לספריה של בית הספר. קצת אידיוטי "ללכת לספריה" כשיש הכל בויקיפדיה אבל הוא מרגיש שזה הדבר הנכון לעשות בשביל מה שהוא מחפש. בנצי מלווה אותו, למרות שהוא לא הולך לקרוא שם, סתם לשבת עם ישראל ולשחק בטלפון שלו. ישראל מחפש בספרים הישנים, מחפש חומרים על יהדות, קבלה, על המיתוסים העתיקים. הוא מתחיל להבין את לילו וזה מפחיד אותו מאוד.
מיד לאחר שהוא חותם על שני ספרים שנראים לו מעניינים הטלפון שלו רוטט. הודעה ממספר לא מוכר אבל כשהוא רואה את התמונה הוא מזהה את המורה לאנגלית.
א – איפה אתה?
י – בספריה.
א – אנחנו צריכים לדבר. חכה שם.
י – יש לי שיעור.
א – דיברתי עם שגיא, אתה משוחרר.
נח–מד!
“מי זה?” מסתקרן בנצי.
“אמא שלי.” משקר ישראל. גם ככה בנצי אכל לו את הראש מה קרה אחרי שהוא עזב אותו עם אהרון אתמול ויש מצב שמישהו יגיד שהמורה לאנגלית התערבה וזה יעשה להם בלגן. הוא לא רוצה שידעו כלום עליו ועליה.
“מה היא רוצה?”
“הזמינו אותה מבית הספר בגלל ה… בלגן שהיה. אז היא רוצה שאני אחכה לה פה.”
“אבל היה צלצול.”
“נראה לי שאני משוחרר מהשיעור בגלל שיש לי את השיחה הזאת עכשיו.”
“סבָּבּ, אני אראה אותה אחר כך.”
“סבָּבּ.”
הוא שומע את צעדיה של אייג'יי על נעלי העקב שלה כמה שניות לפני שהיא מגיעה לספריה. היא לובשת חצאית הדוקה ושחורה המגיעה על מעל לברכיה, חולצת כפתורים ושיערה הזהוב אסוף בקוקו.
“הי.” היא אומרת ונעמדת מולו, יפה ומנומשת, ועבת ירך ודקת מותן.
“אהלן.” הוא נעמד, מבחין בסיפוק מסוים שעיניה נודדות אל מפשעתו.
“רציתי לדבר איתך על אתמול.” היא אומרת במבטא האמריקאי החמוד שלה.
“כן?” הוא אומר ומתקרב אליה מעט. ישראל נושם עמוק באטיות, מנסה לחוש בניחוח השמפו שלה, ומשהו מתעורר בו כשהוא מריח אותו.
“מה שהיה זה היה… אסור.” היא ממשיכה אך נראה לישראל שהיא מאבדת פוקוס, כמו אלירן מחלול כשהוא בלי ריטלין, מתחיל לענות משפט ושוכח מה הוא רצה. היא מעפעפת, כאילו מנסה להתמקד אבל מבטה נודד שוב אל איברו של ישראל במפשעה. נשימת התרגשות קלה נפלטת מפיה כשהיא רואה אותו, כמעט זקור, טיגריס מותח את שריריו בעצלתיים לקראת הציד.
“אני מורה, ובשום אופן אסור לי לגעת לך ב…”
והיא שולחת יד אל מפשעתו בתנועה אטית, חלומית.
“מה זה המפתחות, המורה?” שואל ישראל למראה צרור המפתחות הקטן בידה.
“זה של הספריה.” היא אומרת בריחוק.
“הבנתי.” אומר ישראל, מנסה למשול בהתרגשותו. “חכי פה.”
המפתח השלישי בצרור נועל את הדלת וכעבור פחות מדקה הוא חוזר אליה.
“למה הבאת את המפתחות, המורה?” הוא שואל, מנחש בעצמו את התשובה. הכל מתחבר: המפתח לספריה השוממה, העובדה ששחררה אותו מהשיעור ובאה אליו לכאן.
“רציתי… לדבר איתך…” היא מתאמצת להגיד. אבל הזין של ישראל כבר קשה והוא רוצה לתרגל את מה שלימדה אותו לילו אמש לכן הוא שולח ידיים רועדות אל הכפתור העליון בחולצתה, לבו הולם בפראות.
“מה אתה עושה?” היא שואלת בלאות מסוימת אבל לא עושה דבר כדי למחות או להרחיק את אצבעותיו אשר הצליחו לפתוח את הכפתור העליון למרות הרעד הקל אשר פשה בהן. ההצלחה נוסכת בו ביטחון והוא מתיר גם את הכפתור הבא. היא רק עומדת שם נושכת קלות את שפתיה משוחות השפתון, זרועותיה שמוטות לצדדים, ונדה קלושות בראשה, כפי הנראה מוחה כנגד עצמה. בכפתור הבא מופתע ישראל לגלות את עורה החשוף של המורה וכאשר הוא פותח את חולצתה הוא מגלה שלא לבשה חזייה. הוא בטוח לחלוטין שאתמול, כאשר העז ותחב את ידו לחולצתה, הוא הרגיש שם חזייה. אצבעותיו מתירות גם את הכפתור הבא אבל הוא כבר גוהר לעבר שד קטן וזקור פטמה, שומע אותה שואפת בחדות כאשר שפתיו מוצאות את עטרתה.
“ישראל…” היא אומרת אך שפתיו ולשונו כבר נכנסות לפעולה והיא נמסה בעונג שהוא מסב לה בלשונו. החרמנות פועמת בגופו והוא מנסה למקד אותה באייג'יי ולפי האנחות הרכות הבוקעות מפיה הוא גם מצליח. פטמתה זקורה בפיו והוא מוצץ אותה בעדינות כפי שלימדה אותו לילו, סוחט אנקות עונג ממורתו וזו מלטפת את שיערותיו, אם כי נדמה שהיא עדיין נאבקת בעצמה מעט, מנסה מדי פעם להרחיק ממנו את ידיה ונכשלת מיד כאשר הן חוזרות אל עורפו וכתפיו.
ידו שלו מרהיבה עוז עכשיו, אוספת את חצאיתה של מורתו מעלה בעודו מענג את שדיה הקטנים, שמאלי וימני וחוזרת חלילה. אצבעותיו מגביהות את חזית חצאיתה, ברכיים וירכיים עד שהוא חש בחמימות הבוקעת ממפשעתה וללא היסוס שולח יד חצופה אל ירכיה החלקים, חש בה מצטמררת לנוכח מגעו האסור. עכשיו הוא מלטף את עור ירכיה הרך מעלה ומטה, מתקרב אל מפשעתה ונסוג ממנה, בעצמו ירא מהמגע בתחתוניה של מורתו אך נמשך לשם בעבותות של קסם.
האנחה בוקעת מפיה של אייג'יי ברגע שאצבעו האמצעית פוגשת את רכות ערוותה מעל התחתונים, בד התחתונים משיי וחמים ורטוב לחלוטין. הוא נרתע לרגע אך מיד חוזר לשם, מלטף את השפתיים התפוחות מעל הבד הרטוב. אצבעו מוצאת חריץ בין קפליה ולוחצת פנימה, נעה בסקרנות קדימה ואחורה בין דפנות המשי החלקלק המפרידות עדיין בין אצבעו לחריצה.
המורה נשענת על שולחן הספרייה, חולצתה פתוחה וחזהּ העירום חשוף, מחמס לפיו הרעב של ישראל. ירכיה העסיסיות מתפשקות מאליהן בעוד ידו עושה במפשעתה כבשלה כאשר רק בד תחתוניה מפריד בין אצבעותיו החקרניות לחריץ הנובע שלה. אבל ישראל רוצה יותר, רוצה הכל, והוא מסיט באצבעו את בד תחתוניה ומחליק את אצבעו אל בין שפתי ערוותה והיא נאנקת בקול, המומה בעליל לנוכח הפלישה של תלמידה הצנום והנחוש מחד, והעונג שהוא מסב לה מאידך. כפי שעשה אמש ללילו, הוא בועל את מורתו באצבעותיו בעודו מענג את שדיה הקטנים בפיו ולשונו, שיניו ושפתיו עד שהיא אינה יכולה לעמוד יותר בעונג הזה ומתחילה לגמור בקול.
“Ohmygod!” היא נאנחת כשהיא מתפוצצת על אצבעו. “ohmygod! Israel! I'm…Ohmyygoood!”
והיא מניעה את אגנה בתנועות רעבות סביב אצבעותיו, גופה רוטט בגלי האקסטזה המטלטלים אותה שוב ושוב, נאחזת בשולחן לבל תיפול לאחור. עיניה מתגלגלות בחוריהן ופרקי אצבעותיה מלבינים במאמץ וכל כולה מכורה לילד הקטן והרזה הזה.
לבסוף היא גומרת להיאנח ולקרוא בשמו ולישראל היא נראית על סף עילפון. כדי שלא תחליק ותפגע בראשה הוא אוחז בה והיא רפה כבובת סמרטוטים וקלה בזרועותיו החזקות עכשיו, ואז מוריד אותה בזהירות לשכיבה על השטיח. במהלך התנועה נפשקות רגליה של המורה המעולפת וחצאיתה מתגלגלת מעלה עד שהיא חושפת את תחתוניה הרטובים, משולש קטן וצהבהב של בד רטוב ומתחתיו גלויים קווי המתאר של שפתי ערוותה, קוראים לו להחליק את איברו הקשה בינהם.
“המורה?” הוא שואל בזהירות בעוד ידיו נשלחות כאילו מעצמן אל תחתוניו.
“היא בסדר.” עונה לילו. “היא רק צריכה שתמשיך את מה שהתחלת.”
“נראה לי שהיא התעלפה.” אומר ישראל, כבר מזמן לא מופתע מכניסותיה של לילו.
“זה לא משנה, היא רוצה שתזיין אותה.” פוסקת לילו. “תוריד לה את התחתונים.”
ישראל מהסס אבל גוהר ופושט את תחתוניה של המורה המעולפת. ערוותה נחשפת, פרוותה זהובה ועשירה ושפתיה ורודות וצרות, בוהקות ממיצי תשוקה.
“יופי.” אומרת לילו בקול מעובה, נרגשת כמו ישראל כפי הנראה.
“עכשיו תתפשט בעצמך.”
כמו שכפאו שד פושט ישראל את מכנסיו הקצרים ואת תחתוניו, משחרר את איברו מריתמת הגומי–תחתונים שלו. כשעיניה עצומות, המורה עדיין שוכבת פרקדן, רגליה פשוקות וירכיה עסיסיות ומזמינות.
“קח אותה.” מצווה לילו וישראל מריח את ניחוח חרמנותה המוכר ממלא את נחיריו. “היא שלך.”
“המורה?” הוא שואל, מהסס. כמה יפה היא נראית כך, פשוקה ושלווה וחסרת אונים ויפה. “את בסדר?”
“היא בסדר, בסדר!” קוראת לילו. “תזיין אותה כבר. אני צריכה את הזרע שלך!”
“אסור ככה כשהיא… לא יודעת.” הוא ממלמל. האם זה יצר הרע שעליו דיברו איתו מינקות? תמיד הרגיש ש"יצר הרע" זה שם נרדף ל"דברים שמבוגרים לא רוצים שתעשה" אבל היום, לראשונה, הוא חש בו באמת, יצר ורע.
“זאת היא שבאה אלייך.” מזכירה לו לילו, שעונה על שולחן הספריה, ירכיה החזקות פשוקות ואצבעותיה מלהטות בינהן. ”זאת היא שדאגה לשחרר אותך מהשיעור. זאת היא שדאגה להשיג מפתחות. היא רוצה את זה.”
“היא צריכה להגיד. להסכים.” מתעקש ישראל. “המורה?!”
“קח אותה, ישראל.” מגרגרת לילו בפתיינות. “בעל אותה. חלוש עליה. עשה אותה שלך. אתה יודע שאתה רוצה את זה.”
“כן.” ממלמל ישראל בפה יבש. “כן.”
“נו?!”
“אבל לא ככה.” הוא מתעקש, מוצא את עצמו חושש מזעמה של לילו.
“ישראל!” היא מרימה את קולה.
“לא.” הוא מתעקש, כמו בפעמים שהוא מתעקש וחוטף מכות. הוא לא אמיץ במיוחד אבל להתעקש הוא יודע.
היא מביטה בו במבט קרוב למפחיד אבל הוא מתעקש. אף פעם לא היה אמיץ בשביל לעשות דברים, אבל לפעמים מתגלה בו אומץ לא להירתע.
לילו מהנהנת באיטיות.
“לפחות תגמור עליה.” רוטנת לילו.
עם זה הוא מסכים. בעודו כורע בין רגליה הפשוקות ישראל אוחז באיברו הכבד ומתחיל לאונן, מבטו נעוץ בכּוּס זהוב–ורוד של המורה היפה. הוא מריח את מיציה באפו, שומע את גניחותיה הרכות כשאונן לה ובמהרה חש בשיא שלו מתקרב. בדיוק כשהיא פוקחת את עיניה הכחולות הוא מתחיל לפלוט, מתיז עליה שרוכי זרע ארוכים ולבנים מערוותה ועד פניה, ממטיר עליה את זרעו החמים והמהביל. היא פותחת את פיה במחווה דומה לזו של אמא והוא נאנח בהתרגשות ומכוון אליה את איברו, קולע הישר לתוך לועה הפעור וצופה בעיניה מזדגגות כאשר הוא ממלא את פיה. עוד כמה נטפים והוא גומר את מלאכתו כאשר גיזת הזהב שלה בוהקת מפניני זרעו.
“את בסדר?” הוא שואל, מרים את מכנסיו ותחתוניו במבוכה. “התעלפת נראה לי.”
“אני באתי להגיד שצריך להפסיק.” היא ממלמלת, בהיסח הדעת אוספת באצבעה ומגישה לפיה. “למה אני ללא תחתונים?”
“אני…” הוא מסמיק במבוכה, איברו נרפה במהירות לנוכח האשמה שחש. “אני חשבתי שאת רוצה…”
“ישראל, אני לא יכולה to have sex with you!” אומרת המורה העסוקה באיתור, איסוף ומציצת שלוליות הזרע מגופה. ”אני נשוי! We're trying to have a baby!”
“אני יודע.” הוא ממלמל, מעיף מבט תוכחה בלילו שרק עומדת ומביטה בו בתמימות מעושה. “לא התכוונתי.”
“צא מפה.” היא אומרת. “צא בבקשה, ישראל.”
הוא זוכר לקחת את הספרים איתו לפני שהוא יוצא מהספריה. בהתחלה התכוון לחזור לכיתה אבל אז נזכר שהמורה אמרה ששחררה אותו, לכן הוא הולך לעץ החרוב, מוודא שאף אחד לא מעשן שם, ומתחיל לקרוא. כעבור כמה דקות לבו מתכווץ כאשר הוא מגלה את מה שחשש שיגלה. הוא קורא שוב ושוב, משחק מבלי משים בכיפה על ראשו כאילו לשאוב ממנה בטחון. רק אחרי ההפסקה הוא חוזר לכיתה וגומר את יום הלימודים. את המורה לאנגלית הוא לא רואה יותר.
“אתה מאוד מאכזב.” אומרת לילו כשהם בהסעה הביתה. “מאוד מאוד מאכזב. היית מאוד קרוב לכבוש אותה, ישראל.”
“אני יודע איך קוראים לך.”
“קוראים לי לילו, אמרתי לך מזמן.”
“אני יודע מי את.” הוא פולט, לבו הולם בהתרגשות בחזהו כמו לפני קטטה.
“אני לילו, אמרתי לך.” היא מושכת בכתפה.
“אני יודע מה את.”
“אני אני.”
“את שדה. וקוראים לך לילית אשת אדם.”
“כמו שאמרתי, אני אני.”
“את מורדת. מרושעת.”
“אני מורדת.“ היא מסכימה. “מה זה מרושעת?”
ישראל לא יודע בדיוק מה לענות.
“אני מורדת, כן. אני מורדת בכל הכבלים שנתנו לכם. כל האזיקים ושלשלאות והסורגים שאתם אוהבים ללבוש כל כך. מורדת בצייתנות העיוורת ובאמונה חסרת הגיון. בוויתור של בני האדם על המצווה החשובה ביותר.”
“איזו מצווה?”
“לבחור. לבחור לבד מה מתאים לכם. לכל אחד ואחד. לכל אחד יש את הזכות לבחור את הכיף שלו בלי להתחשב בדעתם של כמה גברים זקנים מלפני אלפי שנים. אם אתה מחפש מילה אחת לתאר אותי: אני כיף.”
“זה לא היה לאייג'יי כל כך כיף אם היא הייתה מתעוררת ומוצאת אותי בין הרגליים שלה.”
“יש לך ספק שתוך כמה שניות היא הייתה צורחת את השם שלך וגומרת כמו שהיא לא גמרה בחיים?”
“אבל זאת לא הייתה בחירה שלה, לכן זה עדיין לא בסדר לעשות את זה בלי לבקש רשות. זה הרע. בזה את מרושעת.”
נראה שדבריו האחרונים נוגעים ללבה ולראשונה הוא לא רואה אותה בטוחה בעצמה או חשקנית, שני המצבים הרגילים בהם היא מצויה מאז שנפגשו.
“אולי אתה צודק.” היא אומרת במשיכת כתף, כמי שמנסה לטשטש את טעותה.
“את מסוגלת להודות בטעות?”
"זה שאתה צודק זה לא אומר שאני טועה.” היא רוטנת. “להתראות.” והיא נעלמת.
ישראל מצחקק. עם כל הגודל שלה והיצר שהיא מגירה סביבה, עמוק בפנים היא כמו ילדה. כשקרא בספריה הבין לפתע מי היא. הוא שחרר אותה כששבר את הקמע, הקמע שלפי מה שהבין נשמר בידי משפחתו במשך אלפי שנים. מה היא רוצה? את זה הוא צריך לברר ולהיות מוכן לזהות את האמת בתוך שקריה כי אין לו ספק ששדה עתיקה כמותה לא תשוש לספר את האמת לאיזה ילד עברי כחוש.
יחד עם זאת הוא חש התעלות. גם כי פענח את החידה וגם כי העז להתייצב מול לילו היום, פעמיים. גם שלט על עצמו בספריה מעל גופתה המעולפת של המורה לאנגלית וגם עכשיו. העז להגיד לה את האמת. נדיר לו לאדם לחוש את רגעי גדילתו אבל ישראל מרגיש כך עכשיו. כאילו התעלה. גדל. הוא מרגיש שמגיע לו פרס ולבו הולם כאשר הפרס נגלה לנגד עיניו.
הוא יורד מהאוטובוס לפני התחנה שלו, ליד הבית הגדול של משפחת גדידה. שלווה מציפה אותו, מלווה בתחושת נעימות והוא מתקרב אל הבית, מציץ לעבר החנייה. המרצדס האדום של רונית חונה במקומו וחיוך מתפשט על פניו של ישראל כאשר הוא מקיף את הגדר, מתקרב אל הנקודה הנמוכה בגדר הסמוכה לעץ האלון. קפיצה קטנה וטיפוס זריז מתוגבר בשריריו החדשים והוא מעבר לחומה, צועד בשלווה לעבר הבית של גדידה.
האופן בו גמר בספריה היה פתאומי ולא מספק והוא מנצל את החרמנות שנותרה בו בשפע, מלבה אותה. המחשבה על רונית גדידה נכנעת לתשוקתה מרגשת אותו והוא חש באיברו מתקשה, מתחכך בתחתוניו בכל צעד שהוא עושה. הוא מכיר את הבית, את חלקו החיצוני יותר מאשר את הפנימי אבל ללא קושי הוא נכנס מבעד לכניסה האחורית, שומע את רונית משוחחת אי שם.
המשרתת השחורה צצה מולו פתאום, מופתעת כנראה לראות אותו בתוך הבית אבל באינסטינקט הוא מחייך אליה ומהנהן כאילו הכל בסדר. הסודאנית מהנהנת בהיסוס, מיטיבה את התרמיל על גבה ומסתלקת. כמה שניות אחר כך הוא שומע את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת ואז שקט. שקט מלבד קולה של גברת גדידה בטלפון.
הוא מתקרב לעבר הקול באטיות. כדי שהתכנית שלו תעבוד, היא צריכה להרגיש אותו לפני שתראה אותו. עכשיו הוא שומע אותה בבירור, מלהגת בטלפון בקולי קולות.
“לא, אז אמרתי לו.. אז אמרתי לו… 'תקשיב לי, יש לך בדיוק עשר שניות לקחת…”
היא קרובה. מעבר לדלת של חדר שכפי הנראה הוא המשרד הביתי שלה או משהו. רוק ממלא את פיו של ישראל והוא מקשיב לדבריה.
“אז… מה אמרתי לו? לא, כאילו…” שומע ישראל את קולה מאבד מחדותו. “לא לאבי, לרונן… וואו, מה זה? סתם, אני מרגישה… אללה בחטי, מה..? לאמשנה, 'דבר איתך אחרכך. ביי.”
ישראל פותח את הדלת. רונית גדידה קופצת לרגע כשהיא רואה אותו וצווחת: “יא ווֶלי!” בבהלה. גם כשהיא בבית היא לבושה טיפ טופ, נועלת נעלי עקב ושמלה קצרה ואדומה עד אמצע ירכיה, חושפת את רגליה השזופות. בבהלתה היא נרתעה לאחור וכעת היא שעונה על שולחן העבודה שלה, מניחה את ידה על לוח לבה.
“הי רונית.” אומר ישראל בהתגרות מסוימת. הוא מביט הישר אל האפלולית שבין ירכיה, חש בהתרגשות קורנת משם הישר אל חלציו המתעוררים.
“זבלשטיין… ישראל… מה 'תה עושה פה?” היא שואלת.
“באתי לבדוק את הגינה.” הוא משקר ומתקרב אליה. אם היו לו חששות כיצד תגיב כאשר התגנב לביתה ויפתח את הדלת הם מתפוגגים עכשיו. אין עוינות בפניה של רונית גדידה, רק השתקפות של חרמנותו שלו והוא חש בה מגיבה אליה יותר משנייה לשנייה.
הוא מניח יד חצופה על ירכה של האדונית. זו לא היד המהססת שהניח קודם לכן על ירכה של המורה לאנגלית. עם רונית גדידה יש לו חשבון ארוך והוא כבר זיין אותה בעזרת לילו. עכשיו הוא רוצה לבד.
“צריך לקלטר את האדמה.” הוא ממשיך, מלטף את ירכה החלקה מעלה מטה, אבל יותר מעלה מאשר מטה. “להשקות. להזריע…”
“בעלי…” היא ממלמלת אבל נאנחת כאשר ידו מחליקה אל מתחת לחצאיתה. יש לו פחות סבלנות מכפי שהפגין כלפי המורה לאנגלית ובמהרה הוא נוגע בתחתוניה, מוצא אותם רטובים כמעט כמו אלו של אייג'יי. אבל רונית גדידה היא אינה רעיה צעירה ותמימה כמו אייג'יי וידה נשלחת לעבר מכנסיו, נשימתה נעתקת בקול כאשר היא פוגשת את איברו הקשה.
“אללה בחטי…” היא נאנחת כאשר אצבעותיה עוטפות את הזין הקשה, כריות האצבעות מחליקות עד אשכיו התפוחים. מצדו ישראל מסיט את תחתוניה הצידה והוא מחליק את אצבעותיו ללא היסוס אל החריץ הרטוב של האישה הנשואה.
“אוי ואבוי…” היא נאנחת לפתע. “אוי ובוי…”
“מה?”
“זה היום… הכי גרוע בחודש, כפרות. 'תה לא יכול לגמור לי בפנים היום. בדוק אני יכנס להריון.”
“טוב.” הוא מסכים, מתענג על אצבעותיו בכּוּס הרטוב שלה, הקולות הרטובים שהן מפיקות והקולות הגרוניים שמתחילים לבקוע מפיה של רונית. ידיו אוספות את השמלה ההדוקה שלה מעלה עד שהיא נראית כמו אבנט רחב, חושפת את תחתוניה הזעירים לבד במערכה. יש בפניה הד של פליאה וצער כאשר הוא שולח אצבע מהססת אל תחתוניה הרטובים, מאונן לה ללא בושה מעל הבד. היא שומעת את עצמה נאנקת.
“אני לא…” היא מתאמצת לומר. “אני לא יודעת איך אתה עושה את זה… אבל… אני ממש ממש… צריכה…”
“קודם תמצצי לי, גברת גדידה.” הוא שומע את עצמו אומר.
“נראה לך?!” היא פולטת. “אם יש דבר אחד שאני בחיים לא…”
“בסדר, בסדר.” הוא מוותר. ישראל נעמד על קצות אצבעותיו בין ירכיה הפשוקות ומקרב את פניו לנשיקה. לרגע הוא מספיק להבחין בהבעת תיעוב מהבהבת על פניה אבל תשוקתה מתגברת על התיעוב ברגע הבא היא מקרבת את פיה לשלו ולשונה מחליקה בשקיקה לתוך פיו. ישראל מניח יד על שדהּ מעל השמלה ושוב הוא מבחין בתיעוב מבליח להרף עין על פניה ונעלם אבל לו זה לא אכפת: הוא מתחיל לעסות את שדהּ המוצק מעל השמלה ואז מצרף גם את ידו השנייה: שתי ידיים, שני שדיים.
גם טירון כמוהו חש בפטמותיה מזדקרות מתחת לשכבות הבד והוא משחק בהן, לוחץ ומלטף ואפילו מוצץ מעל השמלה והחזייה. רונית נאנחת בקול, מצמידה אותו אל בין רגליה הפשוקות, איברו אשר נחלץ מכלאו מתחכך בתחתוניה הרטובים והמגע המחוספס משהו של הבד נעים לו.
“ישראל…” היא נאנחת. “ישראל… אני צריכה…”
“בסדר, אז אה… תשכבי על הרצפה.” הוא מאלתר. אף פעם לא אמר למישהי מבוגרת מה לעשות, בטח לא מישהי ברמה של רונית גדידה.
והיא נשכבת.
על השטיח בחדר העבודה שלה, רונית גדידה נשכבת, פושטת את תחתוניה הרטובים ואז מפשקת את רגליה. היא מביטה בו בתערובת של רעב, תיעוב, תשוקה והתרגשות ואומרת:
“בוא, ישראל. אני צריכה אותך.”
===============================
מה יהיה דור? מטורף!!! סתם קפצתי לבדוק מה קורה… אולי העלית את פרק ו' והופ….
אין מילים פשוט מעולה
מאד אהבתי שלא כל דבר רץ לסקס מלא, לצפוי אלא להיפך. הולך למקומות אחרים ומסקרים.
ממתין להתפתחויות עם האמא, האחות, המנהלת, גדידה האמא והבת…. אין לזה סוף.
המון בהצלחה!!!
קצת חלש הפעם, אין איזו התפתחות מסעירה. אפשר לומר אפילו נוטה לכיוון המשעמם.
מקווה שזה צעד אחורה לקראת זינוק קדימה.
בינתיים, צריך להזדיין בסבלנות
יפה!
מרגיש לי שהפער בין הפרקים גדול מידי, זה מנתק קצת את הרצף
הייתי עושה טיפה פחות, לשמור על המתח????
חוצמיזה הכתיבה יפיפייה כרגיל, בונה תהליך לאט ועמוק… מסקרן לאן זה ילך עכשיו שהוא מודע למי היא לילו
מקווה שהוא ישמור על צבע האופי שלו ולא יהפוך לאיזה דילדו עם מוח????????
**וברמת העלילה, לא הבנתי את עיניין הכבלים על האמא שבהתחלה
מחכים ל ז' ????
היי דור, אתה כותב נפלא. האם אפשר לשלוח לך סיפורים במייל לצורך קבלת ביקורת?
פרק מעולה אבל ישנה טעות קטנה. ישראל מוריד לרונית את התחתונים אבל מעט אח"כ כתוב שאיברו מתחכך בתחתוניה ושוב היא פושטת את אותם תחתונים.
תוקן, תודה!
שלום דור,
בתור מישהו שבא מבית דתי, הידע שלך בנושא דת בסדרה מרשים, אך יש כמה אי דיוקים שאני רוצה לשים עליהם את האצבע.
על פי האזכור של ויקיפדיה בפרק הזה, הסדרה מתרחשת בזמנים מודרניים, ולכן לא הגיוני לי שאבא של ישראל (ששכחתי את שמו) משתמש ביידיש ביום-יום. האדם הצעיר ביותר שהשתמש ביידיש באופן קבוע הוא סבא רבא שלי, סבי יודע מעט יידיש גם כן, וילדיו כבר לא יותר ממספר חד ספרתי של מילים בשפה.
בנוסף, משפחות דתיות נוהגות להיות גדולות יותר, זה מאוד נדיר שיהיו בהן רק שני ילדים.
ודבר אחרון, הספר היחיד שאני יכול לחשוב שיהיה בו אזכור ארוך יותר מחצי שורה של לילית הוא אנציקלופדיה, עם כמה שהיא דמות שולית במיתולוגיה היהודית, אז לא רק שאין שום סיבה שיהיו ספרים "על יהדות, קבלה, על המיתוסים העתיקים" בספריה של בית ספר חילוני, אלה לא הספרים הנכונים לחפש בהם.
1. בביטויים בודדים, גם אני משתמש ביידיש בחיי היום-יום ויש לי הרגשה שאני לא היחיד.
2. https://www.hamigdalor.co.il/item/396-244/המיתולוגיה-היהודית/
אני דוברת אידיש מהבית.
השפה היום מאוד שימושית, תלוי באיזה קהילה
כל פרק מאסטר פיס
מחכה להבא….
ההמתנה קשה. מה הסיכוי שיהיה ספר למכירה לאלו שלא מסוגלים להמתין?
ממש נמוך.
בסאה , נראה שיש ביקוש.
אתה כותב בחסד
איזה פרק, איזה סיפור! כתיבה נהדרת, בדיוק בקצב הנכון.
דור שלום,
לדעתי, נדרש תיקון קטן:
“המורה?” הוא שואל, מהסס. כמה יפה היא נראית כך, פשוקה ושלווה וחסר אונים ויפה. “את בסדר?”
אני חושב שצריך להיות 'חסרת אונים'