לילו – פרק ה'

פרק ה' – המורה לאנגלית

“אבא, שמת לב למשהו… שונה אצל אמא?” שואלת יהודית. ארוחת הערב נגמרה ואמא הייתה הרבה יותר מלאת חיים ממה שיהודית זכרה אותה אי פעם. שרוליק הלך לחבר ואמא יושבת על המרפסת ומביטה ברחוב, מתרווחת על כיסא הנוח על המרפסת כאשר כל שרידי הארוחה עדיין על השולחן. לא דבר שקרה אי פעם.

“היא… כן, קצת.” אומר אבא, שקוע בטלוויזיה.

“יותר שמחה כאילו.”

“נראה לי שזאת העבודה במועדון הקשישים. היא יכולה לתרום וכולי.”

“זהו? מועדון הקשישים? זה מה שנראה לך?”

אבא רק מושך בכתפו ומיטיב את הכיפה על ראשו.

“אולי היא… לוקחת תרופות?” היא מציעה בזהירות.

“תרופות זה לחולים.” אומר אבא באדישות. “אמא שלך לא לוקחת תרופות.”

“אולי דקלה התחילה לקחת והיא נתנה לה? אמא אמרה לי שהיא לוקחת תרופה.”

“אולי התכוונה להשם.”

יהודית מגלגלת את עיניה.

“אם באמת הייתי חושבת שאתה באמת מאמין אולי הייתי מתווכחת איתך אבל כבר מזמן הגעתי למסקנה שהדבר היחיד שמשאיר לך את הכיפה על הראש זה הפחד מדוד עזריאל ואמא שלך.”

“אל תהיי חצופה, דידי.” עונה אבא בלי להסיר את מבטו מהטלוויזיה.

יהודית הולכת את המרפסת, אולי אמא תסביר לה טוב יותר מה הולך.

“את נראית מדהים, אמא.”

“בואי, שבי איתי, דידי.” מחייכת אליה אמא ומחווה לעבר הכיסא הסמוך.

“אני לא יכולה, אני צריכה לפנות את ארוחת הערב.” היא אומרת בזהירות.

“מניסיון, הכלים לא בורחים אף פעם.”

“את יכולה לכבס לי? אני צריכה לצאת מחר שוב לצבא.”

“אין לך כלום מה ללבוש?” שואלת אמא. “לא מתחשק לי לקום.”

הלם. הלם מוחלט. אמא של פעם הייתה מזנקת ודורסת אותה בדרך לחדר הכביסה, כאילו כל גרב מלוכלך הוא גוש צואה על רצפת הסלון.

“לא, אני אסתדר.” עונה יהודית. “אני מאמינה שבשישי כבר אחזור שוב.”

“נו, יופי.” עונה אמא בשלווה.

“אז… התרופה הזאת שאת לוקחת… איזה כיף לראות אותך ככה.”

“כיף להיות ככה.”

“מה זה? זנקס? דקלה נתנה לך?”

“זה לא קשור אליה וזאת לא תרופה כזאת, חמודה.” מחייכת אמא ומתרווחת על כיסא הנוח. “תרופות זה לחולים. אני לא חולה.”

“ויד? התארגנת על הרפואית של סבא?”

אמא צוחקת.

“ממש לא.”

"אז איך?” מתעקשת יהודית. “כל הפעמים שרבנו, כל הפעמים שלא הייתי נרדמת בלילה בגלל שאת עצובה, שהייתי מתפללת לאלוהים שלא תהיי יותר עצובה ופתאום… מה?”

“אפשר להגיד שזה… משהו רוחני.”

“באמת?” שואלת יהודית בחוסר אמון.

“כן.”

“לא ויד, לא זנקס, לא אלכוהול… פשוט משהו רוחני?”

“כן.”

"רגועה. את נראית רגועה.”

“אני שלווה.” מחייכת אמא.

“את נראית מעולה, אני חייבת להגיד.”

“תודה, חמודה שלי.”

“תגידי… גדלו לך ה… שדיים?” שואלת יהודית, את המילה האחרונה אומרת בלחישה.

“כן, נראה לי!” מתרחב חיוכה של אמא כממתיקת סוד.

“תראי לי!”

“נראה לך?!” מגחכת חנה.

“ממתי זה התחיל?”

“כמה ימים. אל תיראי כל כך המומה, הגוף משתנה עם השנים.”

לרגע יהודית שוקלת את האפשרות שאמא עברה הגדלת חזה וזה מה שעושה אותה מאושרת כל כך אבל בתאוריה הזו יש יותר חורים מ… לא חורים. אין לה שום סיבה להניח שאמא הייתה אומללה כל כך הרבה שנים רק כי השדיים שלה לא היו… ממש גדולים.

“טוב, אמא.” נכנעת יהודית. “כיף לראות אותך ככה אבל זה היה יום ארוך ואני יוצאת מחר בבוקר לפיקוד אז אני זזה לישון.”

“לילה טוב דידי.” אומרת אמא ולהפתעתה של יהודית מסמנת לה באצבעותיה לבוא לחיבוק. היא כורעת על ברכיה ושתיהן מתחבקות בחום, יהודית משקיעה בחיבוק את כל הרווחה שממלאת אותה לנוכח אושרה הפתאומי של אמהּ.

* * *

יהודית מתעוררת כמה דקות לפני צלצול השעון. משהו קורה. משהו מוזר. היא מודעת במהירות לשני דברים בבת אחת.

האחד הוא הקולות הבוקעים מחדרו של שרוליק. כבר שש שנים הם ישנים במרחק של מטר וחצי כשרק קיר מפריד בינהם, ואפילו לא קיר עבה במיוחד. עכשיו, מעברו השני של הקיר היא שומעת… משהו. משהו קצוב. התנשפויות. מלמולים. אם לא הייתה מכירה את אחיה טוב יותר היא הייתה חושבת שיש לו בחורה שמה…

הדבר השני אליו היא מודעת עד כאב הוא הרעב שבין ירכיה. היא חרמנית כפי שלא הייתה אי פעם כנראה. יהודית שולחת יד אל תחתוניה ומוצאת אותם הרבה יותר מסתם לחים, רטובים כמעט. היא פושטת את גופיית השינה שלה, חופנת שד שופע ביד שמאל וביד ימין מאתרת את הדגדגן שלה. בכרית אצבעה היא אוספת מעט נוזלי סיכה ואז מושחת את דגדגנה במיצים החלקלקים ומניעה אותו בתנועה מעגלית. אוי, זה טוב. זה ממש ממש טוב. משהו במוחה מנסה לטעון שזה קשור למה שהיא שומעת בחדר השני אבל היא לא קשובה עכשיו לשום דבר שאינו בוקע מבין ירכיה.

המוח ריק, רק מתחבר לפסי העונג הבהירים שממלאים את שדה תודעה שלה. עונג טהור, אנוכי, שהוא גם האמצעי וגם המטרה. האצבעות שאוחזות בשדה הגדול צובטות עכשיו את פטמתה וכאב העונג שולח בה אדוות נוספות של ריגוש. היד השנייה מחליקה לאחור, אל המקום אליו היא נמשכה מגיל צעיר כשהייתה מרוגשת, מוצאת את הכניסה האחורית שלה חלקלקה מרוב מיצי ערווה. האצבעות כבר רטובות לגמרי כאשר היא תוחבת שתיים מהן בבת אחת אל תוך הטבעת האנאלית ההדוקה.

היא מבינה שהיא גומרת רק אחרי שהיא שומעת את קולה שלה, גבוה וחד, במעומעם תוהה אם הקולות בחדר השני השתתקו לרגע אבל השיא הזה חזק מכדי לאפשר מחשבות עמוקות והיא נסחפת עליו, מעלה ובמעגלים, לתוך האור ובחזרה למיטה שלה. מהר מדי. מקונן בה משהו. הכל היה מהר מדי: איך שזה התחיל ואיך שזה נגמר. שוכבת מתנשפת על המיטה, מביטה בתקרה ומצחקקת.

מה?

זה?

היה?

אצבעות ימין רטובות ממיצי ערוותה ואצבעות שמאל עדיין חופנות את שדהּ והיא מניחה לידה ליפול, עדיין מתנשפת. מהחדר השני היא שומעת קולות ואז דלת נפתחת, נסגרת ואז את דלת האמבטיה נפתחת ונסגרת. מה קורה פה?

יהודית מחליפה תחתונים, לובשת מדים ויוצאת מהחדר. היא ניגשת לחדר האמבטיה כדי לצחצח שיניים ולפני שהיא דופקת על הדלת היא נעצרת. מעבר לצלילי המים הזורמים היא שומעת עוד קול. אמהּ? היא נשמעת כאילו היא… בוכה? נאנחת?

“אמא?”

“כן חמודה?” נשמע קולה של אמה מעבר לדלת ויהודית תוהה אם היא שומעת גם איזו התנשפות או מאמץ בקולה.

“הכל בסדר?”

“כן, רק… נתפס לי שריר. זה יעבור.”

“סבבה. אני צריכה לצחצח שיניים, את יוצאת בקרוב?”

“עוד מעט.”

היא רואה את אבא מתארגן ליציאה, התפילין עדיין על ראשו וזרועו. כשהיא רואה שהפסיק להתפלל היא שואלת:

“אתה יכול להקפיץ אותי לצומת, אבא?”

“בטח.”

* * *

“אבא, שמת לב למשהו… מוזר בבית?” שואלת יהודית. “בימים האחרונים, כאילו?”

“מוזר? מוזר איך?” עונה אבא, ידיו על ההגה ומחשבותיו כמו תמיד אלף קילומטרים משם.

“לא יודעת. איך שאמא מתנהגת… שרוליק…”

“אמא שלך מאוד שמחה בהתנדבות שהיא עושה במועדון ושרוליק… נו, נער מתבגר. האופי משתנה בתקופה הזאת, אני לא צריך להגיד לך.”

“אולי.” עונה יהודית. “אבל התנדבות במועדון לא אמורה להגדיל לה את השדיים.”

“יהודית!”

"מצטערת אבא, זאת האמת. הם גדלו.”

“נו, אז אולי היא עלתה קצת במשקל. זה קורה, את יודעת.”

“כן, זה בטח כלום.” היא אומרת בחוסר שכנוע ומביטה בשדות מחוץ לחלון. “זה בטח כלום.”

* * *

ישראל יודע שמשהו קורה סביבו, משהו מוזר. הוא לא אידיוט. בחורה ענקית שמוכנה לקפוץ איתו למיטה, זין ענק, אמא ש… עושה דברים מרגשים ואסורים ברמות שאי אפשר בכלל לחשוב עליהם ואז מסתובבת בבית מאושרת כפי שלא הייתה מעולם, רונית גדידה שמתחננת שיזיין אותה. כמו בסרט. הוא חי באיזה סרט.

והאמת? הוא בעיקר מפחד.

הכל מוזר ולא צפוי והוא לא יודע מאיפה תבוא המוזרות הבאה או איך אנשים (בעיקר נשים) יתנהגו ומה הוא אמור לעשות אם הן תתחלנה להתנהג… מוזר. במקום להסתובב כמו תרנגול בבית הספר הוא מרגיש כמו תרנגול במשחטה, חמק מהכלוב אבל בכל רגע מישהו יבחין בו מסתובב שם וזה יגמר עם הצוואר שלו על קרש השחיטה. ואולי זה טוב שהוא מסתובב ככה מבוהל כי הוא ראה מה החרמנות שלו עושה לבנות וזה די מפחיד אותו, בעיקר העובדה שהוא לא שולט בזה.

בהפסקה הוא פוגש את בנצי והם הולכים לקיוסק לקנות קרטיב. בנצי בחור מגודל אבל מגושם ושני הדחויים מצאו זה את זה כבר בכיתה ד'.

יושבים מתחת לחרוב ליד סככת האופניים ומביטים בשאר הילדים.

“אז… שירה לוי, אתה חושב שאני מוצא כן בעיניה?” שואל בנצי בפעם האלף מתחילת השנה. שירה לוי היא יצור פעוט ומשעמם עם גשר ומשקפיים מגושמים אשר שבתה את לבו של בנצי משום מה ומשום מה הוא חושב שישראל הוא בר סמכא בנושאי הלב.

“לא יודע, אחי.” אומר שרוליק. באופן כללי הוא משתדל לא לחשוב על בנות, בטח שלא בבית הספר. “מה עם אח שלך בצבא? מתי הוא גומר מסלול?”

“בחורף נראה לי.”

“איזה גבר.” אומר ישראל. רחי (אף אחד לא קורא לו רחמים) הוא ההיפך מצנום. גבוה ושרירי וקל צעד, מושא קנאה לכל, כולל לאחיו הקטן.

“כן.” נאנח בנצי. “אני בחיים לא אגיע לשם.”

“אם תתאמן תוכל.” אומר שרוליק. “אתה לא גמד כמוני.”

“אתה לא גמד.”

“הוא דווקא כן.” נשמע קולו של אהרון לוי מאחוריהם. במעומעם מבין שרוליק שהוא היה צריך ללכת במסלול מאוד ארוך כדי להגיע לעץ החרוב מאחוריהם ואם הוא עשה את זה בטח הייתה לו סיבה. ולא סיבה טובה.

הוא קופץ על רגליו ורואה את אהרון לוי, שימי פרגמן ויוגב 'אבטיח'.

“עוף מפה, בנצי.” הוא אומר. “זה ביני לבינם.”

“ואל תקרא לאף אחד, יא בן זונה!” רושף אהרון לוי. “אם תקרא למישהו אתה הבא בתור!”

“לך, אני אהיה בסדר.” אומר שרוליק בשקט.

בנצי מניח לפחדנותו הטבעית לגבור עליו והוא ממהר ללכת ואז לרוץ לכיוון שאר התלמידים. לאזור הבטוח.

“כל בצפר צוחק עלי שישראל סבלשטיין הגמד זיין אותי במכות.” נוהם אהרון לוי. “אם אתה גבר תן לי הזדמנות… להחזיר אותך לגודל הטבעי שלך. בלי לבכות למנהלת.”

“זה בגלל שאתה מדבר מטונף על אמא שלי.” אומר ישראל, נסוג בזהירות מהשלושה אבל מתרחק בכך מהחצר. “ומי שהסתבך עם המנהלת זה אני לא אתה.” ואז הוא פולט למרות שהוא יודע זאת טעות. “כי אני פירקתי אותך, לא להפך.”

“בן זונה!” נוהם אהרון לוי ומסתער עליו באגרוף מונף.

ישראל לא יודע להלחם. אין לו אחים גדולים שלימדו אותו את האומנות של "להתגונן מאחים גדולים" וכילד צנום הוא מתוכנת להתרחק מצרות מבעוד מועד, מצויד בחוש שישי מפותח להריח צרות. הוא בעיקר דוחף ובועט, דוחף כי זו תנועה אינסטינקטיבית ובועט כי לשחק כדורגל הוא יודע.

אבל הם שלושה והוא אחד והמכות שלו חזקות באופן מפתיע אבל לא מדויקות ובמהרה הוא שוכב על הרצפה תחת מטר בעיטות, מודע במעומעם שרק שניים בועטים בו עכשיו, את שימי כנראה שהצליח לכסח.

בעיטות בתחת, ברגליים, בצלעות. הם לא באים להרוג אותו, רק להחזיר אותו למקומו הטבעי: ילד הכאפות של בצפר.

“What is the meaning of this?!” נשמעת צעקה. “Get off him! לכו מפה!”

המכות פוסקות וישראל נאבק לעבור לישיבה. אייג'יי כהן, המורה לאנגלית מסתערת אל הרחבה השקטה שמאחורי עץ החרוב, אש בעיניה הכחולות.

“אהרון לוי ויוגב, אתם בביג טראבל! יוג'!” היא רושפת.

“אני התחלתי.” ממלמל ישראל. “סתם שיחקנו.”

“כן, סתם שיחקנו, המורה.” אומר אהרון לוי, מבוהל בעליל.

“עופו מפה.” היא אומרת. “אני אברר בדיוק מה קרה פה. You can count on it.”

“הוא התחיל.” ממלמל שימי אבל שלושתם עפים. ישראל עוד שומע אותם מחקים אותה וצוחקים.

“Are you alright?” היא שואלת.

“כן, זה… סתם שיחקנו.”

הוא סוקר אותה בעודו יושב מתחתיה. המורה לאנגלית לובשת חצאית ארוכה אך הדוקה המבליטה את ירכיה העבות וישבנה השופע. מותניה צרות וחזהּ קטן, קטן כל כך שחלק מהבנים קוראים לה "שטוחית" מאחורי הגב או אפילו בפנים כי היא לא מבינה. לאייג'יי (אלונה–ג'ודית היא סיפרה להם) יש אף קטן מנומש וסולד ועיניים כחולות, יותר בהירות אפילו משלו. היא יפה. מאוד.

הבעיה היא שגם הזין שלו חושב ככה.

“נסה לעמוד.” היא אומרת במבטא הכבד שלה.

לעמוד? ממש לא. אם יעמוד היא תראה מיד שהזין שלו ברח מהרתמה בזמן הקטטה.

“לא, אני בסדר.”

“כדי לשכנע אותי אתה בסדר, מראה לי קודם שאתה עומד.” היא מחייכת.

היא מושיטה לו יד וזו טעות כי עכשיו הוא מריח אותה, בושם ושמפו ורעננות וחושניות. הוא נאנק לרגע כאשר הוא דורך על רגל ימין והיא עוקבת אחר מבטו, מבחינה שמכנסיו נקרעו באזור הירך.

“קיבלת מכה פה?” היא שואלת ונוגעת בירכו.

“לא!” הוא נרתע אבל היא כורעת תחתיו כדי להביט והוא מודע פתאום עד עמקי נשמתו כמה היא יפה כך מתחתיו, עם השיער הזהוב והעיניים הכחולות והנמשים.

“אני רוצה לראות…” היא אומרת, קולה שונה מעט. אצבעותיה נשלחות לעבר ירכו והוא רואה שהיא נאבקת בעצמה כמעט כמוהו כי הוא לא רוצה לעשות את זה, הוא יודע שזה… לא בסדר. היא נשואה ו…

אבל אז הוא מבחין באצבעותיה. חפות מתכשיטים למעט טבעת זהב עדינה על הקמיצה השמאלית, מטופחות ועדינות ובקצותיהן ציפורניים אדומות ונאות. ודווקא ציפורניה הן שמגעישות שוב את הדם בעורקיו לעבר חלציו והוא כמעט יכול לחוש איך חרמנותו אופפת אותו כמו הילה, לוכדת בתוכה את המורה הצעירה והיפה אשר שולחת כשבויה בחלום את אצבעותיה לעבר מפשעתו, כמו מהופנטת לנוכח המאסה ההולכת ומתגברת מתחת למכנסיו.

“אני רוצה…” היא ממלמלת, לשונה מלקקת בעדינות את שפתיה, אצבעותיה מלטפות את קווי המתאר של זקפתו.

“בסדר.” הוא אומר, וזה הכי הרבה שהוא מסוגל להתנגד לדחף להפשיל את מכנסיו ולדחוף לה את הזין לאנשהו. “זה בסדר.” הוא ממלמל.

“… לראות שהכל…All right…”

אצבעותיה מתירות את כפתורי הג'ינס שלו בזה אחר זה. ידיה רועדות כאשר היא מפשילה את מכנסיו, נשימתה נעתקת בקול כאשר היא קולטת את הגודל המסתתר מתחת לתחתוניו. התחתונים של אבא, למעשה, וגם הם ממש צפופים עליו.

המורה מקרבת את פניה לתחתוניו באופן בלתי נשלט כמעט, מחככת אותן בגוש הקשה המתחבא מתחת לבד ונושמת מלוא ריאותיה. שפתיה מנשקות אותו מעל הבד ואצבעותיה אוחזות בו, יוצרות את צורתו מתחת לתחתונים. שוב היא שואפת עמוקות ועיניה הכחולות כמעט מתגלגלות בחוריהן, ואז היא מנשקת את הבד שוב ושוב, מאזור האשכים ועד לראש כתרו.

“מה זה?” היא ממלמלת לבסוף ואוחזת בגומי התחתונים. “אני רוצה… אני צריכה…”

המורה הצעירה משתנקת כאשר היא מפשילה את התחתונים והזין העצום נגלה לעיניה, קשה ופועם. היא מלטפת אותו בזהירות, בחרדת קודש ממש, עיניה הכחולות כמעט מהופנטות.

“אני צריכה…” היא אומרת וישראל מוצא את עצמו אוחז באיברו ומגיש לה אותו לנשיקה. מבלי להסס היא רוכנת ונושקת לראש הסגול, שפתיה רכות וחמימות. ואז היא מנשקת שוב את הראש ובנשיקה הבאה היא פותחת את השפתיים ומחליקה אותו פנימה.

“אוי, המורה…” הוא נאנח, מניח את ידו הימנית על שיערות ראשה הזהובות. הפה שלה רך וחמים ורטוב והיא מניעה את ראשה קדימה ואחורה, נאבקת עם גודלו הלא הגיוני. היא מביטה בו מלמטה, עיניה הכחולות יפות כל כך כאשר פניה מלאות בזין, שפתיה משורבבות כדי להכיל את היקפו. היא מניחה יד על איברו ומתחילה להניע אותה קדימה ואחורה, מאוננת אותו בתנועות קצובות. קולות רטובים וחלקלקים בוקעים מידה הרכה, המענגת את איברו משוח הרוק והללו מתמזגים בקולות הלעלוע הבוקעים מגרונה.

שיערותיה מחליקות מדי פעם לפנים והיא מעבירה אותן בחינניות אל מאחורי אוזניה. רק בפעם השלישית שהיא עושה זאת הוא מבחין שידה מבהיקה מנוזלים והוא מבין שהיא מאוננת תוך כדי שהיא מוצצת לו, בדיוק כמו אמא. בידה האחת היא מאוננת לו, מעסה את איברו הרטוב מרוקה אבל השנייה עסוקה בין ירכיה, חצאיתה אסופה, חושפת ירכיים שזופות ועבות. כאשר הוא מטה אוזן ישראל ממש יכול לשמוע את הקולות הרטובים הבוקעים במפגש של אצבעותיה עם ערוותה הרטובה בעליל.

כאשר שיערותיה מחליקות שוב בפעם הבאה ישראל שולח את ידיו ומיטיב אותן מאחורי אוזניה, והיא מביטה בו בהכרת תודה מלמטה, פניה מלאים בזין. הוא מוצא שזה נעים לו כך, להניח את ידיו על ראשה במעין… אדנות. זו המילה. נראה שגם היא חשה בכך ולמרבה הפליאה נדמה לו שעיניה הכחולות מחייכות אליו באישור. לאחר כמה רגעים רעיון נוסף צץ במוחו והוא מחליק יד במורד ראשה אל כתפה ומשם אל חולצתה, מתגנב ללא בושה אל מתחת לחזייתה. עיניה נפערות לרגע כאשר הוא חופן שד קטן וחמים, חוקר באצבעו את העטרה והפטמה.

אבל עיניה מזדגגות כעבור כמה רגעים, בהבעה דומה לזו של אמא כאשר "נתפס לה שריר". אייג'יי אוחזת באיברו אך תנועותיה מגושמות וכבדות בעוד ידה נעה בין ירכיה בקדחתנות. לאחר כמה רגעים היא פולטת את איברו מפיה ומשעינה את מצחה על ירכו בעודה ממלמלת "Fuck” ו "Oh my god!” ו "So fucking intense!”, מאוננת את עצמה לפיצוץ מתחת לעץ החרוב, סמויים מן העין לשאר התלמידים והמורים.

ישראל כל כך חרמן שעוד רגע הוא יתפוצץ. מבלי לחשוב הוא אוחז שוב במחלפותיה הזהובות של המורה ומוביל את איברו אל הרכות הרטובה של פיה. בעודה מתנשפת עדיין אחרי השיא שלה הוא תוחב את איברו לפיה, מתחיל להניע את אגנו בתנועות קצרות ורעבות ידיו על ראשה כמו שאחז בה קודם לכן רק הפעם עם יותר רעב, עוצמה וכוונה. המורה חשה כפי הנראה בעוצמת הרעב שבו והיא מתיישבת בכריעה זקופה, ידיה על ירכיה, פוערת את פיה לשימושו ומניחה לו לזיין את פניה היפות בתנועות מהירות ונואשות, עיניה נעוצות בעיניו.

מהר ורטוב וחם דופק ישראל את פניה של אייג'יי, שבוי ברעב חזק כל כך עד שנדמה שהשתלט עליו לגמרי ושניהם עכשיו כפויי שד, גם התלמיד הצנום וגם מורתו היפה. קולות מוזרים ורמים בוקעים מגרונה של אייג'יי בעודו מזיין את פיה, מרגיש חסר שליטה כמו פעם כשביקר את בן דודו בחיפה ורכב על אופניים בירידה. באופן מפתיע נדמה לו שדווקא היא בשליטה ועיניה הכחולות מעודדות ומרגיעות אותו והוא מצליח להאט מעט עד לרמה שהיא מצליחה לסייע לו, מלקקת את איברו בלשונה, מוט הבשר ממלא כמעט את כל פיה.

ואז הוא גומר. שתי ידיו על ראשה ואגנו נורה לפנים והוא חש בידיו מחבקות את ראשה, אגנו ננעץ לתוך פיה והוא פולט ופולט. הוא שומע, לא, לא שומע כי אם חש בה צועקת ולרגע הוא חושש שהוא חונק אותה אבל להפתעתו נראה לו שהיא גומרת שוב. מבעד לשרעפי האורגזמה שלו הוא מביט בה ורואה שהיא באמת גומרת ככה, עם הזין שלו תחוב עמוק בפה שלה, מביטה בו במבט של פליאה בעודו פולט את זרעו אל גרונה ממש, ידיה לופתות את שוקיו באקסטזה.

ישראל מחליק מפיה ונעמד, מתנשף. עיניה הכחולות של המורה רוויות דמעות והאיפור שלה מרוח אבל המבט שהיא נותנת בו הוא של פליאה. היא כורעת, חולצתה רטובה מרוק וזיעה וחזהּ הקטן עולה ויורד במהירות והיא רק מפלבלת בעיניה כמי שהתעוררה משינה עמוקה או גילתה עולם חדש, עולם מופלא שלא ידעה על קיומו.

“לא ידעתי…” היא ממלמלת ומלקקת את שפתיה. “רק, תן לי… לנקות אותך.” היא אומרת וזוחלת אליו, עיניה נעוצות באיברו. בתוך כמה רגעים היא שוב מוצצת לו את הזין והוא מתקשה במהירות.

“יש צלצול, המורה.” הוא אומר.

“הצלצול זה בשבילי.” היא אומרת ואז חוזרת למצוץ לו בכוונה מלאה עם לשון ושפתיים ויד רכה ומענגת. “אני אגיד ש… אני אחשוב על משהו.”

“אוקיי…” נאנח ישראל ומיטיב את הכיפה על ראשו. זה עדיף על ללמוד מתמטיקה.

הטלפון שלה מצלצל כמה פעמים בדקות הבאות אבל היא מתעלמת ממנו בהתחלה ומשתיקה אותו בסוף, מתמכרת לזין של הילד, סוגדת לו בפיה ובשפתיה ובלשונה, מתבשמת בעננת הריגוש האסור שהילד מדיף ומענגת את עצמה ללא הפסק באצבעותיה. כשהוא גומר שוב בפיה אחרי רבע שעה היא מתפוצצת מיד אחריו, יונקת את שרידי זרעו ברעבתנות.

שתיקה. שניהם מסתדרים עכשיו מתחת לעץ החרוב, מביטים בחשש סביב כמו שני שיכורים המוצאים את עצמם בחדר הרוס במלון מבלי זיכרון איך הגיעו לפה ומה עשו.

“What was that?!” היא אומרת ספק לעצמה, ספק לו, מביטה בצביטת אשם בטבעת הנישואין שעל אצבעה.

“אני לא יודע.” הוא אומר, לא לגמרי כנה. “אני מצטער ש…”

“לא, לא, חמודי, It's entirely my fault.” היא אומרת, מודעת עד כאב למשמעות מעשיה אם ייוודע הדבר למישהו. “רק… אל תגיד לאף אחד, בסדר?”

“ברור, ברור.”

“טוב, לך הביתה. אם מישהו ישאל אגיד ש… נפלת וליוויתי אותך למרפאה.”

“תודה, המורה!”

מוזר ללכת הביתה בלי ילקוט אבל ישראל לא מוותר על שחרורים מבית הספר. הוא מחכה בתחנת ההסעה לאוטובוס אבל יש עוד זמן עד שיגיע אז הוא לבד.

“הרשמת אותי.” אומרת לילו.

“אותי לא.” הוא אומר בלהט. “אני לא שולט בזה בכלל. לא רציתי את זה. והיא בכלל נשואה… על גברת… רונית גדידה לא אכפת לי אבל המורה… המורה לאנגלית נחמדה.”

“אתה תשלוט בזה, אל תדאג.” היא מבטיחה לו.

“אני ממש לא שולט בזה עכשיו. אני מת מפחד בבצפר שלא… יקפצו עלי. אם מה שקרה עם עם אייג'יי היה קורה במסדרון? או בכיתה? מה היה קורה אז?”

“זה היה יכול להיות מאוד מעניין.” היא מחייכת. “אבל גם… מסבך את המצב. אני מבינה. אנחנו נעבוד על יכולות שלך, אבל בשביל זה אני צריכה להיות חזקה.”

“מה זאת אומרת?”

“אני צריכה שתזריע עוד נשים.” היא אומרת ולרגע ישראל חש בחום הבוקע ממנה כשהיא אומרת את זה, כמעט יכול להישבע שזה החום שבוקע מבין ירכיה. "ואז אני אתחזק ואז אתה תוכל לשלוט טוב יותר.”

“להזריע? כאילו… להכניס להריון?”

“כן.” היא אומרת, חום חושני נוטף מקולה כמו דבש לוהט. “תזריע אותן, ישראל. תרביע אותן. תן לי מה שאני רוצה… רונית גדידה, המורה שלך, דודה דקלה, אמא שלך…”

“רגע, מה?!” הוא נדהם. “אמא שלי?”

"כן…” היא נוהמת ברכות. “היא רוצה אותך. שתהיה האדון שלה. הבעל שלה. היא רוצה לכרוע לרגליך, ישראל.”

“מה פתאום?” הוא שואל אבל לא יכול להתכחש לעובדה שאיברו מתעורר מתנומתו. “זה ממש גילוי עריות, לילו!”

“גילוי עריות זאת סתם המצאה של כמה נאדים זקנים מלפני אלפי שנים. אתה באמת חושב שלבוס אכפת? יש לו יקום לנהל. אתה מבין את המימדים של היקום? את הגודל? אתה באמת חושב שאכפת לו עם מי אתם מתרבים?”

“אבל…”

“יש רק חוק אחד, ישראל: אם זה נעים לשניכם, לכו על זה.”

ישראל רוצה לענות אבל עוד ילדים מגיעים לתחנת האוטובוס. גם אם הם לא יכולים לראות את האישה הגדולה עטויית הקטיפה, הוא צריך להיות מרוכז באהרון לוי. אהרון לוי מתקרב, נותן בו מבט מאיים.

“התבכיינת?” הוא שואל.

“לא אמרתי כלום.” עונה ישראל.

“מבחינתי אנחנו מיושרים.” אומר אהרון בלי להביט בו.

מכונית ירוקה מתקרבת אל תחנת ההסעה ואהרון לוי נעמד על שפת המדרכה בציפייה. כשהמכונית נעצרת, אהרון לוי פותח את דלת הנוסע וישראל מספיק לראות את הנהגת: שיערה האדום בכיסוי ראש מרושל, שפתיים רכות למראה, עיניים ירוקות, רמז לחזה שופע בשמלה אפורה.

“הי אמא.” רוטן אהרון ונכנס למכונית. מבלי משים מחייך ישראל לעצמו, חש באיברו נע בעצלתיים במכנסיים.

אולי אנחנו לא לגמרי מיושרים, אהרון לוי.

* * *

“ישראל, אני… רוצה לשאול אותך שאלה.” אומרת חנה. היא כורעת על ברכיה בחדרו, עירומה מלבד חצאיתה וכיסוי הראש, מביטה בערגה בזין הבוהק משמן התינוק והיא מעסה אותו בשתי ידיים: כשהיא מענגת את עצמה קשה לה לדבר.

“כן?”

“אתמול כש… כשעזרתי לך… היה ל… לפין שלך היה מעין… ריח או… ניחוח של… מיצים של ערווה.” היא פולטת את המילים האחרונות במבוכה, כאילו זה כבר רגיל לגמרי לאונן לילד שלך עד כדי גמירה 'כדי שהוא לא ישחית זרע'.

הוא נראה נבוך, צעיר לפתע. לרגע הוא שוב הילד הקטן שלה, לא הגבר הצעיר עליו היא חושבת יותר ויותר בימים האחרונים.

“אתה יכול להגיד לי.” היא אומרת, סוחטת את איברו המשומן בידיים רכות ואוהבות.

“רונית גדידה.” הוא פולט. “אני זי…”

"ישראל!”

“אני שכבתי איתה.”

"באמת?!” נדהמת חנה עד שלרגע היא מפסיקה לעסות אותו. “העשירים? עם האוטו הפתוח?”

“כן.” הוא מודה, אשם על פניו. “היא… קראה לי… הייתה צריכה עזרה עם השמן שיזוף ו… דבר הוביל לדבר.”

“נגיעה, ניאוף.” ממלמלת חנה אבל חלציה מתלהטים. המחשבה עליו חולש על האישה הגועלית הזו, משפד אותה באיברו הענק מסחררת את ראשה.

“אני מצטער.” הוא ממלמל. “וגם היום… עם המורה לאנגלית…”

“גם איתה?!” היא פוערת את עיניה הכחולות.

“היא רק מצצה לי…” הוא מתגונן. “פעמיים.” הוא מוסיף בשפל קול.

חנה נאחזת בזין הגדול של בנה כאילו זה הדבר היחיד היציב העולמה, מענגת אותו בידיה בכוונה מלאה כמתפללת לאל אדיר. הבן שלה. צריכה להגן עליו. כל הנשים האלה. כובש אותן. זה יסתבך. ואז היא מדמיינת את אותה מורה צעירה ויפה לאנגלית שפגשה ביום ההורים, שוכבת תחת שרוליק שלה ברגליים פתוחות והיא מלאה ב… זין היפה הזה שמולה. היא רוצה למצוץ אותו. היא רוצה שיהיה בתוכה. אסור, כל כך אסור.

חנה שולחת את ידה אל מפשעתה, אצבעה טובלת במיציה, מחשמלת את דגדגנה. היא מביטה בבנה בעיניים עורגות, ידה האחת על איברו והשנייה מענגת את עצמה בתנועות נואשות. היא רואה כיצד הוא שולח את ידו בתנועה מהוססת אל חזהּ העירום, תר אחר איסור בעיניה אבל היא מעבר לנקודה שבה היא יכולה לאסור עליו משהו. היא נאנחת ברכות כאשר אצבעותיו נוגעות בשדה הכבד, מגששות וחוקרות בסקרנות ורגישות.

יהודית צדקה. בשבוע האחרון גופה משתנה. שדיה גדלים וגם ישבנה. היא יודעת מה הסיבה, וזו סיבה איומה ואסורה אבל היא לא יכולה להפסיק. היא כבר מכורה. מכורה לרווחה והנהרה שמביא לה זרעו של שרוליק. מכורה לטעמו. מכורה לשרוליק. אצבעותיו מלטפות את שדיה בגמלוניות אבל הבתוליות הזו מרגשת אותה. אולי היא צריכה להדריך אותו, כמו שלימדה אותו ללכת או לצייר. היא אמא שלו, היא צריכה לעזור לו.

הדלת נפתחת מאחוריה. ישראל מזנק בבהלה ועיניה של חנה נפערות כשהיא מסבה את ראשה ורואה את זאב עומד בפתח. למרבה הפליאה הוא נראה אדיש, אפאטי כמעט.

“חזרתי, מה..?” הוא מתחיל להגיד אך נראה ששכח מה הייתה המילה הבאה.

בלב הולם חוטפת חנה את חולצתה וממהרת ללבוש אותה, נאבקת בשדיה החדשים. היא נעמדת במהירות ופונה לעבר בעלה, מוחה משותק מאימה אבל תחת שיצעק הוא סתם עומד שם ומפלבל בעיניו.

“אתה בסדר, זאב?”

הוא מהנהן באטיות, כאילו שומע את קולה ממרחקים. כאילו המציאות היא רסיסי חלום נשכח עם יקיצה.

“עייף.” הוא ממלמל. “טלוויזיה.”

“אני אקח אותך לראות טלוויזיה.” היא ממהרת לומר.

והיא מובילה את בעלה אל הטלוויזיה ומושיבה אותו מול המסך.

======================================================

לפרק הבא