פרק ג' – גרבי התקווה
“עבודה יפה עם אמא.” אומרת לילו. “אני מאוד מרוצה.”
היא שוב רוכבת עליו, תנועותיה הפעם יותר איטיות ונינוחות, כמתענגת על כל נעיצה, חוגגת על כל סנטימטר של איברו הגרוטסקי, מסוקס הורידים. שדיה הגדולים מיטלטלים בכל פעם שהיא ננעצת בו וישראל פשוט מאושר מזה שהוא יכול להסתכל לבחורה על הציצי בלי לחטוף זעקות שבר.
“היא רק עזרה לי כי כאב לי.” הוא משקר לשניהם. “פשוט אצלנו אסור להשחית זרע, את מבינה?”
“את החוקים 'שלכם' אני מכירה עשר דקות אחרי בריאת העולם.” היא אומרת בחיוך עקום. לילו אוחזת בשד גדול ומביאה אותו אל פיה למציצה, יונקת את הפטמה במפגן ראוותני ומתגרה ומרגש כל כך. “אבל כבר טינפת איזה גרב או שניים בזרע שלך, לא, צדיק?” היא שואלת, מנקדת את השאלה בעוד נעיצה חושנית של אגנה המהפנט.
“כן.” מודה ישראל, מבין שלא יוכל לשקר לה.
“שלא לדבר על זה שזה ממש הדליק אותך לגמור לאמא בפרצוף, לא?”
“לא.” הוא אומר במהירות אבל מול עיניו מרחף חיזיון של אמא כורעת תחתיו, פיה פעור ברעבתנות כמייחל לינוק את איברו והוא אוחז בשיערה ומרסס את פניה בזרעו. הוא מסמיק, תוהה אם לילו רואה את החיזיון הזה או שהמוח שלו מייצר את זה. בכל אופן, הוא לא רוצה להתנהג בצורה כל כך משפילה לאמא. גם אם לא ממש חזק כמו דוד עזריאל או אפילו אבא, הוא לא רוצה לשבור את הכלים.
“אמא רק עזרה לי וזהו.” הוא אומר בעקשנות, לא ברור אם לעצמו או ללילו.
לשמחתו לילו משנה נושא.
“מה עם רונית גדידה היום? ראית איך היא לבושה?”
“כן…” נאנח ישראל, שמח על שינוי הנושא ועוד יותר שמח לדבר על רונית גדידה. “לבושה כמו…”
“כמו מה, תגיד את זה…” מבקשת לילו, חופנת את שני שדיה, מניעה את אגנה בתנועות מעגליות. “בבקשה תגיד את זה….”
“…כמו זונה.” הוא אומר, מתענג על המילה האסורה, מילה שבדרך כלל איננו הוגה.
“כן…” היא נאנחת. “אתה רוצה אותה?”
“מה?”
“אתה רוצה אותה? לזיין אותה?”
“אה… כן,” הוא מודה בלב הולם. "למה לא…”
“איך אתה רוצה לזיין אותה?” נאנקת לילו, ללא ספק מתרגשת לא פחות ממנו. אגנה הופך לתובעני יותר הולם באיברו ברוך ורטיבות אבל זה חסון ויציב ויכול לסערה החושנית המתרגשת סביבו. “תתאר לי…”
"אה… על ארבע… מאחורה…”
והנה הוא שם… כמעט מוחשי… ורונית גדידה כורעת על ארבע על מיטת השיזוף שלה, עדיין לבושה בבגד הים הזעיר והמגוחך שלה רק שהתחתון מוסט הצידה והזין שלו, עבה וורידי וכבר מוכר, מחליק לתוכה וממנה והגוף השזוף שלה בוהק בשמש והכתפיים צמודות למזרון ורק הישבן מורם בכניעה והיא מקבלת אותו, קוראת בשמו בזמן שהוא דופק אותה מאחור.
“כן…” נאנחת לילו. “תקבל אותה. תקבל את כולן, יפה שלי. רק תן לי מה שאני רוצה…”
אבל ישראל בקושי שומע אותה, שבוי בחיזיון שבו רונית גדידה היא לא סנובית עשירה שממררת לו את החיים אלא… זונה שלו. כנועה ומשתוקקת אליו, שוכבת עם התחת למעלה והפה למטה וקוראת בשמו בזמן שהיא גומרת שוב ושוב ושוב… והוא מתפרץ בתוך לילו והיא נאנחת ושורטת בעדינות את חזהו והוא חש בגופה הגדול רועד, מבין בגאווה מתוך גלי העונג שזה הוא גרם לה לגמור ככה, ליפיפייה הזו. הוא והזין הענק שלו והוא מצטמרר שוב כשאחרוני שרוכי הזרע שלו נפלטים לתוכה.
“אתה מדהים, ילד יפה שלי.” היא לוחשת באוזנו, שוכבת עליו עכשיו ומכסה את כולו בנשיותה הרכה. “אבל אתה לא תספיק. אני אצטרך עוד.”
“עוד מה?”
"אני אגיד לך בבוא העת. עכשיו, שָן.”
“הייתי בטוח שאני כבר ישן.” הוא מממלמל.
* * *
מוזר כמה מהר מתרגלים לטוב. כאשר החוטים הדקים של החרדה חוזרים להתלפף סביב ריאותיה של חנה היא כמעט מופתעת. היא מנסה להתנחם בכך שהיא עושה את הדבר הנכון ושכל ה…עניינים עם שרוליק הם חטא מזעזע אבל המחשבות הללו מנחמות אותה כמו זכרון מים להלך במדבר או תמונה של מדורה לקופא בישימון ארקטי. במהלך השבת החוטים חוזרים ומתעבים לחבלים חונקים ואצבעותיה חוזרות לפה, שיניה תרות בנחישות אחרי שרידי ציפורניים וכשהיא מכלה את השרידים האחרונים היא לועסת את כריות אצבעותיה, מביטה בריחוק בשכניה וידידיה בדרך לבית הכנסת ובחזרה מבית הכנסת ובזאב ובשרוליק וכולם כאילו מאחורי איזה מסך, משאירים אותה לבד עם האצבעות הקרות על נשמתה.
יום השבת עובר לאט כמו תמיד. כאשר עיסוקי הבית נגזלים ממנה, חנה נשארת לבד עם חרדותיה וחוסר השקט שלה, מחכה לאט לאט שהזמן יעבור ותוכל לעשות משהו שירחיק ממנה את התחושה הבלתי נגמרת שהיא לא בסדר, שהיא דפקה משהו, שהיא חוטאת. מחשבותיה נודדות מדי פעם לעבר מפשעתו של שרוליק ואם זאב לא לידה גם מבטה נודד שמה. כן, היא רואה עכשיו את המסה במכנסיו ומשהו בה עורג לשם. עורג למגע האסור של זרעו על פניה. לריח. לרווחה שהם מסבים לה. למדורה הקטנה בלב מדבר הקרח שלמשך כמה דקות חיממה את עצמותיה הקפואות. אבל היא החליטה לנטוש את המדורה ולהמשיך הלאה, לתוך הכפור, וללכת אחרי עמוד האש אשר לא מפיץ שום חום בשבילה.
כשהשבת יוצאת סוף סוף היא מסתערת על הכביסה המועטה שהצטברה ואוספת אותה לערמה.
“מה זה, עם זה את ממלאת מכונה?” משתומם זאב.
“לא, אני אכבס ביד.”
“לא חבל על הזמן שלך? חכי שזה יצטבר ותעשי מכונה, מה הלחץ?”
חנה לא עונה והולכת להביא את הגיגית, ממלאת אותה במים חמים. כשהיא משפשפת ומקרצפת את הכביסה היא מצליחה להתנתק לכמה רגעים, לכמה רגעים לא להרגיש את הקור על לבה, לא לחשוב על איברו הגדול והיפה והאסור של שרוליק ועל זרעו, ריחני וחמים וחיוני כל כך.
* * *
שקט בבית אחרי ההמולה של בוקר יום ראשון. קמה מוקדם להכין לזאב ושרוליק ארוחת בוקר ולארוז להם צהריים, אבל כשהם נוסעים לבסוף היא שומעת את השקט הולם באוזניה. עוד מעט תלך להתנדב עם הקשישים במועדון אבל בינתיים היא לבד בבית, צעדיה מהדהדים מהקירות.
רגליה מובילות אותה לחדרו של שרוליק וכשהיא נכנסת פנימה היא מריחה את זה. חשה בזה. מציף אותה, מרים אותה, מתיר את קישוריה. מה זה? איפה זה? כמו כלבה היא מרחרחת, מניחה לאפה להוביל אותה. כורעת. לא יודעת מה זה, אבל חייבת לדעת איפה זה. עכשיו.
הנה זה שם… מתחת למיטה… שולחת יד ומוציאה משם גרב.
בימים אחרים הייתה נגעלת מהגרב הספוג בזרעו של ישראל אבל עכשיו גופה עלץ. מבלי לחשוב היא מקרבת אותו לאפה ושואפת מלוא ריאותיה, נאנחת בקול. זה זה.
חנה נחלצת מתחת למיטה ונשכבת על המזרון, ריחו של בנה אופף אותה עכשיו מכל עבר. שרוליק מילא את הגרב בזרעו והיא מורחת אותו על פניה ונאנחת באושר ואז לאחר היסוס של חצי שנייה מכניסה אותו אל פיה ויונקת.
כן! נשאר עוד טעם!
ידה של חנה עפה מעצמה אל בין ירכיה והיא אוספת את חצאיתה, מפשילה את תחתוניה ומוצאת את ערוותה העירומה. צמרמורת חולפת בגווה כאשר היא מוצצת את הגרב ומחליקה אצבע לתוך רטיבותה, מתנשפת ברכות. היא מחייכת. צוחקת. מאוננת ונאנחת וגומרת כזיקוקין די נור מעל שמי הבוקר של המושב ואז צוללת בחזרה למיטתו הרכה והנעימה של שרוליק ועושה את זה שוב, בינה לבינה משתוממת על כמות הזרע שבנה השאיר (עבורה!) בגרב.
את שאר הבוקר היא מבלה במיטה של שרוליק, חיוך אווילי על פניה. טוב לה. שוכבת על הצד, ראשה על הכר וידה מקופלת תחתיה, מביטה בכתמי השמש מבחוץ מזדחלים אט אט על הקיר. הטלפון שלה מצלצל מאי שם, מן הסתם מהמועדון שואלים אם תבוא להתנדב היום ואם הכל בסדר. היא אמורה להרגיש נורא מכך ש"הבריזה" לראשונה בחייה אבל במקום האשמה והחרדה היא מוצאת רק כתמי שמש עצלים וסלחנים. הכל נעים וטוב.
* * *
“ויזתא.” אומר אהרון לוי בחיוך עקום. ישראל סתם הלך בהפסקה לקנות קרטיב בקיוסק ואהרון לוי עומד שם עם החברים שלו. הוא עם בנצי ושניהם מתעלמים מאהרון לוי. בנצי לא קטן וחלש כמו ישראל אבל זה לא אומר שבא לו לחטוף מכות בשבילו, למרות שהם חברים טובים וזה.
בדרך כלל ישראל מתעלם מהשטויות של אהרון לוי אבל היום… משהו שונה בו קצת.
“קוראים לי ישראל.”
“כן, אתה ממש נעלב כשקוראים לך 'ויזתא', נכון?”
“לא נעלב, פשוט לא קוראים לי ככה.”
“אני דווקא זוכר אותך בוכה כשהמצאתי לך את השם.”
“זה היה ביסודי.”
“רץ לאמא שלו לבכות ושניהם בכו ביחד.”
עכשיו ישראל מתחיל לכעוס.
“אל תערב את אמא שלי.” הוא אומר בקול מאיים שמפתיע גם את עצמו.
“האמא הפסיכית שלו שכל היום אוכלת ציפורניים ובוכה…”
הקרטיב עף מידו של ישראל עוד לפני שהוא מודע לכך, פוגע באהרון לוי ישר באף ומתפרק מעוצמת המכה, מלכלך את פניו בקרח אדום.
“בן של זו…”
אבל אהרון לוי לא מספיק להשלים את המשפט כי ישראל עט עליו כמו כלב פיטבול, ידו האחת מושטת לפנים והוא אוחז בגרונו הילד השני בעוצמה שמפתיעה את כולם והודף אותו לעבר גדר בית הספר הירוקה.
“איך קראת לאמא שלי?!” הוא רושף, מרים את אהרון לוי באוויר עד שזה נאלץ לעמוד על קצות אצבעותיו.
“תעזוב!” מחרחר אהרון לוי. “יא דפוק, 'תחונק אותי!”
“ישראל, תעזוב אותו!” קורא בנצי שנמצא לפתע לצדו.
“שיגיד סליחה!” קורא ישראל. “תתנצל, יא מניאק!”
“תעזוב אותי, יא פסיכי!”
“תתנצל!” צועק ישראל.
"ישראל סבלסקי, תוריד אותו מיד.” נשמע קולה של יעל המנהלת.
ל–ע–ז–א–ז–ל.
* * *
“אני מודה שאני מופתעת למצוא אותך מעורב בקטטה.” אומרת יעל המנהלת.
שניהם נמצאים במשרדה הקטן, משרד שישראל לא ביקר בו מעולם ולא חלם שיבקר. מה לעזאזל קרה שם ליד הקיוסק? איך הוא העיף את אהרון לוי ככה? ישראל כובש את מבטו ברצפה ומנסה לעכל את אירועי הדקות האחרונות.
“תביט כי כשאני מדברת אלייך.” היא מצווה והוא מרים את ראשו. לעזאזל, השדיים הענקיים שלה נתונים בחולצת כפתורים הדוקה ולמרות שהחולצה אינה שקופה אי אפשר שלא להבחין בקווי המתאר של שדיה מתחת.
“אני כאן למעלה, סבלסקי.”
“זה סבלשטיין.” הוא מסמיק, מישיר אליה את מבטו.
“אתה רוצה להסביר לי מה פשר האלימות שהפגנת כלפי אהרון לוי?”
“הוא קרא לאמא שלי… בשם גנאי.” הוא אומר, מוצא את עצמו נאבק להשאיר את מבטו על עיניה ולא על הגבעות הצחות של שדיה המבצבצות מתחת לסנטרה.
“לא הבנתי, הוא תקף אותך?” היא מקשה.
“לא, פשוט…” הטלפון שלה מזמזם והיא נפנית אליו וישראל מנצל את הרגע הזה כדי להעיף מבט בחזהּ הענק. לעזאזל, הוא גדול. האם הוא רואה רמז של פטמות? המחשבה על פטמותיה בפיו מחליקה למוחו כמו גנב בלילה והוא חש באיברו מתקשה בעודה שקועה בהודעה שקיבלה. לרגע הוא חושב שהוא מדמיין כאשר נראה כאילו פטמותיה של יעל המנהלת מזדקרות אבל ברגע הבא הוא בטוח בכך: כמו שתי גולות הן מזדקפות בגאווה מתחת לשכבות הבד הכולאות אותן. לעזאזל, זה כל כך סקסי.
נראה שיעל המנהלת מוטרדת ממשהו. עיניה נפערות מעט והיא נעה בחוסר ריכוז על כסאה, עדיין בטלפון. ידה מסירה שערה סוררת מפניה, ואז מחליקה כמו טיפת טל במורד סנטרה, מרחפת על חזהּ תוך שהיא נוגעת בגב אצבעה בשד גדול להרף עין משכר ואז זורמת מטה, שם, כפי הנראה היא מלטפת את ירכה. ישראל תמיד כל כך פחד ממנה אבל עכשיו הנשיות שלה הולמת בו, מפעימה את לבו ומזרימה דם לעבר חלציו.
יעל המנהלת מביטה בו במבט מוזר. היא מניחה את הטלפון על השולחן אבל ידה השנייה נשארת אי שם מתחתיו, נעה באטיות.
“אני…” היא ממלמלת, לשונה מלקקת בחושניות את שפתה העליונה. נראה שהיא מתאמצת לשלוט בעצמה, נושמת נשימות עמוקות. “נורא חם פה.”
“אולי תפתחי את הכפתור של החולצה.” פולט ישראל, קשה ונרגש ומבועת.
“כן.” היא ממלמלת, שולחת אצבעות עדינות להתיר את הכפתור. כמעט שליש משדיה הגדולים גלוי עכשיו והזקפה של ישראל מכאיבה במכנסיו.
“יותר טוב?”
“לא.” היא מתנשמת. “צא מפה. אתה משוחרר. לך הביתה. אל תעשה שטויות, סבלסקי.”
“סבלשטיין.” מזכיר לה ישראל ונעמד. עיניה נפערות כשהיא רואה את זקפתו והוא מחייך לעצמו אבל יוצא במהירות מחדרה. תלמיד שאמרו לו "לך הביתה" לא משתהה ולא מבקש הבהרות. הוא עובר דרך הכיתה, מסביר למורה שהמנהלת יעל שלחה אותו הביתה ולוקח את התיק. כמה דקות אחר כך הוא באוטובוס. זאת לא ההסעה, המאסף עובר דרך כל המושבים בסביבה אבל הכי חשוב זה לעוף מבית הספר לפני שהיא תשנה את דעתה.
רק כשהאוטובוס יוצא מהתחנה הוא נרגע. מה לעזאזל קרה היום? קודם כל הוא מעיף את אהרון לוי כאילו הוא היה כדור טניס ואז… מה קרה למנהלת? בהתחלה היא הייתה כלבה מגעילה כרגיל ואז… אז היא התעסקה עם הטלפון שלה והוא העיז להסתכל לה על הציצי ו…התחיל לעמוד לו. ואז היא התחילה… להשתגע. הוא נזכר אמא, כורעת מתחתיו ומאוננת בסתר. חרמנית. היא הייתה חרמנית כי… כי הוא היה חרמן?
“למה לא זיינת אותה?” שואלת לילו מהמושב מאחוריו וישראל קופץ בבהלה.
“מה את עושה פה?”
“נוסעת הביתה.” היא מיתממת. “אבל למה לא זיינת אותה, את המנהלת.”
“אי אפשר. היא נשואה.”
“'אי אפשר'?! אתה ראית אותה? עוד רגע היא הייתה קופצת עלייך.”
“אני לא יכול, היא נשואה.” הוא אומר אבל רואה אותה בעיני רוחו שוכבת על רצפת חדרה, מלאה בזין שלו עד האשכים, פניו קבורים בין השדיים שכל התלמידים מביאים עליהם ביד.
לילו צוחקת.
“יש מצווה אחת.” היא מרצינה. “'אם זה נעים לכם, תעשו את זה'. זאת כל התורה על רגל אחת.”
“אני לא בטוח שזאת הגרסה שאני מכיר.”
“זאת הגרסה היחידה שחשובה. אבל תשכח מזה כרגע, יש לנו בעיה אחרת.”
“איזו בעיה?”
“אמא שלך מרמה.”
“מה זאת אומרת?”
“היא מצאה את הגרב שלך הבוקר, זה שמילאת ב… כל טוב.”
“אוי ואבוי.” מתפדח ישראל.
“שום אוי ואבוי, אני ממש לא מוכנה שהיא תקבל את מי המעיין שלה ככה. היא צריכה לקבל אותה ישר מהמקור.”
“שהיא… תעשה לי..?”
“בהתחלה, כן.”
“ואחר כך?”
“אחר כך מה שתרצו.” היא מיתממת. “אבל בינתיים, אני לא רוצה שתשאיר לה… תחליפים.”
“בסדר.”
“ליתר בטחון, נעשה כך: מעכשיו ועד שארשה, אתה לא יכול לגמור לבד.”
“מה?!”
היא מחייכת בסיפוק.
“רק איתי או עם… אחרות.”
“לילו, זה לא הגיוני! אני לא יכול לא להביא ביד…”
“רגע, זאת לא 'השחתת זרע'?” היא מיתממת שוב.
“כן, אבל אני לא יכול עכשיו… עם ה… זין הזה." הוא מנמיך את קולו למרות שהם לבד באוטובוס. "להתאפק.”
“אני יכולה להחזיר אותך למצב הקודם, רוצה?”
“לא!” הוא ממהר לומר.
“אז מוסכם. המתנות שלי, החוקים שלי. או, הנה התחנה שלי. כאן אני יורדת.”
ישראל מביט בשדה הצהוב והריק אשר לידו ניצב עמוד אוטובוס עצוב וזהו.
“מה? פה את גרה?” הוא שואל אבל היא לא עונה. כשהוא מביט לאחור, היא נעלמה.
* * *
“שלום חמוד, מה שלומך?” מקדמת אמא את פניו בחיוך כשהוא נכנס הביתה. אינסטינקטיבית הוא מחייך אליה בחזרה, זה כל כך נדיר לראות אותה… נינוחה. מחייכת.
“בסדר גמור.” הוא אומר, משמיט את התקרית בבית הספר. להפתעתו היא ניגשת אליו ומחבקת אותו ואינסטינקטיבית הוא מחבק אותה בחזרה, מניח לניחוח הנשי של השמפו שלה למלא את נחיריו.
“רוצה לאכול?” היא שואלת מעליו, מלטפת את ראש בחיבה אבל הוא נד בראשו. מה שהוא באמת רוצה זה לאונן.
“לא תודה, לא רעב עדיין.” הוא אומר לחיקה. הוא נבהל פתאום מהמחשבה שיהיה חרמן לידה והעניינים יצאו משליטה כמו שכמעט קרה עם יעל המנהלת. ריחה שוב ממלא את תודעתו, הווייתה הרכה, הנשית…
“שרוליק, הכל בסדר?”
“כן.” הוא מגמגם במבוכה, חש בעצמו מזדקר. “אני צריך ללכת רגע… לחדר… לעשות שיעורים.”
בצעדים מהירים הוא פוסע לחדרו וסוגר את הדלת. הוא נשכב על המיטה ומפשיל את מכנסיו בלי לחשוב. הזין קשה והוא מלטף אותו בערגה, ריגושים מציפים את תודעתו. טל גדידה היפה, יעל המנהלת, רונית גדידה…
“שרוליק?” נשמעת דפיקה על הדלת. אמא נשמעת מוזר. “אפשר להיכנס?”
“אהה… לא עכשיו…” הוא ממהר להתלבש. למרות שמה בדיוק יקרה אחר כך?
“אני נכנסת.” היא אומרת בכל זאת ופותחת את הדלת. לבו של ישראל מזנק כשהוא רואה את המגבת ובקבוק שמן התינוקות ואמא מחייכת אליו ברוך.
“ששש… תן לאמא לעזור לך, חמוד.”
ללא מלים ישראל מתיישב על מיטתו כשרגליו על הרצפה, צופה באמא מסירה בשלווה מוזרה את חולצתה ונשארת בחזייה וכיסוי ראש בלבד. היא מושחת את איברו בשמן ואז מתחילה לעסות אותו ביד רכה, נהרה על פניה. אבל ישראל רוצה לאמת את החשד שלו והוא מזדקף ומביט במפשעתה. לבו מחסיר פעימה כאשר הוא מבחין בידה השנייה חומקת אל אפלולית ירכיה כגנבת בלילה, נעה שם בתנועות קצובות.
שעת צהריים במושב והשקט ממלא את החלל שבין הזיתים, בין הגדרות החיות ומעל המדשאות. גם ישראל ואמא שותקים אבל שניהם נאנחים ברכות וקולות חלקלקים ממלאים את החדר, רמים יותר, של ידה השמנונית על איברו ורפים יותר של אצבעותיה בין ירכיה. הוא מביט עכשיו בעיניה במבט נועז, רעב, חש ברעד חולף בגופה. משהו קדמוני נעור בו. משהו שרוצה לחלוש. לשלוט.
“אה..!” נאנקת לפתע אמא בקול, פיה נפער ועיניה מזדגגות לרגע.
“מה קרה?”
“נתפס לי… שריר…” משקרת חנה, האורגזמה מטלטלת את גופה. היא חשה בטיפת רוק ניגרת מפיה הפעור כשהשיא המדהים הזה מרעיד אותה בעודה נאבקת לשמור מראית העין של המשימה המקורית שלה, לטפל בכאב האשכים של בנה. היא נאלצת לדחוק באורגזמה להיגמר במהירות ככל האפשר, מחייכת ברפיון אל בנה כאשר היא משתלטת שוב על גופה.
“יותר טוב.” היא ממלמלת ומרחיקה את ידה רטובת מיצי הערווה ממפשעתה אבל לא מצליחה להפסיק ליותר יותר מכמה רגעים. במהרה אצבעותיה חוזרות אל החריץ הרעב שלה, ממשיכות לענג את הענבל הקטן והרטוב מתחת לחצאית.
המבט שלו. כחול וקשה כמו… הזין שלו. איפה הילד שלה? המבט המצמית הזה, של… זכר. הוא זכר והיא נקבה ואצבעותיה לוחשות למפשעתה שהיא רוצה להיות הנקבה שלו וזה כל כך אסור שלרגע קצר אחד היא כמעט נבהלת אבל הריקוד המטורף של אצבעותיה לא מפסיק ובמהרה עיניה מזדגגות בכניעה לעברו והיא מרגישה את זה שוב, חזק ומסמא וחם והיא נאנקת שוב בקול.
“השריר…” היא זוכרת לשקר אבל מבעד לערפל האורגזמה שלה היא מבחינה שגם הוא על סף האורגזמה שלו והמחשבה על זרעו משכרת אותה. בעודה מרחפת על ענני האקסטזה שלה היא מכוונת את איברו לעבר פניה רואה את שרוכי זרעו כמו בהילוך איטי נפלטים לכיוון פיה. אינסטינקטיבית חנה מוצאת את עצמה פוערת את שפתיה לקראתו, נאנחת בריגוש כאשר שני נתזים פוגעים יש בפיה. היא נאנחת בקול, ממשיכה לאונן לו בעודו מרסס את פניה בכמויות של זרע חמים, גופה רועד בריגוש וקריאות גרוניות נפלטות מפיה.
ואז שקט. שניהם נשארים למשך כמה רגעים כל אחד במקומו, היא על ברכיה מכוסה בזרעו, שיכורה מטעמו והוא על גבו, לבו הולם בעוז.
ישראל קם ומושיט לה את ידו לעמוד וחנה מהנהנת בהכרת תודה ומניחה לו למשוך אותה לעמידה. רגע הם עומדים כך, כמעט עירומים, כמעט חבוקים, ריח הזרע אופף אותם. והיא מביטה בעיניו ושוב רואה בהן את המשהו האחר, המשהו שלא היה שם קודם. משהו חזק. אדון. וזה מפחיד אותה יותר מכל מה שעשו עד עכשיו.
“אני צריכה ללכת להתנקות.” היא אומרת והוא מהנהן. ואז, לפני שהיא מבינה מה היא עושה היא מתכופפת אליו לנשק את מצחו ונמלטת מהחדר בצעדים מהירים. את חצי השעה הבאה היא תבלה בכריעה בחדר האמבטיה של ההורים, מצחה על השטיח ואצבעותיה מביאות אותה לסדרת שיאים רצופים וקולניים, מגבת תחובה בפיה.
* * *
ישראל הולך לעבר מגרש הכדורגל, חיוך על פניו. חיוך קטן, לא של נצחון עצום. חיוך של "יש סיכוי שיהיה בסדר". הזין שלו שוב זקור אבל הוא שיפר את רתמת הגומי תחתונים אז זה פחות בולט. נעים לו להרגיש את המשקל. נעים לו לחשוב על השדיים הגדולים של יעל המנהלת ועל אמא מכוסה בזרע שלו ונעים ללכת חרמן על מדרכת המושב בדרך למגרש הכדורגל שליד מטעי האפרסמון באחר הצהריים של יום סוף הקיץ.
הוא מתקרב למעבר החצייה שליד הדואר כאשר מכונית מתקרבת מאחור, מאטה לכדי זחילה ליד תלולית ההגבהה המוגזמת שהועד יצק שם בכביש. ישראל מביט בנהגת ומזהה את רונית גדידה במרצדס האדומה והפתוחה, לבושה בחליפה כהה עם חצאית שחושפת את רוב רובם של ירכיים שזופים ורכים ושוקיים חטובים. רונית מביטה בו בתדהמה ונאחזת בהגה וישראל רואה שהיא מחככת את ירכיה העסיסיות זו בזו. עכשיו היא פשוט נעצרת, שני הגלגלים הקדמיים עדיין על תלולית ההגבהה ואצבעותיה לופתות את ההגה עד שהן מלבינות. אבל העיניים של ישראל לא מבחינות בפרקי אצבעותיה אלא באפלולית המפתה שבין ירכיה. הוא בטוח שעורה רך והוא כמעט יכול לחוש אותו כמו שהוא חש בזין המתקשה הנאבק ברתמתו.
“מה את מסתכל, זבלשטיין?” היא רושפת במאמץ מסוים וישראל נזכר במקומו בהיררכיה, אינסטינקטיבית משפיל את ראשו, מושך בכתפיו וממשיך ללכת לעבר מגרש הכדורגל. רגע אחר כך המכונית ממשיכה, אטית יותר משראה אותה נוהגת אי פעם.
* * *
ברגע שהיא מתעוררת, לבה של חנה הולם בהתרגשות. התעוררה לפני זאב וישראל. אחרי "מודה אני" זריז במיטה היא הולכת למטבח להכין להם להכין להם ארוחות בוקר ולארוז להם את מנות הצהריים שלהם והדופק לא יורד. את זאב היא שומעת מתעורר ואחר כך מגיע קולו לאוזניה, ממלמל שחרית כמו בכל בוקר. לחדרו של ישראל היא לא מתקרבת, רק חושבת על הגרב שהוא מכין לה, רוויה וגדושה ולרגע, רק מהמחשבה, חיוך עולה על פניה. היא נושכת את שפתה התחתונה כדי לא לצחקק וחוזרת להתמקד במלאכתה. ההסעה של שרוליק יוצאת בשש וארבעים דקות ויש לו חמש דקות הליכה, כלומר יש לה עוד שלושים ושבע דקות לחכות לגרב הגדוש.
פרוסות לחם. אבוקדו. בצל לזאב, רק לימון ומלח לישראל. תפוח לזאב, אפרסק לישראל. עוד שלושים ושלוש דקות. מוציאה קופסה שנייה לארוחות הצהריים שלהם, מג'דרה לשניהם. בהברקה של רגע מוסיפה לכל קופסה עוגיית טחינה, עטופה בניילון כדי שלא יירטבו. עוד עשרים ושמונה דקות.
“בוקר טוב.” אומר זאב, מבטו נעוץ בטלפון.
מחשבה מוזרה צצה בה והיא שותקת, תוהה אם ישים לב. אבל זאב ממשיך אל הכיריים, מרתיח לעצמו מים בפינג'ן כי קפה שחור אמתי זה מים רתוחים ולא החרטא של בר המים שמוציא מים כמעט רותחים אבל לא רותחים באמת.
בעוד עשרים וחמש דקות שרוליק אמור לצאת מהבית ודחף מתעורר בה לדרבן אותו כי עוד לא יצא מחדרו אבל היא גם חוששת להפריע לו, שלא תקטע אותו ב… רגע הפרטי שלו. מה נותר לה? להכניס את אצבעה לפה ולקוות שצצו לה ציפורניים לכסוס בלילה אבל כמובן שהציפורן קצרה מכדי שתכסוס אותה, לכן היא רק פוכרת באצבעותיה ומגרדת את עורפה, מנסה לגרור את הזמן העיקש קדימה.
“מה עם שרוליק?” היא שואלת כאילו כללית, מקווה שזאב ישמע. אבל זאב בטלפון שלו, מקמט את גבותיו בעודו לוגם את הקפה הרותח שלו.
“זאביק?”
"מה?”
“מה עם שרוליק?”
“מה איתו?”
“שמעת… ראית אם יצא?”
“את מכירה את הילד, חנה. יצא ברגע האחרון בריצה, יחטוף את האוכל ויברח. לא כל בוקר ככה?”
“אולי… תדבר איתו, שלא יאחר.”
“אין לי זמן, אני יוצא. כל טוב.”
ועכשיו היא במטבח, נושכת את פרקי אצבעותיה ומנסה להאיץ את הזמן, עוצרת בעצמה שלא לרוץ לחדרו של שרוליק, לזחול את מתחת למיטה ולמצוא שם את הגרב שלו. אבל בינתיים הדבר היחיד שזוחל הם קורי החרדה על נשמתה, קרים וסמיכים כמו דייסה צוננת בתוך ריאותיה.
“בוקר טוב!” מחייך אליה שרוליק והיא מתאמצת לחייך אליו בחזרה. אינסטינקטיבית היא מביטה במפשעתו ומחסירה פעימה לנוכח המאסה שהיא רואה שם, תוהה אם אי פעם תתרגל אליה.
“מתי ההסעה שלך?” היא שואלת, כאילו לא ידעה את התשובה מהרגע שהתעוררה בבוקר.
“שש וארבעים.” עונה שרוליק, מכניס את האוכל לתיקו בעצלתיים.
“נו, תזדרז.” היא דוחקת בו.
“רק שש וחצי, מה הלחץ?” הוא רוטן.
“שלא תאחר.”
“אני לא אאחר, זה בדיוק ארבע דקות הליכה. חמש זה דקה ספייר וגם זה אם הוא לא נתקע ב'אגלים', כי גם זה קורה פעם בשבוע.”
“הוא לא יאחר.” היא רושפת, מודעת במעומעם לכמה מטופשת היא נשמעת.
“מאיפה את יודעת?” הוא שואל, משועשע ושוב היא מודעת עד כאב לכמה גדל.
“אני יודעת.” היא מתעקשת.
ואז הוא מפתיע אותה. חוצה את המרחק בינהם ומחבק אותה. הוא קטן ממנה ותמיד יהיה קטן אבל גופו חזק ולמרות שהיא זו שמשעינה את ראשה על שלו ועוטפת אותו זרועותיה, היא מרגישה כאילו הוא נסמכת עליו. לרגע היא חשה ברווחה הנעימה שלמדה להכיר בימים האחרונים. לרגע אפשר לנשום.
"עכשיו אני באמת חייב לזוז.” הוא אומר והיא נאלצת לתת לו ללכת. כששניהם לבד הוא לא מנשק את המזוזה, רק יוצא מהדלת ומשאיר אותה לבד.
עומדת כמה רגעים מבולבלת, מתחממת לרגע בחמימות חיבוקו אבל זה דועך והיא ממהרת לחדרו של שרוליק, סומכת על אפה שיוביל אותה.
כלום.
לא. לא. לא. לא.
היא לא מריחה כלום, לא מרגישה כלום.
זאבי האימה שהתרחקו בגלל מדורת התקווה שלה סוגרים עליה במהירות והיא זוחלת מתחת למיטה אבל לא מוצאת שם דבר, גם הרצפה מתחת למיטה מצוחצחת ומבהיקה כמו שאר הבית.
“איפה זה? איפה זה? איפה זה?” היא שואלת את עצמה בקול, אבל 'זה' לא נמצא. 'זה' לא קיים. ואחרי רבע שעה של חיפושים קדחתניים היא נכנעת למשא החרדה, נושכת את כריות אצבעה בעודה מארגנת את הבית. לבסוף היא מכסה את שיערותיה, סוגרת את הבית ויוצאת בהליכה מהירה. אולי במועדון תוכל לברוח מעט מהקורים הקפואים.
=============================
מ ט ו ר ף!!!!
כתוב יפה, מובנה ומסודר, בונה את המתח לאט לאט…
מה עם המנהלת????? 🙂
מהסיפורים האלו שבודקים כל יום ראשון עם דור כתב עוד אחד.
התגעגתי לזה
בול
מודה שחשבתי שתהיה התקדמות משמעותית עם אחת הדמויות וקצת התאכזבתי שבחרת להמשיך להכין את השטח, אבל הכיוון מבטיח.
אהבתי שכל פרק מתחיל בחלום בהקיץ עם לילו, מין אתנחתא אבל גם קצת אקס מכינה.
ואהבתי להכיר עוד קצת את העולם המופלא הזה, שלא בנשים שמגיבות בצורה קיצונית לגיבור הביישן שלנו. מצפה לראות!
פשוט מדהים! הסיפור הכי טוב שלך by far!
איזה כיף לקרא את התגובות ולראות שכולם חושבים כמוני, לא יכולה לחכות להמשך
אחלה פתיחה עם פוטנציאל לכמה וכמה המשכים, כולם מתוקים מדבש
התגעגעתי אחרי הנפילה (היחסית) עם עזי והבנות שזה סיפור שפחות התחברתי אליו והפך מתי שהוא – למרות ההתחלה המבטיחה – לסוג של רשימת זיונים מהקטלוג
סיפור מעניין אבל לא ברור איפה מתחיל ואיפה נגמר הוייב הדוסי.
פשוט פגז
רק צריך לסדר את הקישורים של האתר, אי אפשר לחזור לפרק ב' והם לא מופיעים ברשימת הסיפורים החדשים
סיפור מדהיםם
בבקשה תוציא כבר את החלק הבא, אני כל יום נכנסת לבדוקק????❤️
סיפור מעולה. מחכה בקוצר רוח להמשך.
מההקרה לחלק ארבע? איפה נעלם? עבר מעל שבוע….מצפים בכליון עיניים
נו, מה אתה. ילד?
דור מפרסם אחת לשבועיים, ולפעמים גם פחות.
סבלנות זה שם המשחק.
כך כל סיפור/פרק מקבל את היחס שמגיע לו
זה נכון!
אבל אחד הדברים הכי מעודדים לכתוב זה הקוראים המעריצים שמחכים בכליון עיניים
רק מזכיר שבזמן מגיפה עולמית הסיפורים היו מתפרסמים בקצב מהיר. יש צורך במתנדב אמיץ ובעטלף שמוכנים לספוג למען השאר.
כיף
יום ראשון הגיע והוא בא בדיוק בזמן, כמה שחיכינו לו בעצם, למשהו מרגיע, ואם הוא פה אז זה סימן שפרק יתפרסם בקרוב