פרק ב' – אמא עוזרת לישראל
זה נורא טבעי לישראל לחוש אותה לידו במיטה ומשום מה הוא לא מקבל התקף לב כשהוא חש בשדיה הגדולים מולו. שניהם שוכבים זה מול זה והיא מלטפת את פניו, גדולה וחמימה ורכה כל כך.
“הצלת אותי בסוף.” היא אומרת לו.
“זה חלום?”
“אתה יודע איך אפשר לדעת אם אתה בחלום או לא? פשוט תשאל את עצמך אם אתה חולם. בחלום אמתי אתה לעולם לא מפקפק.”
“אז זה אמתי?”
“סוג של.” היא אומרת ומנשקת את מצחו, הודפת אגב כך את שדיה לעברו.
“נגעת פעם בשדיים?” היא שואלת.
“לא.”
“תיגע בהם, אף פעם לא תיגע ביותר יפים, האמן לי.”
ישראל שולח יד מהססת ונוגע בשד, האנחה שבוקעת מגרונה מהדהדת את הריגוש שפושה בו. שד אמתי, גדול וכבד ומוצק עם עטרה גדולה ופטמה במרכזו.
“אהּהּ…” היא נאנחת. “כל כך הרבה שנים… כל כך הרבה הרבה שנים… התגעגעתי לזה… ו… התגעגעתי גם ל…” והיא שולחת את ידה אל זקפתו. “לא, לא. אחרי כל הרבה מאות שנים, אני אצטרך משהו יותר כבד. ברשותך…” היא אומרת וישראל חש בהתלהטות בחלציו. משהו זז שם, בתוך הזין שלו. זה כואב והוא צווח אבל היא סוכרת את פיו במהירות. חזקה כל כך.
“עוד רגע, חמוד. עוד רגע יהיה לך את מה שאני צריכה.” היא אומרת, מצמידה את ידה אל פיו הזועק.
הוא ממשיך לצעוק ולהיאנק לתוך ידה, מתאמץ לשלוט בקולו בעוד הזין מתחמם ומתפתל ומשנה צורה והיא מלטפת את ראשו, לוחשת דברי הרגעה באוזנו עד שהכאב שוכך בהדרגה ונעלם, משאיר רק הדים של פחד וכאב. כמו ברית מילה בלי הרדמה.
ישראל שולח יד לעבר שיפולי בטנו ועיניו נפערות: ראש הזין פוגש את אצבעותיו הרבה יותר גבוה ממה שהוא רגיל והוא שוקל אולי… פי עשר ממה ששקל קודם. הוא מנסה לאחוז בו, מוצא שידו בקושי נסגרת עליו.
“ל-ע-ז-א-ז-ל.” הוא מסנן.
“תודה.” היא מחייכת ומסלקת את ידו בעדינות אך בנחישות, עד שהיא אוחזת בו לבדה. “יהיה לך כמה זמן שתרצה לשחק בו לבד ועם איזה בת זוג שתרצה אבל קודם כל תורי.”
בעדינות היא הופכת אותו על גבו ואז כורעת מעליו ובאפלולית ישראל מבחין לרגע בצללית של הזין שלו: עבה וארוך באופן בלתי נתפס. הוא חש ברטיבות חלקלקה עוטפת את ראש הזין שלו ושומע אותה נאנחת בקול.
“אולי הגזמתי קצת…” היא נאנקת כאשר היא מתחילה להדוף את גופה השופע למטה. “אבל זה בדיוק מה שהייתי צריכה אחרי כמעט שלושת אלפים שנה…”
ישראל נאנח, קולו מוזר בעיניו. הלהט הרך שעוטף אותו הוא לא יאמן, כמו אש נוזלית שמחליקה לתוך הזין שלו ומחממת את כל גופו. ירכיה העבות מתהדקות בכל פעם שהיא נעה מטה והשדיים הגדולים מתנודדים מול פניו. מבלי לחשוב, הוא מתרומם מעט, אוחז בשד גדול ומוביל את הפטמה לתוך פיו והיא גונחת בקול, גומלת לו במפל של רטיבות ועיסוי בגלים של איברו לכל אורכו, מלמטה למעלה.
“תמצוץ אותו, יפה שלי.” היא נאנחת, משפדת את עצמה על הזין בתנועות קצובות ורעבות. “תינק ממנו, כמו שהתינוקות שלך יִנקו מהאמהות שלהן… כך ממני, תן לי להזין אותך…”
ישראל לא ממש מקשיב לקשקושים שלה, הוא מרפה מהשד ואז תוחב את פניו בין השדיים הגדולים, נעטף בנשיותיה. היא מסייעת לו, חופנת את שדיה ועוטפת את ראשו משני צדדיו ודופקת אותו בתנועות רעבות ונואשות, ממשיכה למלמל על זרע ופריון ונשים ושאר בוקי סרוקי אבל את ישראל זה לא מעניין, מה שמעניין אותו זה הכּוּס הלוהט של והשדיים העצומים והעובדה שהיא מרשה לו לעשות הכל ועוד נהנית מזה, לפי הקולות שבוקעים לה מהפה.
אצבעותיה נוגעות עכשיו באשכיו והוא שומע אותה ממלמלת: “מפה זה בא… פה זה מתחיל…” והיא מלטפת אותם ברכות, שולחת ניצוצות עונג במפשעתו, פי הטבעת שלו ואז גופו מתלקח מבפנים והוא מזדעזע, בקושי מבין מה קורה עד שהוא שומע את קולה מרחוק “כן, יפה שלי! תן לי הכל! תן לי את הזרע שלך! תמלא אותי!” ומבין שהוא גומר. באנחה רמה הוא קובר שוב את פניו בשדיה, נאחז בגופה המאסיבי בעודו פולט לתוכה נתז אחר נתז, הפעם הראשונה שהוא גומר לא לתוך ידו או גרב.
“ל-ע-ז-א-ז-ל.” הוא ממלמל כשהדופק שלו נרגע לבסוף.
“אני אוהבת שאתה אומר את זה,” היא אומרת מעליו. " זה מזכיר לי את הבית.”
ישראל נשכב לאחור, נינוח ומסופק עד אחרון התאים בגופו. היא מחליקה ממנו בחינניות, מניחה את ראשה על חזהו כאילו היה איזה… אתלט אולימפי או כוכב קולנוע או משהו. כאילו הוא גדול.
“אני בכלל לא יודע מי את.” הוא אומר, חש בתנומה מתגנבת אליו כמו הגאות.
“אני כולן.”
“זה לא מה שהתכוונתי.” הוא מממלמל עכשיו. “איך קוראים לך?”
“אתה יכול לקרוא לי לילו.”
“לילה טוב, לילו.”
“לילה טוב, אלוף שלי.” היא מנשקת את סנטרו. “בהצלחה.”
* * *
כל הדרך הביתה מהסופרמרקט חנה מריצה בראש את רשימת המטלות שלה, חוזרת עליהן כמו מנטרה, לבל תשכח דבר. לסדר קניות, להתחיל לבשל, לשטוף את הבית, לכבס, להוריד כביסה, לקפל. מכל הימים בשבוע, השנוא עליה ביותר הוא יום שישי. הלחץ הכרוך בלהעמיד בית מושלם לשבת מעיק עליה כבר מיום חמישי אחר הצהריים. הכל צריך להיות מושלם עד השקיעה כי אם לא… אף פעם לא ענתה לעצמה על השאלה הזאת. זה לא שזאב יצעק או יתעצבן, רק… יהיה מאוכזב. והיא תחשוב בפעם האלף אם הוא מתחרט שהתחתן עם איזה מזרוחניקים מושבניקית.
היא מחנה את המכונית, פותחת את הדלת ואז מתחילה לפרוק את הקניות. בדרך כלל שרוליק כבר ער בשעות האלה והוא עוזר לה אבל להפתעתה אין סימן שהתעורר.
לפתע היא שומעת צווחה. שרוליק! בלב הולם היא מניחה, כמעט שומטת, את שתי השקיות שבידיה וממהרת לעבר חדרו של בנה. עיניה מתרחבות בחלחלה כאשר היא רואה אותו.
ישראל עומד בתחתוניו ומביט בה בתדהמה ומשהו עצום מציץ מתחתוניו. הפין שלו. זין. אבל זה לא הזין שלו, היא זוכרת איך הוא נראה ויודעת איזה תחתונים הבן שלה לובש. אין שום סיכוי שהתחתונים הרגילים שלו יכילו את הדבר הזה. באופן מפתיע, מה שבאמת לוכד את תשומת ליבה הוא הבעת האימה שעל פניו.
“שרוליק, מה..?!” היא אפילו לא יודעת לנסח את השאלה.
“אני לא יודע, הוא פתאום… צמח ככה.” הוא מייבב, כמעט בוכה.
“זה לא הגיוני…” היא אומרת, כמעט לוחשת. עיניה מרותקות עכשיו ל…דבר הזה. הראש צר ואז הוא מתעבה במרכז, ורידים עבים מעטרים את היקפו.
“זה פתאום קרה.” הוא מייבב.
“לקחת… סמים? ויאגרה? משהו כזה?” היא אומרת בחשדנות.
“לא! מה פתאום!” עונה ישראל. בהתחלה נחרד מהכניסה של אמא אבל עכשיו, לאט לאט באחורי מוחו הוא שומע קול עדין, אולי רמז של מחשבה שזה דווקא נעים שאישה רואה את הזין הזה, גם אם היא אמו.
“אז מה, ככה צמח בין ליל?”
“כן.”
נראה שהיא נרגעת מעט.
“זה כואב?” היא שואלת.
“כן, קצת. זה בגלל ש…” הוא משתתק במבוכה, נזכר שהיא אמא שלו והוא לא יכול להגיד לה הכל. גם ככה כל הסיטואציה מוזרה בטירוף.
“בגלל ש…מה?” היא תובעת לדעת.
במקום לענות הוא מחליק את תחתוניו חסרי הערך עוד למטה, חושף את אשכיו. נשימתה של אמא נעתקת בקול כאשר היא מבחינה בגודלם, כל אחד גדול כמו קלמנטינה כמעט.
“הם מלאים.” הוא מתלונן.
“וזה כואב?” היא שואלת. שמעה פעם את הילדים ברחוב מדברים על זה אבל זה היה לפני מאות שנים, בגלגול אחר.
“נורא.” הוא מודה.
“אז אתה לא יכול… אתה יודע…. לעזור לעצמך?” היא אומרת במבוכה. את השיחות האלה אבא שלו אמור לנהל איתו.
“זה אסור.” פולט ישראל, יודע שהוא לא בדיוק כנה איתה. זה גם לא לגמרי רעיון שלו, זה פתאום, צץ לו במוח. “הוצאת זרע לבטלה… אאו, זה כואב…”
“מה אפשר לעשות?” שואלת חנה, עיניה מרותקות לזין הזקור כאילו הוא ישות נוספת בחדר. “אתה לא יכול… אתה יודע… לקיים.”
“לא, ממש לא.” הוא ממהר לומר. “אבל אולי…”
“אולי מה?”
“לא, תעזבי.” אומר ישראל בגבורה. “זה יעבור.” אבל אז הוא נאנק בקול וחרדה ממלאת את לבה של חנה.
“אולי מה?!” תובעת אמו לדעת. “אני אמא שלך, שרוליק. אולי מה?”
“אולי כאילו… את תעשי לי… ואם אני לא אגע אז… זה לא נחשב אולי?”
“שאני אעשה לך?!” היא מתפלצת.
“אמרתי לך שזה רעיון רע.” הוא אומר באומללות. “אייי…”
“אהה… בסדר. בסדר.” היא אומרת, אלף מחשבות בראשה. אבל כולן מובילות לאותה נקודה: הבן שלה סובל והוא לא יכול לעזור לעצמו. איך הגיע למצב הזה יבררו אחר כך אבל עכשיו חייבת להפסיק את הכאב שלו.
“חכה פה.” היא אומרת. “אני מיד חוזרת.”
לא לחשוב. היא לא חושבת. רק פועלת. מזל מזל מזל שזאב עובד בימי שישי. מזל. הולכת לאמבטיה, מגבות ושמן תינוקות. אל תחשבי. הלב שלה פועם חזק אבל היא חייבת לפעול יותר מהר מההיגיון שלה, לפני שהיא תבין שמה שהיא עושה זה כל כך כל כך אסור ומסוכן שהיא תקבל התקף לב מהתובנה.
חוזרת לחדר, ישראל יושב על המיטה, מעט יותר נינוח ממה שהשאירה אותו. יופי, כשכואב לו, כואב גם לה. הזין שלו ירד טיפ טיפ ועכשיו הוא נשען הצידה בזווית קלה.
“תוריד את התחתונים.” היא מצווה והוא ממהר לציית. היא מניחה מגבת אחת על ברכיו ואת השניה מנסה לשים על החזה כמו סינר אבל נכשלת, אצבעותיה רועדות, גמלוניות. לא משנה. מלקקת את השפתיים בהתרגשות ואז פותחת את שמן התינוקות ומזרזפת בזהירות על הזין החריג של בנה. עוד היסוס קצר והיא אוחזת בו.
חשמל. ברק כמעט אמתי מחשמל אותה מכף היד דרך הכתף לפרצוף, מדגדג את השיניים ובמקבל עובר דרך חזהּ, מעקצץ בפטמותיה חולף על מפשעתה ומתפרק בקצות בהונותיה. היא מתנשפת, לא מאמינה שהיא אוחזת באיברו הקשה של שרוליק, לא מאמינה שהוא כל כך לא הגיוני, לא מאמינה לשום דבר שקרה פה מאז שמעה את הילד צווח לפני כמה דקות.
“אמא…” אומר שרוליק, קולו רך, מתחנן כמעט.
היא שכחה את עצמה. חנה מהדקת את ידה על הזין ומתחילה להניע אותה מעלה ומטה בהיסוס ושרוליק נאנח ברכות, הקלה פושה בגופו.
“ככה… תודה, אמא…” הוא נאנח, ילד יפה שלה.
היא צוברת בטחון ומניעה את ידה מעט מהר יותר, בקושי מצליחה להקיף את האיבר בנקודה העבה ביותר. קולות אוושוש חלקלקים מלווים את תנועותיה, שוברים את הדממה שבחדר. שרוליק מתנשף עכשיו והיא צופה בו, מרותקת. מבטה נודד אל האשכים האלה, גדולים באופן מגוחך על גופו הצנום של בנה ויחד עם זאת… מרשימים.
תחושה מוזרה מפכה בשיפולי בטנה והיא מוצאת את עצמה נרטבת שם. פניה מתלהטים כל כך שהיא חשה שעוד רגע תקבל כוויה. מילא לעזור לילד סובל אבל… להתרגש ככה? מה קורה לך, חנה?! היא כועסת על עצמה, מכריחה את עצמה להתרכז בעבודה. היא עובדת עכשיו, עוזרת לילד שלה, גם אם זה משהו… לא מקובל ומוזר כל כך. היא עושה את זה בשבילו, היא לא הולכת להיות איזו… עובדת אלילים סוטה, חסרת מוסר.
“אמא, זה…!”
ואז הוא מתפרץ. רגע אחד היא שקועה בנזיפות עצמיות ותנועות ארוכות ושמנוניות על הזין הקשה שלו וברגע הבא שרוליק מתחיל לומר ומשהו ואז סילון זרע לבן נורה אל על, נוחת כמו גשם חמים על זרועותיה, כתפיה, המטפחת וכמעט כל חלק מגופה שחשוף כלפי מעלה.
“שרוליק!” היא צווחת כמי שנלכדה על הדשא בזמן שהפעילו ממטרות כאשר הנתז הבא נוחת עליה מלמעלה.
“אני מצטער!” הוא קורא בבהלה אמתית. ”זה לא בכוונה…”
“תפסיק!”
“איך?!”
הבעיה היא שהזין טיפה איבד גובה עכשיו והנתז הבא פוגע בה ישר בפרצוף, על הכתף והעין.
“אני הולכת להתקלח!” היא צווחת וממהרת לצאת מהחדר, עיוורת למחצה. “תנקה הכל!”
“אני מצטער!” הוא קורא אחריה. “סליחה אמא!”
ואז היא בחדר האמבטיה שלה, נועלת אחריה את הדלת, לבה הולם בעוז. מה לכל השדים קרה עכשיו? חנה מתפשטת, בידיים רועדות, בפה יבש. היא מעיפה את כיסוי הראש ואת החולצה והחזייה, החצאית והתחתונים. התחתונים רטובים. לא לחים, רטובים ממש והריח שנודף מהם מבהיר לה כמה הייתה רטובה. תיקון: היא עדיין רטובה.
מבלי לחשוב היא מתיישבת על האסלה ושולחת יד אל בין רגליה. כל כך מעט פעמים עשתה זאת בעבר, מישהי בילדותה שאמרה לה שרק זונות עושות את זה וזה נחקק לה בראש, רק זונות נוגעות שם. אבל עכשיו היא לא מהססת, מוצאת את הכפתור הקטן שלה ומעסה אותו בתנועות מעגליות ונחרצות, אוספת משפע מיצי הערווה שלה, מסככת את כרית אצבעה ומענגת את עצמה.
לפתע קולטת כתם לבן על זרועה: טיפת זרע של שרוליק. מבלי לחשוב היא שולחת את לשונה אל הזרע ומלקקת אותה, מזדעזעת מהאורגזמה שפוגעת בה ברגע שהטעם מחלחל אל בלוטות הטעם. יש לה מסיבה באישונים ומדורה במפשעה והיא חושקת שיניים וגומרת בשקט למרות שבא לה לצרוח בעונג. היא רוכבת על האורגזמה המטורפת הזו עוד כמה רגעים ואז היא מתחילה לרדת, תרה על זרועותיה אחר טיפות נוספות, לשונה כמהה לטעם הזה. היא מצליחה לאתר עוד כמה טיפות ושרוך קטן של שנדבק באומץ למרפקה ומלקקת את כולם ברעבתנות, מעיפה את עצמה לעוד אורגזמה ועוד אחת.
בסוף היא נרגעת. מפעילה את המים במקלחת ונכנסת פנימה, משהו בה מתאבל על הטיפות שלא הצליחה לאסוף וכעת ישטפו מגופה אבל למרות זאת נרגעת. באמת נרגעת.
כשחנה יוצאת מהמקלחת, לבושה בבגדי בית נקיים היא מוצאת שהיא רגועה כפי שלא הייתה… מאז הייתה ילדה קטנה. היא מחייכת לעצמה והולכת בשלווה אל הסלון, נשכבת על הספה. סתם נשכבת, מחויכת. היא אמורה להיות עכשיו בטירוף: יום שישי היום והיא צריכה להיות בלחץ, זה החלק הכי גרוע בשבוע שלא לדבר על זה שהיא אוננה (היא מעזה לומר בלב את המילה) לשרוליק ואחר כך אוננה (שוב!) בעצמה אבל…אין שום לחץ היא רק שוכבת שם, שלווה מאי פעם. לא חושבת. לא אשמה. לא מיוסרת. רק שוכבת, מחייכת, מביטה בתקרה. ככה מרגישים… כולם? הנורמליים? ככה מרגישים בלי מטען החרדה?
מחפשת אותם, את החוטים הקרים של החרדה, והלחץ. אבל הם לא שם. באינסטינקט מכניסה אצבע לפה אבל לכסוס אותה מרגיש פתאום… מטופש. חסר תכלית. למה היא עושה את זה בכלל? למה היא לחוצה תמיד? הכל טוב. יש לה בית יפה ומשפחה יפה ואלוהים דואג לה למרות שהיא לא בדיוק מדקדקת בקוצו של יוד. לחיים יש טעם.
נזכרת פתאום בטעם של שרוליק ולבה עולץ. לא מתכווץ באשמה. לא מיוסר. עולץ. צוחקת. מוזר לשמוע את עצמה צוחקת לבד בבית הריק אבל היא צוחקת שוב. טוב לה.
* * *
ישראל רוכב על אופניו לעבר הבית הגדול של משפחת גדידה בהרחבה. היה חייב לצאת מהבית, המחשבה שישהה עם אמא כשהיא תצא מהמקלחת החרידה אותו. מצא תחתוני שחייה של אבא שמגיעים לו עד… מעל הזין, אלתר מעין רצועה עם גומי תחתונים כדי להצמיד אותו לגוף, מכנסיים גדולים, חולצה הכי גדולה שמצא ועלה על האופניים. הוא צריך לברוח והוא צריך נורמליות ולכסח את הדשא הגדול של רונית זה בדיוק מנת הנורמליות שהוא צריך, גם אם היא מטובלת במנות גדושות של השפלה.
מגיע לשער שלהם ולוחץ על כפתור האינטרקום.
“מי זה?” נשמע קולה של רונית גדידה. גברת גדידה, כמו שהיא דורשת שהוא יקרא לה. הוא יודע שיש מצלמה ושהיא רואה אותו ויודעת בדיוק מי זה אבל הוא יודע שהיא גם אוהבת את הטקס הקטן והמשפיל הבא.
“זה ישראל, גברת גדידה.” הוא אומר למכשיר. “באתי לכסח את הדשא.”
שתיקה. היא יכולה לתת לו להתייבש ככה אפילו שתי דקות. אבל ההשפלה והחשש ממנה הם בדיוק מה שהוא צריך כדי לא לחשוב על מה שקרה בבוקר.
לבסוף נפתח השער בשקשוק גלגלים רם והוא רוכב לתוך החצר. הולך למחסן כלי העבודה ומוציא את מכסחת הדשא, מוודא שמיכל הדלק מלא. מגלגל אותה אל המדשאה הענקית ואז סורק את הדשא לכל מיני "מוקשים" שעלולים לפגום בלהבי המכונה או למלא אותו בחרא כלבים. כשמשוכנע שהכל בסדר הוא מתניע.
טרטור מכסחת הדשא גם מעלה את הטורים של רונית. זבלשטיין פה. יש משהו בדוס האשכנזי הקטן הזה שמביא לה את הסעיף רק… מעצם קיומו. שונאת דוסים על זה שהם חושבים שהם יותר טובים מכולם ואשכנזים… זה כבר בכלל "סיפור אהבה". כשגרה בניו יורק עבדה עם כושית בשם להשנדרה שקראה ללבנים "Blue eyed devils” ורונית אהבה את הכינוי, למרות שלפעמים תהתה אם להשנדרה לא ראתה בה עצמה שדה כחולת עיניים, למרות שהעיניים שלה חומות.
אבל היא תראה לדוס הקטן הזה מה זה להתנשא. היא לובשת בגד ים מיניאטורי, מהסוג שהיא אוסרת על טל ללבוש. לא הרבה יותר מאשר שני משולשים אדומים לכיסוי השדיים ועוד מלבן קטן בין הרגליים. מושחת את גופה בשמן קוקוס, נועלת נעלי עקב, מגזין, משקפי שמש ויוצאת אל החצר, ערוכה לקרב.
“זבלשטיין!” היא צועקת. “זבלשטיין!” היא מתה על הבדיחה הקטנה הזאת. הס' והז' כל כך דומות שבתנועה קטנה של הלשון היא מכניסה לו בלי שיוכל למחות.
בסוף הוא שומע אותה ומדומם. מסמנת לו בידה להתקרב. היא נותנת בו מבט כמעט נגעל מאחורי משקפי השמש היקרים שלה, כאילו היה עכברוש שרץ על המדשאה.
“בוקר טוב!” הוא אומר בנימוס.
“תיזהר על הנוריות.” היא אומרת. “פעם קודמת כמעט הרסת חצי ערוגה.”
שניהם יודעים שזה לא נכון אבל הוא כבר למד בדרך הקשה לא להתווכח איתה.
“בסדר גמור… גברת גדידה.” הוא אומר, נזכר בפניה הנכונה רגע לפני שהיא מתפרקת עליו. היא מביטה בו במבט נוקב, כאילו מחפשת במה היא יכולה להיכנס בו אבל הוא משפיל את מבטו בהכנעה, מביט בדשא. יופי, זה טריק חדש שלו! היא אוהבת!
משהו נעור בה פתאום. משהו מוזר. בשיפולי בטנה מתחילה איזו התרוצצות כאילו… מה? אבל אז הוא נד בראשו, מסתובב והולך אל מכסחת הדשא שלו. היא כל כך בהלם ממה שקורה לה בתחתונים שלא הספיקה להתעצבן שלא שחררה אותו. שילך.
והוא הולך. מבטו כבוש בדשא והוא נושך את שפתו התחתונה. רק שלא יעמוד לו. רק שלא יעמוד לו. בהתחלה זה עבד מצוין. ההשפלה והפחד ממנה עשו את שלהם אבל פתאום כשהיא עמדה קרוב, עם כל העור הזה חשוף ובוהק, הוא התחיל להתעורר. אם היא הייתה רואה מה יש לו שם במכנסיים היא הייתה הורגת אותו. ממש הורגת אותו. ברגע האחרון ממש כבש את מבטו בדשא וברח, והזין נרגע. עדיין הוא לא מתרגל לנוכחות המסיבית שלו שם, גם כשהוא רפוי.
“אתה צריך לגמור להיום.” נשמע קולו של רונן גדידה, בעלה של רונית. “באים לי אורחים עוד מעט. תמשיך פעם אחרת, סבבה?”
“סבבה.” עונה ישראל. “להתראות בינתיים.”
בדרך הביתה הוא רואה את דודה דקלה על המדרכה, תמירה וכפופת גו,מסכת יגון תמידית, כפי הנראה בדרכה מהמכולת. לרגע מתלבט אם לעקוף אותה ולהעמיד פנים שלא הבחין בה או לומר שלום.
“שלום דודה דקלה.” הוא עוצר לידה.
“שלום חמוד.” חיוך קטן מאיר את פניה העצובות והיא מיטיבה את כיסוי הראש הירוק שעל ראשה.
“אולי תתני לי שקית ואני אקפיץ לך הביתה?”
“בסדר גמור.”
הוא לוקח את השקית הכבדה ביותר ואז נפרד ממנה ומדווש לעבר ביתה הקטן של דודה דקלה, שם הוא מניח את השקית על השולחן במרפסת וחוזר הביתה.
את אמא הוא פוגש במצב רוח מוזר. למעשה, הוא פוגש אותה לפני שהוא פוגש אותה כי דלתות וחלונות הבית פתוחים לרווחה ומוזיקה נשמעת בקול רם. אמא? מוזיקה? בפנים הוא רואה אותה לבושה בבגדי השישי שלה, מנקה במרץ. זה קצת מוזר, השעה כבר שלוש ובדרך כלל הבית כבר ממש מתוקתק בשעה הזאת. מה קרה שהיא בכזה איחור?
“איפה היית?” היא שואלת, מנמיכה את המוזיקה. הוא מחפש בעיניה איזו האשמה, כעס. אבל אין כלום. כאילו לא קרה בבוקר שום דבר.
“אצל גדידה. צעקתי לך לפני שיצאתי.”
“הייתי במקלחת, אולי לא שמעתי. איך היה?”
“בסדר.” הוא אומר אבל כשהוא חושב על רונית גדידה בבגד ים מינימלי, גופה בוהק בשמש הוא מתחיל להזדקר.
“ואיך ה… “ מחווה חנה לעבר מפשעתו.
“בסדר.” הוא אומר במבוכה, אם כי הוא שוב מוצא את העובדה שאישה מתייחסת למפשעתה שלו… מרגשת. למרות שהאישה היא אמא שלו. הזין שלו מתקשה עוד יותר.
חנה חשה פתאום איך גם מפשעתה שלה מתעוררת. עד עכשיו הייתה בסדר אבל עכשיו היא נזכרת בעצמה מאוננת במקלחת, בעונג ההוא. בטעם ובריח של שרוליק.
“לא.. כואב לך?” היא שואלת את עצמה שואלת ולבו של ישראל מזנק כשהוא תוהה אם היא בעצם מציעה “לעזור” לו.
“בסדר… ככה…” הוא מגשש בתקווה, נזכר בידה הרכה על איברו על הזין שלו, על ריח השמן תינוקות ואז על נתזי הזרע מכסים את אמא.
שניהם שותקים, תוהים מה הצעד הבא. חנה רוצה. רוצה להגיד את המילים אבל יודעת שאסור. רוצה לאונן אבל אסור. רוצה לגעת בזה של שרוליק אבל… מפחדת מאלוהים. מצדו, ישראל לא מעז לבקש. הביצים שלו באמת ממש כואבות אבל הוא לא יעז לבקש מאמא שלו ש… תעשה לו ביד. פעם אחת רמז לה וגם זה היה ב"עידוד" של איזה קול מסתורי באחורי הראש, מחשבה סודית בתחתית מגירת המחשבות האסורות.
ואז נשמע טרטור מנוע הדיזל של אבא והקסם פג כאשר יום שישי, מאיים ולחלוטין לא מוכן זורם פנימה עם שלל מטלותיו הלא גמורות והמציאות שוטפת מהם את קורי הפנטזיה. שניהם אסירי תודה על ההפרעה וישראל הולך לחדרו, מניח לחנה להמשיך בעבודתה. ושגרת ערב השבת שוטפת את שרידי האופוריה המתוקים שלה, מחליפה אותה בכבלי החרדה המוכרים ואלו שולחים קנוקנות אל תוך אפה ופיה, לבה וציפורניה, דוחקים בה לזוז ולעשות כי היא מאחרת ומפגרת וגרועה. וכאשר ישראל וזאב הולכים לבית הכנסת היא נותרת לבדה עם בית מוכן לשבת אך ללא השלווה ששמעה שהנשים האחרות חשות ברגע הזה. היא כמהה לשלווה שחשה בבוקר אבל אינה מסוגלת לחוש בה יותר ממה שהקופא מקור מסוגל להיזכר איך הרגיש על חוף שמשי. אבל כמו הקופא, היא כמהה לחום הזה, עכשיו כשהיא יודעת שהוא קיים.
וארוחת ערב השבת באה, עצובה כמו דודה דקלה והולכת עם כל הטקסים והם משוחחים קצת ומשחקים רמי ואז ישראל נזכר באירועי אמש ושואל:
“מה רצה דוד עזריאל?”
“איך וויס?” מושך אבא בכתפיו. “משהו עם הקבלה שלו. הקמע של סבא. הוא קצת מגזים לדעתי, הדוד שלך. לא שאלתי אותך איך היה אצל סבא.”
“מבאס.” מודה ישראל וזאב רק מהנהן. מה כבר יש לו להגיד?
אחר כך אבא מציע שילכו לטייל במושב כמו שהם עושים לפעמים אבל ישראל אומר:
“אני אוותר, אבא. עבדתי כל הבוקר אצל גדידה ואולי הגזמתי קצת עם השמש.”
“התייבשת?” שואל זאב.
“לא, אבל אני מרגיש מעפן.”
“חנה?”
"אני…” היא חשה פתאום איזו התרגשות סמויה, רעיון מרגש שנובט לו. “אני אשאר עם שרוליק, לראות אם הוא צריך משהו.”
“בסדר גמור.” אומר זאב. שניהם יודעים שהוא בעצם רוצה לצאת כדי לפגוש את החברים שלו, יש להם קטע כזה של להיפגש אחרי ארוחת השבת. דודה דקלה נפרדת מהם בשקט ויוצאת איתו, משאירה את שניהם לבד.
את השקט המתוח מפרה חנה, קולה רם באוזניה אבל היא חשה בצורך לומר את המילים. דחף כמעט.
“אז חשבתי… ש… אם עוד כואב לך…”
“ממש כואב לי.” מזדרז בנה לומר. “לקחתי כדור בצהריים.”
“ישראל!” היא נוזפת בו. אצלהם בבית, בהרמוניה נדירה בינה לבין זאב, ההבדל בין אקמול לקראק הוא סמנטי בלבד. תרופות זה רק במרפאה, אם אתה לא צריך רופא אתה לא צריך תרופה.
“זה ממש כאב לי, אמא.”
“מאיפה השגת בכלל?” היא שואלת, כאילו מצאה אצלו חשיש, השם ישמור.
“הולכים לבית מרקחת וקונים. למעשה, גם במכולת יש עכשיו.”
“השם ישמור.” היא אומרת. “אני לא רוצה שתיקח… כדורים… בשביל זה, הבנת? כדורים זה לחולים, אתה… לא חולה.”
“בסדר.” אומר שרוליק בשפלות רוח ולבה נוזף בה. למה היא מחמירה איתו ככה?
“אז… אם עדיין כואב לך… אני יכולה… אתה יודע.”
“כואב.” הוא מודה.
“אז בוא מהר. בדרך כלל אבא שלך מתעכב אבל אי אפשר לדעת באמת.”
שלוש דקות אחר כך היא כורעת בחדרו עם שמן תינוקות ומגבות, אחרי שנעלו את דלת הכניסה.
“מה אני אעשה עם השמלה?” היא תוהה בקול. השמלה ארוכת שרוולים והיא לא רוצה שישראל יטנף אותה ובסתר אולי גם לא רוצה שהזרע ייספג בבד ויעלם.
“תורידי את החלק העליון.” אומר ישראל בקול מעובה ומלקק את שפתיו, מבחין בהבעת פניה של אמו משתנה.
“ישראל!” היא נוזפת בו. “אני לא… אעשה לך עם חזייה. אני רק עוזרת לך, לא… אתה יודע.”
“ככה לא תתלכלכי ואני אגמור יותר מהר, אמא.” הוא אומר, לבו מחסיר פעימה לנוכח המחשבה שיוכל לראות את חזייתה וחלקם העליון של שדיה. הוא יודע שזה אסור אבל זה פתאום מרגש אותו כל כך. שוב הבעתה של אמא משתנה, כאילו עיניה מזדגגות לרגע.
“תגמור יותר מהר?” היא ממלמלת, נחיריה מתרחבים. ישראל מהנהן במהירות.
“אז רק בשביל… ש… יותר מהר, אתה יודע.” היא אומרת ומתחילה לפתוח את כפתורי חולצתה. לבו של ישראל מגביר את קצב פעימותיו והזין שלו מתקשה עוד יותר למראיה, פושטת את שרוול שמאל ואז את ימין, כורעת תחתיו בחזייה לבנה בלבד.
“ככה?” היא ממלמלת ומלקקת את שפתיה בהיסח הדעת וישראל, למרות שהוא חסר ניסיון בעניינים האלה כאפרוח שרק בקע מביצתו, מתחיל לחשוד שהיא חרמנית.
“כן. תעשי לי ביד, אמא.” הוא מבקש.
אמא מתיזה שמן תינוקות על הזין הקשה שלו ומתחילה להניע את ידה הימנית מעלה ומטה, בתנועות שכבר סיגלה לעצמה בבוקר. ישראל נושף בעונג, הפעם פחות המום מכל הסיטואציה, יותר מרשה לעצמו להתענג. האם הוא אמור להרגיש אשם על גילוי העריות והשחתת הזרע? אולי, אבל הוא מרגיש רק… עונג. זהו. אמא יפה, הוא מבין פתאום. עם העיניים הכחולות האלה והאף הדק והשפתיים הרכות… הו… השפתיים הרכות האלה… מדמיין אותן פתאום על הזין שלו והחרמנות מציפה אותו כמו צונאמי.
ושוב האפקט על אמא: משהו כמו צמרמורת עדינה מטלטל את גופה ועיניה מאבדות פוקוס וישראל תוהה אם… כשהוא חרמן, היא גם. ידה הימנית מאוננת לו, רכה ושמנונית וחמימה אבל איפה ידה השמאלית? הוא מזדקף מעט ומסב את מבטו ממנה, כמו שמנסים להתקרב לחתול בלי לגרום לו לחשוד. אחר כך, לאט לאט, חותר נגד גלי העונג שמציפים אותו הוא מציץ בזווית העין ומגלה שידה השמאלית של אמא נעלמה מתחת לקפלי שמלתה. באזור הירכיים. זה לא האקדח המעשן שציפה, אולי אפילו קיווה, לגלות, אבל זה משהו מעניין לחשוב עליו.
והשדיים האלה… כל כך יפים בחזייה. הוא רוצה לגמור עליהם, לכסות אותם בזרע, מבליחה המחשבה במוחו והוא מתרגש עוד יותר. רגע או שניים אחר כך נפלטת אנחה חרישית מפיה של אמא ונראה שהיא נאבקת לשמור על פוקוס. אמא (אולי) מאוננת, לגמור לה על החזה, לסמן אותה, טריטוריה שלי. ואז הוא מספיק לזרוק מילת אזהרה לפני שהוא פולט.
הפעם הוא לא מופתע כמו בפעם הקודמת. הנתז הראשון עף אמנם למעלה, אבל לפני השני הוא מצליח לסלק את ידה העדינה של אמא, לאחוז באיברו ולכוון אותו לעבר חזהּ. בדרך לשם הוא פולט נתז אחד לעבר אפה ועוד אחד שנכנס בחלקו אל פיה ורק אז הוא מצליח להשתלט עליו ולהמשיך להשפיך לה על החזה, מתחרמן עוד יותר ממראה שדיה המטונפים מזרעו. אמא צווחת במחאה כאשר הנתזים הראשונים פוגעים בה אבל צווחתה נשברת ורעד מטלטל אותה, ידה השמאלית מחוללת בין ירכיה עוד כמה רגעים.
“את רואה?” הוא מתנשף. “יותר מהר.”
אמא לא עונה, רק מהנהנת.
“צריכה עזרה לקום?” הוא שואל והיא שוב מהנהנת ומגישה לו את ידה. הוא מושך אותה לעמידה, ושניהם מופתעים מהעוצמה שבה עשה את זה אבל אחר כך הם מופתעים מכך שהם עומדים ממש קרוב זה לזו, מכנסיו של ישראל מופשלים, איברו זקור למחצה והיא מעורטלת ממותניה ומעלה. לרגע הם מביטים זה לזו בעיניים והרבה תובנות חולפות במבט הזה במהירות המחשבה.
“אני צריכה להתקלח.” היא מקרקרת. “תארגן הכל לפני שאבא יחזור. גם את פינת האוכל, הכל.”
“בסדר גמור, אמא. תודה!”
ולפני שהיא מספיקה להגיב הוא מזדקר על קצות אצבעותיו ומדביק נשיקה על לחייה.
“מה זה היה?” היא שואלת. הם לא חזקים בנשיקות במשפחה הזאת.
“על זה שאת האמא הכי טובה בעולם.” הוא אומר בחדווה. “עכשיו לכי להתקלח. יאללה.”
עד שזאב חוזר מהסיבוב שלו, המטבח מפונה וחנה אחרי מקלחת, לבושה בבגדי שינה, יושבת על המרפסת ומביטה בחצר הקדמית.
“הכל בסדר, חנה'לה?” הוא שואל, דאגה קלה על פניו.
“כן, למה?”
“פשוט… אני לא רגיל לראות אותך…” הוא מושך בכתפיו. “ככה.” הוא מוסיף.
חנה מחייכת אליו.
“שבת המלכה.” היא מחייכת אליו.
הוא מנסה לחייך בחזרה אבל היא רואה שהוא לא לגמרי מבין.
“מה שלום ישראל?”
"בסדר גמור. סידר את כל המטבח. בסלון, קורא.”
“שְכּוֹיֵיח." אומר זאב ונכנס הביתה.
חנה נשארת לשבת בחוץ עוד שעה ארוכה, מביטה במושב המנומנם שוקע בשינה עמוקה. הרגיעה חזרה אליה. השלווה. במקום שבו היו צלקות מהאזיקים של החרדה נשארו רק סימנים קלושים, לא כואבים למגע. היא מתחילה להבין מה עושה לה את האופוריה הזאת. זה לא נעים להודות אבל זה קשור לשרוליק ול… עזרה שהיא מגישה לו.
אבל היא יודעת שהיא לא יכולה להמשיך יותר. זה לא מוסרי כלפי שרוליק וזאב, וזה בטח גם אסור לפי איזה עשרה חוקים בתורה בנוסף לניאוף, גילוי עריות והשחתת זרע. די, הפעם הזאת הייתה הפעם האחרונה. כמו נווד קופא שמצא את המדורה האחרונה בטונדרה, היא מתחממת מול בולי העץ האחרונים, יודעת שכאשר יכלו לא יהיו יותר.
==========================
אלוהים אדירים.
זו הרמוניה של כל סיפור פנטזיה שהיה לך אי פעם.
הכוחות של "מתנה מהשטן" העטיפה של "מלחמות האלים", הרמון הנשים של עזי, ההשפעה המנטלית של "קרנוי", אפקט הריפוי של "שיקוי החיים".
הסיפור הזה הוא האוונג'רס של כל סיפורי הסקס. איזו תקופה לחיות בה.
איזה כיוון מחרמן. אני מקווה לסיפור ארוך
מתי הפרק הבא?
דודה דקלה! תיזהרי!
באמת שלא מובן לי הסיפור
נחמד אם כי יש מצב שהקונספט קצת מורכב מדי בשבילי.
וואי חחח בול ככה!!
סיפור מושלם!!
מחכה להמשך בהקדם????
אחות, אמא, דודה…
*קצת מזכיר סיפור באנגלית שקראתי פעם, על פיית הפוטה
אבל טוב בהרבה!
מסקרן גם מה תפקידו של הדוד שלו בעיניין ולאיזה מלחמה הוא בעצם ניקלע…
ולילית בסיפור… בטח מתחזקת מכל גמירה או הזרעה שלו
קיצר יאלה דור יאלוף
מחכים בחוסר סבלנות! תן בראש ????????❤️❤️
תקרא על עזראל ומערכת היחסים שלו עם לילית.
אפשר לסמוך על דור שמאחורי כל הזיונים ידאג לנו גם לסיפור מסגרת איכותי ומהודק
הערת שוליים, הכתיבה של ל.ע.ז.א.ל קצת צורמת לא. אולי ל-ע-ז-א-ז-ל?
צודק. יתוקן.
קלואי ובוסי התחתנו?
מתי פרק חדש?
יאללה רוצים עוד !!
טכנית כבר הגיע יום ראשון ועברו שבועיים בדיוק מהפרק הקודם, אז…
אפילו טוב יותר בקריאה שניה