דפי בחנות הבגדים מאת Noav

עוד מעט אני חוזר, בינתיים אני מקווה שתהנו מהסיפור הזה שכתב Noav כפי שאני נהניתי ממנו
=================================================================

היום יום מאוד מרגש! דפי הולכת לקנות בגדים חדשים. היא לובשת את חולצת המלמלה הלבנה שלה, שכבר מתחילה להיפרם בחזית, וחצאית שחורה חלקה שאמא לא כל כך אוהבת, ואת נעלי העקב השחורות שלה, שהיא כבר יודעת ללכת בהן בלי למעוד. השיער הזהוב שלה פזור, ומוחלק בגלים ארוכים כמעט עד המתניים. בדרך כלל היא קונה בגדים עם אמא או עם דודה טלי, אבל היום אין לאף אחת מהן זמן – אבל כל הבגדים של דפי כבר ישנים, אז הן שלחו אותה לקנות לגמרי לבד! 

 

דפי גאה בעצמה. היא מאוד בוגרת ועצמאית, ומסתדרת לבד בקניון. אמנם קצת הוסחה דעתה, כי בקולנוע הקרינו סרט על סוסי פוני שהיא מאוד רצתה לראות, ואחר כך היא קנתה ממתקים, ואז היא הלכה לאיבוד בקניון עד שזקן נחמד אחד עזר לה (לפני שהוא עזר לה הוא היה צריך פיפי דחוף, והסביר לה שבגילו הוא צריך עזרה עם זה, שמישהו יחזיק את הפין שלו במקומו כי הידיים שלו כבר חלשות, ויעזור לפיפי לצאת החוצה.) זה לקח קצת זמן, ועכשיו החנות כבר כמעט נסגרת. דפי תצטרך להיות החלטית! מזל שהיא בוגרת ועצמאית כל כך, ושהיא תסתדר מצוין בחנות. 

 

דפי נכנסת לחנות. בחנות מסתובבים הרבה לקוחות כמוה. היא רואה שלוש בנות בערך בגילה שעושות קניות יחד. כנראה הן לא מסתדרות לבד, כי הן לא עצמאיות כמוה! ליבה מתרחב בגאווה. 

 

בחנות עובדות שתי בנות, וגם בן. אחת הבנות שואלת את דפי אם היא צריכה עזרה, אבל היא לא צריכה בכלל. היא בוחרת לעצמה חולצה ורודה מנוקדת, וחולצה לבנה עם מלמלה חדשה במקום זו שנקרעת, ושתי חצאיות קצרות-קצרות כמו שהיא אוהבת בקיץ, וגם סט יפה ולבן של חזייה במידה E ותחתונים לבנים-שקופים. במקום להיות שלמים, לתחתונים יש רק פס מאחורה. דפי לא מאוד אוהבת תחתונים כאלה, כי הם לא נוחים לה, אבל אלה מאוד יפים אז היא מסכימה לעצמה. 

 

"גברת, את מוכנה לתשלום? אנחנו רוצים לסגור" אומרת אחת הבנות.

 

דפי מרימה מבט, ורואה שהיא האחרונה שנשארה בחנות. אוי, לא! היא לא רוצה לעכב את העובדים הנחמדים. 

 

"רק רגע! אני עוד צריכה למדוד!" זה חשוב מאוד למדוד, כי הרבה פעמים גם כשחולצה או חזייה נראות כאילו הן מתאימות, בסוף הן קטנות מדי בשביל החזה הגדול של דפי. 

 

דפי ממהרת לחדר המדידה. מהר, מהר, למדוד מהר! שתי החצאיות מתאימות, והיא שמה אותן בשקית. אחת החולצות קטנה מדי, אבל השנייה מתאימה, אז היא שמה אותה בשקית. נשאר רק למדוד את התחתונים והחזייה!

 

דפי מתפשטת בזריזות. התחתונים עולים עליה צ'יק-צ'ק, למרות שהחוט מאחורה באמת לא נוח, כשהוא נכנס ככה בין לחיי הטוסיק שלה. אבל החזייה… אוף! דפי רואה שהיא מתאימה, אבל לא מצליחה לסגור אותה!

 

"גברת, אנחנו סוגרים!" קוראת הבת מחוץ לוילון. 

 

"אבל אני לא מסתדרת!" צועקת דפי, כמעט בבכי. אם היא תחזור הביתה בלי חזייה, או עם חזייה שהיא לא יודעת לשים, אמא לא תחשוב שהיא עצמאית, ולא תשלח אותה שוב לקניות לבד!

 

"ערן, אתה מוכן לטפל בזה? אין לי כוח לחרא הזה." 

 

דפי מסמיקה. זאת מילה מאוד לא יפה! מעניין במה הבת צריכה שערן יטפל, ולמה היא משתמשת במילים גסות. זה בוודאי לא קשור לדפי. 

 

מחוץ לוילון, נשמע עכשיו קול אחר, של הבן שעובד בחנות. אולי זה ערן?

 

"גברת, אנחנו צריכים לסגור. אפשר לעזור לך במשהו?"

 

רעיון! 

 

"כן!" עונה דפי בהתרגשות. "בדרך כלל אמא או דודה טלי עוזרות לי. אתה מוכן לעזור במקום?"

 

"אמממ… כן?" 

 

"אז אולי תיכנס?"

 

לאחר רגע, ערן נכנס וסוגר מאחוריו את הוילון. הוא נראה מופתע. "אה… שלום, אני ערן. איך אני יכול לעזור, גברת?"

 

"שלום ערן, אני דפי. אני לא מצליחה לסגור את החזייה," עונה דפי בבישנות, ומסובבת אליו את הגב. "אתה יכול להראות לי?"

 

ערן מהסס, ואז מתקרב. אולי גם אותו החזייה מבלבלת?

 

"אה, הקליפר לא במקום." 

 

"מה?!" שואלת דפי בבהלה. היא לא יודעת מה זה קליפר, אבל היא חוששת שאם הזיזה משהו מהמקום, יכריחו אותה לשלם על חזייה שלא עובדת, ואמא תכעס מאוד! היא תולשת מעצמה את החזייה ומביטה בה. "זה בדיוק כמו שזה היה על המדף, אני מבטיחה!"

 

היא מסתכלת על ערן, אבל במקום להסתכל על החזייה, הוא מסתכל על הציצי שלה. אוי לא! היא שכחה שבלי החזייה רואים לה את הציצי, וזה מאוד לא מנומס. היא מכסה אותו בידיים, שטופת אימה. "זה היה בטעות" היא מסבירה, ומסמיקה. "בדרך כלל אמא עוזרת לי, ולה מותר להסתכל. שכחתי."

 

"אה… זה בסדר. גם לי מותר להסתכל, כי אני עובד בחנות בגדים." הסביר ערן. 

 

גל של הקלה שוטף את דפי. "מזל!" היא עונה "התביישתי נורא מקודם". היא מורידה את הידיים ומושיטה לו את החזייה. "אז הבנת מה הבעיה? אתה יכול לעזור?"

 

"כן, אבל זה ייקח זמן." עונה ערן. "רגע, אני אגיד לבנות שהן יכולות ללכת הביתה, ואני אשאר מאוחר ואעזור לך."

 

"תודה רבה!" עונה דפי בשמחה. ערן הוא נחמד. 

 

מחוץ לחדר המדידה, דפי שומעת דיבורים וצחקוקים, ואז הבנות הולכות והיא שומעת את התריסים של החנות נסגרים. 

 

"זהו דפי, החנות סגורה, את יכולה לצאת החוצה." 

 

דפי יוצאת מחדר ההלבשה. היא עדיין לובשת רק את נעלי העקב ואת התחתונים השקופים עם הפס, ומחזיקה את החזייה ביד. זה בסדר, כי החנות סגורה – אז זה כאילו החנות כולה הפכה לתא מדידה אחד גדול. אף אחד לא יוכל לראות אותה. חוץ מערן, כלומר, אבל לו מותר. "הצלחת להבין מה הבעיה, ערן?" היא שואלת. 

 

"יש לי רעיון, אבל אני צריך לבדוק אותו." עונה ערן. הוא לוקח ממנה את החזייה וממשש אותה מבפנים. "הממם. אני יכול לבדוק משהו?" 

 

דפי מהנהנת, וערן מושיט יד לכיוון החזה שלה, ומסתכל עליה לרגע. דפי מחייכת בנימוס. ערן מביא את היד עד אליה, ומתחיל למשש לה את הציצי. הוא ממשש שוב את החזייה, ואז שוב את הציצי שלה, משווה ביניהם, מנסה בכל כוחו להבין איפה הבעיה. דפי מחכה בנימוס שהוא יסיים. ככל שהדקות עוברות, הוא ממשש פחות ופחות זמן את החזייה ויותר ויותר זמן את הציצי שלה.

 

דפי מתחילה להשתעמם. השעה מאוחרת, והיא עייפה. "סיימת את הבדיקה? זה באמת הקליפר?"

 

"כמעט" עונה ערן. הפנים שלו טיפה אדומים. הוא ממשש עוד קצת, ואז אומר "אה-הא!" 

 

"מה?" שואלת דפי.

 

"הציצי שלך צריך התאמה לחזייה." מסביר ערן. "עשית פעם התאמה?" 

 

"אולי? אני לא זוכרת." עונה דפי. 

 

"זה די פשוט, וזה לוקח רק כמה דקות. יש לנו פה את המכשיר. אני מוכן לעשות את זה בשבילך, אם את רוצה." מציע ערן בנדיבות.

 

"וואו, תודה רבה!" עונה דפי. ערן מתעכב כבר הרבה זמן בשביל לעזור לה. הוא מאוד נדיב. 

 

"את צריכה לשכב בשביל זה על הרצפה." אומר ערן. הוא פורס בשבילה מעיל מאחד המדפים על הרצפה. היא מקווה שהוא לא יתלכלך! "ולכסות את העיניים." 

 

"בשביל מה אני צריכה לכסות את העיניים?" שואלת דפי בחשדנות. אולי הוא רוצה להבהיל אותה. 

 

"אמממ, ככה."

 

"ככה זו לא תשובה!" עונה דפי בעיקשות. אולי ערן מנסה לעבוד עליה? 

 

"נכון, זה פשוט… קצת מסובך ורוב הלקוחות לא מבינות את ההסבר. אבל את נראית לי מאוד חכמה, אז אולי דווקא כן תביני?"

 

"בוא ננסה", מציעה דפי.

 

"טוב, מכשיר ההתאמה מוציא נוזלים – נוזלי התאמה, בשביל הציצי. אבל זה עשוי להתיז, ובעיניים זה יכול לשרוף."

 

"אני לא רוצה שישרוף!" נבהלת דפי. "בוא נכסה אותן." ההסבר דווקא לא מסובך בכלל, לדעת דפי. כנראה שהיא באמת מאוד חכמה.

 

יחד, ערן ודפי מוצאים צעיף משי שחור. דפי נשכבת בצייתנות על המעיל, וערן עוזר לה לקשור את הצעיף טוב-טוב מסביב לעיניים. "את רואה משהו, דפי?" 

 

"לא", עונה דפי. היא לא רואה כלום.

 

"בטוחה?"

 

"מאה אחוז!" עונה דפי בביטחון. היא לא יודעת מה זה בדיוק אחוז, אבל זה מה שאמא תמיד אומרת. 

 

"יופי. אני מביא את המכשיר. את צריכה להחזיק את הציצים צמודים אחד לשני טוב-טוב, בסדר?" 

 

דפי עושה כדבריו, וערן חוזר עם המכשיר. דפי מרגישה שהוא עצם מאורך וחמים, ומכוסה במין ג'ל קריר. ערן מחליק את המכשיר בין הציצים שלה, ודפי מחזיקה אותם חזק, מהדקת אותם סביב המכשיר בזמן שערן מחליק אותו קדימה-ואחורה, קדימה-ואחורה. 

 

למרות המעיל, הגב של דפי קצת כואב מהשכיבה על הרצפה. "סיימנו?" היא שואלת.

 

"כמעט" עונה ערן. היא שומעת אותו מתנשף מעליה. כנראה שההתאמה היא עבודה קשה! ליבה של דפי נכמר על ערן המסכן, שנשאר עד מאוחר בעבודה ומתאמץ כל כך רק בשביל לעזור לה.

 

"אה!" גונח ערן במאמץ, ונוזל ההתאמה נפרש על כל החזה שלה. חלק מהנוזל מתיז גם על הסנטר והלחי של דפי, והיא אסירת תודה על כיסוי העיניים ששומר עליה. 

 

"זהו?" שואלת דפי. 

 

מעליה, היא שומעת את הרוכסן של התיק של הכשיר נסגר. "כן, סיימנו. את יכולה להוריד את הצעיף, רק תמרחי טוב טוב את החזה."

 

דפי מורידה את הצעיף, ומורחת טוב טוב בשתי הידיים שלה עד שכל הציצי שלה מכוסה בשכבה דקה של נוזל ההתאמה. ערן מסתכל עליה ומחייך. 

 

"עכשיו החזייה תעבוד?" היא שואלת.

 

"החזייה? אה, כן, בטח. הנה, אני אראה לך איך לשים אותה." ערן מדגים לה באוויר איך לסגור את החזייה. "רק תשטפי טוב את החזה כשתגיעי הביתה לפני שאת מודדת אותה, שהחזייה לא תתלכלך."

 

דפי מחייכת בצייתנות, והולכת לחדר ההלבשה, כדי לקחת את הבגדים שלה. היא לא רוצה לעכב את ערן, אז היא רק מחליפה חזרה לתחתונים שלה בתא, ומתחילה להתלבש רק כשערן מעביר את הבגדים החדשים בקופה. כשהוא מגיע לתחתונים, הוא מהסס. "את אחרי טיפול, נכון, דפי?"

 

"טיפול?" שואלת דפי. "איזה טיפול?"

 

"בשביל התחתונים." עונה ערן. "אלה תחתונים טיפוליות, צריך בשבילן טיפול."

 

דפי לא ידעה שיש תחתונים שצריכות טיפול. "אני לא יכולה להסתדר בלי?" שאלה. 

 

"לא, הן יעשו לך אלרגיה" הסביר ערן בצער. 

 

דפי בוודאי לא רוצה אלרגיה, אבל היא לא עשתה שום טיפול. "אז אני אקנה אחרות, שלא צריכות טיפול."

 

"מאוחר מדי" התנצל ערן. "כבר סגרתי את החנות, אני לא יכול להוציא פריטים מהמלאי."

 

בעיה. 

 

"אם את רוצה, אני יכול לעשות לך פה את הטיפול." הציע ערן. "אבל הוא די כואב, אז את צריכה להיות גיבורה." 

 

דפי נושך את שפתה ומהרהרת. היא לא רוצה שיכאב. מצד שני, היא לא רוצה לחזור הביתה בלי שום תחתונים חדשות – אחרת אמא לא תחשוב שהיא מספיק עצמאית, ולא תרשה לה ללכת לקניות לבד שוב. 

 

"יכאב מאוד-מאוד?" היא שואלת את ערן.

 

"אני אשתדל שלא," הוא עונה, "אבל יכאב." 

 

"אוף." אומרת דפי, ומשרבבת את שפתיה. "אני לא רוצה שיכאב."

 

"אין מה לעשות." אומר ערן בהזדהות. "את יכולה להיות גיבורה?"

 

דפי מפחדת, אבל מהנהנת באומץ. 

 

"יופי. אז בואי, תורידי חזרה את החצאית ותתכופפי פה על הדלפק."

 

דפי קצת מתביישת להוריד את החצאית, כי התחתונים הישנים שלה קצת קרועים, וזה לא צנוע – אבל היא מזכירה לעצמה שערן עובד בחנות בגדים, אז זה אחרת. היא מורידה את החצאית ומתכופפת על הדלפק.

 

"עכשיו את צריכה לשמור על הגב ישר, ולהסתכל ישר קדימה, טוב? זה מאוד חשוב."

 

דפי מהנהנת, ומקבעת את מבטה במדף המעילים שמאחורי הדלפק. "מוכנה!" היא אומרת, ביותר ביטחון מכפי שהיא מרגישה.

 

מאחוריה היא שומעת קרקוש, והיא כמעט מסתובבת לבדוק, אבל מזכירה לעצמה שהמבט צריך להישאר קדימה. היא מרגישה את האצבע של ערן מזיזה הצידה את התחתונים שלה, ומסמיקה. מזל שהוא לא רואה אותה! אחרת היה צוחק שהיא אדומה כמו עגבנייה. 

 

דפי מרגישה משהו קשה נוגע בה, ממש על החור בטוסיק. "הגב שלך לא כל כך יציב, דפי." אומר ערן. הוא מניח שתי ידיים על הציצי שלה, בשביל לעזור לה להתייצב, ואז הוא מתחיל להכניס משהו לטוסיק של דפי. אוי, לא!

 

דפי תופסת בכוח את הדלפק כשערן מתחיל לעשות לה את הטיפול, והאצבעות שלה מלבינות מרוב מאמץ. ערן מכניס את מה שזה לא יהיה עמוק-עמוק לתוכה. 

 

"כואב?" הוא שואל מאחוריה. 

 

"כן," עונה דפי. כואב מאוד! 

 

"אוי, אני מצטער. תחזיקי חזק, עכשיו מגיע החלק הקשה." 

 

דפי מרגישה את הדבר בטוסיק שלה מתחיל לצאת, ולרגע היא חושבת שאולי הכל נגמר, אבל אז ערן זז מאחוריה, והיא משתנקת כשהוא הולם לתוכה. אחורה-קדימה, אחורה קדימה, יותר ויותר מהר. כל מהלומה לתוכה מזעזעת את דפי. "רגע, לאט!" היא מבקשת בקול קטוע.

 

"אי אפשר" מסביר ערן בצער, מתנשף. "את צריכה להיות גיבורה, דפי. נכון שאת גיבורה?" 

 

הוא לא מפסיק. 

 

הטיפול כואב, ודפי בוכה, אבל בשקט, כדי שערן יחשוב שהיא גיבורה. מאחוריה ערן תופס את הציצי כל כך חזק שזה כואב, ואומר כל מיני דברים שדפי לא כל כך מצליחה להתרכז בהם כרגע. השיער שלה, מכוסה זיעה, מכסה לה את העיניים, התסרוקת היפה נהרסת. היא שומרת את הגב ישר, הפנים קדימה, ומייבבת בשקט. תחתונים טפשיים! מי צריך אותם בכלל? אם לא הייתה מתביישת, הייתה אומרת לערן שהיא מוותרת, ושיפסיק את הטיפול. אבל הוא נשאר בשבילה עד מאוחר בחנות, ולא נעים לה להגיד לו שעשה את זה סתם. אז במקום היא מניחה את הראש על הדלפק, נושכת את השפה, ומחכה שייגמר. 

 

קדימה-אחורה, קדימה-אחורה. כשהיא רוכנת שם ומתייפחת בשקט, המחלפות הזהובות שלה פרועות, הטוסיק והציצי כואבים, דפי לא מרגישה מאוד בוגרת ועצמאית. הלוואי שלא הייתה הולכת לבד!

 

אבל לבסוף, ערן נאנח אנחה ארוכה (אולי גם לו זה כואב?), היא מרגישה משהו מוזר, וסוף כל סוף הטיפול נגמר. ערן מזדקף מאחוריה, והיא שומעת רוכסן נסגר. "זהו, את יכולה לקום, דפי." הוא מתנשף. "כל הכבוד, היית ממש גיבורה."

 

דפי מסתובבת, מנגבת את הדמעות, ומחייכת לערן בעיניים אדומות. זו לא אשמתו, אחרי הכל. הוא היה כל כך נדיב אליה. היא לוקחת את השקית שלה, ומתחילה להתלבש. הקול שלה רק קצת רועד כשהיא אומרת "תודה שעזרת לי." 

 

ערן מחייך אליה חיוך גדול. "על לא דבר דפי. תבואי כל יום."