זה סיפור עם רמה גבוהה יחסית של סדיזם.
=======================================================================
אני נותן לטלפון לצלצל כמה פעמים ואז עונה.
“אני לא מבינה למה אתה מתעקש על זה?!” היא מתייפחת מהצד השני. “למה זה כל כל חשוב? היה לנו כל כך כיף ביחד… ואנחנו ממש רק בהתחלה! אני מרגישה את החיבור! אל תגיד לי שאתה לא…”
“אם את רוצה שלקשר הזה תהיה המשכיות, אני הולך לזיין אותך בתחת, יסמין. לילה טוב.”
מנתק.
לא נהייתי מי שנהייתי בגלל כסף מההורים. וגם לא בגלל איזה מזל פסיכי, להיות במקום הנכון בזמן הנכון וכל זה. זה גם לא מעמד חברתי או קליקה אחרת, יד רוחצת יד, חבר מביא חבר.
נהייתי מי שנהייתי כי אני אובססיבי.
כי מהרגע שהשתחררתי מהצבא יש רק דבר אחד חשוב: החברה. זה מצחיק, שאני עדיין חושב על כל זה, כל החברות, התאגידים, הקשרים והידע והכח כ"החברה", כאילו שאני עדיין בחור המזדיין ההוא באזור התעשייה של פתח תקווה, בונה "חברה" בעשר אצבעות ושלוש שעות שינה בלילה. זה תאגיד. Corporate כמו שאומרים השותפים שלי בחו"ל אבל באינסטינקט, כשאני לבד אני קורא לזה, לאובססיה שלי, “החברה".
קם וצועד לעבר המרפסת, הדלת נפתחת אוטומטית כאשר אני מתקרב. רוח של אפריל נושבת על פני כאשר אני נשען על המעקה, מביט על כל תל אביב מהפנטהאוז. יסמין הייתה בהלם כאשר היא נשענה על המעקה הזה בפעם הראשונה. היא תתקשר שוב, אין ספק.
אובססיה, זה לדעת מהרגע שבו אני קם בבוקר שהדבר הכי חשוב היום זה החברה. זה העסק. זה שהכל חייה להיות מושלם, שאני חייב לדעת הכל; על הסניפים, על השוק, על המתחרים, על משרדי הממשלה. הכל.
אובססיה זה שאין זמן לתחביבים. לראות טלוויזיה. לצאת לחופשה. להתחיל עם בחורות. כי כל דקה, תיקון, כל שניה שאני לא מקדם את העסק זה זמן מבוזבז. כל רגע שאני לא מתקדם אני נסוג אחורה ואני מניח לאחרים, אלו עם כסף מהבית, אלו המקושרים אלה שאין להם דחף אלא פרץ פתאומי של רוחות המזל במפרשים להשיג אותי. לדרוס אותי. לקחת לי את מה שמגיע לי.
אובססיה זה לעשות את זה שנים על גבי שנים ולא לנוח, אף פעם. ולא להרגע, אף פעם. ולא להפסיק לרוץ אפילו לא לשנייה.
אנרגיות אני מוציא בחדר הכושר, זה זמן טוב לחשוב, לתת למוח להתרוקן ולרעיונות חדשים להתגנב לתת ההכרה, שם הם יעובדו לכדי השראה. ופה ושם יש גם בחורות אבל אני אף פעם לא נותן להן להתקרב כי הדבר האחרון שאני צריך זה להתאהב. אני לא רוצה, לא מוכן לבגוד באהבה האמיתית שלי: האובססיה.
הטלפון שוב מצלצל. יסמין.
הלב שלי מחסיר פעימה אבל אני מנתק. היא צריכה להבין שהמשחקים שלה תמיד יתפוצצו לה בפרצוף.
ברור שבמעמד הנוכחי שלי אני מוקף תמיד בבחורות יפות. משכילות. חכמות וחריפות. בנות שראויות לי ואני להן. לפעמים אני גם מסתובב איתן קצת, שומר טוב על הלב, מזדיינים, מבלים ואז אני חותך, לפני שזה מסתבך. לזכותי יאמר שאני מודיע להן מראש שזה לא ילך לשום מקום. חלקן מעדיפות את זה, חלקן רואות בזה אתגר, חלקן לוקחות את זה קשה. אני מציע סקס, שנינות והומור אבל אפס אינטימיות ושום התחייבות. הגבר המושלם מזיין בעיקר נשים מושלמות.
אבל לפעמים בא לי על היסמיניות של העולם. לפעמים כל האובססיה צריכה להתפרק על בחורה אחת.
יש לי פרופיל באפליקציית היכרויות. יש שם תמונות מדהימות שלי. של המכוניות שלי. שלי עם ידוענים. לא תמונות של הזיין/צייד הממוצע. תמונות מפילות לסת. אנשים במעמדי הכלכלי לא מסתובבים באפליקציות ובחורות נכנסות להלם קל כשהן רואות את הפרופיל. החריפות בינהן מצליבות אחר כך נתונים ומגלות שזה אמיתי. שזה אני מהתמונות במדורי הכלכלה. ואז הן פונות אלי. ואני יודע מה אני מחפש.
אני מחפש את הנואשות.
את אלו שיתאהבו חזק וקשה אבל שיהיו גם שמרניות. צנוניות. עדיף מסורתיות, שמחפשות אהבה וחתן וכל מה שאני לא אתן להן, כי מה אני רוצה לתת להן זה רק כאב.
הטלפון שוב מצלצל. יסמין.
“הי.” אני עונה, קולי חם, נעים. קולו של הנסיך על הסוס הלבן מהפנטזיה שלה. מהדייטים המעולים שלנו.
“הי.” היא עונה, מושכת באף.
שתיקה.
“אני…” מגיע קולה מהצד השני. אני לא אומר כלום, מניח לה להתייסר.
“אתה שומע אותי?”
“כן.”
“אני מסכימה.”
"מסכימה למה?”
“ש… אתה יודע…”
“תגידי את זה.”
“ש…”
“תקשיבי, אני קם מוקדם מחר וטס ללונדון לשבועיים, אז אם את רוצה להגיד משהו אז תזדרזי בבקשה.”
“אוף איתך! למה אתה חייב להיות כזה…”
מנתק.
האמריקאים קוראים לזה Shock and Awe. כשאני מתחיל עם אחת היסמיניות אני מכה חזק עם כל הארטילריה. אוסף אותן עם לימוזינה מהבית, נוסעים למסעדה של שף שהן ראו בטלוויזיה ואני כולי גינונים וסיפורים מצחיקים והן עם עיניים קרועות, לא מבינות מה מישהו כמוני עושה עם אחת כמוה. בדייט השני הן כבר מוציאות את הטלפון ומעלות תמונות לרשתות החברתיות. יסמין ממש מתאפקת שלא לבדוק כמה לייקים היא קיבלה בכל חמש דקות אבל כשהיא בודקת אני רק צוחק ואומר שהיא חמודה.
גיליתי שאני אוהב את אלו עם השיניים העקומות קצת. הבנתי ששיניים עקומות אצל בחורה משדרות פגיעות. חולשה. אם היא בחורה עם שיניים עקומות, זה אומר שיש לה רקע כלכלי חלש, אחרת אבא ואמא היו מיישרים לה את הפה כשהיא הייתה קטנה. כבר למדתי לזהות לפי האופן שבו הם מנסות לדבר בפה סגור למי יש שיניים עקומות. ליסמין יש שיניים עקומות, נמשים, תחת ענק וציצי קטן. ממש מושלמת, בשביל מה שאני רוצה לעשות לה.
בדייטים אני ג'נטלמן מושלם. לא דוחף ידיים, מקשיב לסיפורים שלה ומספר מעט משלי, בצניעות. בענווה. כאילו החיים שלה בתור מורה או אשת כח אדם בעירייה או מתכנתת שווים לשלי. אבל אני יודע שהיא כבר עשתה שיעורי בית והיא יודעת מי אני, מתקשה להאמין שהיא איתי במסעדה, שף מפורסם והכל. גם אם היא ממש רומזת אני לא עולה אליה הביתה ולא מזמין אותה אלי. עד הדייט השלישי. בשלישי אני מעלה אותן אלי אבל רק מדברים, לא משנה כמה היא חרמנית או מאוהבת. בסוף הדייט אני מסביר לה שאני עייף ויש לי פגישה ומזמין לה מונית.
כבר למדתי לזהות את השרמוטות, אלו שלא אכפת להן סקס קשוח. אותן אני מעיף מהר כי אם בא לי שרמוטות, אני אלך על יפות ומתוחכמות, לא בּרָרָה מאפליקציות. בטח שלא זונות, למרות שאני יכול להרשות לעצמי את המדהימות והאקזוטיות ביותר בעולם. לא, אני רוצה את הצנועות. הרגילות. היבשות. אלו שבאמת לא משתגעות על סקס, בטח שלא פרוע.
אלו שהכאב שלהן הוא אמיתי.
הטלפון שוב.
“כן.”
“שלא תעיז לנתק לי.”
“זה מתחיל להיות מעייף יסמין, אני עוד מעט הולך לישון. לילה…”
“אני רוצה שתזיין אותי… בתחת.” היא פולטת.
“כבר מאוחר.”
“בבקשה. אחר כך אתה טס ומי יודע מתי יהיה לנו זמן…”
אני משתהה, נותן לה להתבשל בזה. נהנה מהסבל שלה, אבל זו רק ההתחלה.
“בסדר.” אני מפטיר לבסוף. “מזכיר לך חוקן כמו שאמרתי לך. וחצאית קצרה. אני אוהב לראות את הירכיים השמנות שלך אז אם היא לא תהיה ממש ממש קצרה אני טורק לך את הדלת בפרצוף. ובלי חזייה, הציצים שלך כל כך קטנים שאת ממילא לא צריכה אחת.”
אני כמעט יכול לראות את הפרצוף שלה, כאילו סטרתי לה.
“בסדר.” היא אומרת בקול קטן ומושכת באף.
“את יכולה להביא מברשת שיניים, אם ילך טוב תוכלי להישאר לישון פה.”
“בסדר. אני עוד שעה אצלך, בסדר?”
“אין לי הרבה זמן אז נסי לקצר.” אני אומר ומנתק.
אני לא מתחבר למזוכיסטיות. אני צריך שהכאב שלהן יהיה אמיתי. כאב כואב. ואני לא רוצה לאנוס בחורות או לסחוט אותן למרות שעם הכח שלי זה עצוב כמה שזה יכול להיות קל. לא. אני רוצה שהיא תכנס למלכודת, ושהדלת תישאר פתוחה ושהיא תבחר להישאר, לא משנה כמה אני רע אליה.
למען האמת הן אמורות לברוח בשנייה שהן רואות את הלימוזינה או אפילו לפני כן, כשהן מזהות אותי באפליקציה. הן צריכות לדעת שגבר במעמד שלי לעולם לא יסתכל על מישהי כמוהן בכוונות טובות. אין סיפור סינדרלה בעולם האמיתי. העשירים הולכים עם יפיפיות. אבל כל אחת רוצה לדמיין שהיא מיוחדת. שיש מישהו שרואה את הדבר המיוחד שבה, שבלי להתאמץ (כמו שאני התאמצתי מהשנייה שהשתחררתי מהצבא) היא פתאום תתרומם לפסגת העולם עם כסף וגבר חתיך עם זרועות עבות וחולצות הדוקות ומחויטות שצוחק מהבדיחות שלה ויש לו סיפורים מדהימים והוא מכיר אנשים יפים ומפורסמים כל כך.
אבל העולם לא עובד ככה.
כשאני מזכיר מין אנאלי בפעם הראשונה מתישהו בדייט השלישי, אני בוחן את הבחורה מולי, רוצה לראות אותה מתכווצת. מפבלבלת בעיניים. יסמין אשכרה שפכה על עצמה מעט יין. הן בדרך כלל מתעלמות מההערה ואז אני מעלה את זה שוב ועוד פעם.
“למה אתה כל הזמן מדבר על מין אנאלי?” היא צחקקה.
“אני לא יכול לחכות לפעם הראשונה שלנו.” חייכתי.
“מה?” היא לא הבינה.
“אני מת לדפוק אותך בתחת כבר.” אמרתי בשיא הטבעיות.
“טוב, אתה קצת ממהר.” החיוך שלה הפך לעצבני משהו. “אני לא יודעת אם… אתה יודע, בכלל לא התנשקנו.”
“יש לך ספקות שאני מנשק מעולה?”
“לא.”
“אחרי שאני אזיין אותך בתחת נתנשק ותראי.”
“למה אתה מדבר ככה?!” החיוך נעלם לה לגמרי מהפנים.
“כי מהרגע שראיתי אותך ברחוב מחכה לי חשבתי שאני ממש חייב לזיין אותך בתחת.”
“אני רציני איתי?”
“הכי רציני שיש.”
“אני רוצה ללכת.”
“אני אזמין לך מונית.”
“זהו?!” היא התפלצה. “אתה… פשוט תזמין לי מונית וזהו?!”
“לא נראה לי שאת רוצה להמשיך בקשר הזה, יסמין. ואני לא רוצה לכפות עלייך כלום.”
“'לא רוצה להמשיך בקשר הזה'?! למה, כי אני לא מוכנה ש…”
“אני אזיין אותך בתחת, כן.” המשכתי בשלווה, שולח הודעה לתחנת המוניות איתה אני עובד. אני אוהב שהן נלחמות, זה אומר שאכפת להן. שהן רואות את הפרס שדמיינו שהוא כבר שלהן נגוז להן מול העיניים.
“זה דפוק לגמרי.” היא מלמלה.
“כן.” הודיתי. “אבל ככה זה יהיה. או כלום. להתראות, המונית תהיה למטה בעוד חמש דקות, אני זז.”
“חכה שניה!”
“אין יותר מה לדבר עכשיו.” קמתי, מחייך חיוך נעים. “תחשבי על זה, אם את רצינית תתקשרי, בסדר? לילה טוב, יסמין.”
בעודי יוצא מהמסעדה שמעתי אותה שואלת את המלצר אם אפשר לארוז לה את מה שלא הספיקה.
הטלפון מצלצל ואני עונה.
“אני בדרך.” היא אומרת בקול שקט. “במונית.”
“אני שמח.”
“רק דבר אחד חשוב לי להבהיר מראש. זאת הפעם הראשונה שלי ואני צריכה ש… תהיה עדין איתי.”
"לא.”
“מה?!”
“אני לא אהיה עדין איתך. אני אהיה מניאק איתך. אני אמשוך לך בשיערות ואצבוט לך את הפטמות. אני אכאיב לך. אני אנסה לגרום לך לבכות, כנראה שגם אצליח.”
“נראה לך?!”
“אל תדאגי, תוכלי ללכת מתי שתרצי.”
“מה לא בסדר איתך?!”
“נתראה.” אני אומר ומנתק.
המונית נראית מהמרפסת כמו מכונית צעצוע ויסמין זערורית כמו נמלה. היא יוצאת מהמונית ומביטה למעלה, אולי שואלת את עצמה מה לעזאזל היא עושה. ואז הנמלה הקטנה עושה את דרכה אל הלובי המפואר.
כמה דקות אחר כך נקישה בדלת. אני ניגש לפתוח.
סנדלים לבנים, רגליים חיוורות ועבות, חצאית טורקיז קצרה מאוד, חולצה לבנה שקופה, תיק צד. פנים יפות, לחיים מלאות, אף סולד, שיער מחומצן.
“איזה יפה את.” אני אומר בכנות. היא יכולה לראות את ההתרגשות שלי וצל חיוך עולה על פניה. אולי זאת רק הייתה איזו בדיחה חסרת טעם והאביר שלה מהאגדות עם השארם והעיניים הטובות והסיפורים המצחיקים והמכונית הפסיכית עם הריח הנעים יחזור והכל יהיה בסדר.
כשאני פותח את החלוק והיא רואה שאני עירום מתחת החיוך שלה נמחק. הזין שלי לא ארוך במיוחד אבל עבה והויאגרה, רשת בטחון הביטחון שפרסתי, מעניקה לו מראה מרשים מהרגע הראשון.
"בואי, תיכנסי.” אני אומר. “הדלת תישאר פתוחה.”
“למה?”
“זה סמל לזה שאת יכולה לעזוב מתי שבא לך. הדלת תזכיר לך שגם אם השעות הקרובות ירגישו לך כמו אונס, והן ירגישו ככה, זה לא.”
“אונס?”
“הדלת תישאר פתוחה, את יכולה ללכת מתי שבא לך. הבאת מברשת שיניים?”
“כן.”
“יופי. בואי נצא למרפסת. הנוף מדהים עכשיו.”
אני אוחז בידה והיא קטנה וחמימה, כמו ציפור קטנה. הדלת האוטומטית מקדמת את פנינו, מברכת אותנו אל הערב. העיר שקטה ומרהיבה מהגובה הזה, זוהרת כמו שקיק יהלומים שהתפזרו להם, כאילו אפשר להתכופף ולחפון אותם.
“כל כך יפה אצלך.” היא אומרת.
“כן.” אני אומר ונצמד אליה מאחור. היא משתנקת כאשר היא חשה בזין שלי, עבה וכבד מחליק בין ירכיה השמנמנות ואני מלטף אותן, מעפיל לעבר פלחי עכוזה ואז חופן את הפלח הימני והוא עגול וחלק וחמים תחת ידי.
“חוטיני.” אני אומר בהפתעה.
“חשבתי שתאהב.” היא ממלמלת, שולפת את הטלפון לסלפי ומחייכת אליו. המצלמה לא יכולה לראות את הזין שלי מתקשה לעבר מפשעתה.
“אני אוהב.” אני מודה ומנשק אותה באוזן.
"מה עם הבדיקות של אחותך?” אני שואל. “חזרו?"
“כן, הכל טוב ברוך השם. תודה.” היא מצלמת מזוויות שונות ואז מקלידה כמה אותיות בקדחתנות ושולחת.
“סיפרת לה שאת ישנה אצלי הלילה?”
“כן. וגם לרווית וליאל.”
ידי השמאלית פולשת לחולצתה, מאתרת שד קטן.
היא צווחת כאשר אני סוחט פטמה בכוח.
“אאו! די!”
“ששש…” אני מרפה. “אנחנו רק מתחילים, יפה שלי. יש לך בויפרנד קצת… יוצא דופן. את תתרגלי לזה.”
“בויפרנד?” היא בולעת את הפיתיון.
אני לא עונה, רק דוחף שתי אצבעות של יד ימין לתוך פיה, מאלץ אותה למצוץ אותן. אחרי כמה רגעים אני מוציא אותן ומוביל אותן אל מתחת לחצאיתה, מסיט את החוטיני הקטן ודוחף את האצבע המרכזית הישר אל פי הטבעת.
“תרפי.” אני מצווה כאשר היא מתחילה לצווח. “אחר כך אני אמרח ווזלין אבל עכשיו זה רק הרוק שלך שמסכך.”
“אהה!” היא צורחת אל הלילה. “זה כואב!”
“זאת רק אצבע.” אני מזכיר לה, מניע אותה פנימה והחוצה ברשעות. “והנה…”
“איי!”
“…באה…”
“דייי!”
“עוד אחת.” אני תוחב גם את השנייה בכוח. הרוק זה בדיחה כסיכוך והיא כמעט יבשה כשאני מזיין אותה בשתי אצבעות קשוחות בעודה זועקת אל הלילה. אני מתעלם מצעקותיה, ממשיך לבעול אותה עמוק ויבש וחסר רחמים, יורק מדי פעם אל אצבעותיי כדי לסכך אותן. לבסוף אני מחליק את האצבעות החוצה ומלטף את פניה.
“למה אתה ככה..?” היא ממלמלת, מתרפקת עלי בעודי אוחז בה בידי השמאלית. “אני יודעת שאתה כל כך טוב ואדיב… למה?!”
במקום לענות אני תוחב את שתי האצבעות לתוך פיה, חש בה מתקשחת בגועל כאשר היא מבינה איפה הן היו לפני רגע.
“ששש… תמצצי אותן טוב…”
אני מחזיק אותה חזק ביד שמאל, בימין דוחף את האצבעות עמוק לפה שלה. אחרי כמה רגעים אני מניח לה. היא מתנשפת בכבדות ומושכת באף.
“אני לא מבינה… למה אתה ככה..?”
“את רוצה ללכת או להישאר לישון פה?”
היא לא עונה. היא סיפרה לכולן שהיא נשארת לישון אצל החבר המיליונר ההורס, לא יהיה קל להסביר למה זה לא הסתדר.
“זה מה שחשבתי. תתכופפי, שימי את הכתפיים על המעקה.”
יש שולחן קטן עליו הנחתי ציוד להערב ואני לוקח צנצנת וזלין ומורח על הזין. כן, אני יודע שווזלין ממש אולד פשן אבל לזיין בתחת עם ווזלין יש הילה היסטורית בשבילי. אחר כך אני דוחף את שתי האצבעות לצנצנת ומשם ישר לתחת שלה, גורם לה לקפוץ בכאב ובהלה. אני מניח את יד שמאל על עורפה, הודף אותה מטה בכח ומזיין אותה בשתי אצבעות שמנוניות.
“יותר טוב עם הווזלין, לא?”
“אה! אה!”
“שאלתי אותך שאלה.”
"כן. יותר טוב!”
“יופי.” אני אומר, מוציא את אצבעותיי ממנה. אני מפשיל את החצאית מעלה, מסיט את החוטיני הצידה ואומר לה:
“תפתחי את התחת.”
“מה?!”
אני אוחז בידיה, מניח אותן על הגבעות העצומות והחיוורות ואומר:
“תפתחי.”
הפעם היא מבינה את כוונתי ומפשקת את פלחי העכוז המסיביים שלה, חושפת את החור הקטן, בוהק מווזלין ורועד מפחד. אני מניח את ראש הזין שלי, קשה וכואב מרוב רעב, על הכניסה האחורית שלה.
“הדלת של הדירה פתוחה, כן?”
“כן.”
אני דוחף את הזין. חזק. יסמין צורחת וזה מענג אותי, גורם לי לדחוף יותר חזק ויותר עמוק.
“לאט! לאט!”
אויש, סתמי כבר. בעצם לא, הצרחות שלה מתוקות כל כך. זעקות הכאב האלה. אני ישר מתחיל לדפוק חזק, לא מותיר לה זמן להתרגל.
“למה?! למה?!” היא מתייפחת בעודי בועל אותה מאחור, קשה וכואב.
“זה עושה לי טוב, יפה שלי. הכאב שלך… נעים לי להכאיב לך, שאת לא רוצה את זה. ככל שלך יותר כואב, לי יותר נעים.”
התחת הענק שלה הדוק סביב הזין שלי והגבעות הגדולות והחיוורות מרקדות בקצב האגרסיבי של הזיון שלי בעוד אצבעותיה נאבקות להחזיק אותן פתוחות. בידי המשומנת אני אוחז בשערותיה המחומצנות ומושך לאחור בכח, סוחט נאקת כאב מרגשת נוספת. אני מטה את ראשה לעברי בגסות ואז גוהר לעבר שפתיה ומנשק אותן ברכות.
“את רואה, אמרתי לך שאני מנשק מצוין.”
היא לא עונה אבל בזווית הזו אני רואה שפניה שטופות דמעות. היא כל כך יפה עם איפור מרוח ועיניים אדומות.
“את כל כך יפה כשאת סובלת.” אני אומר בכנות ולרגע סקרנות ואולי גם תקווה מבצבצים על פניה, כאשר היא שומעת אותי כפי שהיא מדמיינת אותי, כפי שאני כשאני מקסים. “אני נהנה להכאיב לך.”
“שמתי לב…” היא מתריסה ואני מעניש אותה בצביטה גסה של שדה השמאלי הקטן.
“אל תתחצפי כשאני מזיין אותך.”
“סליחה! סליחה!” היא מתייפחת. ככה יותר טוב. למרות ההתנצלות אני מסלק את ידיה מישבנה, מזדקף בעודי נעוץ בתוכה ומוריד לה סטירה מצלצלת על התחת. יסמין צורחת בכאב ובהלה ואני מביט בסיפוק איך הדם ממהר למקום הסטירה, מצייר סימן של כף יד ישבנה הבהיר. אני אוחז בשערה ביד ימין ומוריד לה אחת טובה על לחי שמאל, מרטיט את התחת השמן שלה.
“איי! די!”
“תודה.” אני אומר, חש בעונג זורם בעורקי. “את רוצה ללכת הביתה?”
“לא.”
אני גומל לה בעוד סטירה מצלצלת, על לחי ימין הפעם והיא מעניקה לי צרחת כאב מתוקה. יסמין היא אחת הטובות מסוגה שהיו לי. אולי הטובה מכולן אפילו. סובלת מכל רגע אבל מאוהבת בי ברמות קשות כל כך שהיא לא מצליחה להביא את עצמה לעזוב.
“למה את נשארת, פרה מטומטמת?” אני שואל, מביט בישבנה שכבר האדים כולו כמעט.
“אני אוהבת אותך.” היא נאנקת. “אני יודעת שעמוק בפנים אתה… איש טוב. אני רוצה לעזור לך למצוא אותו.”
“את רוצה לתקן אותי?!” אני מזדעזע, חמתי ניצתת בי.
“אני רוצה לעזור לך!”
“בואי תעזרי לי.” אני אומר. על השולחן הקטן מונחים שני מצבטי פטמה עם משקולות, 300 גרם כל אחת. אני לוקח אותן בזו אחר זו ומצמיד אותן לפטמות שלה. אינסטינקטיבית, יסמין מנסה להסיר אותן אבל אני סוטר את ידיה משם.
“ידיים על המעקה, אם את נוגעת במצבטיים את עפה, ברור?”
“כן… זה כואב!”
“תודה, זה נעים לי כשאת אומרת את זה.”
אני אוחז בתחת העצום של יסמין בשתי ידי, מפשק אותה ומתחיל לדפוק חזק. אני מרגיש שלא אוכל להתאפק עוד זמן רב ואני רוצה לדפוק אותה טוב לפני שאגמור. פלחי העכוז הגדולים רוטטים בקצב הפראי שלי, סימני הסטירות מאדימים על רקע עורה החיוור, המיוזע עכשיו. היא נאנחת בכאב שמסבות לה המשקולות המתנודדות לכל עבר בפראות, מושכות את פטמותיה לכל הכיוונים.
“כואב?”
“כן!”
“כואב?”
“כן! כן!”
“את אוהבת את זה?”
“אני רוצה למות! זה גהנום!”
ואז אני מתפוצץ. כל הלחץ, כל העומס, הפחדים, התחרות, האובססיה והקורבנות שאני מקריב על מזבחה מתנקזים עכשיו מבין חלצי ומתפרצים אל תוך ישבנה ההדוק של יסמין. כדי לנצל את השיא המטורף הזה עד הסוף אני חופן את שיערותיה ומושך לאחור בכוח, עד שהיא שוב צורחת בכאב, זעקותיה מעצימות את העונג שלי לכדי זיקוקין דינור בתוך המוח.
אני מחליק ממנה ונשכב על הרצפה ויסמין רואה בכך סימן שגמרנו. באצבעות רועדות היא מסירה את המצבטיים מפטמותיה הדוויות ולהפתעתי נשכבת לצדי, מתכרבלת איתי.
“מה לא בסדר איתך?” אני שואל, מתנשף.
“איתי?!”
“למה את לא בורחת?”
“אתה רוצה שאני אלך?”
אני מביט בכוכבים העמומים, קלושים כל כך מבעד לזיהום האורות.
“לא.” אני אומר לבסוף.
“הבאתי מברשת שיניים.”
“ממילא יש לי להשאיל לך.”
שותקים. היא מתקרבת, מניחה את ראשה על חזי.
“את מבינה שזה תמיד יהיה ככה, כן?”
“'תמיד' זה הרבה זמן.” היא אומרת. “אתה רוצה אותי לתמיד?”
אני מגחך. כזאת עוד לא פגשתי.
“את מבינה שאני תמיד אנסה לשבור אותך? להכאיב לך? שאני אף פעם לא אנסה לעשות לך טוב?”
“לא במיטה אולי.” היא אומרת. “אבל מחוץ למיטה? בדייטים וכזה?”
“את עדיין מחפשת את הצד הטוב שלי?”
“כן.”
“אני אהנה להתעלל בך כל עוד את מחפשת.”
“את זה כבר הבנתי.”
“את לא נהנית מזה במקרה.”
“זה היה הורס לך הכל, הא?”
“כן.”
“אז אל תדאג. זה סיוט. ממש סיוט. הערב היה הערב הכי גרוע שהיה לי בחיים. לא דמיינתי שיכול להיות כל כך גרוע.”
“תודה. אני אחלום על הצרחות שלך הלילה. הן תהיינה כמו השמיכה הרכה ביותר שאפשר לדמיין.” אני אומר בכנות. “אני לא אשכח את… הערב הראשון שלנו.”
“זה נשמע כמעט רומנטי.” אומרת יסמין. “אם זה לא כל כך היה דומה ל…אונס.”
שנינו שותקים, מקשיבים לעיר גוועת אל תוך לילה סמיך.
“אתה לא הולך לרצוח אותי או משהו, נכון?”
“חס ושלום. הדלת תמיד תישאר פתוחה. את תוכלי לקום וללכת מתי שבא לך.”
“בסדר. עכשיו אני רק רוצה להתקלח ולישון.”
“את נשארת פה?”
“כן. איך אני אוכל לתקן אותךָ אחרת?”
אני נאנח.
“בואי, אני אראה לך איפה המקלחת.”
יפהפה!
וואו, איזה סיפור כיפי
בהתחלה היה נראה שנקבל גרסה נוספת של טלי הפסיכולוגית (הטיפול של טלי) אבל יסמין הפתיעה בענק עם אישיות מסקרנת ושובת לב. היה קצת דל-בשר אבל השאיר טעם מיוחד שהיה שווה הכול. סיפור כלבבי
סיפור מחרמן ויפה (לאוהבי הז'אנר) בימים כתיקונם.
אך בימים אלו, כשכולם מזדעזים עד עמקי נשמתם מאלימות המינית המטורפת בין היתר של החיות מהרצועה עדיף לטעמי לשקול פרסום סיפורים מעין אלו.
1. שמתי אזהרה מראש. מי שלא רוצה, שלא יקרא.
2. ה"מצב" משפיע על אנשים שונים בדרכים שונות. יש כאלה שדווקא מה שיעשה להם את זה במיוחד עכשיו זה להגביר את הווליום ל200. ויש כאלה שלא, אני יודע.
זה ברור שמי שלא רוצה לא קורא.
אבל פניתי דווקא אליך בתגובה, האם לך כיוצר זה "עושה את זה" לפרסם פנטזיית אלימות מינית בתגובה לידיעות המזעזעות? או מבחינתך אין קשר לעיתוי (במידה וכתבת את הסיפור לפני ה7 באוקטובר כמובן)
כתבתי את הסיפור לפני שנה וחצי לערך.
תודה.
אחרי הזוועות שנחשפנו אליהן במציאות, כל דבר שהוא לא סנאף יהיה שיפור
יצא לי לראות כמה וכמה דברים בשבוע הראשון של הלחימה, כשעוד קראו לזה טבח.
הידיעה שהסיפור של דור הוא, ובכן, סיפור פנטזיה, מרגיעה מאוד בפני עצמה. את העובדה שהזוועות שבוצעו אכן קרו אי אפשר למחוק מהראש, אבל לפחות לקבל גירוי מסיפור שאתה יודע כמעט בוודאות שהוא דמיוני.
דור תמשיך לכתוב, אתה עושה טוב בעולם 3>
אם לסכם פשוט מדהים בדיוק מה שהייתי צריך בתקופה הזאת נהנה כל פעם מחדש לקרוא את הסיפורים שלך
במילואים, בשירותים אחרי כמה ימים שלא יכולתי לשבת בנחת. בחוץ החוזי ממשיך ברעש המונוטוני שלו.
סופסוף יש רגע של פורקן ופנטזיה.
תודה זה היה מצוין (אם כי קצת קצר)
אני מחכה לשמוע את הצד שלה. שהיא בעצם מנצלת אותו לפורקן המזוכיסטי שלה.
יכול להנות רק מגבר שחושב שהיא באמת סובלת. הכל תוכנן על ידה לאלפי פרטים
כולל בחורות שנישלחו כדי ללמוד אותו.
דור כוחותינו בחזית זקוקים לעוד סיפורים פרי עטך, תודה
אני בצו 8 עם גישה מוגבלת לאינטרנט.
איך אתה לא מוכר כמפעל הכרחי…
אם מישהו אמור לקבל פטור מגיוס, זה אתה…
אתה גם בחזית ההסברה וגם בחזית ההנאה.
עוצמתי, למרות שלא יכולתי להתחבר לסדיסט.
נ.ב משהו לא עובד בקישורים של הסיפורים החדשים. לא כולם שם, והם מתייחסים גם לשנה קודמת
יש עוד פרקים?
לא.
מילואים, לא מילואים
גם כאן אתה נדרש להעלאת מוראל העם
עם כל הכבוד לגורביץ, עבר יותר מחודש מאז הפרסום. שירותיך נדרשים גם כאן בעורף
יופי העלבת את גורביץ הוא לא העלה לנו פרק היום
כיף לקרוא אותך, כרגיל.
תודה.
את מי צריך לחסל כדי לסיים את המלחמה ולהחזיר את דור נוב הביתה??
Haven't the Jewish people suffered enough?!
זה נושא לוועדת החקירה, דור הוא מפעל חיוני לעילא ולעילא וגיוסו הוא פגיעה אנושה ברוח האומה.
דור: *אחרי חודשים של הפוגה לא מתוכננת, מכריז על חזרה בחודש מרץ*
השטן: "מה דעתכם על…. יום נוסף לחודש פברואר??"
🙂
עוד קצת, גם אני מתגעגע לכתיבה.