ברכת האילנות – פרק ו' (סיפור מאת בני גורביץ', שם בדוי)

וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה האגדי, משך פעם בזרועה של אשת אחד הלורדים ושאל אותה בשקט: "ליידי, האם תסכימי לשכב איתי תמורת עשרה פאונד?". הגברת ההמומה כמעט דחפה לו את הסיגר לתוך הגרון, "מה אתה חושב שאני, זונה?!". אבל צ'רצ'יל לא ויתר: "ותמורת מיליון פאונד?". "זה כבר סיפור אחר", השיבה האישה ביושר. "וול, מיי ליידי", סיכם המדינאי הגאון, "שנינו מסכימים שאת אכן זונה. נשארה בינינו רק מחלוקת פעוטה על המחיר…"

 

למרות ההקשר הברור, אני כמובן לא מספר לרייזי את ההלצה הנהדרת הזאת כשהיא חוזרת אלי בראש מושפל וברגליים יחפות, כדי להודיע על הסכמתה לקחת את התפקיד שהצעתי לה – סליחה, התפקיד שהיא ביקשה – בתמורה לשכר פעוט של שלושים אלף שקלים לחודש. אין פה על מה להתבדח. הדיל שריר וקיים.

 

נעלם אחד יש במשוואה הזאת, והוא בעלה של רייזי. למעט הסיפור על המלגה בכולל והאמירה שהיא תתייעץ איתו לגבי הצעת הקידום הראשונה – היא לא מזכירה אותו בכלל. יש לה בעל, זו עובדה. אבל מה תפקידו בכוח? היא אוהבת אותו? הוא אוהב אותה? האם הוא יודע מה שהולך כאן? אם לא, מדוע? ואם כן, איך הוא מאפשר דבר כזה? אני מניח שאברר את העניין בהמשך. דבר אחד ברור לי כבר עכשיו: המשכורת השמנה שרייזי מביאה עכשיו הביתה, מול המלגה העלובה והמאחרת של בעלה – מייצרת פה פער מסוים. נחיה ונראה.

 

התפקיד החדש ורב האחריות של רייזי מגביר מאוד את קצב השיחות שלנו. למעשה, כעת היא יד ימיני בניהול החברה. הסמנכ"לית בפועל. היא משתדלת מאוד להצטיין בעבודה, והאינטראקציה בינינו עניינית ומקצועית. היא "גברת גולדרינג" ואני "הרב מילר" ושנינו פונים זה לזה בתואר הגוף "אתם", להטיותיו המטופשות.

 

רייזי עצמה נראית שוב מאוששת. הביטחון העצמי שלה התחזק עוד, גם מולי, והיא מביעה את דעותיה ללא שום תסמינים של אישה כנועה. היא בעצם משדרת לי: הניצחון הוא לא רק שלך. וגם מבחינה עסקית נטו, אתה צריך אותי יותר משאני צריכה אותך. אל תספרו לה שאמרתי לכם, אבל האמת? היא צודקת.

 

ומצד שני, לא נראה שהחלק שלה בעסקה מכביד עליה. את המשימה הלא-טבעית בכלל של שיחה עם גבר זר ברגליים יחפות ובראש מגולה, היא עושה ממש בטבעיות. אני מתחיל לשכנע את עצמי שהאישה הזאת מחפשת את קרבתי, כי היא זקוקה ממני לעוד דברים מלבד המשכורת, ובסתר ליבה היא מקווה שיום אחד אולי זה יקרה. התמונה מתבהרת בראשי: בינה ובין בעלה אין הרבה אהבה. הוא כנראה עיוור חרש ואילם, אם הוא לא מכיר באוצר שנפל בחלקו. אז באומללותה, זו דרכה של רייזי לקבל אהבה מגבר אחר. ממני.

 

אבל אני, כהרגלי, לא לוחץ. נותן לדברים להתקדם בקצב שלהם.

 

&&&

 

משהו אחד בכל זאת דורש בירור מיידי, ואני מעלה אותו בפניה אחרי זמן מה. "רייזי", אני נוקט את צורת הפנייה הישירה, "אפשר לשאול אותך שאלה אישית?".

 

היא עומדת לידי בפוזה הרגילה, גלוית ראש ויחפת רגליים, כשכף רגלה האחת מלטפת בפיזור הדעת את גב רגלה השנייה. "לשאול תמיד אפשר. אבל לא מבטיחה שאענה", היא שולפת בחיוך קל את הקלישאה המתבקשת.

 

"את בהיריון?".

 

היא לא מסמיקה ולא משפילה עיניים. "לא נראה לי. למה אתה חושב ככה?". היא אומרת "אתה", וזה סימן טוב.

 

"מתי הלכת למקווה בפעם האחרונה?", אני מעז קצת יותר.

 

"אני לא חושבת שזו שאלה לגיטימית לאישה נשואה".

 

השאלה אולי לא לגיטימית, אבל אני שואב עידוד מכך שרייזי הודפת אותה באסרטיביות, בלי להתקפד בבהלה. "אגיד לך למה אני שואל. השיער שלך…"

 

"מה לגבי השיער שלי?", עכשיו היא כבר מנסה להפגין חוסר עניין וקוצר רוח.

 

"הוא צמח. לא גילחת אותו מאז הפעם הראשונה שהורדת כאן את הפאה. כמה זמן עבר? שישה שבועות?".

 

"שישה שבועות ויומיים", רייזי יורה, והתשובה המדויקת מדי היא זו שמסגירה אותה. שום חוסר עניין. היא זוכרת היטב את התאריך, כי הוא משמעותי מאוד עבורה. אני מתבונן בפלומת השיער שלה. היא עבה וסמיכה בהרבה ממה שהיתה אז, לפני שישה שבועות ויומיים. עור הקרקפת כבר לא נראה בין שורשי השיער.

 

"נו", אני מחכה להסבר. הרי המנהג הוא לגלח עד שורשי השערות לפני ההליכה למקווה, אירוע שקורה אחת לחודש בערך אצל אישה בגיל הפוריות, שאינה הריונית ואינה מניקה. למיטב ידיעתי, רייזי לא יצאה לחופשת לידה בשלוש השנים שהיא עובדת כאן, כך שאין לה תינוק להניק. ולמיטב ידיעתה, היא לא בהיריון עכשיו, מה שאומר שהיא מבקרת במקווה בערך פעם בחודש. אבל למיטב ידיעת שנינו, עברו לפחות חודשיים מאז הפעם הקודמת שהיא גילחה.

 

"אני לא בהיריון, ואני לא הולכת לספר לך בדיוק מתי אני 'הולכת'" – לשון נקייה למקווה, אם לא הבנתם – "אבל הפסקתי לגלח. עשיתי התרת נדרים".

 

אני מופתע. "זה מסקרן. אפשר לשאול למה?".

 

"אתה אמור להבין לבד". השאלות החודרניות שלי כבר ממש מציקות לה.

 

"כי את מתביישת שאראה אותך ככה?".

 

רייזי מהנהנת ללא קול, מלטפת מבלי משים את הפלומה הרכה שעל ראשה. ואני מציין לעצמי שמכל הסיבות המשונות שניתנו בדיעבד למנהג גילוח הראש, כנראה שהסיבה האמיתית היא הרצון להשפיל את הנשים, למען יידעו את מקומן. ידוע שאחרי השחרור מהכיבוש הנאצי, הצרפתים נהגו לגלח את הראש בפומבי לנשים ששכבו עם חיילי האויב. זה אקט מובהק של השפלה לאישה. כמה אירוניה יש במשפט "שיער באישה ערווה". 'ערווה' היא חרפה, בושה. אבל שיער אינו שום דבר מזה. שיער הוא יופי והדר. היה צריך לומר בדיוק הפוך: "קרחת באישה ערווה".

 

אז רייזי מרגישה מושפלת, ומנסה להחזיר לעצמה מעט מכבודה באמצעות גידול שערות הראש. לא רע, רייזי. לא רע בכלל. את בכיוון הנכון.

 

"ומה בעלך אומר על זה?", אני תוהה. זו עלולה להיות שאלת קיטבג. אני צריך להשאיר את אותו בעל עלום שם מחוץ לחדר הזה, ולא להפוך אותו לפקטור ביחסים ביני לבין רייזי. אבל אני באמת סקרן ולא מצליח להתאפק.

 

"הוא לא מאוד אוהב את זה, אבל יתרגל. אנחנו לא מגיעים מאותה חסידות, ובמשפחה שלי רוב הנשים בכלל לא מגלחות. רק בגלל שהתחתנתי איתו התחלתי לגלח, כי בחסידות שלו – שלנו – זה 'עניין' די רציני". את המילה 'עניין' היא אומרת במלעיל ובסגו"ל תחת היו"ד.

 

&&&

 

בתקופה הבאה, רייזי ממשיכה למלא את חלקה בעסקה, אבל משרטטת גבולות די יציבים ושומרת על ערנות מול כל ניסיון שלי לבחון אותם. היא קיר בטון עם גרביונים יפים ופלומת אפרוח על הראש. אם היד שלי מתקרבת אליה 'בטעות', היא מתרחקת צעד אחורה. אני שואל שאלה מעט פולשנית, והיא מבהירה שהיא לא רוצה לענות עליה. אני מסתחבק קצת יותר מדי, והיא נכנסת לעוצר חיוכים לאיזו יממה שלמה. אני מנסה לפתח סמול טוק, והיא מחזירה את השיחה בכוח לענייני עבודה. אני מחמיא לה על פרטי לבוש, והיא פשוט מתעלמת. רייזי חזקה, נמרצת ושופעת אסרטיביות מולי בדיוק כמו מול העובדות שתחתיה. איפה האישה הכנועה שרק לפני כמה חודשים עמדה מגמגמת בפתח חדרי, והורידה נעליים בלי לשאול ובלי להתווכח? האם הקידום המטאורי בקריירה הוא זה שמשנה אותה?

 

אני לא מטפל זוגי, ובכלל – סליחה שלא סיפרתי לכם עד עכשיו – אין לי ניסיון רב בחיי נישואין. פחות משנתיים מהאירוסין ועד הגט, בלי תוצאות לוואי בלתי רצויות (ילדים), ומאז גם כן כבר עברו כמה שנים. תכלס, אני מייבין קטן מאוד בתחום הזה. אבל עם כל הבנתי הדלה, אני די בטוח שגם במערכת היחסים בין רייזי ובעלה, דברים משתנים.

 

הרווחה הכלכלית הפתאומית נותנת את אותותיה ברייזי. היא נשארת צנועה ושמורה, אבל מרשה לעצמה עכשיו בגדים חדשים לעיתים קרובות יותר ובצבעים בהירים ועליזים יותר. קולקציית הנעליים שלה – אלו שהיא חולצת בפתח משרדי כבר כמעט מדי יום – מתרחבת ומתחלפת בהתאמה לצבעי הבגדים. גם האיפור שלה מעט בולט יותר מבעבר. ורק דבר אחד נותר ללא שינוי – אורך החצאיות. אולי זו השיטה שלה לסמן טריטוריה.

 

יום אחד היא מופיעה עם פאה חדשה ומרהיבה, בגוונים בולטים ושיער שלראשונה חוצה את קו הכתפיים ומלטף אותן מלפנים ומאחור. זו כבר עליית מדרגה, רייזי. זה מותר בכלל בחסידות שלכם? אני לא מעז לשאול, ורק מחמיא לה בשתי מילים על הלוק החדש. היא נראית שמחה.

 

אבל למחרת, רייזי חוזרת עם הפאה הישנה, וגם ביום שלאחר מכן, וגם ביום שאחריו, והעניין מעורר אי אלו תהיות. היא גם ממש עצבנית, נוזפת בעובדות ומחפשת אותן על כל שטות. ואני ממתין בסבלנות.

 

============================

לפרק הבא. בני גורביץ' ישמח לקבל מיילים benygurr@gmail.com