ברכת האילנות – פרק ה' (סיפור מאת בני גורביץ', שם בדוי)

אחרי חצי שעה האינטרקום מזמזם שוב. האם רייזי התאפסה על עצמה? לא. זו רותי, הקריוקי האנושי. היציאה ההפגנתית של רייזי מחדר המנכ"ל לא נעלמה מעיני העובדות, כנראה, והתרחיש ההגיוני מבחינתן הוא שרייזי ביקשה אחריות על הצוות של מטי, הבוס לא נתן לה, ולכן היא יצאה בעצבים. זו יכולה להיות הזדמנות עבור הטוענות האחרות לכתר, שמקנאות ברייזי עוד מהקידום הראשון, ההוא של הרי-אורגניזיישן.

 

לרותי יש חושים מחודדים, והיא לא רוצה להיכוות ולצאת במפח נפש כמו רייזי. אולי הבוס במצב רוח גרוע היום, וצריך להתנהל מולו בזהירות. היא נכנסת לחדר ומתחילה לקשקש משהו על איזו בעיה עם תורם. היא מתנצלת שהיא מטרידה את הרב, אבל בגלל שמטי לא פה אין לה את מי לשאול, ועוד ועוד רמזים דקים יותר ופחות. קח אותי, בוס!

 

ככל שרותי נמוכה, כך הקול שלה חזק, וכרגע הוא נשמע באוזני כצליל חריקת גירים על לוח. הדחף הראשוני שלי הוא לנפנף אותה מהחדר בחזרה אל הקיוב שלה. אבל אני תופס את עצמי אחרי שנייה, כאשר מתוך הרגל אני מזפזפ במחשב למסך של המצלמות, ורואה את דמותה של רייזי מעיפה מבטים לחוצים אל הדלת שלי. לא הכל אבוד, אם כן.

 

אני משנה פאזה. עונה לרותי בסבלנות, פותר לה את הבעיה המונפצת ולקינוח מחמיא לה על הראש הגדול והאחריות שהיא מגלה בזמן שראש הצוות נעדרת. הנודניקית יוצאת מהחדר בחיוך גדול, מסמנת וי על המשימה, וכנראה כבר מנהלת בינה לבין עצמה את המו"מ על השכר שהיא תדרוש מחר על התפקיד.

 

עכשיו התחרות כבר ממש לא סמויה. אני חוזר אל המצלמות ועושה זום אין על רייזי, קרוב כל כך עד שאני יכול לקרוא את המחשבות שלה, נראה לי. החיוך של רותי מכניס אותה להיסטריה שהתפקיד חומק מידיה, והיא כבר לא חושבת בהיגיון. רייזי חוצה בשני צעדים גדולים את המרחק שבין העמדה שלה לזו של רותי, ומנסה לברר אצלה בצורה די מגושמת מה היא דיברה איתי.

 

רותי לא משתפת פעולה. רייזי אינה הבוסית שלה, והיא צריכה להיות מטומטמת במיוחד כדי לספק נשק ליריבה בזמן תחרות. אני רואה את רייזי מתרגזת וחוזרת אל העמדה שלה, בעוד רותי עושה לה פרצוף מאחורי הגב. מכוער מאוד, רותי. לא מתנהגים ככה לאישה יפה. זה כתוב בתורה. ואם זה לא כתוב, זה צריך להיות כתוב.

 

&&&

 

ארבע דקות שלמות רייזי מצליחה להתאפק, ואז היא קמה בסערה ומצלצלת באינטרקום שלי, מול מבטה הנבגד של רותי. אני מחכה שלושים שניות בשביל להגדיל את אפקט ההשהיה, ואז לוחץ על הזמזם.

 

רייזי נסערת. נסערת עד כדי כך שהיא שוכחת לחלוץ את הנעליים בכניסה. אני מתעלם מהפרת החוזה ורק נועץ בה עיניים שואלות. היא מתקרבת אלי, נעמדת בתנוחת קרב מהצד הנגדי של השולחן.

 

"כן!", היא מטיחה בי.

 

אני מקמט את המצח בתהייה. "מה 'כן', גברת גולדרינג?".

 

"כן, אני מגלחת את הראש". היא מסמיקה ומסיטה אחורה קווצת שיער של הפאה, כמו כדי להמחיש את העניין.

 

"לדעתי זו ממש עבירה. כפיות טובה כלפי הקב"ה", אני משיב לה בחיוך ממזרי. האמת היא שכאן גם ההלכה בצד שלי. הרמב"ם, למשל, סובר שאישה המגלחת ראשה עוברת על איסור "לא יהיה כלי גבר על אישה". גם המקובלים, שכידוע עסקו בהרחבה בעניינים אירוטיים, לא אהבו את הרעיון.

 

"ככה נוהגים אצלנו בחסידות". סוף הדיון מבחינתה.

 

לא מבחינתי, אבל אני זורם איתה. "טוב, מי אנחנו שנערער על מנהגי אבותינו, נכון?".

 

אולי נכון ואולי לא. רייזי לא מגיבה.

 

"אפשר לראות?", אני מברר, שומר על הטון הנינוח.

 

היא מדלגת על שלב ההשתוממות המעושה, וחותכת ישר למסקנה. "זה אסור".

 

איזו הרמה להנחתה, יא ואראדי. "למה זה אסור?", אני שואל שאלת תם. שַׁח.

 

רייזי קולטת באיחור את המלכודת, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. אם היא היתה אומרת "אני מתביישת" או סתם "לא רוצה", הייתי חסום. אין לי איך להתווכח עם רגשות או רצונות. אבל היא לקחה את זה לתחום הדיון ההלכתי. בחירה שלה. באד צ'ויס.

 

היא מגמגמת מעט. "אה… אסור לגבר לראות ראש של אישה נשואה. שיער באישה ערווה".

 

"אבל אמרת שאין לך שיער", אני מציין באכזריות קלה. שַׁח-מַט.

 

רייזי דוממת עכשיו. היא יודעת מה עומד על הפרק, ומחשבת שכר עבירה נגד הפסדה. האם זו עבירה? במידה מסוימת כנראה שכן. אבל האם זה יותר חמור מהקטע עם הרגליים? היא יודעת שאני צודק, והתשובה שלילית. אז מה הבעיה, אם כך?

 

היא מנסה מוצא אחרון. עוקפת את השולחן וחולצת את הנעליים, הפעם קרוב יותר מהרגיל. עוקבת במבטה אחרי העיניים שלי, אשר מטיילות מטה על אוטומט ונשארות נעוצות שם. האם זה יספק אותי?

 

ברור שלא. בתוך תוכך ידעת את זה, רייזי מותק. "אפשר לראות?", אני נושא את עיני אל ראשה ושואל שוב, בטון מעט יותר שקט. האם העיניים שלה לחות?

 

רייזי חושקת שפתיים ומביטה סביב, מחפשת מקום להניח עליו את הפאה. אני מקרב אליה את בקבוק הקולה שעל השולחן. לא בדיוק ראש פאה, אבל טוב מלא כלום. היא מושכת את הפאה הבלונדית בתנופה, עם הסרט, ומול עיני הלא-מאמינות מתגלה הקרקפת המגולחת של רייזי.

 

הקרקפת לא חלקה לגמרי. פלומת שיער זהובה ורכה מכסה אותה, כמו ראש של גבר חסידי שהסתפר על מספר 3. כנראה עברו שבועיים או שלושה מאז הפעם האחרונה שהיא הלכה למקווה וגילחה את הראש. טוב, האמת שהתירוץ של "שיער באישה ערווה" דווקא כן היה יכול לתפוס.

 

המחזה מאוד מוזר. אנדרוגיני במקצת. אני מתבונן עכשיו בו-זמנית בדבר היפה ביותר שראיתי בימי חיי, ובדבר המכוער ביותר שראיתי בימי חיי. איזה עיצוב מושלם יש לגולגולת של רייזי, אבל איזה דבר מחריד זה לגלח את שערה של אישה יפה. גרוע כמעט כמו לשפוך עליה חומצה. רייזי היפהפייה נראית עכשיו כמו חולת סרטן מהפרסומות המציקות ביוטיוב (תתקינו אדבלוק), או כמו סתם פמיניסטית רדיקלית שמאתגרת את "מודל היופי הפטריארכלי המעוות" או קשקוש דומה.

 

אבל עד כמה שהמראה הזה מזעזע, אני מזין בו את עיני בתאווה גדולה ולא מסוגל להזיז אותן. אני מנסה להתגבר על האשליה האופטית, שכן המוח משייך אוטומטית ראש מגולח למראה גברי, והוא צריך ממש להתאמץ כדי לזהות את הנשיות שבתמונה. העגילים מסייעות, ולאט לאט זה עובד. למה אני כל כך נהנה מזה? אני תוהה ביני לבין עצמי.

 

רייזי מניחה בינתיים את הפאה שלה על בקבוק הקולה. הפאה הקצרה אפילו לא נוגעת בשולחן. אני מבקש ממנה לקחת כיסא ולהתיישב לידי, קרוב אלי. היא מושכת באף ומצייתת, ראשה מושפל, ואני חושד שהיא ננעלה על מוד אוטומט. ניסיון לאמת את החשד: "שימי רגל על רגל". שמה. "תמשכי את החצאית קצת למעלה". מושכת.

 

נראה לי שכל חמשת ליטרי הדם שבגופי מתנקזים עכשיו אל תוך איבר המין שלי. הוא מנופח עד כאב.

 

"רייזי".

 

היא מרימה את הסנטר ומסתכלת עלי. לראשונה אני רואה פחד אמיתי בעיניים שלה. מה היא עשתה? עד היכן זה הולך להידרדר?

 

"רייזי", אני אומר שוב, מאותת לה שאני מצפה לתשובה מילולית.

 

"מה". בטון של השלמה. בלי סימן שאלה בסוף.

 

"בואי נדבר על התפקיד".

 

היא מתאוששת לרגע. "אני יכולה להחזיר את הפאה? אני מתביישת ככה".

 

בוקר טוב לך אליהו הבת. עכשיו נזכרת לשחק על קלף הבושה? מאוחר מדי. "את כמובן יכולה לעשות מה שאת רוצה מתי שאת רוצה, אבל אנחנו תיכף מסיימים", אני דוחה אותה בדיפלומטיות. פליי נייס סוויטהארט, אם את רוצה את הג'וב.

 

היא רוצה, בטח רוצה. היא לא עשתה את כל הדרך הזאת לחינם. "טוב. אז אתם מסכימים שאני אקח את התפקיד של מטי?".

 

"כן. החל מרגע זה".

 

"ותנאי השכר? כמו שדיברנו?".

 

"לא".

 

היא מסתכלת עלי באי אמון. מצפה להסבר, והוא מגיע מייד. "את לא תקבלי חצי מהשכר של מלי, אלא את כולו, בנוסף לשכר שלך. בסיס של עשרים וארבעה אלף, ועם הבונוסים לדעתי את יכולה לעבור את השלושים".

 

רייזי משתנקת. "לא קוראים לה מלי, קוראים לה מטי". היא פורצת בצחוק לא הגיוני. ואז מתרצנת בחזרה, כשמלוא המשמעות מחלחל לתודעתה. יש פה דיל הדדי, כמו מקודם, רק עם תמורה משמעותית יותר, תן וקח, תני וקחי.

 

"אני צריכה לחשוב על זה", היא אומרת.

 

"אין בעיה". אבל הפעם אין אלבניה. "רק תזדרזי כי בכל מקרה אני רוצה לסגור עוד היום את הפינה של ראש הצוות, כדי שהבנות לא תתבטלנה מחר. אז תחזרי אלי עם תשובה עד סוף יום העבודה, או שאחפש מישהי אחרת".

 

היא אוספת את עצמה מחדש. "אפשר לשטוף כאן רגע את הפנים?".

 

"רק אל תשכחי את הפאה כשאת יוצאת".

 

רייזי לא צוחקת מהבדיחה.

============================

לפרק הבא

בני גורביץ' ישמח לקבל מיילים benygurr@gmail.com