נראה שהעולם עוצר. שהכל נעמד. שרותם כורעת בהילוך איטי מתחת לאביה, שם אפק מוצצת לו את הזין, עבה ורטוב. אני לא יודע אם באמת כולם משתתקים וצופים במתרחש או שרק חוש השמיעה שלי נדפק אבל נדמה לי שאני יכול לשמוע את פעימות הלב שלי. או שאני באמת יכול?
אפק מבחינה עכשיו בשפע האדמוני לצדה ונרתעת בבהלה כאילו ראתה שדה מהגהינום, ורותם מלקקת את שפתיה, מביטה באביה המיתמר מעליה ומלקקת את השפתיים.
“רותמי…” ממלמל ערן.
“אני ממש צריכה את זה, אבא.” היא עונה לו ומכניסה את ראש הזין שלו אל פיה.
בעיניים קרועות אני צופה ברותם מוצצת לאביה, וזה בוהה בה בתערובת משעשעת של אימה ורעב. ידו, שבדרך מונחת באדנות על ראשה של המוצצת התורנית, צונחת בזהירות לעבר מחלפותיה של בתו המענגת אותו בפיה הרך והאוהב. המדורה צובעת אותה בכתומים וצהובים בעונה מניעה את ראשה קדימה ואחורה, עיניה מביטות באביה ושפתיה רכות וחושניות סביב איברו.
“לא, זה לא אמיתי.” ממלמלת ספיר שנעמדה לידי. מיכל מסתפקת במבטים חטופים, פיה רך ורטוב על איברי, ידה אחת אוחזת בסיגריה והשנייה מאוננת לי ברפיון. עידן שקוע בעליל בעונג שמסב לו הכּוּס של לאה, הוא דופק אותה מאחור בהתלהבות של מתחילים אבל לפי ההבעה על פניה של לאה, היא די עפה על הקטע הזה. אפק מביטה בהלם בבתו של המאהב המבוגר שלה המוצצת בשקיקה את איברו אביה, מלקקת את אשכיו באהבה ואז עולה מעלה בנשיקות.
שירן וקארין עסוקות בדבר הכי חשוב בעולם: קארין ושירן. הן עומדות ומתמזמזות בלהט, ידיים קטנות תחובות במפשעות רעבות. עידן ממשיך לזיין את אמא של אפק מול עיניה, אוחז במותניה הצרות של המילף הקטנה ודופק אותה חזק בעודה נאחזת בשולחן המתקפל. מתחתי מיכל ממשיכה לפנק אותי בעוד ספיר מתמזמזת איתי בהתרגשות, ידי האחת מרקדת בכּוּס ההדוק והרטוב שלה, השנייה חופנת שד כבד וכהה מעל החולצה.
“אתה יכול לזיין אותי?” שואלת ספיר בקול קטן. “אני ממש צריכה 'תזיין שלך כי כולם מזדיינים וזה…”
“איזה חמודה.” ממלמלת מיכל מלמטה. “אולי את… תפנקי אותי ועזי יזיין אותך?”
“סבבה.” עונה ספיר. “איזה קטע, לרדת לאמא של שירן…”
שתיהן מתחילות להתפשט, כמובן בלי להתייעץ איתי כי מי אני בכלל?
כמה רגעים אחר כך מיכל שרועה על שטיח קרטון מאולתר, רגליה החטובות מונפות אל על וראשה עתיר המחלפות של ספיר שוקד בינהן. אני מחליק אל תוך הכוס הרטוב של ספיר מאחור, ידי על פלחי עכוזה השחורים כמעט. בתנועות קצובות ונינוחות אני בועל אותה, מתענג על האופן שבו דופנותיה החלקלקות אוחזות באיברי בחמדנות, כמעט מעסות אותו. מיכל מניחה את ידה באדנות על ראשה של התלמידה, מזכירה לה את מקומה ותפקידה כעת: לענג את האישה המבוגרת.
אפק לקחה צעד אחור והיא מביטה ברותם מענגת את אביה בפיה הרך והרטוב, תלתליה האדומים מרקדים בכל פעם שהיא מניעה את ראשה קדימה ואחורה, כמו זוהרים באור המדורה. מבלי להסיר את מבטה מעיניו של אביה, היא מחליקה את איברו הבוהק מרוקה מפיה ואז מתחילה לאונן לו, מנשקת את דרכה אל אשכיו. ערן שואף בחדות כאשר לשונה מוצאת את אשכיו, מלקקת ומפנקת אותם תוך שהיא מאוננת לו באצבעותיה העדינות.
מתחתי מיכל מתחילה להיאנח לנוכח הטיפול המענג שמעניקה לה ספיר, ראשה כתם שחור בין ירכיה הבהירות של המילף. אני עדיין אוחז בישבן השחור תחתי, מותח אותו באמצעות בהונותי עד שפי הטבעת עצמו נמתח לצדדים, שולח גל של רטיבות בכּוּס הרטוב תחתי. ספיר אוהבת את הזין שלי בתחת ההדוק שלה. אני גוהר מעט וחופן את שדיה הנדיבים מעל חולצתה, מעסה ומלטף אותם בעודי דופק אותה מאחור בתנועות קצובות ועמוקות.
קולה של לאה מתגבה עכשיו באנחות קצובות ואני מביט בעידן מזיין אותה, ידיו על מותניה והוא אדיש לאפק לידם, מבטה מלנכולי משהו. גם אם היא הרבה יותר בת מבן, אף בן לא אוהב לראות את אמא שלו נדפקת ככה, במיוחד כאשר הוא מגלה שכמעט כל גבר סביבו עשה עליה סיבוב כאילו הייתה האופניים השכונתיים. אמא זה אמא, לא משנה מה המגדר שלך.
“אוי… עידני… תמשיך! תמשיייך! אוי!” היא נאנקת, נאחזת בחוזקה בשולחן המתקפל המגלה יציבות מרשימה לנוכח הטלטולים הרבים שהוא סופג. נראה שאפק על סף דמעות אבל זה לא מזיז לא ללאה ולא לעידן השבוי בעדן משל עצמו. אפילו אני מקנא טיפה.
ולא שיש לי סיבה אמיתית. ספיר מתחתי רטובה ושופעת וקולנית בעודי דופק אותה, פיה מלא בכּוּס של מיכל. אני מוריד לה סטירה מצלצלת על לחי עכוז מוצקה והיא צווחת בהפתעה וכאב אבל הכּוס שלה נגדש במיצים. היא אוהבת את הקשוח. אני מוריד לה עוד אחת על הלחי השנייה ושומע אותה מסננת קללה בפה מלא כּוּס אבל גל הרטיבות שמציף אותה מספר צד אחר בסיפור.
ערן אומר משהו ואני מפנה אליו את מבטי. רותם מהנהנת בהתרגשות ואני שומע אותו אומר "רק היום.” והיא מהנהנת בשנית, מאתרת קרטון שישמש לה כשטיח מאולתר ונשכבת על גבה, רגליה העבות מתפשקות ומתרוממות אל על במהירות. הוא מהסס, מביט בה בזין זקור ומבט רעב ורותם אוחזת בשוקיה ומפשקת את רגליה עוד יותר, חושפת מן הסתם את החריץ החלק והיפיפה שלה.
הוא כורע עכשיו, נחוש ורעב, איברו הקשה בידו. אני שומע את רותם נאנקת בהתרגשות, ניעה קלה של אגנו והוא מחליק לתוכה.
“אבא…” נאנחת רותם, רגליה סוגרות על רגליו של ערן. “רציתי את זה כל כך…”
“רק היום…” הוא ממלמל, אגנו נע בין רגליה של בתו בתנועות אטיות ונחושות. “פעם אחת ודי.”
מסביב הזיון עבר לקרקע. אחותי אוחזת בשוקיה של קארין השכובה מתחתיה, רוכבת על ירכה הרזה ומזיינת אותה בתנוחת "מספריים", מפשעתה מתחככת בזו של אהובתה בתנועות חושניות וארוכות, ידה חופנת שד גדול מעל החולצה, מעסה ומשחקת בו. לא רחוק מהם שוכב עידן על גבו, לאה רוכבת עליו בשקיקה, אגנה הצר מעפיל מעלה ומטיח עצמו בתנועות קצובות והוא מביט בה בפליאה מלמטה. רק אפק לא מוצאת את עצמה, נותנת מבטים עורגים בערן אבל מבינה שזה בדיוק הרגע הכי גרוע להפריע לו. תחת זאת היא מזינה את המדורה בעצים.
“עכשיו תורי עם עזי.” קובעת מיכל והודפת בעדינות את ראשה של ספיר מבין רגליה.
“יופי, למה נשבר לי הלשון.” ממלמלת ספיר ונעמדת.
“לאן את הולכת? לא רוצה… טובה תחת טובה?”
“יאללה, בכיף.” מסכימה ספיר.
כמה רגעים אחר כך זהו תורה של מיכל לעמוד על ארבע ולהידפק מאחור, רק שהפעם גם ספיר בתנוחה דומה ומיכל מלחכת את ישבנה השחור בלשון חרוצה.
“פאק, אמא של שירן…” נאנחת ספיר, מניחה יד על ראשה זהוב המחלפות של מיכל. “זה מדים…”
אני לא ממש מקנא בספיר, בין כל האנחות וההתנשפויות סביב המדורה אני מודע לחלוטין לעובדה שאני שוב מזיין את מיכל. שוב אני שקוע עד האשכים במי שהייתה רוב השנים מקור לאימה עבורי ואז עשתה סוויץ' לדמות אימהית שמלווה אותי באודיסאה הפסיכית אליה גררתי את כולם ואז החליטה לחתוך ולהתרחק ועכשיו היא שוב מתחתי, מלאה בזין שלי, לשונה שלוחה עמוק, כפי הנראה, בין פלחי העכוז הכהים של ספיר הכורעת על ארבע וממלמלת בעונג.
“הי, בייבי.” אומרת שירן שצצה לידי, עירומה מלבד נעלי ספורט וסווצ'ר, גיזת הזהב שלה בוהקת באור המדורה. “נהנים?”
ידי השמאלית על פלח ישבנה של אמהּ, אני מחבק את ירכיה של אחותי ואוסף אותה אלי, מנשק את עצם האגן שלה באהבה גדולה.
“אני אוהבת אותך, יא… חנרד.” היא מצחקקת, פורעת את שערותי. “התגעגעת לאמא?”
“כן.” אני מודה, ננעץ עמוק יותר בכּוּס הרטוב של מיכל וזו נאנקת לתוך ישבנה השחור של ספיר. “ונראה לי שגם היא אלי. איפה קארין?”
“הלכה לראות את האחרים.” מגחכת שירן. “כמו בפורים ביסודי, הלכה לראות מה יש בתחנות האחרות…”
הייתי צוחק אבל הכּוּס של מיכל הדוק ורטוב וחסר חוש הומור, חולב אותי בכל פעם שאני שוקע בו ומחליק החוצה, קולות שמחים ורטובים בוקעים מהחריץ הרעבתן שלה. אנקותיה של רותם מתגברות ואני מעיף מבט לעברה, רואה אותה מחבקת את אביה בידיים וברגליים, גופו הגדול כמעט קובר אותה תחתיו והוא דופק אותה, עמוק ורעב ואוהב. הלב שלי מזנק כאשר אני מבחין בהם מתנשקים עם הלשון וזה כאילו יותר ארוטי ואסור מכל מה שקרה בינהם עד עכשיו.
את אפק אני לא רואה ואני תוהה אם היא הרגישה מיותרת והלכה. לרגע הלב שלי נחמץ אבל אנקותיה המתגברות של לאה מסיחות את דעתי, משתלבות באלו של מאהבה הצעיר, עידן. תנועות ירכיה קצרות ורעבות ואני מנחש שאולי עדיף שאפק לא פה, אני יודע שזה לא ממש קל לה לראות. אבל תשומת הלב שלי נשאבת לעבר התראות העונג מאזור המפשעה שלי. השיא שלי מתקרב ואני מתנתק מהעולם, ממקד את תשומת לבי למה שחשוב באמת: הטוסיק הקטן של מיכל שבין ידי והזין שלי שממלא את החריץ הרטוב שלה. שירן קולטת את המצב שלי וכאשר היא תוחבת לשון חצופה לאוזני אני מתפרק ומתחיל להתיז לתוך הכּוּס הלוהט של אמהּ, לופת את ישבנה הצר בידי. אחותי מתגרה בי עוד יותר כאשר היא שולחת לפתע את אצבעה אל פי הטבעת שלי, מלטפת ומחככת את החור הרגיש בעודי פולט את זרעי לתוך מיכל. פעם אחר פעם גופי מזדעזע ואני מתנשק עם שירן הממשיכה להטריף אותי מאחור עד שאני נרעד, מצטמרר ונושף נשיפת רווחה ארוכה ואז גוהר ומנשק את עורפה של מיכל.
בהיעדרה של אפק, המדורה שוככת ועבור מי שגמר את ענייניו החצר הופכת להיות קרה ולא נעימה. עשר דקות אחר כך כולנו בסלון הבית הגדול וקארין שוקדת על הסקת האש באח.
מכיוון שכולם חוץ ממני כבר התרחצו לפני הארוחה, אני הולך למועדון להתקלח. להפתעתי אני שומע מישהו מאחורי תוך כדי הליכה. ערן. אני מאט, מניח לו להתקרב.
“אנשים חושבים שבגלל שאני כל היום באתר בניה אני סבבה עם ג'יפה.” הוא נוהם בקולו הרגיל. “אבל זה בדיוק ההיפך. לא משנה מה השעה ואם יש מים חמים או לא, אני חייב להתקלח לפני השינה.”
“אוקיי.” אני אומר.
אנחנו שותקים בשאר הדרך אל המועדון והוא לא מגלה בי עניין בזמן המקלחת, שקוע בשרעפיו. אני גומר להתלבש בעודו מתנגב, תוהה אם אני אמור לחזור לבית בלעדיו או שיהיה מנומס יותר להמתין לו.
“זיינתי את רותם.” הוא פולט.
“היא… רצתה את זה הרבה זמן.”
“היא אמרה לך?” הוא שואל בחדות ואני נבהל מעט.
“אפשר להגיד, כן.”
הוא נושף נשיפה ארוכה וכתפיו נשמטות.
“לפעמים אני לא חושב.”
“כאמור, היא ממש רצתה את זה. היא קנאה בכל מי שהבאת הביתה. היא… היא בטח תרצח אותי שאני מגלה לך אבל היא מאוננת כשהיא רואה או שומעת אותך מזיין.”
“ניסיתי לגדל אותה נורמלית.”
“היא מקסימה. אני מת עליה.” אני אומר. “וגם שירן וקארין מתות עליה. אני חושב ש… ממה שנראה לי כאילו… נראה לי שגידלת אחלה ילדה.”
“… ואז זיינתי אותה.”
אני שותק.
“אני לא רוצה להפסיק להיות אבא שלה. היא הדבר הכי טוב בחיים שלי, אני לא יכול לתת לה להפוך ל… עוד זיון.”
“כמו אפק?” אני שואל, טיפה כועס. “או דוניא?”
“דוניא הייתה… סתם טעות. יש לי חולשה לערביות אבל זה אף פעם לא מסתדר. עם אפק זה…”
“זה מה?” אני שואל.
“אני חושב עליו.” הוא מודה, כאילו מופתע מעצמו. “אני יודע שאני אמור להגיד 'עליה' אבל אני זקן מדי בשביל שינויים מהירים במחשבה. אז בכל אופן… אני לא רוצה לפגוע בו. אני רוצה לתת לזה צ'אנס.”
“מה זה 'לזה'?”
“ל… קשר.” הוא אומר. “פאק, זה מוזר. אני רוצה קשר עם… ילד מהשכבה של הבת שלי. יא אללה, זה כל כך מוזר.”
“אנחנו חיים בזמנים מוזרים.” אני אומר בנימה פילוסופית. “כאילו, נראה לי שפעם אם מישהו מבית הספר שלך היה מתחיל להתלבש כמו בת הייתם צוחקים עליו, לא?”
“צוחקים? היינו הורסים לו את החיים.” מסכים ערן. “כן, מהבחינה הזאת אתם באמת דור מדהים. מקבלים את כולם: את השמנים, את הפוזלים, את ה… הומואים. פעם הבאתי את רותם לבית הספר ואמרתי לה איזה משהו מצחיק על ילדה שמנה שהייתה שם. היא כמעט הרגה אותי. שלא לדבר על איך היא הייתה סבבה עם איזה ילד גיי מהכיתה שלה. הייתי בשוק כשהיא אמרה שכולם בסבבה איתו. פעם מה שהיה מטורף, נראה עכשיו מקובל. או לפחות לגיטימי.”
“כן.”
“אבל לזיין את הבת שלי, נו. איזה אידיוט.”
“שניכם נהניתם.”
“כן. ועדיין, אני צריך להגיד לה… להבהיר לה… שזה היה חד פעמי.”
“ואולי גם להבהיר לאפק מה דעתך עליו. עליכם.”
הוא מצחקק. צחקוק מריר ומוזר.
“מה קרה?”
“עם כל הנשים שזיינתי… בסוף ילד מהשכבה של רותם לא יוצא לי מהראש.”
“ילדה. תתחיל להתרגל לחשוב עליה ולדבר עליה כבת.”
“כן.” הוא נאנח. “זמנים מוזרים. בוא נחזור.”
האש דולקת ונעימה באח כאשר אנחנו חוזרים, כמעט מחממת את כל הסלון הגדול. שאר הדיירות כבר מתחת לשמיכות במצבי ערנות משתנים, חוץ מאפק שעומדת ליד האח, לועסת את שפתה התחתונה ומיכל שיושבת בשלווה על כיסא, קוראת משהו בטלפון. ערן ניגש אל אפק בצעדים מהירים ואומר לה משהו בשקט. הם משוחחים בקולות מהוסים ונראה לי שהחבר שלי לשעבר כועסת ו/או פגועה. אבל ערן מניח יד גדולה על כתפה והיא לא מסלקת אותה, שפת הגוף שלה מתרככת קמעה.
“עזי.” אומרת מיכל ואני מתקרב אליה, לבי דופק חזק. משהו בנימת קולה מבשר לי שהיא עומדת להגיד לי משהו חשוב, משהו שאולי אני לא רוצה לשמוע. רוצה לברוח ממנה. מתיישב לידה.
“החלטתי לא לחזור לפה. לא באופן קבוע, הכוונה.” היא אומר, מניחה יד מרגיעה על כתפי. “מה שקרה פה הערב הבהיר לי בדיוק מה מפחיד אותי פה. יש לך איזו יכולת מוזרה להפוך את הפסיכי לנורמלי. וזה… מפחיד אותי.”
“מה מפחיד אותך?”
“כמה מהר אני משתלבת. כמה מהר זה נראה לי נורמלי שערן מזיין את רותם. את הבת שלו. שאני ושירן… פאק, אני רטובה רק מלדבר על זה. כשאני פה, כשאני לידך, כל המורכבויות נעלמות. המוזר נראה רגיל. אבל זה בעייתי. שירן עדיין צריכה אמא ורותם צריכה אבא…”
“…ערן אמר שהוא לא מתכוון להמשיך עם זה, דרך אגב.”
“אז הוא יותר חכם ממה שחשבתי. בקיצור, אולי זה בגלל שאתם דור אחר, יותר פתוח, אולי זה משהו בך. אולי איזה שילוב.”
ערן ואפק עולים במדרגות אל הקומה השנייה, מן הסתם ההדורים מיושרים, או עומדים להתיישר בשעה הקרובה. אני מרגיש אשם, כאילו מיכל הוכיחה איזו טענה עכשיו: גבר בן 40 פלוס עומד לזיין חבר שלי כשאמא שלו פה איתנו וזה כאילו הדבר הכי נורמלי בעולם.
“אל תתבאס.” מלטפת מיכל את ידי. “למי שזה מתאים, זה מתאים, ולמי שלא, לא. הבעיה איתי זה שזה מתאים לי טיפה יותר מדי, אני חייבת לתפוס מרחק.”
“אז מה..?” אני שואל, מופתע מהדמעות שחונקות לי לרגע את הגרון, אבל אם מיכל מבחינה בכך היא מעמידה פנים שהיא לא.
“אז אני אעבור לגור עם לאה בינתיים, או אצל לאה, כי נראה לי שהיא דווקא לגמרי סבבה עם בני נוער בין הרגליים שלה. אני אבוא לבקר כי אני אמא של שירן ואני אוהבת אותה, ואותך. אבל אני… אשתדל לא להיסחף בטרפת הזאת והשלב הראשון הוא לא להתרגל ללכת לישון במיטת מזרונים ענקית, עירומה עם הבת שלי, החברה שלה והחבר שלה.”
“אוקיי.” אני מהנהן. “תודה על העזרה וזה.”
“אתה ילד מדהים, במובן המקורי של המילה, לא בהזנייה שהיא עברה בשנים האחרונות. יש לך חזון ואומץ וכריזמה שיגרמו לכל מי שמכיר אותך להתגאות בזה שהוא הכיר אותך בתחילת הדרך, כי ברור לי שאתה תגיע רחוק.”
“אני רק רוצה משפחה.” אני אומר. “כאילו… אני מבין שזה לא ממש נורמלי לשמוע את זה מילד בן 18 אבל זה מה שיש וזה מי שאני. כל מה שאמרת: החזון והאומץ וזה, רק נועד שאני אוכל לחיות עם שירן וקארין ביחד. וכן, אולי גם עם הילדים שלנו. אני רק רוצה שיהיה מי שיאהב אותי תמיד, מי שיתגעגע אלי. אני רוצה בית. בית ומשפחה.”
“אז נראה לי שהגשמת את זה. הבית כבר כמעט מוכן, או טו טו אני מזמינה חברת חשמל כדי לחבר אותך באופן רשמי לרשת וזהו. והמשפחה: שירן וקארין הן הרעיות שלך. הן באמת אוהבות אותך. הן איתך לאורך כל הדרך ואני בספק אם הן לא בהריון כבר. מה שרצית להגשים, הגשמת. נשארו רק פרטים טכניים.”
“וואו.”
“לא ראית את זה?”
“לא. אני… כל הזמן תקוע בעבודה.”
“אתה אוהב לשחק משחקי וידאו, לא?”
“פחחח…” אני מגחך. “פעם, כשהיה לי זמן.”
“… אז ניצחת. כבשת את הטירה ויש לך את הנסיכה. שתיים אפילו. אמרתי שלא אעבור לגור פה אבל התוכנית המקורית מבחינתי נשארה: להקים פה סטודיו שבו גם אני וגם שירן נלמד.”
“שירן צריכה…”
“להתגייס? נראה לך לך שמגייסים חיילות בהריון?”
“היא בהריון?”
“נראה לי שכן, היא פשוט משתהה עם הבדיקה. אני אודיע לתלמידות שלי שיש לי סטודיו משלי בבית המדהים הזה עם שירן וצ'יק אני מתחילה למלא קבוצות. ואתה… הבטחת משהו לערן, לא? להיות השחיין האולימפי שהוא רצה שתהיה?”
“לנסות, כן.”
“יופי, אז הנה, יש לך עוד משהו להסתער עליו, כי היעד הזה כבר כבוש. ועכשיו לך כבר לבת שלי ולאשתך השנייה, נראה לי שהן מרטיבות שם את המזרונים.”
אנחנו מתחבקים ומתנשקים ולאה מתחבקת ומנשקת אותי גם היא.
“תשמור על אפק.”
“אני אשמור על… עליה.”
לאה מהנהנת והן יוצאות אל הלילה, ואני מחליק אל מתחת לשמיכות.
* * *
אפילוג
הבית מלא אור. לא רק משבע חנוכיות שבוערות על מדפים וליד החלונות, ולא רק מגופי התאורה החדשים שלאה וקארין בחרו ואני ואפק התקנו אלא בעיקר מהחיוכים שיש לכולם על הפנים. אחותי לא מצליחה למחוק את החיוך מהפנים, מעטה הציניות שלה לא מונע מכל אחד מהנוכחים לבוא בתורו וללטף לה את הבטן המתעגלת ואשתי קארין, ביישנית יותר, שולחת בה מבטים אוהבים. בה ובי לסירוגין.
אפק משוחחת עם עידן, יפה וקורנת בביטחון החדש שמצאה בדמותה החדשה, שיערה קלוע לשתי צמות עבות (“כמו שערן אוהב”, גילתה לי שירן) והיא לובשת שמלת צ'ונגסם סינית בשחור וזהב ונעלי עקב. נראה שערן מצא סוף סוף את "האחת" שלו ולמרות שהוא משוחח עם לאה, הוא שולח באפק מבטים מצועפים מדי כמה רגעים.
“ערביות, שחייניות, מורות שלי, שוטרת… בסוף הוא הלך על ילד מהשכבה שלי.” אומרת רותם בסרקזם קל ומשלבת את זרועה בזרועי. ממה שהבנתי אביה לא חזר על אירועי "המדורה" ולאחר כמה ניסיונות גם היא הבינה שזה לטובה.
“הבנתי מאפק שטוב להם ביחד.” אני אומר.
“החבר שלך רועש.” היא אומרת בעוקצנות, אך מנמיכה את קולה כאשר היא מחקה את אפק: “אוהּ! אוהּ! תדפק אותי! אני הזונה שלך! תזיין אותי כבר! בוא נגיד את זה ככה: הוא גמל אותי מההרגל שלי של להציץ על אבא שלי מזיין. איך היה ברבנות?”
“קצר ודבילי.” אני מושך בכתף. “בהתחלה הם היו קצת מניאקים כי אנחנו ילדים וזה אבל כשהם ראו את הבטן של קארין הם תקתקו את העסק.”
“שירן התבאסה שזה לא היא.”
“אין מה לעשות, היא אחותי החורגת וזה. זה היה עלול לעשות בלגן.”
“תכלס.” מסכימה רותם. “טוב שהם לא ראו את שאר ההריוניות שלך… ספיר, לאה…”
“זה… כן, טוב שהם לא ראו.”
“טוב, אנחנו מתחילים בברכות.” אומרת מיכל. “עזי.”
“לא הכנתי שום ברכה.” אני ממלמל במבוכה.
“ברכות חנוכה, יא חנרד.” צוחקת שירן.
“אה, זה.” אני מסמיק. “סבבה. אבל… אתם יודעים מה? בכל זאת לפני זה אני רוצה להגיד… לא יודע… תודה? ברכה? משהו.”
“סבבה, אבל זריז כי אני רעבה.” מסננת אחותי, מבטה יורה בי פגיונות.
“בסדר, בסדר, אני אקצר כי למרות שהאהבה הגדולה של החיים שלי זה שירן וקארין, הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם זה שירן…”
“וטוב שכך.” היא קוראת, מעוררת צחקוקים בקהל, ואני ממשיך.
“לפני כמה חודשים מצאתי את עצמי זרוק באמצע הלילה מהבית, בלי שום מקום ללכת אליו ובלי לדעת מה לעשות והיום אני מדליק נרות בבית שלי עם המשפחה שלי. קשה לי להדגיש כמה המעמד הזה עצום עבורי. אני יודע בוודאות ששום דבר שאחווה אי פעם: לידות, מדליות או כל משהו אחר שהחיים יעיפו לכיוון שלי לא יגיע עבורי בעוצמה שלו לעוצמת הרגע הזה.” אני מוחה את עיני לרגע וממשיך. “ולא הייתי מגיע לכאן בלעדיכם. ואני לא מדבר רק על העבודה שנתתם פה.”
“נתנו, כוסאמק נתנו.” קוראת ספיר וכמה צוחקים.
“אני מדבר על זה שהאמנתם בי ובמקום להגיד לי שאני ילד דפוק שצריך לעשות מה שהגדולים אומרים לו, אמרתם לי שאתם מאמינים בי ושזה אפשרי. ולא רק הילדים מהשכבה שלי אלא גם המבוגרים: מיכל, ערן ולאה. במקום להקטין אותי, הגדלתם אותי.”
דממה משתררת בחדר, גם בגלל כובד דברי וגם, כנראה, כי הם לא יודעים אם גמרתי לדבר או לא. אז אני ממשיך.
“הבית הזה זה השריד היחיד שהיה לי למשפחה ה… קודמת שלי. לחיים הקודמים עם אמא וסבא שאוהבים אותי. כשהחיים ההם נגמרו, השנים הבאות היו קשות ועצובות בשבילי, אבל לא נכנס לזה. בזכותכם הצלחתי לגשר על ה… תהום ולבנות את העתיד שלי, וגם של שירן וקארין.”
“סבבה, אפשר לאכול?” שואלת שירן וצחוקם של האחרים מפיג את המתח של הנאום שלי.
“חופשי.” אני אומר.
“אבל ברכות חנוכה!” מתעקשת לאה. “ערן, תברך.”
ערן מציית ומתחיל לברך אבל אני לא שומע אותו, כולם סביבי מאבדים קצת פוקוס.
“אתה רועד קצת.” אומרת רותם שנשארה לצדי.
“התרגשתי.”
“אתה באמת חמוד, לאחותך יש מזל.”
“לא, לי יש מזל.”
==========================
הסוף
המשחק שלי עלה לSteam. אם יש לך חשבון, כל הוספה לwishlist תעזור. תודה!
ברכות על הסיום הפורה.
ושלום על ישראל.
תודה על הפרסום וברכות לרגל סיום סדרה נפלאה
היי דור
סיפור מדהים עם סוף נהדר.
רק שאלה קטנה אחת
איך נגמר הסיפור של דוניא?
סוף טוב הכל טוב
יצירה חדשה בדרך??
ברור. פרק ראשון בקרוב.
תהיה אפשרות לרכישה מוקדמת ?
לא, סילקו אותי מסמאשוורדס (וגם גנבו לי מאות דולרים על הדרך). אני ארחיב על זה בפוסט נפרד איזה יום.
חייב למצוא פלטפורמה אחרת. מחכה כבר שנה לסיפור חדש מאז שקניתי את הספר השלישי והאחרון של הסדרה הנוכחית
מצטערים לשמוע!
מה רע לקבל תשלום ב-PayPal ולשלוח לרוכשים את הקובץ? בלי מתווכים וכאב ראש
תודה רבה!
תוכל להתחיל את הסיפור על התיכוניסט שמצא קמע? הכי כיף סיפורים על סקס ראשוני וטרי.
חחח
לסיים סיפור חילוני קיצוני עם חג שמסמל ניצחון תרבותי דתי זה גדול מצדך..
תודה על הסיפור המדהים הזה, מדי פעם קורא אותו מהתחלה ותמיד מתענג.
אתה אלוף עולם.
היה מקסים לקרוא רק חבל שאין בסוף שלום עם האבא שעושה סקס עם מיכל מול כולם וככה היה גם סוף עם אבא של עזי
תשמע. היו הרבה רגעים יפים בסיפור. אני יודע שהרבה יגלגלו עליי עיניים ואולי יגידו שאני לוקח יותר מדי ברצינות ספרות מין.
אני בדעה שמה שיש פה הוא כמעט פורץ דרך כי אפשר לעשות ספרות שיורדת לתיאורי מין מפורשים והיא עדיין יותר ספרות מפורנו.
לצערי, מאמצע הדרך, זה נהיה הרבה פחות סיפור והרבה יותר פורנו.
אצלי נגיד פורנו טוב הוא כזה שכרוך בארוטיקה ושזור בהרבה משמעויות. הקו עלילה של דוניא שלא בכדי התעניינו בגורלה.
אני הייתי במחשבה שיהיה קלוז'ר עם אבא שלו ואולי אז יגלה ששומר נהייתה הבת זוג שלו.
הסצינות גאנג באנג עם העברות זרע בין פיות קצת פחות מדברת אליי והיו טיפה חזרתיות אבל בטוח שיש מי שיחשוב אחרת.
סך הכל כל הכבוד על המאמץ. אין פה בארץ כותב עקבי כמוך שעושה כברת דרך בכתיבה שלו ועל כך אתה ראוי להרבה הערכה.
עקב המצב, אתה חייב לנו סיפור על נקמת חייל בעזתית פתיינית.
אני לא מעכל שהפרק הראשון פורסם לפני ארבע (!) שנים, ביוני 2019. חתיכת כברת דרך. נתגעגע לעזי ולחבורה המשוגעת שלו.
התגובות שלי בדר״כ הרבה יותר קצרות ולעניין, אז אני מתנצל מראש על הפונפוזיות והאריכות.
דור היקר. עלו באתר הזה (ובסוכנות ארוטיקה לפניו) סדרות ארוכות מעטך בעבר. אני לא מתבייש להודות – היו גם כאלה שקרצו יותר לטעמים האינדיבידואליים שלי.
ובכל זאת, אני חייב להכיר בכך שדבר כזה עוד לא היה פה. עבודה של שנים, סאגה שלמה. יותר ממלחמות האלים, יותר מאדוניס/ארס, יש פה סיפור. סיפור ישראלי, פורנוגרפי מעל הראש אבל מעוגן במציאות חיינו. ספרות. אשכרה.
אתה יודע שאתה אור נדיר בספרות הארוטיקה העברית. שנים שאתה זוכה לתשבוחות בעניין הזה, ועוד לא גמרו עליך את ההלל. ובכל זאת, אני חושב שלכל קורא – גם אלו שהתלוננו ושאלו מתי נגמור עם עזי – ברור שיש פה משהו חדש. עליית מדרגה.
כל הכבוד, עלה והצליח. הלוואי שהיית זוכה לפרסם את סוף הסיפור בימים יפים מאלה. עוד יבוא שלום עלינו, ועל כולם.
תודה! אני רק מתחמם. יש עוד אחלה סיפורים בדרך.
סיימתי שוב
כיף גדול
תודה דור