“אז מה אתה אומר על אפק?”
ספיר לא מבזבזת זמן. אנחנו נמצאים בקומה השנייה, אני אוחז בידי פטיש שלוש קילו (כן, שלוש. בפטישים סופרים אחרת) ואזמל, מפרק בזהירות את הקיר לפי השרטוט שהשאיר לי ערן.
“מה יש להגיד?”
“מה יש להגיד? 'תה אמיתי? החבר הכי טוב שלך נהיה כוסית ואתה שואל 'מה יש להגיד'?”
“הוא… היא… קיבל…. פאק.” אני מתעצבן על עצמי ומתחיל מחדש. ”היא קיבלה את ההחלטה שלה. זכותה.”
“זה בגללי?” היא שואלת. לרגע אני תוהה אם היא עושה את עצמה אבל אז מבין שאולי היא רצינית.
“זה לא בגללך, ספיר. זה לא קשור אלייך בכלל.”
“אז למה הוא היה איתי בכלל?”
“את תצטרכי לשאול או… אותה את זה. אבל…”
“אבל מה?” אני שומע מצוקה בקולה, היא באמת מרגישה אשמה. “אולי זה כן באשמתי. אני לא רציתי להיות איתו, רק רציתי… להתקרב אליך. אחרי שראיתי שנהיית כזה קוּל התבאסתי שנפרדנו.”
“…בכיתה י'.” אני מזכיר לה.
“כן.” היא ממשיכה כאילו אין משמעות לעובדה שעברו שנתיים מאז הכמה דייטים המסכנים שלנו בחיים הקודמים שלי. “ובגלל זה אז גם לא… אתה יודע.. נתתי לו. ואולי זה מה שדפק אותו?”
“אני לא בטוח שזה עובד ככה.” אני אומר ונותן מכה מדויקת באזמל, פוצע את הקיר בדיוק במקום המסומן.
“אז מה? למה הוא היה איתי?”
“הוא… רצה לדעת אם הוא יכול להימשך לבּנות. ואת…” אני מאלתר, די מבסוט מהאלתור שלי. “ואת הכי כּוסית שהוא היה יכול לחשוב עליה אז…”
“…אז יעני אם לא אני אז אף אחת.” היא משלימה, קונה את הסיפור.
“משהו כזה.” אני משלים, עוקר חתיכה מהקיר ומעביר לספיר ששמה אותה בדלי.
“הוא… היא די כוסית. כאילו… קצת סקינית כזאת אבל כוסית.”
“אני מניח.”
“נראה לי אבא של רותם הזאת חם עליה חחח.”
“מה מצחיק?” אני קצת נעלב/מתעצבן ודופק מכה חזקה באזמל. המכה מחורבנת והאזמל עף מהקיר ונוחת בצלצול על הרצפה. אני מקלל ואוסף אותו.
“סתם, שהוא כזה שווה ו… כאילו אתה היית יכול להיות עם…?”
“אפק? נראה לך?”
“אוקיי, אז לא אפק. מישהי אחרת. כוסית עם זין.”
“אולי, לא יודע, ממילא אני עם שירן עכשיו.”
“וקארין.” היא מזכירה לי.
“כן.” אני מודה. “אבל אני לא מחפש פרטנריות חדשות, עם זין או בלי.”
“אני עדיין מרגישה שזה בגללי.” היא אומרת, קולה קטן במפתיע. אני פונה אליה ורואה שהיא על סף בכי.
“את רצינית?”
“אני שיקרתי לו בשביל להשיג אותך ובסוף תראה מה קרה…” היא נאבקת בסנטרה הרועד.
אני מניח את הפטיש והאזמל בזהירות על הרצפה (שאני ריצפתי!) ואז מחבק אותה.
“זה לא קשור אלייך, ספיר.”
“ממש הייתי בשוק כשראיתי אותו היום.” היא מייבבת. “הרגשתי ממש אשמה…”
“זאת לא אשמתך.”
“וגם ניצלתי אותו בשביל להגיע אליך… אתה בטח שונא אותי.”
“לא, אני לא.”
“כן, אני מרגישה.” היא אומרת, מלטפת את זקפתי מעל מכנסי העבודה.
“ספיר, יש פה מלא אנשים ומלא עבודה…” אני ממלמל אבל ריח שיערה ממלא את אפי ואצבעותיה ממזריות על הזין שלי.
“ששש… כולם עסוקים ואנחנו רק שנינו פה ואני ממש צריכה שתנחם אותי…”
“את בת זונה, את יודעת?” אני נאנח ברכות כאשר ידה פולשת למכנסי אבל היא רק מצחקקת בגאווה. אצבעותיה חופנות את הזין שלי ולרגע אני חש בגופה מצטמרר בהתרגשות כאשר היא חשה בקשיותו.
“יש לי משהו להראות לך.” היא אומרת. “הפתעה.”
“איזו הפתעה?”
ספיר מחייכת בהתגרות ואז מתרחקת קמעה ומפנה אלי את גבה. היא מכניסה שני אגודלים אל מכנסי היוגה שלה ומפשילה אותן מטה ביחד עם תחתונים פעוטים, חושפת את ישבנה השחור לעומתי.
בין פלחי העכוז המוצקים מתנוצץ משהו סגול ו…קריסטלי.
“מה זה?” אני שואל בסקרנות.
“באט פלאג.” היא חושפת שיניים צחורות בחיוך גאה. “תמשוך אותו החוצה.”
מסוקרן, אני אוחז בדסקית המתכת המכוסה גבישים סגולים ומושך בעדינות. ספיר נאנחת ברכות והחפץ נשלף החוצה, גוש מתכת בוהק אשר בקצהו האחורי דיסקית מתכת מכוסה בשכבה גבישית סגולה ונוצצת. שכבה שקופה של חומר סיכה כלשהו עוטפת את הפלאג ואת אזור פי הטבעת של ספיר.
“מגניב.” אני אומר.
“תכניס אותו בחזרה.” היא מבקשת, נשענת על החלון, זוקרת את הגבעות הכהות של ישבנה. אני אוחז בראש המתכתי ודוחף אותו בחזרה פנימה, מחליק אותו בקלות לאחר מאבק קצר וחלקלק עד שכל מה שנראה ממנו זה העיגול הסגול, חבוי כמעט לחלוטין בין הכדורים של בשר ישבנה.
“ממש מגניב.” אני מודה אבל ספיר מזדקפת, כורה את אוזנה.
“מה קרה?”
“תקשיב.”
קולות הלמות פטישים, רכילות, גושי קיר נופלים ופטפוטים נשמעים כל עבר אבל אני שומע גם אנחות קצובות של זוג שפחות משקיע עכשיו בעבודה.
“מזדיינים!” לוחשת ספיר בעיניים נוצצות.
“ככה זה נשמע.” אני אומר, תוהה מי זה יכול להיות.
“אני רוצה לראות!”
“לכי על זה.”
“זה בא משם.” היא מצביעה לעבר קצה הקומה שלנו ואני מנסה להיזכר מי הלך לעבוד שם.
“לכי לראות.”
“פאדיחות, בוא איתי.”
“נו, בסדר.” אני אומר.
ספיר ממש מתלהבת אבל אני קצת פחות מסוקרן ממנה ובכל זאת אני הולך אחריה. ככל שאנחנו מתקרבים אל החדר "של ערן" אני מזהה כבר באופן לא מודע כמעט את הקולות.
“זה אמא של אפק ואבא של רותם!” לוחשת ספיר. “אבא של רותם מזיין אותה!”
“אני לא מאוד מופתע. אני יכול לחזור?”
“אני רוצה לראות מקרוב.” היא ממלמלת, ספק לעצמה, ספק לי, אבל לי אין הרבה סבלנות הבוקר אז אני נכנס לחדר, גורר את ספיר איתי.
“הי!” אני אומר. “ספיר פה רוצה לראות אתכם מזדיינים, זה בסדר?”
“עזי!” היא צווחת במבוכה. תכלס לא ידעתי שהיא יכולה להיות במבוכה.
ערן כורע מאחורי לאה, אוחז בישבנה ומזיין אותה בתנוחת דוגי נינוחה, שניהם עירומים בעוד איברו השמן מחליק מתוכה ולתוכה בתנועות קצובות.
“הו, שלום ספיר.” נאנחת לאה. “בטח…”
“הי חמודה.” אומר ערן, בוחן ברעבתנות גלויה את גופה הצעיר והכהה של ספיר.
“היא גם בטח רוצה להצטרף אליכם.” אני אומר, אולי קצת רוצה להכניס על כל הקטעים שהיא עשתה לי בחודשים האחרונים.
“עזי!” היא רוטנת, אבל עיניה דבוקות לאיברו של ערן המחליק בתנועות קצובות לתוך הכּוּס של לאה וממנו.
“איזה הזוי.” ממלמלת ספיר לעבר לאה. “אכלתי אצלכם ארוחות ערב.”
אני נעמד מאחוריה ונצמד אליה, מחבק אותה מאחור. הזין שלי מתקשה לנוכח מגע גבעות עכוזה מול זקפתי, בד מכנסי היוגה הדק שלה מעביר את תחושת כל שריר בישבנה. אני אוחז במותניה של ספיר והודף את הקשיות שבמכנסי עמוק יותר אל בין פלחי העכוז שלה וספיר נאנחת חרישית, מרותקת למתרחש מול עיניה. לאה לא אדישה אלינו והיא משפילה את ראשה בחולשה ומניחה לערן לדפוק אותה חזק ועמוק, אצבעותיה אוחזות במזרון עליו היא נדפקת.
“את רוצה להראות להם את ההפתעה שלך?” אני שואל את ספיר באוזנה, חש בהתרגשות מבליחה בגופה לנוכח המחשבה. ספיר לא עונה, רק מהנהנת בביישנות כמו ילדה קטנה שרוצה סוכריה בחנות ומתביישת לבקש מהמוכר.
אני מסובב אותה כך שגבה פונה אל ערן ולאה ואז מחליק את אגודלי אל מתחת לרצועה ההדוקה של מכנסי היוגה שלה. ערן כל כך מופתע מהנצנוץ הסגול בין הגבעות השחורות שלה שהוא עוצר את הזיון ורק בוהה בה.
“באט פלאג?” הוא שואל.
ספיר רק מהנהנת בביישנות, ראשה חבוי בחיקי.
לאה פורצת בצחוק.
“כשאני הייתי בגילה חשבתי שלאונן עם ה'טלפון' של המקלחת עשה אותי גזעית ומשוגעת. היום ילדות בי"ב הולכות עם באט פלאג.”
אני שולח יד חצופה אל בין רגליה של ספיר, מוצא אותה רטובה ולוהטת.
“את רוצה את ערן?” אני שואל בשקט והיא שוב מהנהנת בביישנות, כל זכר לערסית עם הפה הגדול נגוז.
“לאה, אכפת לך להחליף?” אני שואל, פתאום מתגעגע למילף המוכרת; לאה זה הבית.
“אותי מישהו שואל?” רוטן ערן.
“לא.” עונה לאה לשנינו. “בוא תדפוק אותי קצת, עזי'לה.”
לאה מתרחקת בקלילות מערן אשר נותר זקור ומתנודד ונשכבת על גבה על מזרון סמוך.
“בוא לאמא, חמוד.” היא אומרת בחיוך ממזרי ואני זוקף גבה אבל מתפשט במהירות.
דקה אחר כך אני נאנח בסיפוק שהוא יותר מאשר גופני. אני שקוע עד האשכים באישה שאני חם עליה מכיתה ט', אמא של חברי הטוב ובין הדברים הבודדים בחיי שהיו יציבים וטובים כמעט מאז שאני זוכר את עצמי. היא רזה ומעט קמוטה, טובת עיניים וקטנת חזה אבל כאשר אני איתה אני מוגן ובטוח. אני מנשק אותה ולשונה מחליקה אל פי ברעבתנות, האישה המבוגרת כמו מנסה לטעום את נעורי, לחמוס מהם. במשך רגעים ארוכים אנחנו רק מזדיינים בשקיקה והיא רטובה ואני קשה והיא מלטפת את שרירי גבי ואני גוהר ויונק משדיה הקטנים.
רק לאחר כמה רגעים אני מתפנה להביט הצידה. ספיר עירומה על ארבע והיא נדפקת בתחת על ידי ערן, ידיו הגדולות חופנות את פלחי ישבנה השחורים, שדיה הגדולים מתנודדים בקצב הזיון שלו, פניה מסכה של עונג ופליאה. מאחוריה ערן חושק את שפתיו בחיוך מסופק קטן בעודו בועל את התיכוניסטית הכורעת תחתיו ואני מתחיל לחשוב שלמרות שהוא יזיין כל מה שלא מהיר מספיק כדי לברוח ממנו, בהחלט יש לו העדפה לתלמידות י"ב.
ערן גוהר עכשיו מעל גופה הצעיר של ספיר וחופן את השדיים הכהים והכבדים, מעסה אותם מבלי להפסיק לבעול את ישבנה המוצק, איברו הבהיר מחליק אל בין הגבעות האפלות באוושות חלקלקות המשתלבות עם אנקותיה הנרגשות של האקסית של אפק אשר את אמו אני מזיין עכשיו. אבל עם כל הכבוד לגבר המבוגר והחסון הבועל את תלמידת התיכון הלוהטת שלצדי, תשומת הלב שלי חוזרת אל האישה הפשוקה תחתי ואני שוקע בה עמוק יותר, מנסה לתחוב את ראשי לחיקה כאילו מבקש שתכניס אותי תחת כנפה ותהיה לי אם. כמה רגעים אחר כך אני שולח את שתי ידי מטה וחופן את פלחי עכוזה הקטנים של לאה, חש בה שורטת את גבי כשאני ננעץ בה עמוק כל כך.
קולה של ספיר מתגבר בעקביות ואני מנחש שהיא מתקרבת לשיא שלה, וזה מביא לי רעיון.
“ערן, אתה יודע מה… ממש מדליק את ספיר?”
“נו?” הוא שואל מבלי להפסיק לטחון לה את התחת.
“שקוראים לה 'כושית' בזמן סקס, נכון, ספירי?”
“פאק, אתה מניאק…” היא עונה ומהנהנת באישור. “כן, כן, יא זין.”
“את רוצה שאני אקרא לך כושית בזמן שאני פותח ת'תחת השחור שלך?”
“כן! כן! כן!” היא נאנחת. “עוד!”
“אני אוהב לזיין זונות כושיות…” נוהם ערן, דופק את התחת שלה חזק ועמוק, צמותיה סוערות סביב ראשה ושדיה הגדולים מתנודדים בפראות. “את זונה כושית קטנה?”
“כן!”
“זונה כושית שאוהבת להזדיין עם מבוגרים?”
“כן! כן! יא בן של זונה… כן! בן שלזונה!”
ערן נאנח וגונח ואני מנחש שהוא מתחיל לגמור עכשיו ואני חוזר אל המילף המתוקה מתחתי, אותה אני בועל בניעות עמוקות אך מתונות. יש לנו זמן, אנחנו מכירים הרבה שנים ולא אצה לי הדרך. לאה אוחזת בעורפי, מקרבת את ראשה אל פיה ואומרת:
“אוי… עזי…תמשיך, יפה שלי… אני אוהבת שאתה מזיין אותי… עמוק… לאט… חזק…”
אני חושב שאנחנו גומרים ביחד, אם לא ביחד אז קרוב מאוד. אבל יש כמה רגעים שבהם הכל מערבולת של עונג וצבעים וספיר צועקת ולאה גונחת וערן ואני והגוף שלי רוטט ומשחרר ואני מתפרק בה והיא מלטפת ומכילה אותי ואוהבת אותי ואני חוסה בחיקה.
כמה רגעים אחר כך אני לבוש שוב, עובד על תעלת האינסטלציה אותה חשפתי קודם לכן, החרדה מדרבנת אותי לנשק את לאה בחיפזון, להתלבש ולחזור לעבודה. הבית מלא באנשים שבאו לעזור אבל אף אחד מהם לא חייב לי כלום. כל שנייה שהם פה היא מתנה אבל אני לא יכול לסמוך על עזרתם, אולי רק על זו של שירן וקארין. אני מתמלא אשמה ובושה פתאום: מה אם מישהו (מלבד ספיר, ערן ולאה) ראה אותי מזדיין/מתבטל כאשר הם באו במיוחד לעזור לי? איזו דוגמה אישית אני נותן?
ספיר כבר לא חוזרת לעבוד איתי, מעדיפה להישאר עם לאה וערן. אני עושה סיבוב קצר (וצבוע) כדי לבדוק שכולם עובדים ומגלה לשמחתי שהאחרים מגלים יותר רצינות. כשעה אחר כך, רותם באה לבקר אותי.
“הי.”
“הי, איך מתקדם?” אני שואל אותה, קצת שמח על ההזדמנות לתת לידיים שלי לנוח מהמהלומות.
“סבבה.” היא נדה בראשה ותלתליה האדמוניים מקפצים.
“אחלה.” אני אומר, תוהה איך להמשיך ואם אני יכול לחזור לעבוד כי זה מה שבאמת בא לי.
“אז אבא שלי זיין עכשיו את ספיר הזאת?”
אוקיי, בשביל זה היא באה.
“כן.”
“את כולם הוא מזיין.” היא אומרת, ובראשי אני ממשיך את המשך המשפט. “…ורק אותי לא.”
“הוא ילד גדול.”
“גם אני.” היא אומרת.
אני לא עונה. מה בדיוק אני יכול להגיד לה? אני ילד בגילה עם מזל בתחתונים, לא איזה גורו זוגיות.
“למה מיכל עזבה?” היא מפתיעה אותי.
“מה זה קשור?”
“תענה לי.”
“היא… רבנו קצת בגלל מי שמחליט איך יראה הבית, וזה גרם לה לחשוב על המקום שלה ב… משפחה הזאת.”
“אז זה לא שהיא רבה עם שירן.”
“ממש לא, למה?”
“תגיד לי…” היא מתפתלת. “כש…. שירן ואמא שלה, 'תה יודע… הזדיינו וזה… אז… אחר כך הן היו בסדר כאילו?”
“תשאלי את שירן.”
“אני שואלת אותך.” היא מרימה את קולה ואני מבחין שהיא נסערת.
“אני עדיין מציע שתדברי עם שירן אבל אני כן אגיד לך שזה קרה מעט מאוד. מיכל ידעה שאסור שזה יהפוך למשהו קבוע ושירן הבינה.”
“אבל זה לא נהיה… מוזר פתאום.” היא מתעקשת. “כאילו, הקשר בינהן וזה.”
“לא שהרגשתי, לא.”
“וואו, תודה.” היא אומרת לי בהקלה ברורה ומתחילה להתרחק.
“תדברי עם שירן!” אני קורא אחריה, מבטי נצמד אוטומטית לישבנה השופע המעכס לעבר המדרגות.
שירן מודיעה לכולם שלא תהיה ארוחת (והפסקת) צהריים אלא אפק והיא יחלקו כריכים ולקראת הערב נעשה ארוחה גדולה עם מנגל ובירות. כשאני שואל אותה למה, היא מסבירה לי שיש קצב עבודה טוב והיא לא רוצה לקטוע אותו עם הפסקה עכשיו, שתתארך ותהרוס לנו את כל היום. הבת של אמא שלה, זאת.
“רותם דיברה איתך?”
“כן.” היא עונה, מביטה בי בריכוז. “היא… מתלבטת.”
“מה אמרת לה?”
“שזה צעד לא פשוט אבל אצלנו הוא לא היה בעייתי במיוחד. בעיקר בגלל שאמא שלי הקפידה שלא נשתגע עם זה. ואולי גם בגללך שאתה… לא יודעת, מכניס הגיון בדברים הכי משוגעים.”
“דיברת עם אמא שלך?”
“כן. היא תבוא אחר כך.”
“אני אוהב אותך.” אני פולט.
“מה זה קשור עכשיו?” היא מחייכת.
“זה תמיד קשור, להכל.”
“יאללה, יש לי כריכים להכין אבל שמתי עלייך עין, בחור צעיר. אתה שלי הלילה. שלי ושל אהבת חיי קארייין!” היא מרימה את קולה בעודה מתרחקת.
לקראת הערב מתברר שבאמת הספקנו הכל, והשבוע יכולים לבוא החשמלאי והשרברב שערן הזמין ולעבוד, למרות שלפי מה שהוא מאמין לא תהיה להם המון עבודה. כנגד כל הסיכויים נראה שהפרויקט הזה יושלם. ויהיה לי בית. לנו. ותהיה לנו משפחה.
כאשר אני יורד לבסוף אני רואה שלצד המדורה הדולקת ניצב מנגל (שצץ לו יש מאין) אשר ערן שוקד עליו וצולה. על שולחנות מאולתרים ומכוסים בבד סינתטי ניצבים בקבוקי בירה וסלטים, פיתות וסכום ומים קרים וירקות חתוכים.
אני מבחין במיכל עומדת ומשוחחת עם לאה. הדחף הראשון שלי הוא לגשת ולחבק אותה אבל אני מהסס, לא יודע בדיוק איך היא מרגישה כלפי, זו הפעם הראשונה שאני רואה אותה מאז שעזבה בסערה לפני שבוע.
אבל היא מבחינה בי והשמש מפציעה מבעד לחיוך שלה וכאשר היא מסמנת לי בכף ידה להתקרב אני כמעט רץ אליה.
“מה העניינים?” אני שואל.
“הוא נהיה יותר גדול, אני אומרת לך.” היא אומרת ללאה.
“אבל עדיין מאוד נעים בין הרגליים…” מגחכת לאה.
“אויש, תפסיקי!” חובטת מיכל בזרועה של לאה.
“מתגעגעת?”
“לזה כן.” אומרת מיכל ומלטפת את ירכיה כדבר של מה בכך. “לשאר… לא יודעת.”
“טוב, אני אשאיר אתכם לבד.” אומרת לאה וניגשת לאפק שמדברת עם עידן.
“מה שלומך?” אני שואל.
“המממ… מוזר.” היא אומרת. “איך אתה?”
“זה לא אותו דבר בלעדייך.” אני אומר בכנות.
“זה לא אותו דבר גם בלי לשכב על ערמת מזרונים עם שלושה תלמידי תיכון ולהזדיין איתם בבית נטוש.” היא אומרת. “בחיים נדיר שדברים נשארים 'אותו דבר'. וזה לא תמיד רע.”
“אוקיי, אני אנסח את זה אחרת: אני מתגעגע אלייך.”
“גם אני אלייך.” היא מודה. “לכולכם. אפילו ל…טיול השנתי הזה שארגנת פה אני קצת מתגעגעת למרות שעם כל הכבוד למזרונים שלך ולמקלחת במועדון, זה לא כמו לישון במיטה נורמלית ולהתקלח במקלחת שנמצאת בתוך הבית לשם שינוי.”
“עוד מעט גם זה יהיה לנו.”
היא נאנחת.
“כן, רק שהמילה לנו חמקמקה לי. אני עוד צריכה לחשוב עליה, מי זה אנחנו ומה אני רוצה מעצמי.”
“טוב, אני רק ילד טמבל אבל אם תרצי… לא יודע, להתייעץ או משהו… אז… מתי שתרצי כאילו.” אני פולט את המלים בחינניות של פיגום מתרסק.
“אני יודעת, חמוד.”
המנות הראשונות יוצאות מהאש אבל למרות שאני עוד רגע מתעלף מרוב רעב אני מתעקש לחכות לנגלה הבאה, שכל האחרים יאכלו קודם. כמעט כולם מסתובבים עם בקבוק בירה ביד ושלושת ההורים שבחבורה לא מעירים לאף אחד אלא חולקים בקבוקים וגם סיגריות מהסוג היותר ריחני, אלו שמזכירות שוב לי ולכולם שעזי הוא חתיכת חנון משעמם שלא עושה שום דבר שהוא מגניב וכיף. כמעט שום דבר.
אפק משוחחת עם עידן וספיר. אני לא שומע בדיוק על מה כי המדורה מפרידה ביננו אבל שפת הגוף של שלושתם נינוחה. אני תוהה אם לספר לה שספיר חשבה שבגללה היא הפכה לבת אבל מחליט לסתום את הפה. אני לא יודע על איזה יבלות אדרוך עם סיפור כזה שהוא נשמע מצחיק אבל לך תדע.
“הזדיינת איתו?” נשמע לפתע קולה של אפק מעל המדורה ואני רואה את ספיר מהנהנת. פאק, הנה מתחילות הצרות. אבל אפק לא עושה דרמה, היא רק נראית מעט שמוטה פתאום ומביטה בכאב בגבר המגודל שליד המנגל. כוסאמא של ערן הזה.
“מה זה, ערן הזדיין עם ספיר?” שואלת מיכל בסקרנות.
“גם.”
“גם? מי עוד חוץ מ…שירן?”
“לאה, אפק, דוניא וספיר.”
“איזה הספק יש לו.” היא אומרת, ללא הערכה גדולה.
“הספק ב… לשבור לאנשים את הלב.” אני פולט.
“באמת? למי?”
“דוניא התאהבה בו, אפק בדרך, עם שירן… הבנתי שהיא סיפרה לך מה היה. כשהוא רואה כּוּס הוא לא עוצר לחשוב. כמוני.”
“ממש לא כמוך.” היא עונה במהירות. “אתה טמבל, אבל אתה מתאמץ לעשות את הדבר הנכון. וחוץ מזה שיש הבדל שנים בינכם. הציפיות ממישהו בגילו הן שונות מאשר מתיכוניסט.”
אני נדרך כאשר אפק ניגשת עכשיו לערן והם מתחילים לדבר, לשמחתי באופן יותר נינוח מכפי שחשבתי. נראה שעוד אנשים הבינו את הדרמה או שהם סתם סקרנים לגבי אפק וערן ואני קולט שכמעט כולם מביטים בהם עכשיו, בגלוי או בהצצות.
ואז ערן חובק את מותניה של אפק וגורף אותה לנשיקה ולנגד עינינו הם מתנשקים בלהט.
“או מיי גוד.” ממלמלת מיכל. “זה סקסי כל כך.”
“לי זה סתם מוזר.” אני עונה אבל מיכל לא מקשיבה לי, עיניה נעוצות במתרחש. ויש התרחשות, כי ערן לא מסתפק רק בנשיקות, הוא שולח יד לעבר חזית מכנסיה הקצרים של אפק ומלטף את זקפתה הברורה.
“כמה הוא שתה?” שואלת מיכל ואוחזת בזרועי באופן שגורם לי לחשוב את אותו הדבר עליה.
עכשיו גוועו השיחות האחרונות וכולם מביטים בגבר החסון המתמזמז בלהט עם הנער הלוהטת, שניהם שולחים ידיים זה לעבר זקפתה של זו. ערן הוא הראשון אשר חוצה את הגבול כאשר ידו, חזקה ותובענית, נחה עכשיו על כתפה של אפק בהוראה ברורה וחסרת מלים. התנשפות הפתעה קולקטיבית נשמעת סביב למדורה כאשר אפק כורעת על ברכיה על האדמה הקרה ומפשילה את מכנסיו של ערן.
ערן מביט סביב בסיפוק מתריס כאשר אפק שולפת את איברו הזקור ומכניסה אותו לפיה ואיש לא אומר דבר כאשר היא מתחילה למצוץ אותו מול כולם. אולי לא הערכתי נכון כמה הם עישנו ושתו לפני שהגעתי.
“אוי, אלוהים.” ממלמלת מיכל ונצמדת אלי. “אמא'לה, בא לי גם.”
“את שלו או את שלי?” אני שואל, טיפה'לה נעלב.
“לא אכפת לי.” היא עונה. “בא לי זין בפה.”
“את רוצה להיכנס לבית או ש..?”
“לא, לא.” היא עונה ומחקה את מעשיה של אפק. עשר שניות אחר כך היא כורעת תחתי, פיה עוטף אותי בעונג רך ורטוב.
מלמולים ממלאים את האוויר. אנשים מביטים בי ובערן, באפק ובמיכל בפליאה המתחלפת בהדרגה ברעבתנות. שירן וקארין מתנשקות בלהט, ידה של אחותי על שד גדול של אהובתי הדדנית ועידן מתמזמז בהתרגשות מגושמת עם לאה, ידו מלטפת את ירכיה.
“אפשר גם?” נשמע קולה של ספיר אבל כדרכה היא לא מחכה לאישור אלא כורעת לצד מיכל, אוחזת בידה סיגריה מגולגלת וריחנית.
“בכיף, יש מספיק לשתינו.” מפרגנת מיכל ומוציאה את איברי המתנוצץ מרוקה מפיה. היא לוקחת את הסיגריה מספיר ויונקת ממנה עמוקות בזמן שזו יונקת את הזין שלי, לא לוקחת לריאות אבל נותנת עבודה עם הלשון. בפעם הבאה שהן מתחלפות מיכל פולטת סילון דק וסקסי של עשן על הזין שלי, תוך שהיא מביטה בי מלמטה בחיוך מתגרה.
“מה עשית, עזי?” היא שואלת לפני שהיא בולעת אותי שוב, מחווה סביב.
מסביב למדורה זוגות מתמזמזים, נאנחים ומתנשפים בלהט. שירן הפשילה את חצאיתה מעלה וקארין כורעת בין ירכיה הזהובות, לאה נשענת על שולחן מאולתר, נדפקת על ידי עידן, ואפק, הבעה חלומית על פניה, מתענגת על הזין הקשה של ערן המביט בה מלמעלה ברעבתנות.
רק רותם עומדת לבדה בצד ומביטה באביה כפוסחת על שני הסעיפים. עד שהיא מקבלת החלטה ומתקרבת אל ערן ואפק, פניה נחושות ורעבות.
=====================================
המשחק שלי עלה לSteam. אם יש לך חשבון, כל הוספה לwishlist תעזור. תודה!
וואו. פרק מעולה.
קשה שלא להתאהב בדמויות בחולשות ובמעלות שלהן ויהיה קשה להיפרד מהן. מקווה שהסוף יהיה טוב.
מחכה לסוף הנהדר
ולסאגה הבאה
פשוט מאסטרפיס
רגע מה? סיום? פתאום ככה? ואז מה?
עוד סיפורים.
אבל איפה אבא של עזי? ומה הסוף עם דוניא? וסקייטבורד? ומה יהיה עם המיזם?
קצת מוזר לבוא בהצעות לסוף שכבר נכתב מזמן אבל נדרשת פה איזו קפיצת זמן של כמה שנים קדימה כשמיכל ועזי מגדלים את הילדים בבית אחרי ששירן ברחה לאוסטרליה וקארין חזרה בתשובה שנראה איך הכל באמת נגמר
דור, אני בעד ההצעה של שמוקה על פרולוג.
דור, אתה בסדר?
ברוך השם.
עם שלם ומבושיו תלויים בבריאותך ????
אתה צריך לפרסם את הפרק האחרון כדי שמי שימות חס ושלום יקרא אותו לפני
בן 45, נמצא משבת במילואים בעומס מטורף, מגיע כמה שעות רגיעה, פותח פלאפון ומתבאס.
תפנק אותי???? פרק לסופש?
שיהיה לנו קצת זמן לשכוח מהדמעות והכאב….
צודק. פרסמתי.
תודה תודה תודה