מוחי מלא מזימות, והן זורמות במורד מערכת העצבים עד לאותו איבר קטן שעליו אמרו חכמינו "משביעו – רעב". הם היו חכמים למדי, חכמינו. כבר דיברנו על זה.
אל תראו אותי ככה. אני לא סתם מעופף בדמיונות. אם לא היו לי שתי רגליים על הקרקע, לא הייתי יכול להיות בעלים של חברת טלמרקטינג ולהעסיק עשרים עובדות צעירות (כולן) ויפות (רובן), כבר בגיל 28. כן, אני צעיר ומצליח. לא לקנא. זה לא בריא לעור הפנים.
תכלס, אני יודע להבחין בין מציאות לפנטזיה. אבל מהניסיון אני גם יודע ששתיהן נמצאות על אותו רצף. בנקודה שבה המציאות מסתיימת, הפנטזיה מתחילה, וכל הטריק הוא להזיז בזהירות את הגבול ביניהן, בכל פעם קצת – כך אמר חכם סיני עתיק, או וודי אלן, או שאולי בכלל המצאתי את זה הרגע בעצמי. מה זה משנה? תודו שזה מדויק.
בבוקר אני ממהר להגיע למשרד בדיוק בזמן, כמה דקות לפני שיום העבודה מתחיל רשמית. ג'נטלמן כמוני לא ישאיר אישה יפה במתח אפילו דקה יותר מהנדרש. לא נאה ולא יאה. היום אין נטפליקס ובטח שלא פורנו. למעשה, אני בצום פורנו מאז אתמול, כדי להשאיר את המצבר טעון למקרה הצורך. לא אייפה את המציאות, מעולם לא הייתי מאלה שמצליחים לגמור פעמיים בתוך אקט אחד (כמו שיש בסרטונים של פורנהאב או בסיפורים של דור נוב). אצלי, טעינה מחדש אורכת בדרך כלל כמה שעות, וכדי לחזור לרמת חרמנות מלאה, לפעמים צריך גם יותר מזה. אולי אצל רוב האנשים זה ככה. קחו לכם כלל לחיים: אל תלמדו על מין מפורנו ברשת. זה מזויף יותר מסקרים על הרגלי שמירת נגיעה בציבור הדתי-לאומי. מצד שני, אולי משהו אצלי דפוק. אין לי דרך לדעת.
התחליף שלי לפורנו כרגע הוא פיד מצלמות האבטחה המכסות את חלל העבודה. אני מרותק. רייזי מגיעה בדיוק בשמונה וחצי, כמו תמיד. דייקנות היא תכונה שאני אוהב אצל העובדות שלי, אבל במקרה הזה אני לא בטוח שזה משחק לטובתי. אישה דייקנית יותר היא אישה מרובעת יותר, נצמדת לכללים עד ששדיה נמעכים עליהם. אבל מאיפה הפסימיות הזאת עכשיו? היום רק התחיל. בואו ניתן לעניינים לזרום.
רייזי לובשת היום חולצה גברית כהה ומעליה סריג שחור דק – מה שגורם לה להיראות רזה יותר, אבל מטשטש למדי את תווי גופה. חצאית קפלים שחורה משלימה את הסט, והגרביונים – בצבע רגל, כמו אתמול. לנשים תמיד יש את ההתלבטות הזאת. האם ללבוש משהו כהה ומרזה או משהו בהיר ומדגיש קימורים? הבחירה קשה, ורייזי הלכה היום על האופציה הראשונה. האם היא בחרה את הסט הכי שמרני שהיה לה בארון, רק ליתר ביטחון? האם היא חושדת בי? מי יודע.
היא מתיישבת בעמדת העבודה שלה ופוצחת בסדרת הטלפונים היומית. אני עושה זום אין עם המצלמה, וחושב לעצמי שהיא נראית קצת לחוצה. יושבת על קצה הכיסא, מתופפת באצבעות ומרעידה קלות את הירכיים. מהזווית שלי אני מתקשה לראות את המשך הרגליים, אבל הן בהחלט שם. למיטב ידיעתי, היא לעולם לא מגיעה לעבודה בלעדיהן.
נוט טו סלף: להזמין את טאובר מתקין המצלמות שיבוא באחד הערבים ויכוון מחדש את מצלמה מס' 3, כדי לשפר את התצפית שלי על הפלא הזה. אם הייתי יודע להתקין מצלמות בעצמי, היה לי פיתוי לסדר עוד אחת נסתרת מתחת השולחן שלה, בין הכבלים של המחשב, שייתן לי תצפית באיכות 4k אל המקומות האסטרטגיים. אבל ג'נטלמן כמוני שומר על כבודה של ליידי, ולא יערב סתם אדם מבחוץ בעניינים שבינו לבינה. וחוץ מזה, זה מסוכן.
אחרי רבע שעה אני כבר מתחיל להיות עצבני. למה היא עוד לא באה אלי? המלגה הוקדמה? המשכנתא נדחתה? אולי רייזי קלטה באיחור שהיא צועדת (והיא בהחלט יודעת לצעוד, זאת) אל תוך מלכודת פתאים?
ואז אני נזכר שבדרך כלל אני לא מגיע למשרד לפני תשע וחצי, והיצורה היפה פשוט לא יודעת שאני פה. רגליים מרהיבות יש לה, פרצוף עשוי חרסינה רכה יש לה, אבל יכולת נבואה – עדיין אין לה. במחשבה שנייה, זו בעיה פתירה. חכמינו אמרו שאין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר ובעל קומה. בעלת קומה – צ'ק. חכמה – סיכוי טוב. עשירה – בזה אני יכול קצת לסייע. גיבורה – יהיה מעניין לבדוק, למשל, כמה משקל גוף היא מסוגלת לשאת על הסרעפת בתנוחה המיסיונרית, או כמה חזקים שרירי הרגליים שלה בתנוחה קצת פחות מיסיונרית. ורק אז תשרה עליה הנבואה. רוזה הנביאה, אני מגלגל על לשוני את הכינוי החדש. רוזה, במלרע. לא רע.
בשעה רבע לעשר בדיוק – מרווח ביטחון סביר – רייזי מניחה את האוזניות המגושמות, מתרוממת מהכיסא, מיישרת את החצאית, מסדרת קווצת שיער סוררת בפאה ובודקת אם הסרט מונח עליה היטב. סדרת הפעולות המתואמת הזאת אורכת משהו כמו שלוש שניות, ולאחריה היא פוסעת בצעדים נמרצים לכיוון החדר שלי. למה אני כל הזמן שם לב דווקא לצעדים שלה? לא משנה. אין זמן עכשיו למחשבות מיותרות.
אני מרים את הטלפון ומתקשר לאחד הלקוחות שלי, בנאדם לבבי והונגרי במיוחד, שתשובה סטנדרטית שלו לשאלת "מה נשמע" עשויה להגיע לאורך של עשרים דקות. בעוד האינטרקום מזמזם, הלקוח מרים את הטלפון ואנחנו שוקעים בשיחה. אני נותן לרייזי להמתין עשרים שניות, ואז הודף את הלחצן בתנועת אצבע, כמעט שובר אותו מבלי משים.
המחזה שנגלה לעיניה של רייזי הוא בדיוק מה שאני רוצה שהיא תראה. הבוס עסוק מאוד בסכומים של שש ושבע ספרות שנזרקים לחלל האוויר, אבל הוא בכל זאת מכניס אותה פנימה, כי חשוב לו לסייע לה.
אני סוקר אותה מלמטה למעלה. פניה חתומות, שפתיה מהודקות, אולי בניסיון להשיב מעט מכבודה שקצת דלף אתמול וטפטף על רצפת הפרקט הזאת. בתנועות נמרצות ובחיוך סימפתי אני מסמן לה עם ידי הפנויה להיכנס, ואז מפנה את אותה יד כלפי רגליה, מחווה פעמיים ושלוש לעבר אותה נקודה עם האצבע המורה, כאילו אני לוחץ על מסך מגע שממאן להגיב.
רייזי מסתכלת בתימהון אל נעליה, ואז אלי, ואז שוב למטה, ואז שוב אלי, ואז שוב למטה, ואז מתפשט מבע מוזר על פניה. היא סוף סוף מבינה, ישתבח שמו. עכשיו גם היא מצביעה על הנעליים, ושפתיה שואלות אותי ללא קול, להוריד?
כן! כן! אני מהנהן בראשי בתנועות נמרצות, ומקנח בהרמת אגודל כלפי מעלה. הבנת מצוין, רייזוש.
עכשיו היא לגמרי מבינה מה היא צריכה לעשות, אבל לגמרי לא מבינה למה היא צריכה לעשות את זה. ואם לא הייתי בדיוק מרים את קולי על הלקוח שמעבר לקו, אולי היא היתה מעזה להזכיר לי שהמנקה בכלל לא היתה פה היום, כך שהתירוץ הזה כבר לא תקף. אבל הבוס כל כך גדול ועסוק, והיא כל כך קטנה מול המיליונים שעפים כרגע באוויר. אז היא מצייתת בדממה ומורידה את הנעליים. מה ההבעה המוזרה הזאת שעל פניה? כעס? תימהון? משהו אחר? אולי.
הלקוח בטלפון שופע סיפורי עלי באבא, ואני נותן לה שוב להמתין, כמו אתמול. אחרי חמש דקות אני מנופף לה בדף מודפס ומסמן לה בתנועות ידיים תיאטרליות שתבוא לקרוא אותו. ההונגרי ממשיך לנאום לי באוזן ורייזי מתקרבת בהיסוס קל. בדף יש טבלה מסודרת המכילה את הסכומים שהיא גייסה בשנה האחרונה. לא רע בכלל, אני חייב לציין. האמת היא שזה יותר מ"לא רע". זה ממש טוב. מעטות נציגות ההתרמה שהגיעו להישגים שלה.
היא נעצרת בצד הלא נכון של השולחן הגדול, ואני מחווה לה בתנועה סיבובית שתבוא לכאן, לידי. באמת, רייזי, להחביא את הרגליים מתחת השולחן זה טריק של מתחילים, ואני לא אפול בזה.
רייזי עומדת עכשיו במרחק של שלושים, אולי ארבעים, סנטימטרים ממני. אני נושם עמוק כדי לשאוף את ריח הבושם שלה, אבל כל מה שמגיע לחוטמי זו ארומה קלילה של מרכך כביסה בריח יסמין ורוד. תמיד מהנה לגלות שאישה יפה שמה בושם במיוחד לכבודך, אבל גם לאקט של לא לשים בושם, במיוחד לכבודך, עשויה להיות משמעות מינית. משחק עדין יש פה. אני טועה?
מתוך התחסדות יתירה, אני מניח את הדף על השולחן כדי לא להעביר לה מיד ליד. הרי כל המרצה מעות מידו ליד אישה יורש גיהנום, או משהו דומה. רייזי לוקחת את הדף וקוראת בו בריכוז. בינתיים, אני מנצל את הזמן להתבוננות קרובה יותר בפלא העטוי בגרביונים. עכשיו יש לי נקודת תצפית נהדרת על אצבעות הרגליים שלה, שמשתקפות היטב מבעד ל-40 הדנייר. האצבעות ארוכות ודקות, והציפורניים גזוזות היטב. מה זה? האם הן מרוחות בלק עדין? אהמ… מישהי פה מודעת ליתרונות שלה…
ההונגרי מסיים את הסיפור הארוך שלא הקשבתי אפילו למילה אחת ממנו, ואני נפרד ממנו בגרסה הוורבלית של טפיחות שכם הדדיות. מותק של בנאדם. אני מרים את העיניים אל רייזי, והיא מייד משנה צורה מהיסוס נבוך לענייניות קורקטית. "אני מבינה שזה סיכום של ההכנסות שהבאתי", היא אומרת את המובן מאליו, כשעיניה מוסטות מעט הצידה כדי להימלט מנעיצת המבט הקרובה מדי.
"נכון", אני מאשר. "הצלחתם להתרים בשנה האחרונה שבע מאות ושלושים אלף שקל. זה ממוצע של קצת יותר משישים אלף לחודש. מרשים. כמה המשכורת שלכם כיום?".
הקול שלה דק, כמו של נערה צעירה. "בבסיס זה ששת אלפים. עם הבונוסים זה יכול להגיע לשמונה וחצי אלף", היא עונה מייד.
"נו?" אני שואל.
"א… אני לא מבינה איך זה קשור לבקשה שלי, הרב מילר".
"בואו תנסו לשים את עצמכם רגע בנעליים שלי", אני אומר. באיחור של שנייה אני שם לב לאירוניה הדקיקה, ומגחך לעצמי. להפתעתי, גם רייזי מגחכת, ומנסה להבליע את זה בקול שיעול. אני מביט אל רגליה היחפות, ואז מישיר אליה מבט. שנינו מחייכים במבוכה קלה והיא ממהרת להסיט את עיניה.
כדי שהקסם של הרגע הזה לא ייהרס, אני מכחכח בגרוני וממשיך. "יש לכם כישורים גבוהים מאוד לתחום הזה, גברת גולדרינג. אני ביזנסמן, וביזנסמן אמיתי יודע שתגמול נכון של כישורים, הוא מכפיל רווח. אז שהנושא של המשכורת החודש לא יטריד אתכם. היא תיכנס עד החמישי, אולי אפילו ברביעי. אבל אם הבעיה עם הכולל והמשכנתא עלולה לקרות שוב, אפשר לנסות למצוא לה פתרון קבוע יותר…"
רייזי שותקת, אבל עיניה כעת נעוצות בי שוב, מצפות.
"…מה דעתכם, למשל, על תפקיד של ראש צוות?", אני יורה. "שכר בסיס – שנים עשר אלף, פלוס עשרה אחוזים מהבונוסים של העובדות שיהיו תחתיכם, זה לדעתי יכול להגיע לחמישה עשר-שישה עשר אלף בחודש".
רייזי נושפת מרוב הפתעה ומטה את גופה לאחור. עיניה נעצמות, שדיה מתרוממים בתוך החזייה, שרירי הרגל שלה נמתחים, ואני כמעט מיילל מרוב עונג של עצם השהייה בקרבת היצור השמימי הזה. אני מנסה להבין מה מתחולל בראשה כרגע. מצד אחד היא מופתעת ואפילו נרגשת. ההצעה הזו תהיה שדרוג מדהים בעבודה וברמת החיים שלה. מצד שני, מטומטמת היא לא, ובשלב הזה היא אמורה כבר להבין, או לפחות לחשוד, שיש לי גם מטרות נסתרות. תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וזו תורה שאי אפשר ללמוד אותה על רגל אחת… אזהרת בדיחת קרש.
התגובה שלה מלמדת שאני לא משחק פה על מגרש ריק. "אני צריכה להתייעץ עם בעלי. אולי גם נשאל את הרבי שלנו", היא עונה, וקולה עכשיו נשמע יציב יותר משהיה קודם. אוף. איך לעזאזל נכנס כאן הרבי לתמונה? היא מנסה לרמוז לי משהו? ברור שכן. אבל היא לא דוחה את ההצעה על הסף, וזה די והותר עבורי, בינתיים.
"מתי תהיה לכם תשובה בשבילי?", אני שואל, וכדי לא להראות בהילות מיותרת, אני מוסיף בנונשלנט: "האמת היא שאתם יכולים לקחת את הזמן. אני ממילא טס מחר לנסיעת עסקים לאלבניה, ואולי משם אמשיך לעוד יעד או שניים, תלוי איך ילכו הביזנס. אז נסכם שבסוף שבוע הבא נדבר שוב ונחליט?".
"בעזרת השם", רייזי שוב מתחסדת, ומכניסה גורם נוסף אל תוך החדר. או שסתם אני מדמיין, וככה בעצם כל יהודי חרדי עונה על שאלות הנוגעות לעתיד. צעדיה אל הדלת קלילים, ורגליה כמו מרחפות עד הנעליים הממתינות לה בפתח. מאיפה צצה לי אלבניה עכשיו? המדינה הזאת עדיין קיימת או שהיא בכלל התפרקה לחתיכות לפני כמה שנים? אני מניח שאצטרך לגלות בעצמי. "סבלנות היא שם המשחק", אומר פתגם אלבני עתיק.
===================
בני גורביץ' ישמח לקבל מיילים benygurr@gmail.com
הסיפור סה"כ מעניין וכתוב טוב.
כמה הערות, הוא מפסיק לצפות בפורנו כי הוא רוצה להיות מוכן ולוקח לו כמה שעות, ואז לא קורה כלום ויש דחייה של שבוע?
דבר שני, היה צריך להרחיב על המצוקה שלה, כי חודש של משכנתא זה כלום. המלכודת כרגע לא אמינה בעיניי.
סה"כ מאוד נהנה מהכתיבה
כתיבה מעולה. הלוואי שתעשה את המעבר לסקס בצורה הדרגתית ואמינה. נמאס לי לקרוא (באתר אחר) סיפורים על נשים חרדיות חסודות שתוך חמש דקות הופכות להיות נימפומניות.