בארוחת הערב מתברר לי שבבוקר היה המבחן באנגלית של קארין ושירן ואני שכחתי ממנו מרוב הבלגנים. אני מרגיש אשם אבל שירן אומרת שהן הסתירו את זה ממני בכוונה כדי שאני לא אלחיץ אותן.
“אתה כזה היסטרי לפעמים… יא אבא.”
אינסטינקטיבית מבטי נודד לעבר קארין אבל זו מסמיקה ומשפילה את עיניה. לאה נפרדה מאיתנו לשלום מוקדם יותר ואמרה "נראה לי שאני לא אשאר לישון פה הלילה.” אבל לפי האופן שבו הביטה בשירן יש לי הרגשה שהרעיון שהבנות יחזיקו אותה בכח בעודה צועקת ונלחמת תוך שאני אני דופק אותה בתחת לא לגמרי מרתיע אותה.
אחרי שהיא עוזבת אנחנו נהנים מאינטימיות נדירה, רק שלושתנו, אפילו דוניא לא חזרה עדיין. אני מספר להן על אפק והן בהלם ממה שאמר.
“הוא מה… רוצה להזדיין עם ערן?” שואלת שירן.
“רוצה ולא רוצה, נראה לי.” אני אומר. “הוא אומר שהוא לא רוצה להיות… טרנס. שהוא רוצה להיות הטרו, 'נורמלי'.”
“מה הוא מתבייש?” אומרת שירן. “לאף אחד לא אכפת היום.”
“לו אכפת. אני לא חושב שהוא מתבייש, סתם… לא רוצה.” אני מסביר. “זה מבאס אותו שהוא רוצה להיות הטרו. כאילו הוא מפונק שהוא לא… לא יודע, עף על זה.”
“אתה חושב שהוא רוצה להזדיין איתך?” שואלת קארין.
“פאק, לא!” אני פולט בקול רם. “מצטער, זה ממש מוזר. ממש לא. הוא החבר הכי טוב שלי. שום סיכוי.”
“וחוץ מזה שהוא הזכיר רק את ערן.” אומרת קארין.
“טוב, ערן שווה.” אומרת שירן.
“סליחה?!” אני פולט.
“תראו איך הוא קופץ…” היא מגחכת.
“ערן זקן.” אני אומר.
“הוא… יש לו את הקטע שלו.” ממשיכה שירן להקניט אותי. “בשקט בשקט הוא נותן עבודה בבנות שלך, לא? אמא שלי, לאה, דוניא…”
“אולי גם את וקארין?” אני אומר, חצי בסרקזם וחצי בחרדה.
“אני לא.” ממהרת קארין לומר. “אני לא עפה על ה… הרמון שלך אבל למדתי להתמקד בחלקים הטובים.”
אני רוצה לשאול את שירן אם היא תזדיין עם ערן בהינתן הזדמנות אבל מבין את הצביעות שבשאלה. אני ממש לא במצב לשפוט את המחויבות של אף אחת, אפילו לא ברמז. אז אני שותק ומעפעף ושתיהן שותקות גם. עד ששירן מתפוצצת מצחוק.
“איזה חמווווד אתה, עזי. חמוד. תנגב את הדמעות, אבא'לה.”
“אני לא בוכה.”
“רק מזיע טיפה בעיניים.”
“אני מגחך.”
“אם אני אזדיין עם ערן זה רק אם זה ממש ממש ידליק אותך. רק אם תבקש.”
“אבל את מוכנה.” אני אומר.
“כן.” היא מודה. “אבל… אני לא בטוחה שהרווחת את זה אחרי שהלכת עם ספיר מאחורי הגב שלי… אבל אני לא אזדיין איתו בלי בקשה מפורשת ממך.”
“תודה.” אני אומר בהקלה. “וכן, אני מודע לכמה שזה צבוע אבל… תודה.”
“חוץ מזה שאני לא רוצה לעצבן אותך אם אני רוצה אותך בתוכי, נכון?” שירן נעמדת בגרירת כיסא ונעמדת מולי בהתרסת גופה החטוב. ידיה נחות על מותניה, שדיה זקורים מתחת לחולצה הדוקה והיא לובשת חצאית קצרה וגרבי ירך. אני מניח יד על ירך מוצקה, מלטף מעלה ומטה עד שאני חש בלהט הבוקע מבין רגליה ומגלה שהיא…
“פאקינג הודיני החברה שלך.” אני אומר לקארין. “מתי הספקת להוריד את התחתונים?”
שירן מגחכת בסיפוק אך צחוקה נקטע כאשר אצבעי מחליקה אל בין שפתיה הרטובות כבר. קארין מתקרבת אליה והן מתנשקות בלהט מעלי, שירן לא מחמיצה רגע בדרך לשדיים הגדולים של אהובתה, חופנת אותם מעל הסווצ'ר ההדוק שהיא לובשת בעוד זו מאתרת את פטמותיה של אחותי מעל החולצה והחזייה, ממוללת אותן לקשיוּת. במהרה ממלאות אנחות והתנשפויות רכות את חלל הסלון העצום, אני מזיין את שירן באצבעותיי בעודה מענגת באופן דומה את קארין מופשלת הג'ינס.
ואז צעדים.
שירן וקארין מתרחקות זו מזו ואני נעמד. לשמחתי כולנו פחות או יותר לבושים אבל אני בספק אם דוניא מבחינה בכך. גם באור הנורות הקלוש קל לראות שעיניה אדומות מבכי. היא עומדת לידינו כמי שעולמה חרב עליה.
“דוניא, מה קרה?” שואלת קארין. לשמע שאלתה דוניא מאבדת שליטה על בכייה ופורצת בהתייפחויות שקטות וקורעות לב, ראשה מושפל וכתפיה רוטטות. שירן ואני מביטים בה בתמיהה אבל קארין כבר חוצה את המרחק אליה ומחבקת אותה ואני שומע את ההתייפחויות מתגברות.
“מה קרה, בובה?” שואלת קארין ברכות, מנחמת את דוניא כאילו הייתה אחותה הגדולה ולא תלמידת תיכון צעירה.
“ערן.” מייבבת דוניא.
“פאק.” אני ממלמל. אני יודע בדיוק מה קרה ואני לא ממש מופתע.
“מה קרה?” שואלת קארין.
“אני… אני רציתי להפתיע אותו… נסעתי אליו אחרי העבודה… ו… הייתה שם…” בכייה של דוניא מתגבר והיא בולעת את המלים אבל אני משלים אותן.
“…מישהי אחרת.” אני אומר בשקט לשירן. “ידעתי שזה יכול לקרות.”
אני מתקרב אל קארין ודוניא ומחבק אותן ודוניא מניחה לי לנחם אותה, מניחה את ראשה על כתפי.
“אני מִטומטמת.” היא ממלמלת. “איש מבוגר כזה ו… אני… זִה לא מתאים.”
“את לא מטומטמת.” אני מוחה. “ערן הוא…” בוערת לי הלשון מלהגיד את זה. “…גבר סקסי מאוד ולך יש איזו… חולשה… ואת גם מחוץ לבית וקצת נסחפת. את ממש לא מטומטמת.”
“מגיע לי.” היא ממשיכה, מתרפקת בזרועותיי ובזרועותיה של קארין. “מגיע לי שִאני מִטומטמת.”
“מה זה, אלכוהול?” מרחרחת שירן שהצטרפה עכשיו אל מעגל הניחומים. דוניא מהנהנת.
“עצרתי בפיצוציה.” היא אומרת, פרץ צחוק נפלט מפיה. “הייתם צריכים לראות את הפרצוף של המוכר… למכור ויסקי לערביה עם חיג'אב.”
“ויסקי?” שואלת קארין.
“זה השם היחיד שזכרתי…” אומרת דוניא ושירן מצחקקת.
“די, אל תתבאסי.” מחבקת אותה שירן מאחור. “היה, נגמר, עכשיו את איתנו.”
“אבל אני לִבד ואתם… ביחד…”
“יש לנו מקום בשבילך עד שתרגישי יותר טוב, נכון?”
“מה?” שואלת דוניא.
“מקום איתנו.” מסבירה שירן מאחורי דוניא ומנשקת את לחייה ברפרוף. “שלא תרגישי לבד.”
“אבל…”
“את עזי את כבר מכירה, עכשיו את צריכה לזרום איתנו.” ממשיכה שירן בקולה הנמוך, הפתייני. אני בכלל לא בטוח שלקפוץ עליה על הריבאונד זה הדבר הנכון לעשות אבל נראה שאחותי החרמנית כבר החליטה. היא חופנת את שדיה הקטנים של הסטודנטית מאחור, מתעלמת מההשתנקות המופתעת שלה.
“שירן…” אני מתחיל להגיד אבל היא שולחת בי מבט מתרה ואני מחליף מבט עם קארין. היא מושכת בכתפה בכניעה אילמת ואני מבין שהלילה נזרום עם התוכנית של שירן שאני לא בטוח אם היא יותר לטובת דוניא או לטובת שירן.
שירן הנחושה אוחזת בידה של דוניא ומובילה אותה אל חזית מכנסי , שם הזין חסר המצפון שלי כבר עומד היכון.
“התגעגעת אליו, נכון?” היא שואלת באוזנה של דוניא וזו חופנת אותו מעל הבד. דוניא לא עונה אבל ידה מלטפת את הזין למלוא אורכו, אצבעותיה כבר מכירות אותו מלמטה עד למעלה.
“את יודעת איך את יכולה להחזיר לערן?” ממשיכה שירן, ידה האחת משחקת עכשיו בחופשיות על חזהּ של דוניא, השנייה מחליקה בחוצפה למכנסיה, מתעלמת מהציוץ המופתע שבוקע מפיה. “ששש…”
“תני לעזי מה שלא נתת לערן… מה שלא נתת לאף אחד…” ממשיכה שירן לפתות את הערבייה המרוגשת, אצבעותיה מעל התחתונים של דוניא. “תני לו את זה…”
דוניא משתנקת בקול וגם אני נועץ מבט בשירן. לא מתאים! אני מקווה שעיני אומרת לה. אבל שירן, והיא מתעלמת גם ממני וגם מדוניא, חובקת עכשיו את מותנה, מתנתקת מאיתנו ומובילה אותה לעבר ערמת המזרונים המשמשת לנו כמיטה. היא מושיבה אותה על המיטה ומניחה יד על כתפה הדקה של דוניא וזו מרכינה את ראשה לעברה.
לשירן יש את הקטע הדומיננטי הזה שאנשים מגיבים אליו. וואו. אבל בכל זאת אני מתערב, מרגיש כמו אדם המנסה לחלץ חתולון ממלתעותיו של רוטוויילר.
“רגע, בואו ניקח את זה באיזי.” אני אומר, כמעט נרתע לנוכח הצלפת מבטה של אחותי. אני רואה שהיא רעבה לכבוש את דוניא אבל זה מרגיש לי ממש חרא לעשות את זה עכשיו כשדוניא פגיעה כל כך. דוניא צריכה לבחור בזה.
“היה יום ארוך, בואו נתקלח, ניתן לדוניא זמן לחשוב.” אני אומר, נמלה תחת זכוכית המגדלת של עיניה של שירן.
“בואי, דוניא, נלך למקלחת.” אני שומע את קולה המתוק של קארין מאחורי. דוניא כמו מקיצה מחלום ומהנהנת באטיות, מתרוממת מהמיטה. היא עולה לחדרה להביא משם ציוד רחצה ושירן רק שותקת באימה. הלב שלי דופק חזק כשקארין ודוניא יוצאות להתקלח במועדון ומשאירות אותי עם שירן אבל אני יודע שעשיתי את הדבר הנכון. מצד שני, “לעשות את הדבר הנכון" זה מגן דק ועלוב מאוד מול המהלומות שאני עומד לחטוף עכשיו.
“מה הקטע?” שואלת אותי שירן כשהן יוצאות.
“זה לא היה מתאים באותו רגע.”
“ערן היה בן זונה אליה ורציתי לעזור לה להרגיש טוב.”
אני נאנח.
“רצית לנצל את הפגיעות שלה כדי לראות אותי כובש אותה.” אני אומר. “את אוהבת לראות אותי מזיין אחרות ועכשיו נדלקת מלגרום לה להזדיין מול כולם, מה שהיא נמנעה ממנו מהרגע שהיא הגיעה אלינו הביתה.”
“זה מה שאתה חושב?”
“כן. אני אוהב אותך, אבל יש לך את הצד הזה. של לכבוש. של לנצח אחרות.”
נראה לי ששירן הולכת להתפוצץ עלי. כאילו: להתפוצץ פיזית. היא נעמדת, שפתיה מתכווצות באיום, הר געש רגע לפני ההתפרצות, ענני סערה שחורים מלוא העין… אבל אז היא מרפה את כתפיה ומהנהנת ללא אומר.
“אני עדיין רטובה מהרעיון.” היא אומרת. “הלב שלי דפק כל כך חזק.”
“אבל את מבינה שזה לא היה בסדר ברגע ההוא, נכון? היא הייתה נסערת, היא שתתה.”
“כן, נו.” היא נוהמת. “איזה מזל שאני לא בן, הייתי כזה חרא. הכי 'לחפש פצועות במועדונים ולאנוס אותן'.”
“טוב, תגזימי.”
“ראית אותי!”
“וגם ראיתי שבחצי דקה של שכנוע הורדתי אותך מזה.”
“אתה עושה אותי בנאדם יותר טוב, עזי.” היא אומרת ומקרבת אלי לחיבוק. “באמת. וגם אתה מזיין וואו אבל… אני באמת מרגישה יותר טוב איתך. אפילו במבחן היום? רציתי… רציתי להוציא ציון טוב, שתתגאה בי.”
“אני מתגאה בך מהרגע שאת פותחת את העיניים.”
“על מה בדיוק?”
“זה לא פשוט לעבור לגור בחור הזה, לחיות חיים של… ובכן… עוני. להכיל את ה… צרכים שלי. לפתוח את הראש לאהוב אותי ואת קארין כמו שאת אוהבת. את בנאדם מופלא. אני לא סתם רוצה להכניס אותך להריון כי זה מדליק אותי, אני חושב שתהיי אמא פצצה.”
“כמו אמא שלי?”
“אמא שלך גידלה ילדה מדהימה בנסיבות לא פשוטות, להזכירך. וגם אם אנחנו באיזה פיצוץ עכשיו אני ממש מחזיק ממנה כאמא.”
“היא הייתה ממש חראית כלפיך כל השנים.”
“… היא עשתה את זה בשבילך. היא עשתה מה שהיא חשבה שהוא הכי טוב בשבילך. היא חשבה שהיא מגנה עלייך.”
“איך נהיה הורים?”
“נאלתר. למה, ההורים שלנו ידעו איך להיות הורים?”
“וזה יצא דפוק, תראה את אבא שלך.”
“אבא שלי מצא את עצמו לבד עם ילד ונבהל אז הוא ברח לעסקים שלו. הוא חרא, אבל… אני היום אולי אולי פחות שונא אותו על זה. עכשיו כשיש לי את כל זה על הראש…” ואני מחווה סביב, לבית הגדול. “…אני יותר מבין את הלחצים שיכולים להיות על בנאדם. וחוץ מזה, הוא נתן לי דוגמה טובה לאיך לא להיות אבא.”
שותקים עכשיו ומפנים את שאריות ארוחת הערב. אחר כך אני יושב על כיסא ושירן מתיישבת עלי, מתרפקת, ואני מלטף את גופה בעודה משחקת בטלפון שלה, גולשת וגוללת במהירות, בחורות ובגדים ובדיחות. אני כל כך מורעל על הבית הזה שאני שוכח לפעמים על איזה נתח עצום מהחיים הנורמליים היא ויתרה כדי להיות איתי פה, לישון בחורף בבית ענק וקר וחרב למחצה. אבא שלי היה מחזיר אותה לבית הקודם שלנו בצ'יק אם היתה מבקשת, הוא תמיד חיבב אותה מאוד ובכל זאת היא בוחרת לגור פה.
כאשר קארין ודוניא חוזרות מהמקלחת אני הולך עם שירן למועדון הספורט. מתחת למים החמים אנחנו מתגפפים ומתנשקים מעט אבל היה הרבה כובד בחצי השעה האחרונה וכנראה ששנינו לא ממש מוכנים לסקס עכשיו, גם אם הזין שלי מנדנד לשירן כמו כלבלב שרוצה לצאת לטיול.
האח בוערת כששנינו חוזרים אל הבית ונראה שחוץ מהסקה, קארין סידרה את כל מה שיכלה וכעת היא מחכה לנו במיטת המזרונים העצומה. נעים להיכנס אל בין שני הגופים החמימים של שתיהן והזין שלי מתקשה בציפייה, אם כי אני לא בטוח לגמרי שבא לי משהו עכשיו.
“הכל טוב?” שואלת קארין.
“כן, הבויפרנד שלך מהמם.” אומרת שירן. “איך דוניא?”
“יותר טוב. היא שמחה שיש לה את המקום הזה אבל עדיין מאוד מבואסת בגלל ערן. היא כועסת. מוזר לראות אותה כועסת, היא תמיד מנומסת כל כך.”
“טוב, נראה לי שהיא באמת התאהבה בו בימים האחרונים.”
“אין בגהנום חרון כשל אישה נבגדת.” אומרת קארין.
“שייקספיר?” אני מנחש.
“טעות נפוצה.”
ואז אני שומע רחש צעדים ומרים את ראשי כדי לראות דמות עומדת לידנו. דוניא.
“אני יכולה… לישון אתכם הלילה?” היא שואלת בביישנות.
“כן.” ממהרת שירן לומר. גם באפלולית ובלי לראות אותה, אני חש בחיוך של שירן. חיוך ניצחון.
המזרונים מזדעזעים ורועדים כאשר דוניא מעפילה עליהם ושירן מפנה את מקומה לידי, מניחה לדוניא לשכב לצדי. כאשר היא נשכבת, נבוכה בעליל, שירן נשכבת מצדה השני כך שדוניא בינננו.
“פשוט לא רציתי להיות לבד הלילה.” אומרת דוניא לצללים המרצדים.
“זה בסדר גמור.” עונה שירן ואני חש בידה כבר נעה. נעה לכבוש את גופה הנכנע של דוניא.
דוניא מתנשפת חרישית ואני שומע את שירן ממלמלת: “ששש… זה מה שאת צריכה, דוניא. זה בדיוק מה שאת צריכה.” ידה של דוניא נחה לפתע על איברי ומשהו בתנועה המסורבלת גורם לי לחשוב שאחותי החרוצה היא זו שהובילה אותה לשם.
“ליתר דיוק, זה מה שאת רוצה.” ממשיכה שירן בשקט.
מעל תחתוני הבוקסר, דוניא אוחזת באיברי הקשה כבקרנות המזבח. רוצה ומתביישת, נאחזת בתקווה לאהבה נכזבת אך אולי גם בוערת בכעס נקמה. אני שומע אותה שואפת בחדות לפתע אך שירן רק עונה בחושך: “ששש… כמה את רטובה, יפה אחת. תשחררי… בואי אלינו…”
דוניא לא מוחה עוד, רק שוכבת על גבה, ידה על איברי והיא מניחה לשירן לפלוש אל מפשעתה. הקולות הרטובים שאני שומע משם מבשרים לי שאחותי מענגת את הסטודנטית הערבייה באצבע מיומנת וזו משחררת את התנגדויותיה ומתמכרת לעונג שזו מסבה לה, נאחזת בזין הקשה שלי כאילו היה ידית הצלה. סדרת תנועות באזור אגנה של דוניא רומזות לי ששירן פשטה ממנה את התחתונים וכדי להסיר ספק היא גם מגישה לי אותם בניצחון להסניף, פשוטים ולחים ומהבילים מריגוש.
גם כאשר שירן מפשילה את חולצת השינה של דוניא וחושפת את שדיה הקטנים לאוויר הלילה, דוניא לא עוצרת בעדה וכאשר פיה של אחותי נסגר על פטמה קטנה היא רק נאנחת ברכות, מתמסרת לאצבעות במפשעתה והלשון היונקת את חזהּ. בשלב הזה אני מתעורר ומחקה גם אני את שירן, גוהר על חזהּ העירום של דוניא ויונק את פטמתה השניה. ידיה של דוניא מתרוממות ונחות על ראשינו והיא נאנחת ברכות, מניחה לשירן לעשות בה כרצונה. הלילה היא שלה.
שירן מפסיקה ונשענת על מרפקה, מתנשפת מעט.
“קדימה, עזי. תן לה.”
אני מביט בדוניא ומזהה את הרעב בעיניה ולמרות שיש בי משהו שתוהה אם פרק הזמן שעבר בין הניסיון הקודם של שירן להשכיב אותה לעכשיו באמת שינה משהו, אני לא קשוב אליו עכשיו. עכשיו אני רוצה מה שרוצה שירן: את דוניא מתחתי.
אני גוהר בין רגליה הארוכות של דוניא ושירן אוחזת במיומנות באיברי, כאילו הייתה הסייעת הסקסית של הקוסם במופע. היא מובילה אותו אל בין שפתי ערוותה של דוניא ורק כאשר אני חש בחום וברטיבות הבוקעים מהן אני נזכר בעצם שהיא בתולה ושרצתה לשמור את עצמה לבעלה לעתיד.
“שירן, היא לא רוצה…” אני מתחיל אבל אחותי קוטעת אותי בחדות.
“היא כן. היא רוצה לתת לך מה שהיא לא נתנה לערן, נכון?”
פאק, היא טובה, אחותי. אצלה אין אף פעם כניעה, רק נסיגה טקטית. שילוב של המרשל ז'וקוב וג'נה גיימסון.
“זה מה שאת רוצה…” היא ממשיכה ללטף את חזה הקטן והזקור של דוניא. “תני לו את זה.”
דוניא לא אומרת דבר אבל שירן נוהמת: "קדימה.” ומבלי לחשוב, מבלי לחכות לאישור אני צולל. אני חש בהתנגדות בתוך ערוותה של דוניא אבל שירן חיכתה לכך והיא רק אומרת: “נו! עד הסוף!” ולנוכח שתיקתה של דוניא אני ממשיך, הודף את עצמי באטיות אך בנחישות עד שאנקת כאב קלה נפלטת מפיה של הסטודנטית ואני חש בה נכנעת ונפתח אלי.
“יססס…” רושפת שירן. “ריני, אני ממש צריכה אותך… חכה שנייה.”
בזמן שאחותי מתארגן לזיין את קארין אני מניח לדוניא ההמומה להסתגל אל המסה אשר ממלאת אותה עכשיו. עיניה השחורות בוהות בי בהבעה שאני לא לגמרי מצליח לפענח אבל ברור לי שלא כל הרטיבות שאני חש סביב הזין שלי היא דם. שירן נשכבת על קארין, מפשעותיהן צמודות והיא מתחילה לחכך את שלה בשל קארין, מנשקת אותה בשקיקה.
זה הסימן שלי וגם אני מתחיל לנוע עכשיו, חומס בעדינות את שרידי בתוליה של הערבייה שרצתה להגיע בתולה לליל הכלולות. בתנועות זהירות אך נחושות אני בועל אותה, כובש אותה סנטימטר אחר סנטימטר, מחד נזהר שלא להכאיב אבל מאידך אולי נהנה קצת מהאנקות הקטנות שנפלטות מפיה מדי פעם בעודי נדחק יותר ויותר אל הכּוּס הבתולי. משמאלי שירן מביטה בנו ברעב, מזיינת בכח את אהובתינו הדדנית אשר שוכבת על גבה, אוחזת בשדיה הגדולים ומניחה לשירן לפרק אותה. קארין יודעת מתי שירן היא במצב רוח פראי ואני מתחיל להבין בשבועות האחרונים שהיא נהנית להיות כליא הברק של סופות החרמנות של אחותי.
דוניא בינתיים הסתגלה אלי ואני חש בגופה נרפה, אלי, נפתח ומקבל אותי. אני גוהר אליה ומנשק אותה ולשונותינו מרקדות זו מול זו תוך שאני ננעץ בתוכה בקצב, לאט אך עמוק. רגליה הארוכות מתרוממות בהססנות והיא מורידה אותן כך ששוקיה נחים עלי שוקי, כולאים אותם. בהדרגה אני חש בה מתאהבת בתנוחה הזו, במשקל גופי על שלה, אולי גם בפישוק הנכפה עליה כך. מרגע לרגע היא נרטבת ומתלהטת יותר, אנחות רכות בוקעות מפיה.
יש לי רעיון, מסוג הרעיונות שנשמעים מצוין כשאתה שיכור או חרמן אבל אולי קצת מטומטמים כשאתה לא. אני גוהר לעבר אוזנה של דוניא ושואל:
“זאת הייתה הפנטזיה שלך? לאבד את הבתולין עם יהודי?”
דוניא נאנחת בריגוש ונדה בראשה לשלילה אבל הכּוּס שלה מספר את האמת, מציף את הזין שלי במיצים לוהטים בעודי שוקע בתוכה שוב ושוב.
“אל תשקרי.” אני מנשק את תנוך אוזנה, משקיע את הזין בין שפתי ערוותה הרעבות כמו בוכנת מנוע חרוץ. “כבר סיפרת לי שאת מתחרמנת מיהודים, לאבד את הבתולין שלך איתי… זה בדיוק מה שפינטזת בסתר.”
אני חופן עכשיו את פלחי עכוזה, ננעץ בה עמוק בעודה נאנחת באוזני, מלטפת בערגה את גבי ועורפי. מצד שמאל שירן מזיינת את קארין בתנועות חיכוך אגן רעבות והשתיים טורפות זו את בשפתיים וזרועות ואצבעות נואשות. שירן לופתת שד גדול ללא עדינות אבל נראה שזה רק מרגש את קארין והיא מניחה לה לדפוק אותה, להעיף אותה מעלה, ממירה את עוצמת אצבעותיה של שירן על שדהּ לעונג ברור. אני בינתיים מחליק אצבע לחור התחת החלקלק של דוניא, מעורר בה גל ריגוש נוסף.
"يمارس الجنس معي" נאנחת דוניא באוזני.
“אני לא יודע מה זה אומר…” אני מתנשף, שוקע בתעלת ערוותה ההדוקה והרטובה. “אבל אני חייב להודות… ששמחתי להיות הראשון שלך…”
“זה אומר שתיסתום אִת הבּה וִתזיין אותי כבר..!” היא נאנחת, נאחזת בי מתחת. אני חולה על איך המבטא שלה נהיה יותר מודגש כשהיא חרמנית.
“אני הולך לגמור…” אני אומר. "את רוצה שאני אצא?"
עד עכשיו היא הזדיינה רק בתחת, שומרת את עצמה לחתונה. האם היא על גלולה? לא יודע. האם זה מטריף אותי? כן.
“כן.” היא ממלמלת, נאחזת בי חזק יותר.
“אז עכשיו.” אני נושף, ממש נאבק להחזיק בעצמי.
“עוד קּצת.” היא מבקשת, אוחזת בי ברגליה ובידיה.
“דוניא, אני אגמור לך בפנים אם אני לא יוצא עכשיו.”
“עוד לא!”
“דוניא, שחררי אותי, אני יוצא!”
“לא!”
האוויר מתמלא באנחות והתנשפויות, גניחות ואנקות כאשר בזה אחר זה ארבעתנו גומרים בקול. אני חש באשכי מתהדקים לפני שהם מתחילים לפרוק את מטענם לעבר רחמה של דוניא וזו קוראת בשמי, נאחזת בי בעודה מתפוצצת מתחתי. משמאלי שני גופים מיוזעים מתעלסים במרץ ואני שומע את אחותי קוראת בשמה של קארין בעדינות לא אופיינית. שוב ושוב אני גומר בדוניא, משגר את זרעי עמוק לתוכה והיא מחבקת אותי, מיטלטלת בסערת השיא שלה.
אני שוכב עליה כמה רגעים, חש בלבה הולם מתחתי בעוד קארין, הזיקוק האחרון בסוללה הזו, משתגרת אל שמי הלילה, קוראת בשמה של אחותי ומתפרקת עליה. הידיעה שגמרתי בתוך דוניא עכשיו, שהייתי הראשון שלה ממלאת אותי… לא יודע מה בדיוק אבל זה עָז. פראי. לא נרגע, עדיין קשה. דוניא חשה בי קשה בתוכה ובאפלולית אני מבחין בעיניה נפערות בסקרנות, אולי גם בחשש. והמבט הזה הוא כל האפרודיזיאק שאני צריך והזין שלי מתקשה שוב, עדיין משכשך בדייסה הלוהטת של מיצי ערווה וזרע ואולי גם כמה טיפות אדומות.
רעב. אדון. חזק. טורף. דוניא לא נמוכה אבל מול החרמנות והכוח שלי היא מרגישה עכשיו כמו בובת סמרטוטים כאשר אני אוחז במותניה, מעביר רגל אחת (דוניא צווחת בהפתעה) ומעמיד אותה על ארבע, מכין אותה לסיבוב שני. אולי זאת התרבות שלה, אולי האופי ואולי אני סתם גזען אבל מכל הבנות ששכבתי איתן בחודשים האחרונים, דוניא הכי מתאימה לדוגי סטייל. כאילו ככה הכי נוח לה. כאילו היא נועדה לעמוד על ארבע ולהידפק מאחורה.
הכּוּס שלה הדוק ולוהט ורטוב ואני כובש אותו בכמה ניעות מהירות ועמוקות, מתעלם מצווחות ההפתעה שלה, נזכר באיחור שזה זיון הערווה הראשון שלה, הפעם הראשונה שהיא נחדרת בתנוחה הזו שלא בתחת. תרגיע, יא זין אני נוזף בעצמי ומאט קצת. יותר לאט, אבל עדיין עמוק, דוחף אותו עד הסוף, עד שהיא מלאה בי. באפלולית אני רואה את האור הכתום מהאח צובע את גבה המיוזע בזהב והיא נאנחת בכל פעם שאני שוקע בה.
“עוד פעם?” שואלת שירן באוזני, כורעת לצדי ומלטפת את חזי.
“א-הה…”
“מתחרמן מלהיות הראשון שלה?”
“לא יותר ממך.” אני עונה לה ואנחנו מתנשקים בלהט, לשונותינו משתלהבות בעודי דופק את דוניא מבלי להחסיר ניעה.
“בלי קונדום… היא בטח בלי גלולה…” ממלמלת שירן באוזני.
“את לא אמורה לרסן אותי או משהו?” אני נאנח. “מילא שאני דפוק, גם את נדבקת?”
“אני רוצה לראות אותך מרביע אותה…” נאנחת אחותי בשקט, נאחזת בי ביד אחת, מאוננת בשנייה. “אני רוצה לראות אותה עם בטן עגולה… לדעת שהפר שלי הרביע אותה…”
“את דפוקה….” אני מתנשף בהתרגשות. “… אבל את מטריפה אותי.”
“אז תן לה את זה.” רושפת שירן. “תמלא אותה שוב.”
ודוניא נאנחת, על ארבע בראש מורכן ואני אוחז בישבנה הקטן ודופק אותה שוב ושוב ושירן מאוננת במרץ, נשענת עלי בעוד קולות רטובים בוקעים ממפשעתה וקארין אי שם מתחתינו, חבויה באפלה המודגשת על ידי הראייה הדפוקה שלי. ואין יותר דיבורים עכשיו, רק אנחות והתנשפויות, רחשי זיון חלקלקים ורטובים, פצפוץ אקראי של עץ באח ועוד אנקות ומלמולי אקסטזה. ריח כּוּס ממלא את נחירי ולבי מחסיר פעימה כשאני מבין שאני מריח את התמהיל של מיציה של אחותי עם אלו של דוניא, אדי הסקס מתערבלים באוויר, מתעלסים לפני שהם מציפים את נחירי.
מגביר את הקצב, דופק את הכּוּס הבתולי לשעבר בתנועות מהירות ועמוקות. דוניא נאנקת בקול לקראת עוד שיא ושירן נשענת עלי במצחה, ידה האחת מסעירה את מפשעתה הרטובה בעליל והשנייה צובטת את פטמותיה. היא מתחילה לגמור בקול, נושפת ונוהמת ולהפתעתי אני שומע את קארין עונה לה, מן הסתם אוננה בשקט מתחתיה. וגם אני מתפרץ שוב, שומע את עצמי בקול רם, חש בעצמי נורה לתוך דוניא והיא חמה ומתוקה ורטובה ומקבלת את הכל, בעצמה מתפרקת אחרי כמה רגעים במלמולים בערבית ואנחות רכות.
את הלילה היא מבלה איתנו במיטה, עירומה ואהובה ומוגנת. כמונו.
===========================================================
למי שמודאג/מקווה: לא יהיה סקס בין אפק לעזי.
כל פרק הפתעה
כל פרק סוכריה
איפה מיכל ??
זה הפרק אולי בין השלושה הכי טובים. לי לפחות, הפרקים הכי טובים זה אלו שיש בהם משהו חדש או משהו שנבנה לאט לאט ומתפוצץ. יפה מאוד.
"משהו שנבנה לאט לאט ומתפוצץ" זו תכליתו של הספר השלישי: להכניס סיטואציות שנבנו בהדרגה ולא היו עובדות טוב אם הייתי מאיץ אותן קודם לכן.
פרק ענק. אהבתי את הדימוי שילוב של ז'וקוב וג'נה ג'יימסון.
הערה קטנה לגבי הערבית: אף אחד לא אומר يمارس الجنس معي אלא יש לומרنيكني זיין אותי!!
אפשר לשאול מניין הערבית שלך?
פרק מאוד מפתיע, לטעמי.
כל פעם העלייה מטלטלת לכיוונים לא ממש צפויים.
אתה לא מפסיק להפתיע…
יהיה אולי לאופק דייט עם סקיטבורד?
כן, מתבקש לתת קצת אושר לנפשות המיוסרות האלה.
חוץ מזה, שלדיאלוג ביניהם יש פוטנציאל ספרותי מרתק וקווירי.
וכשיגיעו האקטים, ואוו וואו וואו…
פרק מדהים ומחרמן כרגיל. וגם, באןד הפרקים האחרונים, כשלאה וערן שכבו לאה סיפרה לו איזשהו סוד. האם נדע מה היא סיפרה לו?
קצת בא לי שיהיה סקס בין אפק לערן, או בין אפק לסקטבורד. הוא מושלם לפנטזיית ניוש. אולי אפילו שלאה תלביש אותו בבגדים של שירן?
המממ….
תוסיף דמויות יהודיות דתיות
או וואו להכ יס םנטזית ניוש לסיפור הזה זה לגמרי וואווו
אני חייב לדבר רגע על המשחק. זה אמנם משחק ראשון כזה שאני משחק (ניסיתי דברים אירוטיים אבל הם התמקדו בלעשות עליך קופה במודל כזה שתקנה לבחורה דברים כדי שהיא תתפשט ואיבדתי עניין).
אז כן, זה אולי לא חוויית משחק מהוקצע כזה של אולפן משחקים ואפשר לומר שיש שם סוג של הומאז' למשחקים משנות השמונים אבל השלם עולה על סך חלקיו.
יש הרבה פלפל, המשחק האסטרטגי נחמד ולא מעיק, הקווסטים זורמים והתחושה שמנהיגה לא כורתת איתך ברית ואתה סוגר איתה חשבונות היא ללא תחרות.
יש כמה באגים ותעופות, חשוב לשמור אבל זה פריט חובה למי שאוהב את סגנון הכתיבה של דור.
תודה! לא אמורים להיות באגים או התרסקויות, אתה מוזמן לשלוח לי למייל אם מצאת.
בגדול יש חריגה במערך כשעיר מורדת אבל זה נדיר, המשחק מחשיך כשמקבלים שיחה וצריך לאתחל אותו וזה לא ממש באג אבל לאורך רוב המשחק מאוד קשה לייצב את הערים והם שורפים כל מה שאתה בונה. אפשר להתגבר על זה בניהול זהיר והצבת חיילים אבל הייתה לי תחושה שזה קצת נוקשה מדי.
משחק גדול! באמת! קצת קווסטים, קצת אסטרטגיה ממש טוב.
אם אפשר בקשה – בגרסה 0.9 תפקיד אורח להוביטית.
1. אני מודה שהבדיקה באנדרואיד היא שטחית, רוב השחקנים משחקים בPC ואני בודק רק באמולטור.
2. לגבי ייצוב הממלכות (Fiefdoms): אני צריך להדגיש את זה יותר במשחק אבל אחרי כל כיבוש מאוד מאוד מומלץ לייצב את כל האמפריה לפני שממשיכים לכבוש את הממלכה הבאה. אני מרגיש שאחת הטעויות הגדולות ששחקנים עושים (כמו הרבה כובשים בהיסטוריה…) היא להשתלט מהר מדי על יותר מדי.
3. אני מפרסם סקרים לתומכים שלי (SubStar, Patreon) לגבי מי שהם רוצים לראות. בגרסה 0.9 יהיו לילאן (התופרת), אילגה ("האייל"), אלאנה השחורה, מארני (אני לא פילגש!), יוקי ו/או שלוש השודדות. כרגע, לצערי, ז'ילי ההוביטית המתוקה נשארת בחוץ.
שלוש השודדות היה קטע מטורף ממש. צירפתי אליי גובלינים וכנראה היו עוד דרכים אבל זה היה בלתי נשכח.
היו הרבה שקצת התערבבו לי. האמא והבת בהתחלה היו מוצלחות.
כנראה שלא אדע אם ז'ילי התקבלה למשמר.
לגבי כיבושים היה נחמד אם היה כפתור גיוס כללי ופיזור אחיד לערים כי זה קצת מסורבל.
חבל שאין ג'נרטור לגניחות , זה היה מוסיף מימד , אבל אי אפשר לקבל הכל.
אני חייב לומר שוב שזה ממש יפה שיש משהו שאין לו מודל כלכלי סחטני בבסיס אלא משחק נטו.
עוד הצעה עתידית וקל ליישום – קאונטר נסיכים לכל לידה שהתרחשה.
אני ממש מקווה שהעדכון לא ימחק את כל המשחקים השמורים.
Kushitkushit? הרגת אותי
וציפיתי גם שלורד תעבן יהיה שמן ולא עומר ווייט מ"אוז"
בשלב מסוים עברתי למוד VN כי באמת היה לי קשה להתמודד עם הייצוב מבחינת ממשק. הקווסטים ממש כיפיים. אהבתי.
כן, אני משעשע את עצמי לפעמים בשמות של אנשים ומקומות.
חלפו שבועיים
פרק מדהים,
1. הפחד של עזי מערן. ציפיתי לבישול יותר חזק שערן משתלט לו על ההרמון. גם הנשים שלו וגם מקור הפרנסה שלו. המתח הזה של תחילת הפרק היה מדהים.ערן יכול להיות נבל מעניין.
2. בתאטרון חובבים היה לי קשה לקבל את זה שאשה מעדיפה בתחת על הכוס, והיה קצת מאולץ הכיבוש. פה לקחת את זה בצורה מדהימה ובנחישות.
תודה על שנים של תוכן
כפי שאתם יודעים הכי טוב, אני יודע לכתוב בני זונה חסרי לב אבל לא רציתי שעזי יהיה כזה. הוא מאוד מנסה לעשות את הדבר הנכון ומאוד עסוק בכמה הבנות "שלו" וכמה הוא זכאי לחוש קנאה ובעלות מכיוון שיש להן בחירה חופשית. לכן הכניסה של ערן (לבית לתחתונים של הבנות) היא יותר "חלקה"; מפני שעזי לא מרשה לעצמו להרגיש בעלות על ההרמון שלו.
אכן, אך אותה תחושת "בסדר" מעמידה את ההרמון שלו בסכנת השתלטות.
אם הספר הראשון היה בניית הדמויות, הספר השני היה יותר כניסה לחיי שיגרה, הספר השלישי הוא יצירת האומנות.
התנגשות הערכים של אמא של שירן עם תפקידה, הלבטים של לאה, הפחדים של עזי.
הספר השני היה קשה לי מבחינת עלילה, כיוון שהרגיש שאין פיתוח דמויות אלא עלילה די שיגרתית.
והנה פה אתה מראה לנו מאיפה הדג משתין, כל הדמויות מתפתחות.
שירן הופכת לבת זונה, קארין לפאסיבית יותר ויותר (אולי יהיה פיצוץ בהמשך), אופק וסקייטבורד, ספיידרמן שהלך, דוניא.
ואני ממש סקרן כבר לקרוא על ערן, איך הוא ירגיש להיות עם הבת שלו (הקרקע כבר מוכנה). ישבור אותו, יהפוך למפלצת?
יש עוד כל כך הרבה למה לצפות.
לקח לי זמן להתאהב בהרמון של עזי, אבל זו יצירה מורכבת ביותר.
תודה! מקווה שתהנה גם מהפרקים הבאים!