הצד השני של הבריכה – פרק מ"ה

אני סקרן מה הולך לקרות. זה מוזר להישאר לשכב עליה ככה אז אני נעמד, איברי מגיר מיצי ערווה וזרע ואני צופה בגאווה מסוימת בעיניה של ספיר הסוקרות אותו. היא בולעת רוק.

“נתחיל מזה שאני רוצה לראות אותך מוצצת לו, אחר כך נראה.”

“אל תעופי גבוה מדי.” מזהירה ספיר ומטה את ראשה מעט הצידה באיום קל, אבל למרות זאת היא מחייכת, שיניים צחורות זורחות בפנים שחורות.

“הכל בlove.” אומרת שירן בשלווה, נשארת לשכב עם הערווה פתוחה, זרעי ניגר על ירכיה ועל מזרון שנצטרך לכבס אחר כך.

“אם בlove אז ב love.” מסכימה ספיר לנטרל את המתח. היא כורעת תחתי בתנועה חלקה ומלטפת לי את הירכיים, אומדת את מוצקות השרירים בעודה מביטה בשירן, ספק רעבה, ספק מתריסה. היא מקפידה ליצור קשר עם אחותי כשהיא לוקחת את הזין מטונף המיצים ישר בפיה מבלי לגעת בו בידיים, מתחילה למצוץ ממנו את תערובת המיצים.

עיניה של ספיר עוברות ביני לבין שירן, בולטות וערניות, בעוד שפתיה עוטפות את הזין שלי, פיה מנקה ממנו שרידי זרע שלי ומיצי ערווה של שירן. זו קמה מהמיטה וניגשת אלינו, חיוך קל מרצד על פניה בעודה סוקרת את ספיר היונקת ממני.

“לא רע.” היא אומרת וכורעת ליד ספיר. “אבל בואי תראי איך עושים את זה באמת.”

ואז האישה הכי יפה בעולם מנשקת לי את הזין כאילו זה הדבר הטוב ביותר שקרה לה והוא מתמתח בעצלתיים כמו איזה טיגריס שהמאלפת יודעת בדיוק איפה לגרד לו. היא מלקקת את האשכים, מניחה לזין השמנמן למשוח את פניה ברוק ואז מלקקת אותם עד שהם מתנוצצים מרוקה. ספיר צופה בה מנשקת את דרכה במעלה הזין עכשיו, שפתיה רכות ומלטפות, בעצמה מלקקת את שפתיה ברעבתנות גלויה.

“ככה.” היא אומרת כשהזין זקור, נכון לפעולה. “ואם תישארי לישון איתנו, אולי תקבלי אותו.”

“סבבה.” אומרת ספיר בהכנעה לא אופיינית.

שירן מזדקפת וספיר אחריה ואצלי שוב ההרגשה המוזרה/מתוקה/משפילה הזאת שאני איזה פר הרבעה שלה שהיא משכירה לבעלת החווה הסמוכה או משהו.

“גמרתן לתאם לי את לו"ז ההרבעות?” אני שואל, משתדל לסלק את החמיצות מקולי.

שירן מתקרבת אליי ולוחשת לי באוזן בקול רם: “אתה אוהב לזיין, אני אוהבת לראות אותך מזיין. כולם מאושרים. ואני אוהבת אותך.”

החמיצות מתפוגגת ואת מקומה תופס רעב. בבטן, לא לשתי הלוהטות שאיתי כאן.

“אפשר ללכת לאכול עכשיו או שמישהי צריכה עוד משהו ממני?”

“אני צריכה …” ממהרת ספיר לומר, אבל יש חיוך בעיניה.

“אחר כך.” פוסקת מנהלת החווה שלי כשאנחנו יוצאים מהחדר. “צריך להאביס את הפר.”

“כּוּס אמא שלך.” אני אומר.

“לא גמרת שם הבוקר?”

“גם את אמא שלך?!” מתפלצת ספיר.

“אופס.” מגחכת שירן ואני מסמיק משום מה.

כל העיניים נעוצות בנו כשאנחנו יורדים במדרגות ואני חש את החום בפּנים. כולם שמעו את שירן גומרת וכנראה יש מי שמניח שגם את ספיר זיינתי. אינסטינקטיבית אני מעיף לרגע מבט באפק ומיד משפיל את המבט; לעזאזל, אני חתיכת חרא שאין דברים כאלה. נכון שלא זיינתי אותה עכשיו אבל היא מצצה לי כשהוא פה. לרגע אני מצטער שמשטח המרצפות לא נפל עלי אז, כשהחלטתי להיות גיבור.

“השארנו לכם אוכל.” אומרת מיכל. אני מעסיק את עצמי בצלחת גדולה של פסטה עם רוטב עגבניות, שומע את ספיר מאחורי:

“ … לא הייתי מפריעה להם הם היו ממשיכים ככה עד הערב.”

ושוב אני מרגיש מבטים קודחים בי כמו קרני לייזר. מתמקד בפסטה, רק בפסטה. מציץ לרגע, אפק ועידן מביטים בי שניהם. נותן איזה הנהון לא ברור לכיוונם וממשיך למלא את שדה הראיה שלי ואת הפה שלי באטריות. למה למה למה אין לי יותר שליטה על הזין שלי?

לא יודע אם באמת הייתה דממה כשירדנו אבל אחרי כמה רגעים אני שומע שכולם משוחחים בינהם והאווירה נינוחה ורק אז אני חש במתח עוזב את הגוף.

מיכל מתיישבת לידי, מלטפת את גבי בחיבה אימהית.

“מה עוד אתה רוצה להספיק היום?” היא שואלת.

“לפי מה שערן אמר. לפרק את כל המרצפות כדי שנוכל לגמור את הריצוף ולחשוף תעלות בקירות.”

היא מהנהנת.

“יש מצב שתוכלי לזרז את האישור לחשמל?” אני שואל. “אמרת פעם שאת מכירה מישהו?”

“איך שהבית נראה … נראה לי שעדיף שקודם הוא יראה ראוי למגורים אחרת דווקא יחמירו איתנו.”

“כן.” אני מודה, עגמומי.

“יאללה, כולם גמרו לאכול?” מזדקפת מיכל. “שמישהו יעזור לי לארגן את האוכל, כל השאר: מי שנשאר לעזור, לעבודה. מי שלא, להתראות. הפסקת תה חם בארבע.”

אני בקושי מבליע חיוך כשאני רואה את המהירות שבה כולם מגיבים לה; מיכל יודעת להיות נוגשת טובה כשהיא רוצה. אפק מתנדב להישאר לעזור למיכל, כל השאר מוצאים לעצמם עבודות: עידן ושירן מפרקים מרצפות, דוניא וקארין מורידות וממיינות אותן וספיר חוזרת אל הקיר, פטיש ומפסלת בידה. אני מצטרף לצוות המרצפות, נושא כפליים מהבנות בכל ירידה מטה.

ומתחילה מעין תחרות סמויה: עידן, שירן, דוניא וקארין נגדי. כמה מהר הם יצליחו לפרק ולמיין את המרצפות כדי לשלוח אותי עם ידיים מלאות ומצד שני כמה מהר אני אספיק לעלות (ריק) ולרדת (עמוס) כדי שערימות המרצפות שהם עורמים לא יצטברו. אבל בתחרות כמו בתחרות אני ננעל והעולם שלי הופך לתעלה צרה שיש בה רק ערימות, מרצפות, זיעה ומדרגות. ובתחרויות אני מבין. ובתחרויות אני נעול ומפוקס, כי לשחות מהר לצד השני של הבריכה אני יודע. ופעם אחרי פעם אני עולה וגוער בהם בצחוק שהערימה שלהם קטנה מדי ושחבל על הזמן שלי, אני לא עולה בשביל כל כך מעט מרצפות.

הדקות חולפות ומצטברות כמו טיפות טל כבדות על עלים, נושרות כמו זיעה על הרצפה המתפרקת בהדרגה של הקומה. ואני מבחין שעידן די נהנה להיות מוקף בשלוש ילדות יפיפיות ומיוזעות, אני מנחש שחלק מהדרייב שלו זה לנסות להרשים אותן. הן שלי, גבר. מבליחה בי הקנאה. הן לא שלך. אני מזכיר לעצמי, שוב הקנאה והאשם נאבקים זה בזה כמו שני נחשים קדמונים. מקנא לנשים שלי, אשם על כך שאני מוותר לעצמי בדיוק איפה שאני רוצה שהן תהיינה רק איתי. החיים מסובכים, סאמק.

“תגידי, הוא לא מתעייף אף פעם זה?” שואלת ספיר באיזשהו שלב.

“אף פעם.” עונה קארין ושירן מצחקקת בגאווה.

“אף פעם.” היא אומרת גם וסוקרת אותי ברעבתנות גלויה.

אבל אני כן מתעייף. מתנשף ומיוזע מכל העליות והירידות האלה. ידוע ש"אימון מדרגות" זה אחד האימונים הקשוחים ביותר. אבל המחשבה על שלוש היפיפיות האלה במיטה שלי הלילה, פשוקות ונבעלות בזו אחר זו שולחת בי שטף של אדרנלין ואני מכווץ את שפתי אינסטינקטיבית כמו זאב לפני הטרף.

“אף פעם.” אני אומר, מעביר את מבטי בינהן.

אגלי זיעה מתנוצצים כמו יהלומים המשובצים בקטיפה על עורה של דוניא, שדיה של קארין גאים וגדולים מתחת לחולצה ההדוקה שהיא לובשת, אגלים בוהקים נקווים בחריץ השופע ושירן מעבירה את ידה בשיערה, ספק בפתיינות, ספק בהיסח הדעת, יפה מכולן כמו תמיד.

“טוב, אבל אני כן.” מודה עידן. “אני גמור.”

“נראה לי מספיק להיום.” אני אומר. “מה השעה?”

"עוד מעט שבע.” עונה דוניא.

“זמן לארוחת ערב.” מוסיפה קארין ומתרוממת בכבדות, שדיה הגדולים רוטטים מתחת לחולצתה, ואני חש בוויברציה במפשעה.

אנחנו משקיעים עוד כמה דקות בארגון הקומה, ערן יתעצבן אם הוא יראה שהשארנו בלגן; הוא שונא בלגן באתרי בניה ובכלל.

יורדים למטה ומגלים שהרעיון שלנו לא היה מקורי כל כך, גם מיכל, ספיר ואפק אורזים את הכלים. ספיר מביטה בי ובשירן בחצי חיוך מתגרה, אדישה לנוכחותו של החבר שלה. פאק, היא סקסית ככה, שחורה ובוהקת מאגלי זיעה, רטובה ומוכנה לפעולה. אני רוצה אותה.

אבל זה ייקח זמן. ארוחת הערב לפנינו ואני מתכוון להניח לשירן וקארין להתוות את קצב הכיבוש של ספיר. עם כל הכבוד לזין שלי שמת כבר לשקוע בין פלחי העכוז השחורים של ספיר, מה שחשוב לי באמת זה לא לפגוע בשירן ובעיקר בקארין.

“יאללה, אחי.” אומר עידן. מוזר לי לראות אותו ככה, מאומץ וסמוק. סך הכל הוא די שרירי אבל אני יודע בוודאות שהוא לא עשה דקה אחת של ספורט מאז הבגרות בהתעמלות. גם אפק נראה מלוכלך ומיוגע כפי שלא ראיתי אותו בחיים אך בניגוד לעידן גופו עדין, נשי כמעט. בשעות האחרונות הוא עבד עם ספיר והוא לוקח אותי להראות לי את התעלות שחשפו בקיר, מפתיע אותי ברמת הדיוק שחצבו. הלב שלי נחמץ כשאני מבין שאני הולך לזיין את החברה שלו מאחורי הגב שלו ואני כמעט פולט משהו או מחליט להודיע לה שאין מצב אבל אז היא מצטרפת אלינו, כולה רגליים חזקות ושחומות וכדורי תחת עסיסיים המתפרצים לאחור מתחת לבד הגמיש של ג'ינס הקרעים שלה, הנצמד אל גופה בחמדנות.

“איך העבודה?” היא שואלת ומניחה יד חמימה על זרועי.

“מדהים.” אני מודה. “ממש נקי. אני מת שערן כבר יראה את זה.”

“אתם נשארים לאכול פה?” אני מציע.

“אני אזוז נראה לי.” אומר אפק. “מעדיף לאכול … בבית. וגם יש לי ללמוד לבגרות באנגלית.”

“אני אשאר לנשנש משהו.” אומרת ספיר מבלי להניד עפעף ואני נזכר בזין שלי בפה שלה.

“אוקיי.” הוא מאנפף. “אני אלך לראות אם עידן נשאר או בא איתי.”

כשהוא מתרחק אל אולם השינה/הסלון/מטבח ספיר שולחת יד אל המפשעה שלי, אומדת את הסחורה.

“ספיר, הוא עוד לא הלך!” אני רושף ומסלק את ידה.

“למה, אחרי שהוא ילך זה יהיה בסדר? אל תהיה לי יותר צדיק מהרמטכ"ל, חיימי.”

צודקת.

חרמן, מריר ורעב אני מתרחק ממנה לעבר אולם השינה. אפק משוחח עם עידן אבל מבטו של זה נעוץ דווקא בדוניא המשימה עצמה מסייעת בארגון ארוחת הערב תוך שהיא שולחת מבטים בגופו התמיר. אני נזכר בשיחה שהייתה לנו, על התשוקה שלה ליהודים ותוהה כמה זמן ייקח לפני שתפתה גם את עידן לרכוב עליה. מפרגן לה וגם לו: דוניא היא לא הדרך הגרועה ביותר לאבד את הבתולין.

אבל עידן עדיין חסר בטחון ודוניא לא מעזה לעשות מהלך ליד כולם ואפק מנדנד ובתוך כמה רגעים אפק ועידן נפרדים מאיתנו, לא לפני שספיר הזונה עוד מתחבקת עם הבויפרנד שלה ומנשקת אותו נשיקה מרפרפת על השפתיים. איזה זונה היא. איזה זונה אני.

“לי נמאס מהמטבח להיום.” מודיעה מיכל. “אני הולכת להתקלח, מי מכין ארוחת ערב?”

“קארין ואני.” אני מודיע. אני מרגיש שעם כל ההמולה הזאת, הרבה זמן לא הייתי עם אהובתי השנייה. קארין מרימה אליי מבט, מופתעת משהו, אבל חיוך–האנימה שלה מתפשט על פניה, הופך את עיניה לחריצים חמודים, ואני מבין שגם היא התגעגעה אליי.

“ראשונה במקלחת!” צווחת שירן.

“תשכחי מזה.” מודיעה אמהּ.

“אוקיי, שניה.” היא מתפשרת.

“שלישית.” אומרת ספיר ללא מבוכה ושירן נותנת בה מבט מזועזע לרגע, אבל אז מהנהנת לאטה. נדמה לי שהיא מתחילה להתחבר לחוצפה של ספיר.

“אני יתקלח בסוף.” אומרת דוניא בשקט. “בינתיים אני אדליק האש בתנור.”

דוניא יוצאת לאסוף עצים משברי המשטחים בחוץ ואני נשאר בשקט עם קארין.

“איזה רעש.” אני אומר. “השקט הזה הוא כמו מסאז' לאוזניים.”

“כן. אני … עזי אני שמחה שאמרת שאנחנו נכין ארוחת ערב ביחד.”

“גם אני. התגעגעתי אלייך.”

“כל האנשים האלה פה … והסקס שאתה מזיין את כולן …”

“אני יכול להפסיק אם זה מפריע לך.”

“תן לי לגמור. אני לא רוצה שתפסיק, זה פשוט קצת מבלבל בשבילי, זה הכל. שלא לדבר על מערכת יחסים בשלישיה עוד לפני שהיה לי חבר רציני רגיל.” היא אומרת, קוצצת ירקות בזמן שאני עורך שולחן.

“אני מניח שזה מבלבל. אני חושב שפשוט אין לי זמן להתעסק עם זה כי אני כל הזמן עם העבודה אצל עודד ועם הבית.”

“ …ועם זיונים.”

“כן, גם.” אני נאלץ להודות. “אז פשוט אין לי זמן לעצור ולחשוב.”

“אז כל מה שרציתי להגיד זה שסבבה לי פה אבל לפעמים אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד ובגלל זה נורא שמחתי שאמרת שאנחנו נשארים.”

“קארין, את ושירן הכי חשובות לי בעולם. ברגע שתגידו שזה לא בא לכן טוב אני מפסיק עם כל האחרות.”

“אני יודעת. אבל את שירן זה באמת מדליק וזה … מגרה אותי לראות כמה היא מתחרמנת מלראות אותך מזיין מישהי אחרת. אז אל תפסיק, פשוט אל תשכח אותי, אוקיי?”

אני ניגש אליה ומחבק אותה והיא נמסה בזרועותיי.

“בחיים לא, יפה שלי.”

ובמשך כמה שניות אנחנו רק עומדים ככה מחובקים, מתעלמים מדוניא המבעירה במיומנות מרשימה קרשים באח.

“אז מה, ספיר?” שואלת קארין אחרי כמה שניות. היא משתחררת ממני וחוזרת אל המלאכה, המחבת רוחשת והיא שופכת לתוכה את הירקות ואת הבלילה.

“היא חרמנית עלי כבר הרבה זמן, ושירן נתנה לה היום אור ירוק.”

“ואפק?” היא פוצעת אותי במילה אחת.

“אני אצטרך לחיות עם זה שאני חרא.” אני אומר.

“אתה יכול להגיד לא.”

אני חושב על זה רגע.

“אני כנראה לא רוצה להגיד לא.”

היא מהנהנת.

“את שונאת אותי? אני מגעיל אותך?”

היא נושמת נשימה עמוקה.

“אתה ככה, שירן צודקת.” היא עונה לבסוף. “אתה כנראה יכול להכריח את עצמך לא להיות כזה אבל אני לא בטוחה שאני ארצה להיות בסביבה שלך כשאתה מכריח את עצמך להיות משהו שאתה לא.”

"בעצם את אומרת שאת מעדיפה אותי ככה.” אני אומר בערמומיות.

החיוך שלה לא מקרין שמחה, רק השלמה.

“אם הייתי חושבת שאתה יכול להיות מישהו אחר, כנראה שהייתי דורשת ממך להיות הילד ההוא. להיות נאמן רק לי. לאהוב רק אותי ולא לחשוב על אחרות. אבל אם הברירה היא בין לאבד אותך לגמרי לבין לראות אותך מזיין אחרות, אני בוחרת באפשרות השנייה. חבל שזה לא קל לי כמו לאחותך.”

ממשיכים לעבוד בשקט, אבל אני מרגיש שאם היה מתח הוא מתפוגג. אחרי כמה רגעים דוניא מצטרפת אלינו ואנחנו ממשיכים לטגן, לקצוץ, לתבל ולערוך. מקשקשים קצת, ואני קצת מקנא וקצת מתחרמן כשדוניא מעירה בעדינות שעידן "נראה נחמד".

“גם אפק.” אני מוסיף.

“גם.” היא מסכימה במשיכת כתף. “אבל עידן יותר.” היא מוסיפה.

“אין לו חברה.” אני פולט, לא יודע אם כדי להכאיב לעצמי או לרגש אותה או מה. דוניא מהנהנת בסתמיות.

הצווחות שנשמעות מבחוץ מבשרות לנו שקבוצת המתקלחות הראשונה שבה כבר ושבחוץ קר מאוד. אבל שהן נכנסות אני שמח לגלות את שירן וספיר חבוקות תחת שמיכה אחת, מצחקקות וצווחות בעודן רצות אל האח המבוערת. מיכל פוסעת מאחוריהן, ליידי רגועה כמו תמיד, מביטה בשעשוע בבנות.

“עזי, קארין, דוניא, לכו להתקלח. תעשו את זה זריז ואנחנו נגמור פה. צ'יק צ'ק.”

“נתקלח אחרי …” אני מתחיל לומר.

"אתה לא נכנס מג'ויף ככה למיטה.” היא פוסקת. “צ'יק צ'ק".

אני נאנח ולוקח ממנה ערכת סבון ושמפו, מוציא בגדים נקיים מהתרמיל שלי, לוקח את המגבת ויוצא אל הקור. קארין באה איתי ואני מתפנק על מראה גופה של אהובתי: ארוכה, צרת מותן ושופעת חזה. אבל לא מזדיינים. גם בגלל שכולם מחכים לנו עם האוכל וגם בגלל שדוניא עוד מעט תגיע גם למועדון ואני עדיין לא רוצה להביך אותה בזיון עם קארין כשהיא מתקלחת לידינו. במקום זיון אנחנו מתמזמזים קצת מתחת למים, ואני משחק לה בשדיים בעודה מלטפת אותי לקשיות.

בסוף אנחנו חוזרים, הלומי קור ומצחקקים וכמו הקבוצה שלפנינו רצים הישר אל האח. הלהבה חמה וכשאני פורס מולה את המגבת שלי היא כולאת בתוכה את החום ואני מפשיר מיד.

“יאללה, עזי.” מדרבנת אותי מיכל. “מחכים לכם.”

האוכל טעים. טעים יותר כי עבדנו קשה היום, טעים יותר כי אנחנו שורדים את הגירוש מהבית של אבא שלי ואת השריפה ואת כל מה שחטפנו עד עכשיו. האוכל טעים כי הגרעין של הקבוצה הזאת הוא אנשים שמחבבים מאוד זה את זו (בעיקר זו את זו למען האמת). והאוכל טעים בגלל הארומה הדקה אך המורגשת של הורמונים ופלרטטנות וחרמנות וטיזינג באוויר. שירן וקארין מלטפות זו את זו באופן חופשי, מיכל היושבת לידי לא מהססת ללטף את זרועי ואף את ירכי מתחת לשולחן, ספיר מביטה בכל זה בקנאה, תוהה איך היא משתלבת בחגיגה ורק דוניא עטויה בחיג'אב ומשתדלת לשמור על פאסון שמרני יותר, למרות שאני לא יכול שלא לתהות מה עובר עליה בענן הסקס שאופף אותה סביב.

אבל לאט לאט האווירה מתקררת מעט ומתח מסוים מתגנב אל השולחן. כולן יודעות או ניחשו שלספיר יש תכניות עלי ושהדרך לאישורן עוברת אצל שירן. מבטים עוברים מספיר ושירן וחוזר חלילה, כמו באיזו דו קרב במערבון. נראה לי שאחותי חשה במתח הזה אבל היא דווקא מתענגת עליו. אולי נהנית מהכוח, תמיד היא אהבה להיות באור הזרקורים.

לבסוף היא מניחה את הסכין והמזלג מידה ואומרת בשלווה:

“אז מה, ספיר: עזי?”

שקט משתרר סביב השולחן, שתי האקדוחניות ברחוב הראשי הלוהט.

“א–הה.” אומרת ספיר בזהירות ומניחה גם היא את כלי האוכל מידיה. שירן מהנהנת באיטיות.

“היית פעם עם בחורה?” שואלת שירן.

ספיר חושבת רגע ואז אומרת:

“לא.”

חיוך קטן מתגנב לזווית פיה של שירן.

“ה… ועדה…” היא מחווה לעבר קארין וזו מסמיקה, פחות מורגלת מחברתה לדרמה. “החליטה שכשהזין של עזי בתוכך, הוא לא בתוכי או בתוך קארין. ואני אוהבת את הזין הזה.”

“… וגם אני.” אומרת קארין בשקט.

“…ולכן, אם את רוצה לשאול את הזין של עזי, תצטרכי להשאיל לי קודם את הלשון שלך.”

שירן מתרוממת מהכיסא, מתענגת על הסצנה ועל הדממה סביב, על העיניים השוזפות אותה. היא נעמדת ליד מערום המזרונים אשר פּוּנה כדי לאפשר מקום לאכול ליד האח וכעת מגיע כמעט עד ירכה. אחרי המקלחת היא הסתפקה במכנסיים רפויים בצבע סגול דהוי וחולצה שלי של קבוצת השחייה, מין הסתם עוד סמל לעליונותה על פני האחרות. שיערה הזהוב גולש בגלים על כתפיה, לחייה מלאות וחמודות, אפה סולד ועיניה לוהטות באור הנרות. היא מסמנת לספיר להתקרב אליה.

אני לא בטוח שספיר מתה כרגע להתחרמן עם שירן, נראה לי שמה שמניע אותה להיענות לאתגר הוא דווקא לא למצמץ ראשונה. לא להירתע לנוכח אחת הבנות היפות ביותר בבית הספר. ספיר קמה בהתרסה וצועדת לעבר שירן. אני מבחין שאחרי המקלחת היא שאלה ממנה בגדים וכעת היא לובשת חצאית קצרה וירוקה מבד גמיש המגיע לה עד אמצע הירכיים וחולצה אמריקאית עם ציור של קיפוד שהדוקה על שירן אבל השדיים של ספיר נראים עצומים בתוכה.

ספיר נעמדת מול שירן, נמוכה ממנה, מרימה מעט את סנטרה בהתרסה.

שירן מלטפת את צמותיה השחורות והארוכות של ספיר בגב ידה הימנית ובתנועה חלקה מציבה את אצבעותיה מתחת לסנטרה, מישירה את מבטה מול זה של ספיר. ואז היא גוהרת מעט ומנשקת את שפתיה ברכות. פעם ועוד פעם.

היא מלטפת את שדיה של ספיר מעל החולצה בהתגרות וכולנו רואים כיצד פטמותיה מזדקרות ונשימתה נעתקת תחת האצבעות המיומנות של אחותי. שירן לא ממהרת, מנשקת ומלטפת את ספיר, מתענגת על גופה הקטן והשופע. לספיר אין סנטימטר אחד מעל 1.55 (וגם זה בפרגון) אבל גם אחותי הלא–גבוהה–במיוחד מתנשאת מעליה, מנשקת אותה נשיקות הולכות ומתמשכות ומפנקת את השדיים הכבדים מעל הבד.

עכשיו היא מחבקת את ספיר הנרגשת בשתי ידיה, ידיה מרפרפות על גבה של רעותה מעלה ומטה, מהגב העליון ועד הישבן העגול והנדיב, מפנה את אחוריה של ספיר בדיוק מולי כדי שלא אחמיץ דבר. אני שומע את נשימתה של ספיר (ושל עוד צופות בקהל) נעתקת כאשר אצבעותיה של שירן מפשילות את החצאית ההדוקה, חושפות לעין כל שני פלחי עכוז כהים ועגולים. האצבעות, בהירות נוכח עורה השחור כמעט של ספיר, חופנות את הלחיים השופעות ומפשקות אותן במחווה ברורה, עד שפי הטבעת נחשף מולי, והיא מישירה אליי מבט תובעני. היא רוצה אותי בתחת הזה. צמרמורת חולפת בגווי.

מיכל מתקרבת אליי, רעב בעיניה. אני יושב עדיין על כיסא האוכל והיא כורעת לרגלי ומפשילה ממני את מכנסי הטרנינג בתנועות נמרצות של אמא המפשיטה את בנה הפעוט לפני אמבט, חולצת ממני את הנעליים כדי להקל על ההפשטה עד שאני עירום מהחזה ומטה. היא מגרגרת בסיפוק כשהיא מגלה שאני לא לובש תחתונים, אוחזת בזין הזקור ומגירה עליו זרזיף רוק עד שהוא רטוב כולו ואז מתחילה לאונן לי בידה הרכה, מבטה חתולי ומתגרה בי כשהיא כורעת בין ברכי הפשוקות.

אנקה מכיוון ספיר ושירן מאלצת אותי לנתק את מבטי מפניה היפות של מיכל המוצצת לי את ראש הזין בעודה מאוננת לי ולצפות במתרחש מולי. שירן ממשיכה ללפות פלח עכוז כהה ביד אחת אבל ידה השנייה מאוננת כעת לספיר וזו עומדת בפישוק ומניחה לאחותי גישה חופשית אל ערוותה. ושוב שירן מישירה אליי מבט בעודה מאוננת לספיר בתנועות נמרצות, מאצבעת אותה באצבעה האמצעית, מן הסתם מתענגת על כיבוש של עוד בחורה שטרם הייתה עם אישה.

שירן לוחשת משהו באוזנה של ספיר וזו נאנחת בקול. ספיר מניחה כעת את ידיה על כתפיה של שירן, מתמכרת לאצבעותיה, ללשונה, למילותיה הנלחשות כמו דבש חם באוזנה. מישהי מלטפת אותי מאחור, אוחזת בראשי ומובילה אותו אחורה וברגע הבא אני מתנשק עם קארין אהובתי. כמו שייח בהרמונו אני מניח יד אחת על ראשה של מיכל המוצצת לי ואת השניה על שדהּ הגדול של קארין מעל בד חולצת כפתורים שלי אותה היא לובשת. קארין מתירה את כפתורי הטיקטק במהירות ומשחררת את שדיה השופעים ואני מוצץ שד יפיפה, מלקק את הפטמות הוורודות הנטועות במרכז עטרותיה הגדולות.

“חשבתי שאת לא אוהבת לראות אותי עם אחרות.” אני ממלמל, פי מלא שד. “בטח שלא את שירן.”

“אני אוהבת לראות אתכם חרמנים.” היא עונה, נאנחת ברכות כשאני מוצץ פטמה עד לקשיות.

“אנחנו בהחלט חרמנים.” אני מודה, מלטף בהכרת תודה את ראשה הזהוב של מיכל המלקקת את אשכי מבלי להפסיק לאונן לי ברכות.

שולח מבט אל שירן ולבי מחסיר פעימה: היא מניחה את ידיה על כתפיה של ספיר, הודפת אותה מטה לכריעה עד שספיר כורעת לרגליה של שירן.

“תורידי לי את המכנסיים.” אומרת שירן בשקט.

ספיר מהססת ואני תוהה אם זו נקודת השבירה שלה, אם זה הרגע שבו אופייה המרדני מרים את ראשו והיא קמה ועפה מפה במקרה הטוב, מתנפלת על שירן במקרה הרע. גם קארין משתהה לרגע, מביטה בספיר המהססת, ורק מיכל שקועה בשלה, סוגדת לזין הרטוב והזקור שלי, מיומנת דיה כדי לחמם אותי בלי לקרב אותי יותר מדי לגמירה. הרבה בנות בונות עלי הלילה.

ואז אני מבחין בספיר מרימה את ידיה ואוחזת בהססנות בשולי מכנסיה הקצרים של שירן. היא מפשילה אותם באיטיות, שואפת בקול כאשר ערוותה המרהיבה של אחותי נחשפת לאיטה, זהובה ומלכותית.

המכנסיים מחליקים מטה ושירן נשארת לעמוד מעל ספיר, זקופה וגאה.

“תנשקי לי את הירכיים.” מלטפת שירן את ראשה של ספיר וזו מהססת שוב אבל ברגע הבא מנשקת את עור ירכיה המושלם של שירן.

“יופי.” מעודדת אותה שירן באדנות. “את מריחה את הריח הזה? זה סימן שאת מדליקה אותי.”

“גם אותי.” ממלמלת קארין מאחורי. לא שיש לי זכות להתלונן אבל גם מיכל הפסיקה למצוץ וכעת גם היא צופה במתרחש. אני לא רואה את דוניא, תוהה אם הסתלקה לחלוטין מרוב מבוכה או שהיא מציצה מאיזו פינה חשוכה.

“קדימה, חמודה.” אומרת שירן ברכות ומניחה יד על שערותיה של ספיר. “הגיע הזמן להתקדם. תוציאי לשון.”

חבל שאני לא יכול לראות מה קורה, כי אחורי ראשה של ספיר מסתיר לי את האקשן, אבל את האנחה הקטנה של אחותי אני לא מפספס. היא לא גבוהה אבל ספיר די נמוכה וכשהיא כורעת הראש שלה בדיוק בגובה של הכּוּס הזהוב וכנראה שהלשון שלה נמצאת בדיוק איפה שעושה לשירני טוב. היא מביטה בקארין ובי, נושכת את שפתה התחתונה בערגה ומתענגת על העבודה שנותנת בה הכושית הקטנה בלשונה החרוצה.

שירן נעה אחורה ונשכבת על ערמת המזרונים כשקרסוליה על הרצפה, מפשקת את ירכיה לעבר ספיר, ערוותה בוהקת בוורוד בין הפרווה הזהובה שלה, נוצצת מרוק. היא מסמנת לספיר באצבעה וזו כורעת על ארבע על הרצפה בין הירכיים הפשוקות וממשיכה במלאכתה, ראשה נע בתנועות קצובות כשהיא מלחכת את אחותי.

“תאכלי אותי…” דורשת שירן. “כן… תאכלי אותי… רדי לי… תאכלי לי ת'כּוּס…”

היא מניחה יד על מחלפותיה של ספיר ונושכת את שפתה התחתונה, מתנשפת בקול. אחותי אוהבת לשלוט ואני רק יכול לדמיין כמה היא מגורה מלהשפיט מישהי כמו ספיר, ערסית סקסית עם פה גדול, רק שהפה הגדול שלה מלא עכשיו בכוס הרטוב של שירן.

============================

הודעה לבודקים (והבודקות) של המשחק שלי מלפני שנתיים.

מתנדבים יקרים. בחודש הבא ימלאו שנתיים למשחק המצוין שלי, אשר, ברוך השם, עולה ופורח ומשגשג. לולא הייתי מצליח לשחרר את גרסא 0.1 ברמה סבירה, אני בספק אם הייתי נמצא במקום בו אני נמצא היום, עם מאות תומכים משלמים וקהילת שחקנים תומכת ולא שכחתי שבזכות ה"באגים" שאתם טרחתם ומצאתם הצלחתי לשחרר אותו ברמה נאותה. כאות תודה, למי שהשתתף בבדיקה ומעוניין/ת בכך אשמח להעניק אם הגרסא המלאה של הספר "הצד השני של הבריכה" בקובץ וורד. כדי לקבל את הקובץ שלחו לי מייל מכתובת המייל בה נרשמתם לעזור לי ואשלח לכם את הקובץ.

נ.ב: את המשחק אפשר להוריד מכאן (PC) או כאן (אנדרואיד). יכול להיות שהפער בין אז והיום ישעשע אתכם.