הצד השני של הבריכה – פרק מ"ב

כמה הערות לפני שמתחילים.

  1. השנה אין לי זמן להעלות לסמאשוורדס פרק מקדים בכל פעם. העליתי שני ספרים, האחד הוא הטרילוגיה המלאה למי שרוצה את כל הספרים בקובץ אחד והשני הוא הספר השלישי בלבד. כבונוס לרוכשים, שני הספרים כוללים כמה עמודי סיכום שלי עם הערות לכם, הערות לי, רשימות גולמיות וכו'. הבונוס הזה לא יפורסם באתר.
  2. דני כתב תקציר של העלילה למי ששכח מה קרה בפרקים האחרונים.
  3. מסיבות של קוצר זמן, לא יהיו איורים לפרקי הספר השלישי.
  4. יאללה, לעסק.

=======================================================

אני מניח לבנות לקחת אותי אל המכונית, שם ממתינה לנו דוניא במושב הנוסע. מיכל מתיישבת במושב הנהג ואני עם קארין ושירן במושב האחורי, מנסים להתחמם בבגדים רטובים. איזה סיוט.

 

“תצטרכו להוריד את  בגדים.” מורה מיכל.

 

“ממש.” אני רושף. “נראה לך שזה מה שבא לי עכשיו?”

 

“אני רצינית, עזי. לא תצליחו להתייבש כל עוד אתם בבגדים רטובים.”

 

“ואם נתפשט …” עונה קארין. “מה נעשה, נשב פה כל הלילה עירומים במכונית ברחוב?”

 

“נו, מה לעשות?” עונה מיכל. “עדיף לחטוף דלקת ראות?”

 

“אני לא …”

 

“יש קמין בבית …הגדול.” אומרת שירן. כאשר אף אחד לא מדבר היא ממשיכה: “יש טונות של קרשים מהמשטחים של המרצפות …אני בטוחה שאפשר להדליק איתם מדורה יפה בקמין.”

 

אף אחד לא מדבר. לא יודע לגבי האחרות, המוח שלי ריק עכשיו וחוץ מאשר לשתוק או לסרב לדברים אני לא במוד קבלת החלטות. שירן מקללת ויוצאת מהמכונית בטריקת דלת וקארין ממהרת אחריה. אני רק מביט בגשם יורד מחוץ למכונית, דמעות זולגות על חלון הנשמה שלי.

 

דפיקות בחלון. כנראה נרדמתי. קר לי והגוף שלי נוקשה. פותח את העיניים: שירן עומדת מחוץ לחלון, מסמנת לי לבוא.

 

אני מבולבל והמציאות והסיוט מתערבלים לי. היא רוצה שאני אבוא לווטרינר לזהות את הגופה של ספיידרמן? עוצם עיניים, אני לא יכול להתמודד עם זה עכשיו.

 

“עזי, בוא!” היא צועקת. העיניים עצומות אבל אני שומע שהגשם פסק. “עזי!” היא פותחת את הדלת ואני כמעט נופל החוצה, תופס את עצמי באינסטינקט.

 

“יאללה, הדלקתי אש בקמין, זה ממש סבבה. באמת.”

 

“מה עם הווטרינר?” אני ממלמל.

 

“איזה וטרינר? בוא כבר.”

 

אין וטרינר? אני כושל מהאוטו, יחף בטי שרט לחה והלילה הקר מכה בי באגרוף מצמרר. דרך דקירות אבני החצץ והעפר המציאות מזכירה לי את הפרטים: את השרפה, את הבית ההרוס ואת ספיידרמן.

 

ספיידרמן מת.

 

אני הולך אחרי שירן כסומא באפלה והיא מובילה אותי אל הבית הגדול. למרות המבוכה בה אני שרוי אני לא יכול שלא להתפעל לרגע ממה שהיא הרימה שם: אש דולקת באח ומולה מיטה מאולתרת משלוש שכבות של מזרונים, אלו שחאלד הביא. כציפות היא השתמשה בכיסויים של מזרונים אחרים ואני מוכרח להודות שאחרי הקור של השעות האחרונות העסק נראה חמים ומזמין, במיוחד כאשר אני מבחין במיכל, קארין ודוניא מתחת לשמיכות המאולתרות. ערימות הבגדים הרטובים לצד ה"מיטה" מגלה לי שהן עירומות, לפחות מיכל וקארין. שירן אוחזת בחולצת הטי שלי ומושכת אותה מעלה ואז מפשילה ממני את תחתוני. רועד, אני מגשש את דרכי אל המיטה ומתחפר מתחת לשמיכה, מניח לחמימות להציף אותי, להפיג את הקור. כמה רגעים אחר כך גם שירן מצטרפת אלינו מתחת לשמיכות והכל נהיה קצת פחות גרוע.

 

שירן נשכבת לידי וקארין מעפילה עלי כדי לחמם אותי, מיכל מזדחלת על גופה העירום של בתה. מהצד השני דוניא מפנה אלינו את גבה, ללא ספק מעמידה פנים שהיא ישנה.

 

“אסור לספר על השרפה לאף אחד.” אני אומר בשקט, עיני עצומות.

 

“אל תתעסק עם זה עכשיו.” אומרת מיכל.

 

“למה אסור?” שואלת קארין.

 

“הקומבינה של ערן שם עם הגז …אני לא בטוח שהיא לא קשורה לזה ואם תהיה איזשהי חקירה רשמית הוא עלול להסתבך.”

 

“אבל חייבים להגיד לו.” אומרת שירן. נדמה לי שהיא מתנשפת מעט.

 

“ברור.” אני אומר. “אבל רק לו.”

 

“כל הכבוד לבת שלי החכמה.” אומרת מיכל ומשהו בנימת קולה מושך את תשומת לבי. אני מפנה את מבטי לעברן ובאור הלהבות הצהוב אני רואה אותה מנשקת את בתה, לאט וחושני, שירן פותחת את שפתיה הרכות לעברה בתאווה.

 

אני המום במלוא מובן המילה אבל המראה הזה מעורר ומפקס אותי: מיכל שוכבת על בתה והן מתנשקות לאיטן, מולי ומול קארין השוכבת עלי. הנשיקות רכות, חושניות. איטיות. האם הן מציגות לנו? נהנות מתשומת הלב או שאירועי השעה האחרונה, הפרץ הפראי של אימה, אדרנלין הצלה ורווחה פרצו אצלן סכר? כך או כך המראה הזה מסעיר כל כך שלמרות האימה והזוועה אני חש את עצמי מתקשה בין ירכיה העירומות של קארין, מודע במעומעם להתחממות של מפשעתה.

 

בגלל הקור, מהחזה ומטה הן עדיין מכוסות באותן ציפות-מזרון-שהפכו-לשמיכות אז אני לא יכול לדעת בדיוק את מה קורה במפשעותיהן אבל אני יודע לזהות תנועת אגן מזיין כשאני רואה אחת. מיכל מניחה את מצחה על זה של בתה ומזיינת אותה באיזשהו אופן, מחככת כנראה את את מפשעה מול זו של שירן או מול ירכה. זה לא משנה. מה שמשנה זה שהיא כנראה מצאה נקודה מדויקת ומול עיני גם האם וגם הבת נאנחות בקולות רכים ורעבים כאשר הן מענגות זו את זו, עונג אסור ומסעיר כל כך.

 

אני כל כך שקוע באחותי המזדיינת עם אמהּ שאני לא שם לב שקארין אוחזת בזין הקשה שלי ומחדירה אותו לתוכה, אבל אז פתאום אני מקבל אזעקת עונג מהמפשעה וחש בה עוטפת אותי, חמה ורטובה ומסעירה. זוג שדיים גדולים ומוצקים נמעכים לי על החזה כאשר קארין נשכבת עלי, קוברת את ראשה בחיקי ומניעה את עצמה קדימה ואחורה, מחליקה על הזין שלי. אני קצת מתבאס על עצמי שאני לא מקדיש לה תשומת לב אבל אני כולי מרותק לשירן ואמהּ המתנשקות ומזדיינות מול פני, נאנקות ומתחככות זו בזו. כבר הזדיינתי לפני השינה ולפני השריפה, אבל קארין מעוררת אותי בקלות לסיבוב נוסף.

 

אבל אני לא יכול להתעלם מקארין. הידיים שלי נעות מעצמן ונחות על פלחי העכוז הקטנים שלה ואני חש שהמגע הזה משלהב אותה, מגעיש את מיציה. אני לופת את עורפה והיא מנשקת אותי בשקיקה, נוהמת ממש ברעבתנות שמהדהדת את האנחות הרכות שלצדי. קארין נאחזת בי ומזיינת את עצמה בתנועות קצובות, שדיה עננים של רכות מוצקה על חזי והיא מתנשפת בקול בחיקי. כולנו עברנו טראומה לפני זמן קצר והאדרנלין מחדד את התשוקה, את הרעב, את תאוות החיים.

 

תנועה באפלה בזווית העין בצד השני. שמץ של התנשפות רכה. דוניא, שכחתי ממנה לגמרי. קודם היא הפנתה אלינו את גבה והעמידה פנים שהיא ישנה אבל נראה לי שלנוכח האקשן של ארבעתנו היא מתקשה לשלוט בעצמה ומנסה לענג את עצמה באפלולית. אבל קארין קנאית עכשיו לתשומת לבי והיא מתרוממת, גוהרת עלי, אוחזת בצווארי ותוחבת את לשונה לפי, כובשת אותי בתאוותנות גלויה. למרות סופת הריגוש שמתחוללת סביבי, אני עדיין מתרגש בטירוף מכמה שהיא צריכה אותי עכשיו.

 

אני שומע את הקולות הרטובים שמשמיעות מפשעותיהן הרעבות של האמא והבת, קארין ואני מביטים בהן מתרוממות בקרשצ'נדו של התנשפויות ואנחות, תנועות האגן רעבות וברורות באפלולית וצלליותיהן השחורות צמד ליליות מול להבות האח המבוערת.

 

“אמא …”

 

“יפה שלי …”

 

“פאק … אמא …”

 

“כן … כן …”

 

ידה של שירן נשלחת אליי ואינסטינקטיבית אני פוגש אותה ואצבעותינו מתהדקות, אני כמו עוגן בסופה שמטלטלת את אחותי עכשיו. אמהּ רוכנת אליה עכשיו, לופתת אותה ונאנקת בקול, גומרת גם היא מעל בתה המתרגשת, נאחזת בה, קוברת את פניה העדינות בקימורי צווארה של שירן.

 

פאק, אני אוהב אותן כל כך.

 

וזה הניצוץ שאני צריך שיצית את התערובת הדליקה של הלם, אדרנלין, אהבה ותאווה ואני מוצא את עצמי נושך את שפתיה של קארין, מועך את פלחי עכוזה הרכים בעודי מתחיל לפלוט בתוכה, חש בה קרובה אליי כל כך עד שנדמה ששני הלבבות שלנו פועמים בקצב אחד. ואני פולט ופולט ואולי קורא בשמה ושומע אותה מתפוצצת גם היא מעליה ולשונות ושדיים ומצח מול מצח וצמרמורות ודם בפה ואצבעות עדינות על פני וזה כאילו לא נגמר ולידי שירן ומיכל ומעלי קארין והן הכי יפות בעולם והן שלי ואני שלהן וגומר וגומר עד שדי.

 

התנשפויות.

 

שלי? של קארין? אולי של מיכל או שירן? קשה להבדיל, ארבעתנו עכשיו מתנשפים ורעבים ומיוזעים ודלוקים.

 

ארבעתנו?

 

אני מתרכז ומקשיב למתרחש לצדי. גם דוניא מתנשפת עכשיו, אם כי ברור שהיא מתאמצת להסתיר את זה. לבי יוצא אליה, בריה מינית כל כך שאוסרת על עצמה כרגע לבטא את המיניות שלה. אני רוצה לגעת בה, ללטף אותה, להגיד לה שזה בסדר אבל נזהר ממנה. היא אחרת מהנשים שאני מכיר, תרבות אחרת, עם אחר. אני יודע שאני צריך להיות איתה זהיר זהיר, בטח שאני פה בין הנשים "שלי" והיא לבד. אבל בא לי עליה, בהחלט.

 

“גמרת אותו?” שואלת אחותי.

 

קארין מגחכת.

 

“נראה לך?” עונה הדדנית החביבה עלי. “הרגע גמר וכבר רוצה עוד.”

 

“זוזי, צריכה זין.”

 

ממש כאילו הייתי איזה פר הרבעה בחווה, קארין יורדת ממני ומעבירה אותי לשימוש אחותי. זו לא מבזבזת זמן ומיד אני מרגיש אותה בולעת את איברי, מוצצת אותו במהירות ומנקה אותו מהרוטב העסיסי של שפיך ומיצי הערווה של קארין. באפלולית עולה ויורד ראשה בעודה מקשה אותו בפה רטוב ולשון חרוצה ואני גם גאה וגם מתבייש בכמה מהר אני מוכן שוב לפעולה, ממש כמו פר הרבעה.

 

כשאני מוכן, שירן מרימה רגל בתנועה קלה ומתיישבת עלי כמו רוכבת מיומנת. בתוך כמה רגעים היא דופקת אותי, נועצת את אגנה בתנועות מהירות ורעבות. אחותי הדוקה ולוהטת ואני שולח ידיים אל חזהּ הזקור, חופן את שדיה צונני החורף והחמימות של ידי מביאה אותה להיאנח ברכות. מצדי אני רואה שקארין ומיכל מצאו זו את זו וקארין שוכבת על גבה, מיכל שוכבת עליה בתנוחת 69 קלאסית ושתיהן טורפות זו את זו בשקיקה קולנית. אני חש דקירת אשם קלה כשאני מבין שמיכל שוב נשארה בחוץ, אני מזיין את קארין ושירן והיא מסתפקת בכל פעם בזו שלא איתי.

 

די מהר נמאס לי לשכב על הגב ולהניח להן להשתמש בי. אני אוחז בשירן והופך אותה על גבה, נשכב עליה, פניה מול פני. אני פחות רעב ממנה ומזיין אותה במתינות, מקפיד להינעץ בה עמוק בכל ניעה. אנחנו מביטים זה בזו ושוב האהבה אליה מציפה אותי ואני גוהר ומנשק אותה, לשונה מקדמת את שלי בברכה. תוך כדי זיון, אני שם לבד להבדל בין המזרונים האלו למזרון המתנפח מהבית הקטן: המזרונים שהביא חאלד מבודדים אלה מאלה וכשאני דופק את שירן אני לא מטלטל את מיכל וקארין, וההפך.

 

ושוב אני שם לב לדוניא בצד השני, האפל. נשימותיה מהירות וניכר בה שהיא מתאמצת לשמור על שקט אבל כבר התרגלתי לאפלולית ואני יכול לראות תנועות מהירות באזור אמצע גופה. משפיל את המבט אל שירן ורואה את שיניה הצחורות נחשפות בחיוך בחושך. גם היא מבינה מה עושה דוניא המסכנה. היא רומזת לי באצבעה לגהור עליה.

 

“מסכנה, כל הזמן שומעת אותנו מזדיינים.” היא לוחשת לי.

 

“מתביישת מכן.” אני עונה בשקט באוזנה מבלי להפסיק לבעול אותה.

 

“אתה צריך למצוא זמן גם בשבילה.”

 

“את יותר מדי חמודה.” אני אומר ומנשק את מצחה. “אבל קודם אני רוצה לפרק אותך.”

 

“אל תפסיק בחיים.”

 

ואנחנו מתנשקים עכשיו בלהט ובאהבה, טורפים זה את זו ואצבעותיה מלטפות את גבי, אומדות את שרירי, תובעות את עורפי ואת ישבני. ואני משפד אותה עמוק ככל שאני יכול, חש בהתרגשות גואה בי בפעם השנייה באותו הערב והמחשבה על להציף את רחמה בזרע מכפילה את התרגשותי כמה מונים.

 

“עזי! עזי!” היא נאנקת כשהאורגזמה שלה מרימה אותה כמו גל גדול.

 

“אני פה, יפה שלי.”

 

“תגמור איתי, עזי …תגמור איתי …תגמור …עזי …”

 

והיא נאנקת באוזני ולופתת אותי ונאחזת בי ומיטלטלת ואני פולט בתוכה פעם ופעמיים ושלוש ועוד ועוד ונותן לה הכל, עד שאין לי מה לתת יותר והצמרמורת האחרונה גוועת לאטה.

 

תשוש פיזית ומנטלית אני מתגלגל ממנה ומחבק אותה. במעומעם אני שומע שמיכל וקארין עדיין עובדות במרץ וגם דוניא לא רגועה מצדי השני אבל אני גמרתי להיום, טובע במהירות בים המזרונים.

 

“לילה טוב, אהוב שלי.” אומרת שירן ומחבקת אותי, מלטפת את ראשי כשהיא מובילה אותי לתוך האפלה. “ליל מנוחה.”

 

*           *           *

 

אני עומד מעל הבור שחפרתי מתחת לעץ הרימונים ובתחתית הבור מונח ספיידרמן, מפויח ונוקשה וקטן כל כך, כאילו התכווץ. היה מתאים שירד גשם כמו בלוויות בסרטים האמריקאיים, אבל לא. האדמה הייתה רטובה אז היה לי קל לחפור והקור חודר לעצמות אבל גשם לא ירד.

 

“ספיידרמן.” אני מתאמץ להגיד, גרוני חנוק, כואב ממש. "שם טיפשי לכלב חמוד וטיפשי. אבל כלב חמוד וטיפשי ואמיץ ונאמן שרק דבר אחד היה חשוב לו: שיהיה לי טוב ושאני אוהב אותו. ובגלל זה הוא מת.”

 

הדמעות מציפות את עיני וקארין ניגשת לחבק אותי אבל אני מרים ידי לעצור אותה, אם אפסיק עכשיו ואתפרק בבכי לא אוכל להמשיך בכלל. נושם כמה נשימות ומצליח להמשיך לדבר, מנסה להתעלם משירן המושכת באפה בבכי כבוש.

 

"אני מצטער שלא הצלחתי להציל אותך.” אני ממשיך בקושי. “היית החבר הכי טוב שלי ותמיד ניסית לשמור עלי אבל אני לא הצלחתי לשמור עליך. אתה פחות מיום באדמה ואני כבר מתגעגע אלייך. לאיך שתמיד היית מסתכל עלי לראות מה אני עושה. לאיך שכל דבר שעשיתי נראה לך מדהים ומעניין. אפילו לנאדים שלך ולריח של הפרווה הרטובה שלך אני כבר מתגעגע.”

 

שירן מצחקקת אבל אני לא כועס עליה, אני שמח שהיא מפרקת קצת את הכאב. חייב לגמור להגיד מה שרציתי: זו הבריכה האחרונה והצד השני של הבריכה מתקרב אליי, אני אוזר אומץ ומצליח לסיים את מה שכתבתי.

 

"נוח בשלום, חמוד קטן.” אני אומר בגרון דואב ועיניים דומעות. “תחכה לי איפה שלא תהיה. תמצא לך מקום בצל ויום אחד אני אבוא לקרוא לך ואז נשחק ביחד ואף פעם לא יפרידו בינינו.”

 

ואז אני מתפרק באמת ולא הודף את קארין ושירן ומיכל שמחבקות אותי, מתייפח ללא מעצורים, מוקף באהובותיי, חברותי. ספיידרמן היה המשפחה שלי, הקבוע היחיד בחיים שלי, היחיד שתמיד תמיד אהב אותי, מתנה מסבא שלי. אני מרגיש שאין לי כלום פתאום.

 

כמה דקות אנחנו עומדים שם בקור ואני בוכה ואז, בעיניים עיוורות דמעות, מכסה אותו באדמה רטובה וסתם עומד שם, לא יודע מה לעשות.

 

“צריך לנסוע לבתי הספר.” אני אומר לדוניא לבסוף, אבל היא נדה בראשה לשלילה.

 

“אני התקשרתי אליהם ואמרתי שאני דוחה הפגישה.”

 

אני מהנהן.

 

“התקשרתי לערן.” אומרת מיכל ברוך. “הוא עוד מעט יבוא להעריך את הנזק.”

 

“סבבה.”

 

“אתן צריכות ללכת לבצפר.” אני מוסיף לעבר שירן וקארין.

 

“נראה לך?!”

 

“אני רציני, זה לא יעזור לאף אחד אם רק נשב פה על התחת ונהיה מבואסים.”

 

“עזי, אני לא …” מתחילה שירן לומר אבל אני קוטע אותך.

 

“אולי בימים הקרובים אני אצטרך שתבריזי, בסדר? אז עכשיו תלכו עד שנדע מה קורה.”

 

היא משרבבת שפה אבל מהנהנת.

 

“אני מסריחה כמו מדורה. גם את.” היא אומרת לקארין.

 

“אז בואי נלך להתקלח.” אומרת קארין ומביטה בי בחצי חיוך. “חפוז לפני הלימודים. אין אף אחד במועדון היום.”

 

אני לא יכול לעצור את החיוך.

 

שתיהן מנשקות אותי ומזדרזות אל הבית ואני נשאר עם מיכל ודוניא.

 

“אני אלך להביא ארוחת בוקר.” מתנדבת מיכל. “איפה כרטיס האשראי שלך?”

 

אנחנו חוזרים אל הבית הגדול ואני מצייד אותה בכרטיס אשראי וחיבוק גדול, ואז היא הולכת.

 

“אני … מצטער שגררתי אותך לבלגן הזה.” אני אומר.

 

“אין בעד מה, עזי. תודה שנתת לי מקום לישון.” היא עונה. “מאוד אהבת הכלב?”

 

“כן. יש לי אותו מאז שהייתי ילד קטן. סבא שלי … “ הדמעות מאיימות לרגע לחנוק את גרוני. “סבא שלי הביא לי אותו.”

 

אני חייב לחבק מישהו ואני מחבק אותה עכשיו, מבין בדיעבד שזה קצת מוזר: חוץ מסקס לא הייתה ביננו אינטימיות אחרת אבל דוניא מחבקת אותי בחזרה, מבינה את הכאב שלי, עוזרת לי לשאת אותו.

 

מה לעשות עכשיו? אני מרגיש אבוד. יש לי עדיין מרצפות להעלות ולהוריד אבל כרגע זה מרגיש לי מוזר. אני מחכה לערן, שיכווין אותי. רגלי נושאות אותי אל ספסל המדורה ואני יושב מול הפחמים הרטובים, בוהה ורועד מקור.

 

אבל המוח שלי לא ריק. אני חושב על הרכוש הדל שאבד ושצריך לרכוש מחדש, על המקלחת ויותר מזה: איבדנו את החשמל ואת ומים זורמים. בעצם עם חשמל נסתדר כמו קודם, אבל לגבי מים נצטרך לראות איך מתארגנים. שוב הקלישאה על להעריך את מה שיש רק אחרי שהוא אובד וכל זה. הן לא מטומטמות, הקלישאות.

 

דוניא מצטרפת אליי על הספסל, מניחה על כתפי "שמיכה" מאולתרת מציפות מזרונים.

 

“איזה בלגן, הא?” אני אומר.

 

“כל מקום בלגן אחר.”

 

“שמעת משהו מראין? מהמשפחה שלך?”

 

“כן.” היא מודה. “הם מודאגים.”

 

“ממה? כבוד המשפחה וזה?”

 

“לא כל כך. סתם שאני עצובה.”

 

“לא אכפת להם מכבוד המשפחה?”

 

“אמא שלי בדואית. אצלנו זה נחשב פחיתות כבוד מאוד מאוד להתחתן עם בדואית. ואבא שלי החליט שהוא מתחתן איתה וזהו. פחות חשוב לו מה אומרים.”

 

“בדואי זה לא נחשב?”

 

“אצלנו כולם נגד כולם. יפו חושבים הם יותר טובים מכולם, טייבה לא ילך עם טירה, אבל הכי נמוך זה בדואים. כשהייתי קטנה הייתי מסתירה את זה, הייתי אומרת אמא שלי מסוריה, למה הילדים לא ידעו בדיוק איך נראים סורים. אבל בגיל ההתבגרות נמאס לי להסתיר אז אמרתי לכולם. מי שרוצה להיות חבר שלי, שיהיה ומי שלא, לא.”

 

מוזר. אני חושב על ערבים אני חושב עליהם כמקשה אחת, אף פעם לא הייתי מודע לתת קבוצות כאלו.

 

"הם יודעים איפה את?”

 

“הם יודעים שאני אצל … חברה יהודיה.” היא בוררת מילים.

 

“שירן ומיכל חברות שלך.”

 

“נכון, אבל בעיקר שלך.”

 

“בהחלט.”

 

“שירן היא … הבת של מיכל?” היא מבררת אחרי כמה שניות של שקט.

 

“כן.”

 

שותקים.

 

“שמעת אותן אתמול בלילה?” אני שואל מבטי נעוץ בפחמים.

 

היא מהססת.

 

“שמעתי משהו, לא הייתי בטוחה.”

 

“שמעת אותנו מזדיינים.” אני קובע, הפעם כן מביט בה מהצד. דוניא מהנהנת.

 

“אתם תמיד מזדיינים.” היא פולטת אחרי כמה רגעים.

 

“כן.” אני מודה. “רוצה גם?”

 

אני שומע אותה נושפת במהירות, היא משכלת את רגליה והחזה הזקור שלה עולה ויורד במהירות.

 

“אני לא יודעת.” היא מודה. “אני רגילה … רק איתך אבל …”

 

“לשמוע אותנו כל ערב זה … מרגש? מביך? מחרמן?”

 

“משהו כזה.” היא פוכרת באצבעותיה.

 

“אם תרצי להצטרף, אני בטוח שהאחרות לא יתנגדו ואם לא אז את לא חייבת. את יכולה פשוט להישאר לגור איתנו וזהו. לא חסר לנו מקום …”

 

היא מצחקקת.

 

אנחנו ממשיכים לדבר עוד קצת, על הפרויקטים ועל עודד. הדבר היחיד שמעודד אותי באפלה הזו היא שלפחות בינתיים נראה שהפרויקט הזה יניב לי אפילו יותר כסף ממה שתכננתי. תכננו על אחוז מסוים של בתי ספר שלא ירצו להשתתף, אבל בינתיים נראה שאחוז המשתתפים גבוה מהתכנון ואנחנו גם מצליחים לדחוף יותר שירותים ממה שחשבנו.

 

מיכל וערן מגיעים ביחד. היא מביאה שקיות נייר חומות, ערן הביא מהפיק אפ הענק שלו כמה כיסאות מתקפלים ואנחנו עורכים פיקניק מוזר לצד מדורה כבויה. להפתעתי ערן שקט וענייני, הייתי בטוח שהוא הולך להוריד לי את הראש בגלל השרפה. לא שהוא יחשוב שאני אשם, הוא פשוט שונא כשדברים משתבשים. אולי מיכל הכינה אותו, סיפרה לו על ספיידרמן.

 

“אז לא שמעתם כלום ממכבי האש?” שואל ערן, כריך בידו האחת וכוס קפה שחור בשנייה.

 

“כלום.” אני אומר. "נראה לי שהגשם והרוח טשטשו לגמרי את העשן.”

 

הוא נושף באיטיות ולועס.

 

“היה לך הרבה מזל. אני מניח שמיכל הגז לא התפוצץ.”

 

“לא בדקתי …” אני מודה.

 

“היית שומע אם כן. בואו נגמור לאכול ונלך לסקור את הנזק.”

 

הבית הקטן לא ראוי למגורי אדם, גם אני מבין שנצטרך להרוס אותו אם ארצה להשמיש אותו שוב. הגג קרס לגמרי וגם קיר אחד ואני לא צריך להיות מהנדס כדי להבין את פשר הסדקים בקירות הנותרים. מהרכוש שלנו אין זכר.

 

“טוטאל לוס.” מציין ערן את המובן מאליו. “זאת בעיה, כי תכננו שתוכלו לגור בבית הזה כל החורף ולעבוד בגדול בניחותא. זה לא כיף גדול לגור באתר בנייה.”

 

“כן.” אני נאנח.

 

“מה עם חאלד? מתי הוא בא להסביר לך איך מתקינים?”

 

“כבר היה. הסביר.”

 

“זה לא מספיק רק להסביר. זה לא יהרוג אותו לעבוד איתך כמה שעות.”

 

הוא מוציא את הטלפון מהכיס, מחפש את המספר של חאלד ומתקשר. אני מופתע לגלות שהוא דובר ערבית שוטפת אבל כשאני רואה את לחייה של דוניא מסמיקות אני חושב שאולי עדיף שלא אבין את תוכן השיחה. בשלב מסוים ערן מבחין בדוניא המביטה בו וקורץ לה והיא עולה לדרגת סומק נוספת.

 

“טוב, הוא יבוא עד סוף השבוע. לפחות את חדר השינה תוכלו לגמור.” הוא מכריז, שוב מביט בדוניא. “בואו נראה מה המצב בבית הגדול.”

 

והוא מוביל את החבורה הקטנה פנימה. קשה לקרוא לערן איש נחבא אל הכלים אבל אני מרגיש שהוא קצת יותר מנופח מבדרך כלל, זורק משפטים קצרים תכליתיים כשהוא סוקר את מצב המרצפות, צינורות המים ואת החלונות. אחר כך הוא מבקש ממני להתלוות אליו ואנחנו תרים אחר צינורות המים וסוקרים את מצבם. יש מה להחליף אבל הוא חושב שיוכל עוד הערב להשמיש את חדר השירותים הקטן והכיור שבו ישמש לנו גם לצרכיי בישול. אסלה הוא ייסע לקנות עוד מעט.

 

“את צריכה עוד משהו, בעלת הבית? עזי משלם.” הוא מוסיף ומגחך וגם אני מחייך, מתכווץ כשאני חושב על חשבון הבנק העצוב שלי.

 

“אני אשלח לך עוד דברים אם אני אחשוב על משהו.” אומרת מיכל.

 

“אני זז.” הוא אומר. “בינתיים תהרוס את הבית הקטן לגמרי, כמה שאתה יכול. שלא יהיו פה עדויות לשרפה ושלא מישהו יכנס וייפול על עליו קיר. יאללה.”

 

להפתעתי ערן קורא לדוניא בערבית ומתחיל לצעוד לעבר מכוניתו, מסמן לה לבוא איתו. היא מביטה בו במבוכה אבל הוא מוסיף עוד משהו באדנות והיא ממהרת להצטרף אליו. כעבור כמה רגעים אני לבד עם מיכל.

 

“מה זה היה?” אני שואל.

 

מיכל מחייכת.

 

“אתה מכל האנשים אמור לזהות חרמנות … משני הצדדים אם יורשה לי להעיר.”

 

ושוב הדקירה הזו, של בעלות. אדנות. דוניא "שלי", איך הוא מעז. מיכל קולטת את המבט ומניחה יד על זרועי, מטה מעט את ראשה.

========================================

המשך יבוא

Print Friendly, PDF & Email

28 thoughts on “הצד השני של הבריכה – פרק מ"ב”

  1. דור היקר בכיתי מאושר כשראיתי שסוף סוף חזרת אין אף כותב בעולם שיכול להחליף אותך

  2. אני יודע שאני כנראה לא מייצג את רוב הקוראים ואכן תיאורי הסקס טובים כמו תמיד, אבל לי קצת חסר הוייבים של תחילת הסיפור. דמות מטורפת כזו כמו סאלי שומר שמפלפלת את העניינים.
    איפשהו הסיפור מסגרת נדחק לאחור והופך לתפאורה לסקס שזה נורא מאפיין פורנו באופן כללי.
    סיפורים, כמו חיי נישואין נשחקים מאוד משיגרה וארוטיקה היא משהו שנבנה עד שהוא מתפוצץ.
    אני חלילה לא אומר שלא טוב . סתם משתף במחשבות .

  3. ואווו דור! איך התגעגענו אליך!
    אני שמח שלקחת לעצמך את הזמן, וטוב שחזרת אלינו.

    זה תענוג לקרוא את העבודה שלך!

  4. אוף. לא הצלחתי להנות מסצנות הסקס, היו לי לא קשורות.

    איך אני מתגעגע לכלבה שלי, אלוהים. שש שנים וזה עדיין כואב.

  5. אייי דור כמה חיכינו וכמה ציפינו והנה זה קורה.
    תודה רבה לך על הכתיבה המעוררת שלך על בניית דמויות לעילה ולעילה.
    מודה שניסיתי לעזור בתקצור של הפרקים אבל לצערי לוז החיים לא איפשר לי להתעסק בזה יותר מדי טוב שיש אנשים טובים בעולם…

  6. שהגיענו!!
    מבחינתי תשפ"ג התחילה עכשיו
    תודה רבה רבה דור, מתענג על הכתיבה שלך ועל ההרמון שבנית לאט לאט
    אלוף אתה

  7. התגעגענו,
    תודה על המשך הסדרה.

    לדעתי הרבה לא שמים לב שנוסף סיפור חדש בגלל הכותרת שעדיין אומרת שאתה בשבתון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *